מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
אוניברסיטת חיפה
שיבה וגזענות. מאת: אילן פפה


 

2005 / 04 / 13

זכותם של הפליטים שגורשו על ידי ישראל במלחמת 1948 הוכרה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בדצמבר 1948. האו"ם המשיך לאשרר את ההצעה הזו ועדיין מחויב אליה גם כיום. זכות זו מעוגנת בחוק הבינלאומי כמו גם בצדק האוניברסלי. ניתן גם לטעון, למי מאיתנו שאינו חפץ בהנמקות ערכיות או בז לעמדות מוסריות ואידיאולוגיות, כי לולא הכרה ישראלית בזכות השיבה ומימושה בצורה שתתקבל על דעת הפליטים, או אלה המדברים בשמם, כל ניסיונות הפיוס יתמוטטו, כפי שאכן כבר ארע בתהליך אוסלו, שהתנפץ לרסיסים בפסגת קמפ דיוויד בקיץ 2000.

אבל סוגיית הפליטים היא הרבה יותר מאשר שאלה של פתרון נכון או לא נכון לטיהור האתני שביצעה ישראל בשנת 1948. הסוגייה הזו היא הבסיס להבנת הפרויקט הציוני כולו, בלבושו הנוכחי, ואולי גם הבסיס לאלטרנטיבה היחידה לקיומו. הנימוק הישראלי הבסיסי ביותר, הקונצנזוסאלי, נגד שיבת הפליטים הוא החשש מאיבוד הרוב הדמוגרפי היהודי. החשש הזה חזק יותר מהרצון להכחיש את הנכבה או מהשאיפה להתחמק מהאחריות לביצוע הפשע של 1948. העמדה המוסרית הישראלית וזו הבינלאומית נשחקה עד דק, עד כי אין פחד ישראלי מגינוי ואין רצון יהודי לכפרה.

בבסיס העמדה הזו נמצאת הדילמה שטרדה את לילותיהם של הצלבנים, שגילו שהקימו מדינה לא באירופה כי אם בלב העולם המוסלמי, ושל הקולוניאליסטים הלבנים, שביקשו להקים מדינת שבטים משלהם באפריקה ולא יכלו ליבשת השחורה; היא פחות הטרידה את הקולוניאליסטים בשתי האמריקות שהשמידו ברדיוס רחב את הסביבה הלא לבנה עם בואם.

בשנת 1922 לערך, הצליחה קבוצה של מתיישבים יהודים ממזרח אירופה להקים מדינה שבדרך, על כידונים בריטים, וקיוו כי ישמרו מובלעת "לבנה" בלב העולם הערבי. השואה היהודית באירופה דילדלה את מאגר היהודים הלבנים ושארית הפליטה ברובה העדיפה את ארצות הברית או אפילו את אירופה עצמה. בלית ברירה, המנהיגות היהודית המזרח אירופאית החליטה לייבא כמיליון יהודים ערבים והעבירה אותם בתהליכי דה-ערביזציה, המתועדים היטב היום בזכות המחקר הפוסט-ציוני והמזרחי. וכך גם עם נוכחות של מיעוט פלסטיני בתוך ישראל ניתן היה לבנות את האשליה שהמובלעת הציונית בנויה לתלפיות - גם אם המחיר היה טיהורה האתני של רוב האוכלוסייה המקומית והשתלטות על כ-80% מפלסטין.

אבל העולם הערבי, והתנועה הלאומית הפלסטינית, היו חזקים דיו כדי לפחות להעביר את המסר כי לא יחיו בשלום עם מובלעת שכזו, וזרם המשיחיות הציונית החילונית שנולד בשנת 1948 מול ההצלחה בכיבוש הארץ, לא הסתפק ב-80%. כאשר שתי המגמות הללו בעולם הערבי ובמרכז הפוליטי הציוני נפגשו בשנת 1967, זכתה הציונות והשתלטה על כל פלסטין, וקצת מסוריה, ממצרים ומירדן - כי אין גבול לתיאבון. בשנת 1982 גם הוסיפה נתח מלבנון. כל זאת כדי להגן על המובלעת הלבנה בלב העולם הערבי בו התנחלה.

משנת 2000, המדינה הציונית כבר אינה כובשת שטחים חדשים, היא אפילו נסוגה בינתיים מחלקים שכבשה במצרים ובלבנון. קברניטיה משוכנעים כי עוצמה גרעינית, תמיכה בלתי מסויגת מארצות הברית וצבא חזק יישמרו את המובלעת שבנו כאן. אפילו פרגמטיזם ציוני חדש-ישן הופיע שוב: ניתן לשלוט רק ב-90% מפלסטין אבל לצורך כך צריך לחיות בתוך חומות גבוהות: כי למרות העוצמה, התמיכה והצבא, לא הצליחה ישראל למגר את תנועת ההתנגדות הפלסטינית. קומץ מוטרפים, עם מנת ייתר של ציונות לא מבינים זאת ולכן כביכול יש "מלחמת אזרחים" על "ההתנתקות" אל תוך 90%, אבל רוב הציבור תומך בעמדה ההגיונית של הממשלה - אפילו כמה מחברי הטובים שכותבים לאתר זה.

אבל מה קורה בתוך החומות: אמנם הרבה לא-יהודים הגיעו מברית המועצות לשעבר, אבל הם לבנים, או לפחות לא ערבים, אז שיישארו בתוך החומות. העובדים הזרים אולי יסולקו וגם אם לא, עבדים מודרניים, לא-ערבים, אינם מהווים "בעיה דמוגרפית". היהודים הערבים, ברוך השם, רובם נעשו עוד יותר אנטי ערבים ממה שהיו, אפשר לסמוך עליהם שיספקו את הסחורה של הלבנת המובלעת הציונית ולהניח כי המעטים בניהם שמעיזים לחפש דרך אל שורשיהם ומשם אל השתלבותנו באזור אינם מהווים איום של ממש על דעת הכלל והיא הנותנת.

לכן כיצד אפשר בכלל להתחיל דיון עם הפלסטינים על בואם של "ערבים" נוספים אל תוך המובלעת. אולי אין בה כבר היום רוב יהודי מוצק עם כל הנוצרים שבאו מברית המועצות לשעבר, העובדים הזרים ורחמנא לצלן היהודים החילונים המשומדים, אבל, ברוך השם, כולם לבנים - זאת אומרת חוץ מהאתיופים, אבל הם כמעט יהודים, והם בשכונות עוני והם מעטים ולא רואים אותם. אז אפילו אם כל הנימוקים הטובים שבעולם יועלו בפני אנשי שמאל ציונים בקשר לצדק, מוסר ופיוס וכל השיקולים הפרגמטיים יובאו בפני אנשי מעש ו"הריאל פוליטיק" במרכז המפה הפוליטית - מדוע כדאי להכיר בזכות השיבה ולאפשר חזרתם של פליטים, הרצון לא להכניס בתוך המובלעת עוד "ערבים" הוא הנותן והוא הקובע.

אבל ישראל ייבשה כבר את מקורות ההגירה היהודיים ונכשלה בעידוד הילודה היהודית ולא מצאה פתרון טריטוריאלי שיכול לצמצם את מספר "הערבים" אלא רק מצליחה לייצר פתרונות כאלה, שמגדילים את מספרם (כולם בעד סיפוח ירושלים רבתי, גושי ההתנחלות הגדולים ורמת הגולן כמו גם שליטה לפחות עקיפה בשטחים הפלסטינים שיפונו). יתרה מכך, הפתרונות האלה שממשלת שרון-פרס מוכרת - בהסכמה שקטה של השמאל הציוני - יכול להשביע כמה משטרים ערבים כמו המצרי או הירדני, אבל לא את החברה האזרחית התוססת שם והמובלת על ידי שיח פוליטי איסלאמי רדיקלי. אז נכון, יש כוחות אמריקאים בעיראק שנועדו לעזור למשטרים הללו, וכמובן לישראל, בשם ה"דמוקרטיה האמריקאית", אבל איך שהוא, הנוכחות הזו לא מקלה על החיים בתוך המובלעת הלבנה. רמת החיים של כמה מתושביה עולה, אבל של מרביתם יורדת - אבל למי יש זמן לטפל בבעיה הזו או בזיהום האוויר ומעמד האשה? העיקר שאנחנו רוב של לבנים בים של שחורים.

ההתנגדות לשיבה הפלסטינית פירושה תמיכה בלתי מסויגת ברעיון המובלעת הלבנה. רבים מאלה שבמקור היו חלק מן הציביליזציה הערבית שניסו להתלבן, קרי להשתכנז, והם כיום מן התומכים הנלהבים של האידאה. למרות שממתינה לרובם הגדול, במיוחד ליוצאי צפון אפריקה והקווקז, שלא לדבר על בני העדה הדרוזית, הבדווית והאתיופית, תקרת זכוכית עבה ובלתי עבירה בדרך למקום טוב על האי הלבן. המשך התמיכה הזו מקיר לקיר הוא הערובה העיקרית להמשך הסכסוך עם הפלסטינים, עם העולם הערבי והעולם המוסלמי. אין בהיסטוריה כוח שבסופו של דבר יעמוד מול עוצמות כאלה אשר מנקזות תחושות של תסכול ורצון לשחרור ממלזיה עד מרוקו אל פלסטין והצלתה.

ההיכרות האינטימית של הפלסטינים כאן בתוך ישראל ובחלק מן השטחים על המורכבות של הקיום הלבן הישראלי, מבטיחה אפשרות לפיוס למרות השנים של האפרטהייד, הגירוש והדיכוי. מורכבות שיש בה פוטנציאל למשהו שהוא לא רק יותר טוב מן המדינה הציונית, אלא גם ממדינות העוול הערביות הסובבות אותנו. אבל חלון ההזדמנות לפלסטינים ויהודים הולך ונסגר. אם המובלעת הפוסט קולוניאלית האירופאית האחרונה תיפול בחרב ולא תתפרק מרצון ותהפוך למדינה שוויונית ואזרחית, היא תוחלף על ידי משטר של נקם, לאומנות וקיצוניות דתית. בבנק הפלסטיני, כאשר התרחיש הבלתי נמנע הזה יקרה, חשבון העוולות יהיה כה ארוך וכבד, עד כי יהיה זה בלתי אנושי לדרוש מתינות, שיקול דעת ובנייה. ייתכן שאלה יבואו בהמשך - אבל אם לשפוט בכל רחבי העולם הערבי שעבר דה קולוניזציה, באמצעות מאבק ולא פיוס, הסיכויים לכך הם קלושים.

לכן מי שתומך כיום בזכות השיבה, תמיכה מלאה, מאמין שהחלון הזה עודו פתוח. מי שטורח, יכול להתחבר לרשתות הקשר הפליטיות ולהבין שאכן הצוהר לא נסגר. מי שמדבר תמידות עם פליטים כאן, בשטחים ובגלות, יודע כי זה אפשרי וכי עדיין יש בסיס למציאות אחרת. מי שמבין זאת יודע את הפער בין עוצמת הפשע שבוצע בשנת 1948 לחולשת תאוות הנקם הפלסטינית.

אבל כמה כאלה יש כאן כיום?

 

 

 

חזרה ל "אוניברסיטת חיפה"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 245913539שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb