מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
אוניברסיטת בן גוריון
מעגל דמים חדש / ניב גורדון

מעגל דמים חדש
ניב גורדון צופה שהטרור והאלימות רק יגברו לאחר הפינוי, כי אבדה המחויבות המוסרית לפלשתינים
אולי בגלל ניסיונה של מועצת יש"ע להפוך את הטראומה האישית של המתפנים מרצועת עזה לטראומה לאומית כמעט ואין דיון ציבורי בדבר אופי היחסים בין ישראל לפלשתינים ביום שלאחר הנסיגה.


בדומה לתקופה שבעקבות רצח רבין, כל המבטים הופנו לאחרונה פנימה, כאילו דין וחשבון פנימי יפתור את הבעיות שלנו עם השכנים שמעבר לקו הירוק. כפי שההתמקדות במשבר הפנימי הייתה טעות טרגית ב-1995, היא מוטעית גם כיום.

חשוב, להביט החוצה ולשאול האם הנסיגה הצפויה מרצועת עזה תקרב את ישראל ופלשתין להסכם שלום, או שמא המאבק בין שני הצדדים יתלקח מחדש ואף יחריף לאחר פינוי ההתנחלויות ונסיגת החיילים

אם לוקחים ברצינות את התובנות של פרופסור ג'ימס רון, המופיעות בספרו החדשני  "אזורי ספר וגטאות", העתיד אינו מאיר פנים. הטעון הבסיסי של רון הוא, שאלימות מדינתית מעוצבת באופן משמעותי על ידי המערכת המוסדית בתוכה היא מתרחשת. רון עושה שימוש בשתי מטאפורות מרחביות -- אזורי ספר וגטאות – ומציע שההבדל העיקרי ביניהם הוא מידת השליטה של המדינה, מבחינה חוקתית ובירוקרטית, במרחבים אלה וכן מידת האחריות המוסרית והפוליטית שהיא חשה לגורלם של תושביהם.

לדידו, עד אמצע שנות ה-90 הגדה ורצועת עזה היו הגטו של ישראל. גטאות הם אזורים המאופיינים על ידי מערכת מוסדית נרחבת שהוקמה על ידי המדינה השלטת. הם כלולים בתוך תחום השפעת החוק של אותה מדינה ומשמשים כאתרים לריכוז אוכלוסיות שוליות ובלתי רצויות שמהן המדינה מבקשת להתנער.

לבנון, רון טוען, הייתה אזור הספר של ישראל. אזורי ספר מובדלים מהמדינה השלטת באמצעות קווי תיחום ברורים והם ממוסדים במידה פחותה. הנקודה העיקרית היא שההבדל באופני המיסוד של שני סוגי האזורים קובע גם את אופיים של האמצעים האלימים שהמדינה מפעילה בתחומם. בעוד שבגטאות נעשה שימוש בשיטור אתני, במעצרים המוניים ובהטרדה מתמשכת, אזורי הספר חשופים  לאלימות קשה הרבה יותר.

מגטאות לאזורי ספר
תובנות אלו חשובות לנו כיום, במיוחד אם דוחים את הדיכוטומיה שרון הציב בין גטאות ואזורי ספר. בעוד שישראל הכניסה מאות אלפי פלשתינים למובלעות וגטאות לאחר שהקיפה את רצועת עזה וחלקים נרחבים של הגדה בגדרות ובחומות, בשנים האחרונות היא גם דיללה באופן משמעותי את הנוכחות המוסדית שלה בשני האזורים, ובמיוחד בעזה.

כך שמבחינה מוסדית, השטחים הפכו מגטאות לאזורי ספר, ואילו מבחינה מרחבית יותר ויותר אנשים מוכנסים לגטאות.

אם לוקחים ברצינות את המודל לפיו דילול במערכת מוסדית גורמת לעליה ברמת האלימות, אזי ניתן להעריך שרמת האלימות שישראל מפעילה ברצועה תעלה עוד יותר לאחר ההתנתקות.

השערה זו קיבלה לאחרונה גושפנקה מראש השב"כ היוצא, אבי דיכטר, שטען שההתנקות תאפשר לישראל יותר חופש פעולה צבאי ברצועה. הכוונה היא, כמובן, שלאחר הנסיגה ישראל תוכל להשתמש באמצעי אלימות שעד כה היא היססה להפעיל.

השינוי כבר ניכר בחודשים המובילים להתנתקות. לאחר החלטת שרון לסגת מהרצועה רמת האלימות שהפעילה ישראל עלתה בצורה ניכרת. לפי ארגון בצלם, במהלך עשרת החדשים הראשונים לאחר ההחלטה הרשמית לפרק את ההתנחלויות הרגו כוחות צה"ל 563 פלשתינים ברצועה, בעוד שבמשך עשרת החדשים הקודמים להחלטה נהרגו 264.

הוועד נגד הריסות בתים מדווח כי ברצועת עזה לבדה הרסה ישראל 2,548  בתים מאז תחילת האינתיפאדה השנייה והותירה 24 אלף בני אדם ללא קורת גג.

אלימות ברוטאלית
להבדיל מתקופות קודמות, כיום מעוניינת ישראל פחות ופחות בכניסה לשטחים ובניהול חיי הפלשתינים ומוכנה לעשות שימוש באלימות ברוטאלית כדי לדכא כל התנגדות.
 
במקביל לשינוי באמצעי האלימות, המודל של רון גם צופה שינוי תואם בתחושת האחריות המוסרית של ישראל כלפי האוכלוסייה הכבושה. ואכן, ישראלים ליברליים אינם מדגישים עוד את המחויבות המוסרית של ארצם כלפי שכניהם הכבושים, כפי שעשו בתקופת האינתיפאדה הראשונה. מבחינתם הפלשתינים הפכו ללבנונים.

אם הניתוח הזה אכן משקף את המצב, יש לשער שבעתיד הקרוב לפחות, האלימות שישראל מפעילה ברצועה ואף בגדה המערבית תיעשה אכזרית עוד יותר.

כמובן שהפלשתינים לא ישבו בחיבוק ידיים ויש לצפות שגם התגובות שלהם יהיו יותר חריפות. מעגל האלימות, אם כן, לא יפחת לאחר הנסיגה, אלא רק יגבר. השתלשלות כזו היא במידה רבה השלכה ישירה של הגישה החד צדדית ששרון הכתיב. שהרי ללא משא ומתן וניסיון להגיע לפתרון צודק וכולל, זה נאיבי לצפות שהסכסוך יסתיים.


הכותב הוא מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון
 צופה שהטרור והאלימות רק יגברו לאחר הפינוי, כי אבדה המחויבות המוסרית לפלשתינים

אולי בגלל ניסיונה של מועצת יש"ע להפוך את הטראומה האישית של המתפנים מרצועת עזה לטראומה לאומית כמעט ואין דיון ציבורי בדבר אופי היחסים בין ישראל לפלשתינים ביום שלאחר הנסיגה.


בדומה לתקופה שבעקבות רצח רבין, כל המבטים הופנו לאחרונה פנימה, כאילו דין וחשבון פנימי יפתור את הבעיות שלנו עם השכנים שמעבר לקו הירוק. כפי שההתמקדות במשבר הפנימי הייתה טעות טרגית ב-1995, היא מוטעית גם כיום.

חשוב, להביט החוצה ולשאול האם הנסיגה הצפויה מרצועת עזה תקרב את ישראל ופלשתין להסכם שלום, או שמא המאבק בין שני הצדדים יתלקח מחדש ואף יחריף לאחר פינוי ההתנחלויות ונסיגת החיילים

אם לוקחים ברצינות את התובנות של פרופסור ג'ימס רון, המופיעות בספרו החדשני  "אזורי ספר וגטאות", העתיד אינו מאיר פנים. הטעון הבסיסי של רון הוא, שאלימות מדינתית מעוצבת באופן משמעותי על ידי המערכת המוסדית בתוכה היא מתרחשת. רון עושה שימוש בשתי מטאפורות מרחביות -- אזורי ספר וגטאות – ומציע שההבדל העיקרי ביניהם הוא מידת השליטה של המדינה, מבחינה חוקתית ובירוקרטית, במרחבים אלה וכן מידת האחריות המוסרית והפוליטית שהיא חשה לגורלם של תושביהם.

לדידו, עד אמצע שנות ה-90 הגדה ורצועת עזה היו הגטו של ישראל. גטאות הם אזורים המאופיינים על ידי מערכת מוסדית נרחבת שהוקמה על ידי המדינה השלטת. הם כלולים בתוך תחום השפעת החוק של אותה מדינה ומשמשים כאתרים לריכוז אוכלוסיות שוליות ובלתי רצויות שמהן המדינה מבקשת להתנער.

לבנון, רון טוען, הייתה אזור הספר של ישראל. אזורי ספר מובדלים מהמדינה השלטת באמצעות קווי תיחום ברורים והם ממוסדים במידה פחותה. הנקודה העיקרית היא שההבדל באופני המיסוד של שני סוגי האזורים קובע גם את אופיים של האמצעים האלימים שהמדינה מפעילה בתחומם. בעוד שבגטאות נעשה שימוש בשיטור אתני, במעצרים המוניים ובהטרדה מתמשכת, אזורי הספר חשופים  לאלימות קשה הרבה יותר.

מגטאות לאזורי ספר
תובנות אלו חשובות לנו כיום, במיוחד אם דוחים את הדיכוטומיה שרון הציב בין גטאות ואזורי ספר. בעוד שישראל הכניסה מאות אלפי פלשתינים למובלעות וגטאות לאחר שהקיפה את רצועת עזה וחלקים נרחבים של הגדה בגדרות ובחומות, בשנים האחרונות היא גם דיללה באופן משמעותי את הנוכחות המוסדית שלה בשני האזורים, ובמיוחד בעזה.

כך שמבחינה מוסדית, השטחים הפכו מגטאות לאזורי ספר, ואילו מבחינה מרחבית יותר ויותר אנשים מוכנסים לגטאות.

אם לוקחים ברצינות את המודל לפיו דילול במערכת מוסדית גורמת לעליה ברמת האלימות, אזי ניתן להעריך שרמת האלימות שישראל מפעילה ברצועה תעלה עוד יותר לאחר ההתנתקות.

השערה זו קיבלה לאחרונה גושפנקה מראש השב"כ היוצא, אבי דיכטר, שטען שההתנקות תאפשר לישראל יותר חופש פעולה צבאי ברצועה. הכוונה היא, כמובן, שלאחר הנסיגה ישראל תוכל להשתמש באמצעי אלימות שעד כה היא היססה להפעיל.

השינוי כבר ניכר בחודשים המובילים להתנתקות. לאחר החלטת שרון לסגת מהרצועה רמת האלימות שהפעילה ישראל עלתה בצורה ניכרת. לפי ארגון בצלם, במהלך עשרת החדשים הראשונים לאחר ההחלטה הרשמית לפרק את ההתנחלויות הרגו כוחות צה"ל 563 פלשתינים ברצועה, בעוד שבמשך עשרת החדשים הקודמים להחלטה נהרגו 264.

הוועד נגד הריסות בתים מדווח כי ברצועת עזה לבדה הרסה ישראל 2,548  בתים מאז תחילת האינתיפאדה השנייה והותירה 24 אלף בני אדם ללא קורת גג.

אלימות ברוטאלית
להבדיל מתקופות קודמות, כיום מעוניינת ישראל פחות ופחות בכניסה לשטחים ובניהול חיי הפלשתינים ומוכנה לעשות שימוש באלימות ברוטאלית כדי לדכא כל התנגדות.
 
במקביל לשינוי באמצעי האלימות, המודל של רון גם צופה שינוי תואם בתחושת האחריות המוסרית של ישראל כלפי האוכלוסייה הכבושה. ואכן, ישראלים ליברליים אינם מדגישים עוד את המחויבות המוסרית של ארצם כלפי שכניהם הכבושים, כפי שעשו בתקופת האינתיפאדה הראשונה. מבחינתם הפלשתינים הפכו ללבנונים.

אם הניתוח הזה אכן משקף את המצב, יש לשער שבעתיד הקרוב לפחות, האלימות שישראל מפעילה ברצועה ואף בגדה המערבית תיעשה אכזרית עוד יותר.

כמובן שהפלשתינים לא ישבו בחיבוק ידיים ויש לצפות שגם התגובות שלהם יהיו יותר חריפות. מעגל האלימות, אם כן, לא יפחת לאחר הנסיגה, אלא רק יגבר. השתלשלות כזו היא במידה רבה השלכה ישירה של הגישה החד צדדית ששרון הכתיב. שהרי ללא משא ומתן וניסיון להגיע לפתרון צודק וכולל, זה נאיבי לצפות שהסכסוך יסתיים.


הכותב הוא מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון

ניב גורדון צופה שהטרור והאלימות רק יגברו לאחר הפינוי, כי אבדה המחויבות המוסרית לפלשתינים
אולי בגלל ניסיונה של מועצת יש"ע להפוך את הטראומה האישית של המתפנים מרצועת עזה לטראומה לאומית כמעט ואין דיון ציבורי בדבר אופי היחסים בין ישראל לפלשתינים ביום שלאחר הנסיגה.


בדומה לתקופה שבעקבות רצח רבין, כל המבטים הופנו לאחרונה פנימה, כאילו דין וחשבון פנימי יפתור את הבעיות שלנו עם השכנים שמעבר לקו הירוק. כפי שההתמקדות במשבר הפנימי הייתה טעות טרגית ב-1995, היא מוטעית גם כיום.

חשוב, להביט החוצה ולשאול האם הנסיגה הצפויה מרצועת עזה תקרב את ישראל ופלשתין להסכם שלום, או שמא המאבק בין שני הצדדים יתלקח מחדש ואף יחריף לאחר פינוי ההתנחלויות ונסיגת החיילים

אם לוקחים ברצינות את התובנות של פרופסור ג'ימס רון, המופיעות בספרו החדשני  "אזורי ספר וגטאות", העתיד אינו מאיר פנים. הטעון הבסיסי של רון הוא, שאלימות מדינתית מעוצבת באופן משמעותי על ידי המערכת המוסדית בתוכה היא מתרחשת. רון עושה שימוש בשתי מטאפורות מרחביות -- אזורי ספר וגטאות – ומציע שההבדל העיקרי ביניהם הוא מידת השליטה של המדינה, מבחינה חוקתית ובירוקרטית, במרחבים אלה וכן מידת האחריות המוסרית והפוליטית שהיא חשה לגורלם של תושביהם.

לדידו, עד אמצע שנות ה-90 הגדה ורצועת עזה היו הגטו של ישראל. גטאות הם אזורים המאופיינים על ידי מערכת מוסדית נרחבת שהוקמה על ידי המדינה השלטת. הם כלולים בתוך תחום השפעת החוק של אותה מדינה ומשמשים כאתרים לריכוז אוכלוסיות שוליות ובלתי רצויות שמהן המדינה מבקשת להתנער.

לבנון, רון טוען, הייתה אזור הספר של ישראל. אזורי ספר מובדלים מהמדינה השלטת באמצעות קווי תיחום ברורים והם ממוסדים במידה פחותה. הנקודה העיקרית היא שההבדל באופני המיסוד של שני סוגי האזורים קובע גם את אופיים של האמצעים האלימים שהמדינה מפעילה בתחומם. בעוד שבגטאות נעשה שימוש בשיטור אתני, במעצרים המוניים ובהטרדה מתמשכת, אזורי הספר חשופים  לאלימות קשה הרבה יותר.

מגטאות לאזורי ספר
תובנות אלו חשובות לנו כיום, במיוחד אם דוחים את הדיכוטומיה שרון הציב בין גטאות ואזורי ספר. בעוד שישראל הכניסה מאות אלפי פלשתינים למובלעות וגטאות לאחר שהקיפה את רצועת עזה וחלקים נרחבים של הגדה בגדרות ובחומות, בשנים האחרונות היא גם דיללה באופן משמעותי את הנוכחות המוסדית שלה בשני האזורים, ובמיוחד בעזה.

כך שמבחינה מוסדית, השטחים הפכו מגטאות לאזורי ספר, ואילו מבחינה מרחבית יותר ויותר אנשים מוכנסים לגטאות.

אם לוקחים ברצינות את המודל לפיו דילול במערכת מוסדית גורמת לעליה ברמת האלימות, אזי ניתן להעריך שרמת האלימות שישראל מפעילה ברצועה תעלה עוד יותר לאחר ההתנתקות.

השערה זו קיבלה לאחרונה גושפנקה מראש השב"כ היוצא, אבי דיכטר, שטען שההתנקות תאפשר לישראל יותר חופש פעולה צבאי ברצועה. הכוונה היא, כמובן, שלאחר הנסיגה ישראל תוכל להשתמש באמצעי אלימות שעד כה היא היססה להפעיל.

השינוי כבר ניכר בחודשים המובילים להתנתקות. לאחר החלטת שרון לסגת מהרצועה רמת האלימות שהפעילה ישראל עלתה בצורה ניכרת. לפי ארגון בצלם, במהלך עשרת החדשים הראשונים לאחר ההחלטה הרשמית לפרק את ההתנחלויות הרגו כוחות צה"ל 563 פלשתינים ברצועה, בעוד שבמשך עשרת החדשים הקודמים להחלטה נהרגו 264.

הוועד נגד הריסות בתים מדווח כי ברצועת עזה לבדה הרסה ישראל 2,548  בתים מאז תחילת האינתיפאדה השנייה והותירה 24 אלף בני אדם ללא קורת גג.

אלימות ברוטאלית
להבדיל מתקופות קודמות, כיום מעוניינת ישראל פחות ופחות בכניסה לשטחים ובניהול חיי הפלשתינים ומוכנה לעשות שימוש באלימות ברוטאלית כדי לדכא כל התנגדות.
 
במקביל לשינוי באמצעי האלימות, המודל של רון גם צופה שינוי תואם בתחושת האחריות המוסרית של ישראל כלפי האוכלוסייה הכבושה. ואכן, ישראלים ליברליים אינם מדגישים עוד את המחויבות המוסרית של ארצם כלפי שכניהם הכבושים, כפי שעשו בתקופת האינתיפאדה הראשונה. מבחינתם הפלשתינים הפכו ללבנונים.

אם הניתוח הזה אכן משקף את המצב, יש לשער שבעתיד הקרוב לפחות, האלימות שישראל מפעילה ברצועה ואף בגדה המערבית תיעשה אכזרית עוד יותר.

כמובן שהפלשתינים לא ישבו בחיבוק ידיים ויש לצפות שגם התגובות שלהם יהיו יותר חריפות. מעגל האלימות, אם כן, לא יפחת לאחר הנסיגה, אלא רק יגבר. השתלשלות כזו היא במידה רבה השלכה ישירה של הגישה החד צדדית ששרון הכתיב. שהרי ללא משא ומתן וניסיון להגיע לפתרון צודק וכולל, זה נאיבי לצפות שהסכסוך יסתיים.


הכותב הוא מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון

חזרה ל "אוניברסיטת בן גוריון"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 245175664שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb