מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
החוקר הישראלי כ"מייצג" בעל-כורחו: על פולמוס החרם האקדמי

החוקר הישראלי כ"מייצג" בעל-כורחו: על פולמוס החרם האקדמי

מרים שלזינגר

המחלקה לתרגום ולחקר התרגום, אוניברסיטת בר-אילן

 

חרם – שם ז'. (1) הכרזה רשמית של נציג דת או קהילה דתית על נידוי אדם כלשהו מכלל העדה ומניעתו מליהנות מהזכויות המגיעות לו בתוקף חברותו בה. החרם שימש סנקציה חמורה, והקפידו להטילו רק בשל עבירה קיצונית שסיכנה את יסודות הקהילה. (2) שלילה של שיתוף פעולה חברתי או כלכלי עם קבוצה חברתית מסוימת או עם אחד מחבריה; סירוב לשתף פעולה בתחום הכלכלי, התרבותי וכד'. [...]

 

רב-מילים  - המילון השלם לעברית החדשה, 1997, עמ' 707.

 

מבוא

 

חקר התרגום הנו דיסציפלינה אקדמית צעירה יחסית, הזוכה לעניין גובר – בין היתר בשל היותו מקצוע רב-תחומי במובהק. בדברים שלהלן, אתאר תחילה את אשר אירע לשניים מאנשי חקר התרגום מישראל – פרופסור גדעון טורי מאוניברסיטת תל-אביב, ואנוכי – כתוצאה מצעד המתבסס על שיקולים פוליטיים, חוץ-אקדמיים; בהמשך, אשתדל לנתח את השיח הציבורי אשר התפתח בארץ ובעולם בעטיו של אותו צעד, ואת הבחירות הלשוניות אשר אפיינו אותו.

 

ב-8 באפריל 2002 קבלתי, כמו רבים אחרים, פנייה, באמצעות הדואר האלקטרוני, ובה התבקשתי לחתום על עצומה, יזמתם של זוג הפרופסורים האנגלים, סטיבן והילרי רוז, הקוראת ל"מורטוריום על כל קשרי תרבות ומחקר עם ישראל".[1] היתה זו, למעשה, ראשיתה של פרשת ה"חרם האקדמי". אמנם לא ציפיתי שתגובתי האישית לאותה פנייה תופץ בקרב הנמענים האחרים, אך בכל-זאת החלטתי להגיב. למחרת היום, שיגרתי תשובה, ובה הסברתי כי איני רואה הצדקה לחרם מן הסוג המתואר בעצומה. לחיזוק דבריי, העליתי ארבעה נימוקים.

 

·        דווקא בקרב הסגל במוסדות להשכלה גבוהה בישראל ישנם רבים הפועלים לשינוי במצב הקשה השורר כיום באזורנו, בכלל, ובמדיניותה של ישראל, בפרט. נידויים של אנשי אקדמיה ישראלים יחליש דווקא את אלה שחובה לחזקם.

 

·        לעם הפלסטיני לא תצמח כל תועלת מהפסקת המגעים בין מדענים ישראלים לבין עמיתיהם בעולם. מי שמבקש לסייע לפלסטינים מוטב שיתגייס לטובת אותם ארגונים הפועלים בשטח, או אולי אף יבוא לאזור ויושיט עזרה בעצמו. אדרבא, יבואו החותמים ויתנדבו לתת הרצאות באוניברסיטאות פלסטיניות, למשל.

 

·        לא מעט מקרב אנשי האקדמיה והמדע בישראל הם פלסטינים. תהא זו איוולת לפגוע בהם בשם הצורך לסייע לעמם.

 

·        החרם הוא כלי-נשק קהה מדי, המשקף גישה פשטנית. המציאות באזורנו מורכבת ביותר, ואין לראות את הדברים במושגים סטריאוטיפיים ודיכוטומיים. ראייה כזו מעוותת את התמונה, וגורעת מן הסיכוי להגיע לפתרונות.

 

תגובתי המנומקת לא הופצה, וכל העניין כמעט שנשכח ממני – עד ל-23 במאי, עת קבלתי פנייה אישית (גם היא בדוא"ל) שעניינה יישום בפועל של החרם. היתה זו פנייתה של פרופסור מונה בייקר, ידידה ותיקה, תושבת בריטניה ילידת מצריים, וחוקרת בעלת שיעור-קומה בדיסציפלינה המשותפת לשתינו. בשנת 1995, יסדה פרופסור בייקר כתב-עת, The Translator: Studies in Intercultural Communication אשר אותו ערכה והפעילה במו ידיה. כתב-העת הצטיין ברמתו המדעית ובעריכתו המוקפדת, וזכה להכרה כאחד המובילים בתחום. גם בית-ההוצאה "סיינט ג'רום", שיסדה הפרופסור בייקר עם בעלה הבריטי, צבר מוניטין. נראה שאיש לא הוטרד מן האנומליה של הוצאה-לאור אקדמית המנוהלת על-ידי מי  שהיא גם הבעלים וגם העורך הראשי (והבלעדי) של פרסומיה; הכל התנהל על מי-מנוחות, מבלי שמישהו יערער על ריכוז-סמכויות זה, עד לתקרית המתוארת כאן.[2]

 

מערכת היחסים ביני לבין הזוג בייקר הייתה קרובה וידידותית במיוחד, לרבות ביקורים רבים בביתם, סיוע שהושיטו לי בעת ששקדתי על כתיבת הדוקטורט, וחילופי-מכתבים תכופים וחמים. עם הקמת כתב-העת, ביקשה ממני הפרופסור בייקר להצטרף למערכת המייעצת ((advisory board שלו, ולימים, אף הציעה שאצטרף למערכת הבכירה. הקשר בינינו המשיך להתהדק, הן במישור המקצועי, והן במישור האישי. עם זאת, על הפוליטיקה של המזרח-התיכון נמנענו מלשוחח, וזאת לאחר שהתחוור לי כי כל שיחה בינינו מועדת להיקלע למבוי סתום. פרופסור בייקר הייתה מודעת לפעילותי בתנועת השלום בישראל, ולהיותי בעבר יו"ר "אמנסטי אינטרשיונל" בישראל, אולם מכאן ועד לבסיס משותף שרר עדיין מרחק רב; העדפתי, מטעמים שונים, שלא לסכן את מערכת היחסים הקיימת.

 

כאשר התבקשתי לחתום על העצומה המקורית, באפריל, עוד לא ראיתי את הנולד; לא קלטתי כי נגיעתה של עצומה זו לחיי המקצועיים אינה מסתיימת ברמה העקרונית והמופשטת. אולם מכתבה של פרופסור בייקר לא הותיר מקום לספק. בנימוס אך בתקיפות, ביקשה כי אגיש את התפטרותי מתפקידי בכתב-העת שבבעלותה. וכך כתבה:

 

“[…] however much I respect you and  Gideon personally, and regard you especially as a personal friend, I can no longer live with the idea of cooperating with Israelis as such,[3] unless it is explicitly in the context of campaigning for human rights in Palestine. I am therefore hoping that you will not misunderstand my request for you to resign from the Editorial Board of The Translator (and I will also be asking Gideon  to resign from the advisory board of Translation Studies Abstracts). This does not mean that I don't want to remain in touch with you on a personal basis, as friends, but I do not want our friendship to be mistaken in any way for implicit support of a country and a government which I so strongly disapprove of. […] as a personal friend and someone I know has a stronger conscience  than most Israelis seem to have, I hope that you will eventually come to the conclusion that you too ought to be considering signing the academic boycott against Israel (like other Israeli academics are increasingly doing).

 

בדיעבד, היה זה מכתב צפוי, אולם באותו רגע, נדהמתי. כך או כך, עוד באותו ערב שגרתי לידידתי משכבר הימים את תשובתי: לא אתפטר. אין סיבה עניינית-מקצועית לדרישה כזו, ומכל מקום, עצם העירוב בין מסגרות אקדמיות לבין שיקולים פוליטיים אינו מקובל עלי. מונה השיבה כי במקרים קיצוניים אין להפריד בין מדע לפוליטיקה, וכי מכל מקום, אם אינני מוכנה להתפטר – הרי שאין לה ברירה אלא לפטר אותי.

 

הדחתו של אדם מתפקיד בנימוק אשר אין לו ולא כלום עם כישוריו או עם התנהגותו של אותו אדם עשויה לעורר תהיות ואף מחאות – וכך קרה גם במקרה זה. את התכתובת ביני לבין מונה בייקר חלקתי עם עמית בווינה, פרופסור פרנץ פשהאקר, אשר שימש אף הוא כחבר במערכת המייעצת של אותו כתב-עת. פרופסור פשהאקר שיגר מיד מכתב התפטרות לפרופסור בייקר, והודיע על כך ליתר חברי המערכת. בהמשך, תוך זמן קצר מאד, הגישו את התפטרותם חמישה מבין 18 חברי המערכת המייעצת, ואחד מחמשת הנותרים במערכת הבכירה. נימוקיהם של המתפטרים התאפיינו בשני מוטיבים חוזרים: (1) הסתייגות מפורשת ממדיניותה של ממשלת ישראל; (2) הבהרה שהסתייגות זו אינה יכולה לשמש צידוק להחרמתו של ישראלי זה או אחר. מעגל המגיבים התרחב, והדחתם של שני הישראלים (הדחתו של פרופסור גדעון טורי לא אחרה לבוא) הביאה לגל של מכתבים, כתבות, גילויי-דעת, עצומות, ובעיקר התכתבויות בדואר אלקטרוני – גל הנמשך, למעשה, עד עצם היום הזה. [4] בעוד שבישראל עצמה כמעט שלא היה הד להדחות, ולפולמוס שבא בעקבותיו – מחוץ למעגל המצומצם של אנשי הסגל האקדמי – הרי שמעבר לים, ובמיוחד בבריטניה עצמה, עורר העניין סערת-רוחות גם בציבור הרחב, ובכלל זה, בציבור היהודי. כל עיתוני בריטניה הקדישו לנושא שטח נרחב לאורך תקופה ארוכה, לרבות מאמרי-מערכת, כתבות ארוכות, ראיונות ואינספור מכתבים למערכת.[5]

 

כמי שקיבלה למעלה מאלף (1,107 עד כה, למען הדיוק) מכתבים (רובם אלקטרוניים) בנושא, מצאתי עצמי מרותקת הן לתכנים והן לאמצעים הרטוריים אשר שימשו את הכותבים, אשר רובם המכריע שייכים לעולם האקדמי, ומרבים לעסוק בכתיבה. בדברים שלהלן, אתייחס לאותם טקסטים אלקטרוניים ולמאות הטקסטים האחרים לסוגיהם כאל מעין קורפוס לשוני, קרי, מאגר טקסטים[6] אשר ניתן לדלות מתוכו מוטיבים חוזרים ודפוסים לשוניים המאפיינים את הלכי-הרוח של כותביהם. כפי שמעיד הקורפוס, מדובר בדרך-כלל בכותבים רהוטים, מתוחכמים, מודעים למשקלה של הבחירה הלשונית ההולמת, מיומנים בעסוק המטא-לשוני, ובעלי שליטה מלאה בדקויות סמנטיות. תחילה אתייחס לתכנים – קרי, לנימוקים בעד החרם ונגדו – ואחר-כך לשפה עצמה (ובעיקר להיבטים לקסיקליים וסמנטיים).

 

הטיעונים בעד החרם האקדמי, בכלל, וההדחות, בפרט

 

קל מאד לגנות את החרם. נראה כי עצם המחשבה שאדם יודח או יוחרם בשל השתייכותו (ואין זה משנה אם מדובר בהשתייכות דתית, לאומית, גזעית או אחרת) מעוררת התנגדות. דווקא משום כך, מצאתי לנכון  לחלץ מתוך הטקסטים הרבים את הנימוקים בעד החרם. שבעה נימוקים חזרו על עצמם, בניסוחים שונים:

 

·        אין מקום להפרדה בין מדע לפוליטיקה

 

בתקופה כה קשה, אין הצדקה להפרדה בין אקדמיה, מחקר ומדע, מכאן, לבין הפוליטיקה, מכאן. וכך כתבה פרופסור בייקר ב-11 ביוני לשלושה עמיתים אשר התפטרו בתגובה להדחות: "אמנם נכון כי אין לערב בין פוליטיקה לאקדמיה, ברוב המקרים, אולם ישנן תקופות בהסטוריה כאשר חלק מאתנו חייבים להחיל כללים אחרים – משום שמדובר כאן בדבר חשוב הרבה יותר מרגשותיהם של עמיתינו, מן הסטנדרטים של מגדל השן, או אף מגורלו של מבצע אקדמי אשר השקענו בו שנות עבודה."

 

·        אין מקום להפרדה בין היחיד לציבור שעליו הוא נמנה

 

בזמנים כאלה, אין עוד הצדקה להפרדה בין הפרט (היחיד) לכלל. חומרתו של המצב מצדיקה גם צעד העלול לפגוע בפרט ה"תמים", בשל מעשיה או מחדליה של מדינתו. בסופו של דבר, מייצג החוקר הבודד את המוסד האקדמי שבו הוא מועסק, והמוסד האקדמי בתורו מייצג את המדינה אשר בה הוא פועל. ד"ר מרים סלאמא-קאר, יד-ימינה של פרופסור בייקר, הבהירה כי: "אינני סבורה שניתן עוד להבחין בין 'פרט' לבין 'מדינה' במקרה זה. כולנו זכאים לתמוך בחרם (ואני אכן תומכת בו), או להתעלם ממנו, או אף להתנגד לו. אולם החלטתה של מונה מתיישבת עם העמדה הראשונה [...] ותהא זו צביעות להתייחס למקרה הזה כאל הגנה על אדם יחיד [...]."

 

·        יש תקדימים הממחישים את יעילותו של החרם - האנלוגיה הדרום אפריקאית

 

הצלחת החרם נגד האוניברסיטאות בדרום אפריקה מוכיחה כי חרם אקדמי עשוי לשמש  אמצעי יעיל להפעלת לחץ פוליטי; גם בישראל יתכן לשנות את המציאות בשיטה דומה. "דרום אפריקאים רבים מתחילים לזהות את ההקבלות בין הנעשה בישראל לבין תקופת האפרטהייד," כתב חתן פרס נובל לשלום, הארכיבישוף דזמונד טוטו, בגילוי דעת. ואילו ד"ר אלט קרוגר מאוניברסיטת דרום-אפריקה מצאה הקבלה חד-משמעית, וכתבה לפרופסור בייקר: "כמו במקרה של דרום אפריקה, כך גם עתה, נחוצים כנראה צעדים דרסטיים כדי לפקוח את עיני העולם ואת עיניה של ממשלת ישראל לזוועות המתרחשות דבר יום ביומו, כדי שנשכיל למנוע שואה שנייה ועידן אפרטהייד שני". ופרופסור ר'זון מן האוניברסיטה האמריקנית בקהיר אמר זאת בעקיפין: "המחווה שלך [...] לא שלל מהם את מקור פרנסתם או את משרותיהם כאנשי אקדמיה וכחוקרים [...] מדובר רק במחווה סמלית מן הסוג שננקט גם במצבי אפרטהייד אחרים." ההשוואה עם דרום אפריקה מהווה אפוא רציונל מרכזי ברטוריקה של תומכי החרם, וזאת חרף ניסיונו של פרופסור ברוך קימרלינג ב-18 ביוני 2002, להציג את השוני בין שני המקרים: "בעוד שהמוסדות האקדמיים בדרום אפריקה תמכו בפועל במשטר האפרטהייד ורדפו את אנשי הסגל החולקים על הקו הרשמי, תופעה מעין זו כלל לא קיימת בישראל."

 

·        חומרת מעשיה של ממשלת ישראל מצדיקה אמצעים לא-שגרתיים ואף קיצוניים

 

"לו הייתי בחיים בזמן עליית הנאצים, הייתי תומכת בהחרמת הקהילה המדעית בגרמניה," כתבה פרופסור בייקר, והוסיפה: "קורה, אם כי לא לעיתים תכופות, שהנאמנות שאותה אנו חשים – לידידים, לסטנדרטים אקדמיים ומחקריים וכו' ואפילו להשתייכות לאומית או דתית – עומדת במבחן קשה. דוגמא אחת לכך הייתה השואה. נראה לי שבאותה התקופה היו בני-אדם בכל חלקי תבל שוקלים בכובד ראש אפשרות להחרים את כל מה שקשור בחיים בגרמניה, בתגובה לפגיעה שיטתית והאיומה בזכויותיה של קבוצת בני-אדם. נראה שסלע המחלוקת בינינו מתמצה בשאלה האם פעולותיה של ישראל כלפי הפלסטינים (בלא כל מחאה רשמית מצד קבוצה אקדמית כלשהי זה 35 שנה) אכן מהווה גרסה של השואה."

 

·        גם יהודים רבים, ואף ישראלים מסויימים, סבורים כי יש להחרים את ישראל

 

נימוקי תמיכה בחרם מושמעים גם מפי מדענים ישראלים, הסבורים שיש לפעול בכל דרך, על-אף הנזק העלול להיגרם להם עצמם ולקהילה האקדמית בישראל בעטיו של צעד זה. העובדה שיהודים, כגון פרופסור סטיבן רוז, יזמו את העצומה, והעובדה שישראלים, כגון ד"ר אילן פפה, תומכים בה מוכיחות עד כמה היא לגיטימית. העיתונאי פאול דה-רוג', למשל, כותב ב"קאונטרפאנץ'" (ספטמבר 2002) כי "אפילו אקדמאים כגון פרופסור אילן פפה דרשו צעד כזה [חרם], באמרם כי אין לעבור לסדר היום לנוכח הדיכוי הישראלי ושלילת זכויותיה של האוכלוסייה."

 

·        הסגל האקדמי בישראל נגוע בחוסר-מוסריות ובצביעות

 

נשק החרם האקדמי מופעל גם על-ידי ישראל עצמה. כך לדוגמא (הדוגמא היחידה המוצגת) הצרו את צעדיו של ד"ר אילן פפה ושל תלמידו, טדי כץ. הסגל האקדמי בישראל אינו עושה דבר כדי למחות נגד המעשים הנוראים המתבצעים בשטחים המוחזקים, לרבות הצעדים הננקטים נגד אוניברסיטאות כגון בית-זית, אל-קודס וא-נג'אח, ומכאן שאינו ראוי להגנה. "היכן הן מחאות הענק של אנשי האקדמיה בישראל?" שואלת פרופסור יוליאנה האוזה (גרמניה).

 

·        הצורך בעזרה מבחוץ

 

רוב הישראלים בעצם מתנגדים לכיבוש, אך אינם מצליחים להשפיע על ממשלתם, ולהביא לשינוי של ממש. מחובתנו ליזום צעדים שמטרתם להפעיל כוח מבחוץ, כדי לעזור לעם בישראל להעביר את המסר למנהיגיו.

 

הטיעונים נגד החרם האקדמי, בכלל, וההדחות, בפרט

 

ההתנגדויות לחרם, בכלל, ולהדחות, בפרט, התבססו על מגוון טיעונים, שניתן לסכמם כמתחלקים לשתי קטגוריות – אלה הנוגעות לתועלת שבשיטה, ואלה הנוגעות לבסיס המוסרי שלה. גם כאן הניב הקורפוס שבעה טיעונים – שלושה בכל קטגוריה – וזאת בנוסף לטיעון שעלה תדיר בתגובותיהם של עמיתים מתוך התחום, בדבר הנזק העלול להיגרם לחקר התרגום כדיסציפלינה.

 

החרם אינו עומד במבחן התועלת

 

·        אין להחליש דווקא את אלה העשויים לסייע במערכה

 

אנשי האקדמיה הנם חיל החלוץ במערכה למען זכויות האדם, וכנגד הפרת זכויותיהם של הפלסטינים. הפגיעה בהם היא בבחינת "גול עצמי", הפוגע דווקא במי שראוי לתמיכה וזקוק לה. יתרה מזו, חרם נגד מדענים ישראלים יגרום לבידודם מן הקהילה המדעית, ויגביר את הזדקקותם לסיועה של ממשלת ישראל, אשר אינה נוטה חסד למוסדות להשכלה הגבוהה. וכך כתב פרופסור ברוך קימרלינג (אוניברסיטה העברית) לפרופסור טניה ריינהרט (אוניברסיטת תל-אביב), מן התומכים בחרם האקדמי: "הצלחת החרם תתגלה כחרב פיפיות, שכן הוא יגביר את התלות של המוסדות להשכלה גבוהה בישראל בממשלה גחמנית [...] המוסדות הללו הנם מעוז אחרון של חופש החשיבה והביטוי."

 

·        התקווה טמונה דווקא בקיום הקשר, ולא בניתוקו

 

"החיפוש אחר האמת מותנה בקיומו של דיאלוג," כתב פרופסור סטנלי גרינבלט, נשיא ה-Modern Language Association, באחד מגילויי-הדעת הראשונים נגד הצעד שנקטה פרופסור בייקר. וכך גם  פרופסור מייקל קרונין (דבלין) המדגיש במכתב ההתפטרות שלו ממערכת כתב-העת: "רק הדיאלוג המתמשך הביא בסופו של דבר לראשיתו של פתרון באירלנד. [...] הדרך היחידה לשים קץ לאלימות ולבנות חברה המכבדת את שתי המסורות הנה להבטיח את המשך קיומם של ערוצי תקשורת פתוחים [...]. ללא דיאלוג, אנו אבודים."

 

·        פגיעה במחקר הישראלי הנה פגיעה בכל הנהנים מתוצאותיו

 

בין הפרוייקטים המתבצעים על-ידי מדענים מישראל ישנם רבים שעניינם הצלת חיים, מציאת תרופה למחלות קשות וכו'. מאמר ארוך ב"סאנדיי טלגרף" ב-15 ביולי 2002, Boycott of work by Israeli scientists could cost lives, מדווח כי הברונית גרינפילד, פרופסור לפרמקולוגיה, מומחית לנוירוביולוגיה ומנהלת מכון המחקר הותיק ביותר בבריטניה, הביעה חשש כבד מפני השלכותיו של החרם. לדבריה, "אין מנוס מן המסקנה כי החרם עלול לסכן חיי אדם. זהו מצב אשר אין בו מנצחים; כולם מפסידים."

 
החרם אינו עומד במבחן המוסר

 

·        היחיד אינו אחראי למעשיה או למחדליה של מדינתו

 

החרמתו של היחיד בשל עוול המתבצע, כביכול, על-ידי מדינתו הינה מעשה מפלה, ואף גזעני. מדובר בעונש קולקטיבי – ומכאן גם באמצעי בלתי-מוסרי. במכתב ההתפטרות שלה ממערכת כתב-העת, כתבה פרופסור קנדס סגינו (טורונטו): "לו ידעתי בשעתו שניתן יהיה למנות, לנדות או להדיח חברי מערכת בנימוקים של גזע, דת או לאום, לא הייתי מסכימה להצטרף מלכתחילה." ונשיא האגודה האירופית לחקר התרגום (EST), פרופסור איב גמבייה, פרסם גילוי דעת כנגד ההדחות, וקבע: "בשום צורה שהיא אין גדעון טורי ומרים שלזינגר מייצגים את ממשלת ישראל. בעבודתם האינטלקטואלית אין הם נציגים של ארצם אלא יחידים אשר זכו למעמדם בזכות מחקריהם, ובזכות רצונם לתרום לפיתוחו של חקר התרגום ולשיח הבין-תרבותי."

 

·        ההשוואה בין ישראל לדרום אפריקה – ולא כל שכן לגרמניה הנאצית – מופרכת

 

ישראל איננה דרום אפריקה, והצלחתו, כביכול, של החרם נגד האוניברסיטאות (ומוסדות נוספים) בדרום אפריקה אינה מלמדת על התוצאות הצפויות מהפעלת חרם דומה נגד ישראל. בדרום אפריקה התקיים מצב של אפליה בוטה מצד המיעוט (הלבן) כלפי הרוב (השחור), ולאפליה זו היו האוניברסיטאות שותפות פעילות. מכאן, שהיה נימוק סביר, לכאורה, להפסקת שיתוף הפעולה האקדמי עם מוסדות אקדמיים בדרום אפריקה. ובכל מקרה, החרם בדרום אפריקה מעולם לא התנהל על בסיס אישי. האנלוגיה הזו בין דרום אפריקה לישראל הנה "עצלה מבחינה אינטלקטואלית, מפוקפקת מבחינה מוסרית, ואולי אף שיקרית", כתב העיתונאי איאן בורומי ב"גרדיאן" ב-23 ביולי.  ישראל גם איננה גרמניה בשנות השלושים והארבעים, ועצם ההשוואה צורמת מאד. ובכל מקרה, גם בגרמניה, לא היה מקום להחרמה אישית של מדענים אשר לא תמכו במשטר. פרופסור קירסטן מאלמקייר (לונדון) העמידה טיעון זה על דיוקו: "רבים – ביניהם וילי ברנדט וברכט – התקבלו בברכה על-ידי יתר מדינות אירופה."

 

·        למה דווקא ישראל?

 

ישראל איננה המדינה היחידה המפרה זכויות אדם או המסרבת לפנות שטחים כבושים. למדינות רבות היסטוריה בעייתית בתחומים אלה – אף יותר מזו של ישראל. מדוע אפוא מוטל חרם אקדמי על ישראל(ים) בלבד? איש לא דרש להחרים חוקרים סרבים בשל ההתפתחויות בבוסניה וקוסובו, או חוקרים רוסים על המתרחש בצ'צ'ניה, או מדענים סינים על רקע הנעשה בטיבט. ובחבל קשמיר נהרגו מוסלמים רבים יותר משהרג צה"ל בכל שנות הכיבוש – אך איש אינו מציע להחרים אוניברסיטאות בדלהי. פרופסור סוזן בסנט (אנגליה), הציגה את השאלה (במאמרה ב"אינדיפנדנט" ביולי 2002): "How can intellectuals be so unreasonable?", ונזכרה במלחמת פוקלנד: "[...] רבים בעולם מאסו אז בבריטים, אך איש לא בקש להדיחני מן המערכת המדעית של כתב-עת זה או אחר בשל הדרכון הבעייתי שלי. איש גם לא תקף אותי בגין מדיניותה של ממשלתי – מדיניות שאני אישית חלקתי עליה." ובמכתב פתוח למונה בייקר, מן ה-27 בינואר, בחתימתם של אנשי-רוח רבים ונודעים, נאמר: "טענתך, כאילו 'ההבחנה בין הפרט למדינתו שוב איננה תקפה במקרה זה' הפכה את טיב הקשרים בין אנשי מדע לבין הממסד האקדמי בישראל למקרה ספציפי ושונה. זו גישה בלתי-נסבלת ברמה העקרונית, אשר כמוה כפסילתה של כל יזמה אינטלקטואלית שמקורה בישראל."

 

היו שהתייחסו גם למגמתיות של הדיווחים התקשורתיים, ובמיוחד אמורים הדברים בתיאורי ה"טבח" שהתרחש בג'נין – הסיבה הישירה שנתנה פרופסור בייקר לצעד שנקטה – אשר התבררו כמופרזים ומגמתיים.

 

ונימוק הקשור ספציפית בחקר התרגום

 

·        חקר התרגום הנו תחום אקדמי משגשג, הנהנה כיום מהתעניינות גוברת, מרמה מדעית גבוהה, ומשיתוף-פעולה בין-תחומי, בין-תרבותי ובינלאומי פורה. רבים מאלה שנטלו חלק בדיון הביעו חשש שמא עוצמת המחלוקת סביב נושא החרם תעמיד בסכנה את הקהילה המחקרית – וזאת בנוסף לנזק המשוער אשר נגרם בשל העובדה שאחד מכתבי-העת המובילים בתחום שוב לא יפרסם מאמרים מישראל.[7] ד"ר קריסטינה שפנר (בריטניה) הביעה חשש שמא "הויכוח הנוכחי יאלץ אנשים לבחור בין הצדדים – דבר אשר אינו יכול שלא להזיק לקהילה האקדמית שלנו, מבלי שיועיל לאיש." וגדעון טורי עצמו כתב, בתגובה לדו"ח של הוועדה אשר התמנתה באוניברסיטת מנצ'סטר לבירור הפרשה:   "מה שמפחיד אותי יותר מכל הוא הנזק שנגרם – ומן הסתם עוד ייגרם - על-ידי פרשה זו לדיסציפלינה הצעירה והשברירית של חקר התרגום אשר הן בייקר והן אני היינו נחושים כל-כך לשמר ולטפח. אמנם נכון שחילופי הדברים הערים באינטרנט, והכיסוי התקשורתי הנרחב הפנו תשומת-לב רבה מן הרגיל לקיומו של תחום המחקר שלנו [...] אולם בו בזמן נוצר בקרבנו קרע מעצם העובדה שהעוסקים בתחום נדרשו לבחור בין הצדדים". (מוסף להשכלה גבוהה של ה"טיימז", 7 בפברואר 2003)[8]

 

השיח משני עברי המתרס

 

סריקת מאגר הטקסטים שהוזכר לעיל בחיפוש אחר מילים וצירופים העוברים בו כחוט השני מעלה כי מילים טעונות נוכסו לטובת כל אחד משני ה"צדדים", וכי מילים אחרות רוקנו מתוכן עד כי לא ברור מה הן מסמנות מבחינתו/ה של הכותב/ת, ובעיקר, מה הן אמורות לסמן מבחינתו של הקורא/ת. הדיון בפריטים אלה – מעין מטא-לשון של פולמוס – יש שהוא מוליך לניסיון מפוכח של הכותבים לרדת לעומקן של דקויות סמנטיות, ויש שהוא מציג שילוב מקומם של צדקנות ושל עצלות אינטלקטואלית, לרבות מתיחת אנלוגיות מופרכות וטשטוש אבחנות, כאשר מילים טעונות משמשות תוך התעלמות מכוונת מן המטען הקונוטטיבי הגלום בהן. בחרתי להביא חמישה פריטים (מילים או צמדי-מילים) כאלה, ומספר קטעים להמחשת השימוש שעשו הכותבים בכל אחד מהם.

 

·        מוסרי (moral)

 

התיבה moral מככבת בדיון מראשיתו. נראה שכל אחד מן הצדדים מייחס ערכיות גבוהה ליכולתו לעגן את נימוקיו בשיקולים מוסריים. לצד עשרות אנשי חקר התרגום אשר הביעו דעה ברורה בעד החרם או נגדו, היו גם שהעידו כי הם מתקשים לגבש דעה, לכאן או לכאן, וקשרו את הקושי במורכבות המוסרית של ההדחות. כך, לדוגמא, פרופסור דירק דלאבסטיטה מחליט שלא לפרוש מתפקידו במערכת, אך מודה: "הניסיון לראות את כל הצדדים בויכוח הנוכחי גורם לי לחוש מבולבל למדי, מבחינה אינטלקטואלית ומוסרית."

 

אחרים אינם מתקשים לנקוט עמדה, ומייחסים את החלטתם דווקא לצדדים המוסריים של הדיון. כבר בנוסח העצומה המקורית, הבהירו בני-הזוג רוז כי החרם נותן ביטוי ל"זעם מוסרי" (moral outrage) כלפי ישראל. פרופסור יוליאנה האוזה התריסה כלפי פרופסור פאול קוסמאול – שניהם גרמנים: "את החרם וההדחות יש לפרש כפעולה המכוונת נגד מדיניותה של ממשלת ישראל, ומוסדותיה. מדובר בפעולות פוליטיות ומוסריות [...]".

 

ואילו הפרופסור הישראלי רון כוזר האשים את עמיתו פרופסור גדעון טורי בכך שנזקק לשואה כ"מגן אוניברסלי מפני עיוות מוסרי" (בהתייחס לתגובה ששלח טורי לפרופסור בייקר, ובה ציין, בין היתר, כי הוא חב את חייו לכך שהוריו נמלטו מגרמניה מבעוד מועד).

 

ומנגד, טען פרופסור סטיבן גרינבלאט, נשיא ה-Modern Language Association במכתב פתוח לפרופסור בייקר, כי המעשה שעשתה הוא בבחינת "פשיטת-רגל מוסרית" ( (morally bankrupt. ואילו במאמרו "אנטומיה של חרם", מן ה-8 בפברואר 2003, מציג פרופסור יעקובוביץ מאוניברסיטת סידני שאלה רטורית: "האם ניתן לראות בישראל אקוויוולנט מוסרי מודרני של דרום אפריקה תחת האפרטהייד?" הכותב אף תוהה לגבי הקשר בין מחוייבות מוסרית להלכה לבין מימושה למעשה: "חרם הנוקט גישה מוסרית מבלי שיבוא בתביעות כלפי אלה התומכים בו מעורר תמיהה לגבי עצם מוסריותה של עמדתם. עמדה זו עולה להם מעט מאד, ומכאן שגם טענותיהם המוסריות אין בהן תוקף של ממש."

 

·        חופש אקדמי (academic freedom)

 

המושג "חופש אקדמי" אינו מופיע כמעט בדבריהם של אלה המגנים את החרם, אך בולט מאד אצל התומכים בו. חלקם מוטרדים מן החקירה המתנהלת נגד פרופסור בייקר – חקירה העלולה, כביכול, להביא לשלילת החופש האקדמי שלה – וחלקם מערערים על הדגש שהושם על שלילת החופש האקדמי של שני הישראלים. כך, למשל, מופיע המושג בתוך מרכאות במכתבם של הזוג רוז, ב-15 ביולי 2002 (שלושה חודשים לאחר העצומה הראשונה, ושישה שבועות לאחר "יישום" העצומה על-ידי פרופסור בייקר): "תשומת הלב המוגזמת לענייני ה'חופש האקדמי' בעקבות הדחתם של שני אקדמאים ישראלים על-ידי אחת מן החותמות על העצומה כמוה כהתמקדות מוגזמת בקיסם מקומי כדי להימנע מלהתייחס לקורה בינלאומית." גם מכתבי התמיכה בפרופסור בייקר – אשר רבים מהם היו בנוסח זהה, המעיד על כותביהם שנעזרו במכתב "שבלונה" - הירבו להתייחס לאותו מושג עצמו, וכן לצירוף "חופש הביטוי". כך, למשל, ד"ר יוסוף אגהא מבוסטון: "הזדעזעתי לקרוא כי פרופסור מונה בייקר נרדפת כתוצאה מדרישתה להחרים מוסדות אקדמיים בישראל. האנושות ניצבת אובדת עצות כאשר חופש הביטוי נרמס בהיכלי ההשכלה הגבוהה, כדוגמת אוניברסיטת מנצ'סטר." וד"ר קווין בארט מאוניברסיטת ויסקונסין כורך את החופש האקדמי במצוות המחוייבות, ומסביר כי "חופש אקדמי כולל את החובה למחות כנגד זוועות כגון החיסול המתמשך של עם שלם." פרשנות נוספת למושג עולה משמה של ה"מועצה לחופש אקדמי ולסטנדרטים אקדמיים" (Council for Academic Freedom and Academic Standards), גוף התומך במוצהר בחרם ובהדחות. וב"קאונטרפאנץ'" בספטמבר 2002, כותב העיתונאי פאול דה-רוג' כי "מסע ההשמצות (smear campaign) שמנהלות קבוצות פרו-ישראליות חותר תחת ערכים היקרים לחברה האמריקאנית: חופש הדיבור והחופש האקדמי." אתרים שהקימו קבוצות אלה משתמשות, לדבריו, ב"טקטיקות מקארתיסטיות אשר אינן מקדמות את החופש האקדמי או את הדיון הפתוח."

 

שימוש במושג החופש האקדמי הופיע גם בעיתונות הישראלית. שאול צדקא, בעל-טור ב"מעריב", נוקב בשמותיהם של אנשי אקדמיה ישראלים – ואני ביניהם – אשר חתמו על עצומה אחרת ב"גארדיאן". במאמרו מן ה-13 באפריל הוא קורא למועצה להשכלה גבוהה ולשרת החינוך להרים את הכפפה, שכן "מוסדות האוניברסיטה צריכים לשקול מחדש את העסקתם. הסטודנטים חייבים להדיר רגליהם משיעוריהם [...]," והוא ממשיך במשפט הפרדוקסאלי "שימשיכו להעליל כרצונם. רק שלא ינצלו את החופש האקדמי [...]". 

 

·        אהבה / שנאה (love / hate)

 

ב-20 ביוני, כתב ד"ר מריאנו גרסיה-לנדא (ספרד): "דווקא בשל העובדה שאני אוהב [love] את מרים ואת ישראל, רוצה אני לגנות בבירור את מה שעושה ממשלת ישראל. הם עושים את מה שהיטלר עשה לעם היהודי במלחמת העולם השנייה. הם מחסלים עם בכוונה תחילה, את העם הפלסטיני [...] איננו יכולים לשאת זאת, ומשום שאנו אוהבים את מרים, עלינו להוציא אותה מקהלנו, כדי שהעם בישראל יבין מה קורה." נראה כי non sequitur מסוג זה מתאפשר דווקא בשל הערוב הבעייתי בין טיעונים ענייניים, כביכול, והשימוש במילים השייכות בדרך-כלל לסוגה אחרת, אמוטיבית במובהק. ואילו ד"ר קרוגר הדרום-אפריקאית כותבת לפרופסור בייקר: "אני תומכת בכל ליבי בהחלטתך, ביודעי שאת אדם הניחן ביושרה אקדמית אדירה. אני אוהבת אותך על כך!"

 

אולם מוטיב האהבה זכה גם לביטוי מקומי ושונה. ידידה פלסטינית ששמעה על הדחתי נחרדה מעצם הרעיון, ובקשה לכתוב לפרופסור בייקר ישירות, בערבית. במכתב, אשר תרגמה אותו עבורי לאחר זמן מה, נאמר: "אני מכירה טוב מאד את הכאב הנגרם כתוצאה מיחס גזעני ומכליל, כי חוויתי אותו באופן שמאפשר לי לקבוע שעם הנגוע בו סופו ליפול ולהתרסק. [...] בשם העיקרון ואהבת לרעך כמוך, אני מביעה את דעתי [...] מצערת אותי ההתייחסות למרים כאילו היא מייצגת את המדיניות הישראלית... מניסיוני כפלסטינית ישראלית אני חושבת שאנחנו צריכות לעודד אנשים כמו מרים [...]".

 

גם מוטיב השנאה עלה פעמים רבות, בעיקר בהתייחס למכתבי השטנה, כביכול, שנשלחו לפרופסור בייקר. "לא התפלאתי לשמוע כי מופעלת כנגדך מערכת שטנה מתוכננת בקפידה (orchestrated)," כתב פרופסור ר'זול מן האוניברסיטה האמריקנית בקהיר, כשהוא רומז להתארגנותה של הקהילה היהודית לתגובה מתואמת. ובעיתון "קאונטרפאנץ'" בספטמבר 2002 אנו למדים כי "העולם המודרני מספק מגוון איומים חדשים על חופש הדיבור. אחד מהם הוא אתר-שנאה (hate website). בהקשר של הסכסוך המזרח תיכוני, ישנם מספר אתרים ציוניים המציגים רשימות, וכוללים הערות מרתיעות או איומים סמויים."

 

גם בישראל עצמה הצטיינה הרטוריקה באמוטיביות גבוהה, כפי שעולה מדבריו של פרופסור אלכסנדר גיורא (אוניברסיטת חיפה), ביחס לישראלים אשר חתמו על העצומה המקורית של הזוג רוז: "תומכי העצומה מישראל אינם 'פעילי שלום', אלא קומץ שולי של אנטי-ציונים חדורים שנאה-עצמית, חלקם חברי המפלגה הקומוניסטית, ומכל מקום, הם רחוקים מלייצג את האקדמיה הישראלית."

 

·        שואה (a holocaust/ the Holocaust)

 

ב-8 ביוני, עם קבלת מכתב ההתפטרות הראשון – מכתבו של פרופסור פראנץ פשהאקר (וינה) המפציר בה לשקול מחדש את החלטתה – השיבה לו פרופסור בייקר כי מן הסתם קשה למי שלא צפה בסבלם של הפלסטינים להבין שהמתרחש בשטחים הנו למעשה "לא פחות מ'שואה'" [nothing short of a holocaust], וכי אין לה ספק כי לו חייתה בתקופת השואה הייתה מחרימה מדענים גרמנים, כשם שהחרימה בשעתו מדענים דרום אפריקאים. "נראה שאיננו למדים מן הניסיון," סיכמה הפרופסור בייקר. "ישראל שוב אינה מסתפקת בפשעי מלחמה. מזעזע מה שקורה שם. רבים מאיתנו היינו מעדיפים לתאר את המצב כסוג של שואה [some kind of Holocaust] אשר העולם יווכח בה בסופו של דבר, מאוחר מדי כמובן, כפי שקרה ב[שואה ה]קודמת [the last one]." למקרא דברים אלה, נזעק בעל-הטור האוארד ג'ייקובסון, ובמאמרו “Wordsmiths and atrocities against language: The incendiary use of the Holocaust and Nazism against Jews”  

(Independent, 13.7.2002). בביקורת נוקבת על זילות השפה בפיה, הוא מאשים את בייקר, כי השימוש הנלוז שהיא עושה בתיבה holocaust מרוקן מילה זו מעוצמתה הנוראה, ומשייך למעשה את בייקר עצמה למחנה מכחישי השואה. מה פירוש הצירוף "סוג של שואה", הוא שואל, ומה ניתן ללמוד מן הצירוף [השואה] הקודמת, כאילו מדובר באירוע אחד בסדרה של אירועים דומים.

 

·        אפילו

 

השימוש ב"אפילו" נפוץ בכתביהם של תומכי החרם, במיוחד כל אימת שמוזכרת תמיכתם של יהודים ושל ישראלים  בעמדתם. שימוש אחר באמצעי-הדגשה זה, בבחינת "קל וחומר", עולה מדברים שכתבה פרופסור בייקר עצמה בהשוואה שהיא עורכת בין ישראל, מכאן, לבין דרום אפריקה וגרמניה הנאצית, מכאן: "מה שמזעזע אפילו יותר במקרה של ישראל – וזו אחת הסיבות מדוע אנו, כיחידים, נושאים באחריות אפילו יותר גדולה לפעול כנגד הברוטליות המתמשכת – זו העובדה שישראל, שלא כמו גרמניה בשואה או דרום אפריקה במשטר האפרטהייד – נתמכת בפועל על-ידי המעצמה הגדולה בעולם [...]".

 

אך בה במידה, מגויסת "אפילו" גם מכיוונים אחרים. ב"בית נאמן", אחד ממוספי העיתון "יתד נאמן" נכתב ביום ב' באב תשס"ב: "זה [שנאת ישראל] חוזר עתה, בהשוואה שעושה אותה מונה בייקר בין ג'נין לשואה, דבר שמעורר זעם אפילו אצל ד"ר שלזינגר, המתחייבת להמשיך להפגין דווקא נגד השלטון הישראלי ולתמוך בסרבני השירות בשטחים." ללמדנו שקטנים הסיכויים ש"שמאלנית" תמתח ביקורת על השוואה מעין זו. וליתר ביטחון, מוסיפה הכותבת: "היא [שלזינגר] לא מבינה אפילו א'-ב' בתולדות האנטישמיות לדורותיה."

 

האם הייתה ההדחה יותר לגיטימית לו היינו, פרופסור טורי ואני, מזוהים עם מחנה הימין? לדעתי, לא. לכל היותר, הייתה פחות אירונית. אם אמנם יש טעם בעיקרון ההפרדה בין אקדמיה לפוליטיקה – לפחות כל עוד לא מדובר ב"עבירה קיצונית שסיכנה את יסודות הקהילה" (עלפי ההגדרה שבפתח המאמר) – הרי שהשתייכותנו הפוליטית או האידיאולוגית כלל אינה רלבנטית. אחד ממכריי, מרצה לפילוסופיה של הלשון, שמקום מגוריו ביישוב ביש"ע, נפגע משימוש שעשיתי אני במילה "אפילו", וכך כתב, בהתייחס לראיון עמי ברשת א': "[...] אחרי שהמראיין עמד על האירוניה הגלומה בעובדה שהודחת למרות היותך בעבר נציגת "אמנסטי" בישראל, אמרת: 'אפילו אם הייתי מתנחלת אני סבורה שלא היה מקום להדיחני.' תארי לעצמך שקולגה אנגלית שלך – נקרא לה מרים – היתה מודרת ממקומה בכתב עת גרמני בגלל המדיניות האנגלית כלפי עיראק, ואחד מתומכיה היה אומר: אני סבור שיש להפריד בין פוליטיקה למדע, ואפילו מרים היתה ישראלית לא היה מקום להדירה. איך היה הדבר נשמע באזנייך? יש לדעתי היבטים מסוימים בנמשל שהופכים אותו למקומם אפילו יותר מן המשל [...]".

 

מתוך הנחה שהדיון הפוליטי כולו צריך להתנהל באכסניות אחרות, ניסיתי להסביר את השימוש בתיבה "אפילו" בהקשר זה: "[...] האם הדחתה של מתנחלת עשויה להיות מוצדקת יותר, בשל היותה מתנחלת? האם הדחתי שלי מוצדקת פחות בשל עברי ה'שמאלני'? פעמים רבות נשאלתי: 'איך זה שדווקא את...?' ודווקא משום כך, מצאתי עצמי מתמקדת שוב ושוב בחוסר הרלבנטיות של השיוך הפוליטי. [...] השאלה היא מהי קדם-ההנחה שלך לגבי תפקידו של 'ישראלית' בתור שכזו בתרחיש של מלחמת בריטניה-עירק: האם ה'ישראלית' היא בסך הכל צופה תמים מן הצד, או שמא בתרחיש שתיארת מוסתרת אצל הדובר קדם-הנחה (שטנית) שישראל 'אשמה' במשהו בכל הקשור במלחמה הזו? וכך גם, כמובן, בשאלת 'אשמתה' של המתנחלת במצב אשר הביא לפעולתה של המחרימה כלפי המוחרמת. אלא שדווקא כדי להימנע מויכוחים טעונים על תרומתם, כביכול, של המתנחלים למצב המשמש עילה לחרם, בקשתי לומר, באופן גורף, שעצם השאלה אינה במקומה [ושאפילו לו הייתי מתנחלת לא היה מקום להדיחני]". ואולי אין זה כך? ואולי גם התשובה לשאלה זו מוכתבת מראש על-ידי עמדתו החוץ-אקדמית של המשיב, כפי שעולה מן השימוש ביתר הפריטים שדליתי מתוך מאגר התגובות? 

 
סוף דבר

 

הסערה שפרצה בעקבות הדחתם של שני אנשי האקדמיה מישראל הביאה לכתיבתו של מאמר מערכת יוצא-דופן. בגליון 8(2) של The Translator: Studies in Intercultural Communication, כתב-העת אשר ממנו הודחתי, ואשר התיבה Intercultural Communication מוסיפה לעצם ההדחה ממד אירוני כלשהו, הסבירה פרופסור מונה בייקר לקהל הקוראים:

“Given the extreme nature of Israeli state policies, it is unavoidable that in pursuing the limited range of responses open to citizens around the world some amount of inconvenience and distress will be felt by Israelis who are not directly responsible for those policies.” 

הצירופים some amount  (מידת-מה) ו- inconvenience and distress (אי-נוחות ומצוקה) הינם פריטים יחידאיים בקורפוס הנדון כאן, אולם כמו הפריטים האחרים, כך גם צירופים אלה מעידים על כוחה (הידוע היטב) של הבחירה הלשונית להעלות ולהוריד, להדגיש ולהבליע, ואף להסיט את תשומת-הלב מן הפעולה עצמה לעבר מושאיה, ולספק הנמקה לכל מעשה. החרם בצורתו הנוכחית מהווה הפרה מפורשת של כללי המועצה הבינלאומית למדעים (International Council of Scientific Unions), שכן הוא נוגד את עקרון האוניברסליות של המדע. כך קובעים ארבעה מדענים בכירים – קולין בלייקמור, ריצ'ארד דוקינז, דניס נובל ומייקל יודקין – במאמר-דעה משותף בכתב-העת Nature בינואר 2003. לדבריהם, התקנה החמישית של ה-ICSU אוסרת, חד-משמעית, על הפלייה על בסיס השתייכות לאומית. בהתחשב בתועלת הגלומה במדע לטובת כלל האנושות, בלא קשר לזהותו של המדען, שומה על הקהילה המדעית להימנע מכל מעשה אשר ירחיק מדען זה או אחר ממעגל שיתוף-הפעולה המדעי הבינלאומי, ואין להשתמש באנשי מדע כבני-ערובה פוליטיים. אם נכונה קביעתם של ארבעת המדענים הדגולים, הרי שעצם החרם האקדמי, ובכלל זה הדחתם האישית של שני חוקרים על-סמך אזרחותם, אינו קביל. אך תיאוריה, נורמות וכללים לחוד, ומעשים לחוד. העצומה של הזוג רוז זכתה לתהודה ניכרת, ובין השלכותיה בשטח היה המקרה שתואר כאן. בין אם מדובר בהפרה מובהקת של מוסכמות הקהילה המדעית הבינלאומית ובין אם לאו – המעשה עצמו והשפה אשר באמצעותה התנהל הדיון סביבו ממשיכים  להדהד, להשפיע, ולספק חומר רב למחשבה.



[1]  כמעט כל החומר המובא במאמר זה נכתב באנגלית. תרגום הציטוט, וכן כל יתר הציטוטים האורך המאמר – שלי.

[2] רוב חברי המערכת אשר השתתפו בפולמוס אשר יתואר כאן ציינו את אכזבתם ותדהמתם מכך שהחלטה עקרונית התקבלה על-ידי העורכת בייקר בלא כל התייעצות עימם. לכתב-העת אשר ממנו הודח פרופסור טורי, Translation Studies Abstracts, עורכת משלו, ד"ר מייב אולוהאן, אולם נראה כי פרופסור בייקר קבלה את ההחלטה מבלי להיוועץ בה כלל.

[3] מאוחר יותר השתנה הנוסח: “I am boycotting only representatives of Israeli institutions, and not Israelis as such.”

 

[4]  החרם התבטא גם בצורות נוספות, כגון סירובם של כתבי-עת לפרסם מאמרים של ישראלים, מחיקת קישוריות של אוניברסיטאות ישראליות מרשימות תפוצה אקדמיות, וסירוב (שוב מטעם הוצאת "סיינט ג'רום" של פרופסור מונה בייקר) למכור ספרים לספריות אוניברסיטאיות בישראל.

 

[5]  גב' פטרישיה דונובן, אזרחית אנגליה אשר אין לה כל קשר ישיר לעולם האקדמי, למחרימים או למוחרמים נטלה יוזמה והקימה אתר אינטרנט, ובו ריכוז של רוב החומר הנוגע לחרם האקדמי נגד חוקרים ישראלים. האתר מתעדכן תדיר, וכולל סקירה כרונולוגית, ומאות טקסטים רלבנטיים: http://www.academic-freedom.org.uk

 

[6]  להערכתי, על סמך ספירת-מילים מדגמית, מדובר בקורפוס של כ-80,000 מילים.

[7]  יצויין כי בשמונה שנותיו הראשונות של The Translator (המפרסם שני גליונות בשנה), פורסמו בו שישה מאמרים של חוקרים מישראל.

[8]  בהקשר זה כתבה פרופסור בייקר: "חילוקי דעות ואף משברים מסוג זה אין בהם כדי לאיים על קהילה כלשהי. הם עשויים לגרום לכאב (בדומה לכאב שחש ילד בעת צמיחתו) אבל ביכולתם גם לתרום לתהליך ההבשלה והבחינה-העצמית המאפיינים התפתחותה של כל דיסציפלינה."

חזרה ל "חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 243892095שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb