מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
אוניברסיטת תל אביב
עדי אופיר
 


מאחורי הגירוש מציצה השמדת-עם | עדי אופיר
תאריך: 2004 / 01 / 15
נושא: ::: האידיאולגיה הציונית :::


תגובה לראיון עם בני מוריס במוסף "הארץ" מיום 9.1.04.

בשלב כלשהו במהלך הראיון, כשנדמה לקורא שבני מוריס כבר אמר את הדברים הנוראים ביותר, הוא מזכיר כבדרך אגב את הכחדת האינדיאנים בידי האמריקאים. מוריס סבור שהכחדתם היתה בלתי נמנעת. "הדמוקרטיה האמריקאית הגדולה לא יכלה להתממש ללא הכחדת האינדיאנים. יש מקרים שהטוב הכולל, הסופי, מצדיק מעשים קשים ואכזריים הנעשים במהלך ההיסטורי". מוריס יודע כנראה מהו הטוב הכולל, הסופי. הטוב של האמריקאים כמובן. הוא יודע שהטוב הזה מצדיק רוע חלקי. כלומר, בתנאים מסוימים, בנסיבות מסויימות, מוריס חושב שאפשר להצדיק ג'נוסייד. במקרה האינדיאני מדובר בקיומה של אומה אמריקאית. במקרה הפלסטיני מדובר בקיומה של מדינת לאום יהודית. בשביל מוריס רצח-עם הוא הוא עניין נסיבתי, שעשוי להיות מוצדק בתנאים מסויימים, הכל לפי תפיסת האיום שמציב העם שאותו יש להשמיד על העם המכחיד, ואולי אפילו רק על צורת השלטון שלו. הרוצחים מרואנדה ומסרביה שעומדים היום למשפט בבתי דין בינלאומיים על פשעים נגד האנושות יכולים לשכור את שירותי הייעוץ שלו.

לטרנספר ולהשמדת עם יש הצדקה נסיבתית מאותה צורה בדיוק: בנסיבות מסוימות אין ברירה. זו רק שאלה של נסיבות. לפעמים מוכרחים לגרש. לפעמים לא די בגירוש ומוכרחים לאבד, להשמיד, להכרית. אם, למשל, מוכרחים לגרש, והמגורשים מתעקשים לשוב לבתיהם, אין ברירה אלא לחסל אותם. מוריס תיעד את הפתרון הזה בספרו על מלחמות הגבול של ישראל בשנות החמישים. בקריאה תמימה יכולת לחשוב שהוא מתאר שם את חטאה הגדול ביותר של מדינת ישראל: החטא אינו בכך שישראל גרשה את הפלסטינים במהלך מלחמה עקובה מדם, כשאיום ממשי נשקף ליישוב היהודי, אלא שירתה למוות באנשים שביקשו לחזור לבתיהם, שלא הרשתה לפליטים המובסים לשוב לכפריהם הנטושים ולקבל על עצמם את השלטון החדש, כדי להיות אזרחיו, כפי שעשו הפלסטינים שלא ברחו. אבל מוריס הפרשן המפוקח מציע פירוש אחר לחיבור של מוריס ההיסטוריון: לא היתה ברירה. לא אז ולא היום. הוא מציע לנו לראות את עצמנו עוד שנות דור לפחות בתוך מעגל הגירוש והחיסול, מוכנים בכל רגע לנקוט צעדים חריפים יותר, כשיידרשו. בשלב הנוכחי צריך להכניס את הפלסטינים לכלוב. בנסיבות חמורות יותר יהיה צורך לגרש אותם. אם יחייבו הנסיבות, ו"הטוב הכולל, הסופי" יצדיק זאת, הכחדה תהיה כנראה הפתרון הסופי. מאחורי האיום בכלא ובגירוש מציץ האיום בהשמדה. לא צריך לקרוא בין השורות. זה נאמר במפורש בראיון. עיתון "הארץ" הדפיס את זה.

אין פלא שהפלסטינים יראו בו אויב חסר תקנה. מבחינת הפלסטינים מוריס הציב את עצמו, יחד עם המוני הישראלים המקבלים במובלע ובמפורש את הגיון הטרנספר והחיסול, בעמדת האויב שמולו אין ברירה אלא להילחם עד מוות. זו המנטליות הישראלית, יאמר הפלסטיני החרד, אין מה לעשות בעניין הזה. הישראלים מוכנים לעשות הכל כדי לבטל את נוכחותנו בסביבתם. יש בעייה בעומק הישראליות. תחושת הקורבן והרדיפה תופסת מקום מרכזי בתרבות הלאומנית היהודית. האנשים העומדים מולנו מוכנים לוותר על שרידי העכבות המוסריות שלהם בכל פעם שהם חשים מאויימים, והם נוטים לחוש מאויימים ככל שהם נעשים תוקפנים יותר. עם אנשים כאלה אסור להתפשר לעולם. כל פשרה היא מלכודת. הסכם אוסלו יוכיח.

ואמנם, מוריס מייצר בדבריו את האויב שאסור להתפשר איתו, בדיוק כשם שכלובי הכיבוש מייצרים את הטרוריסטים המתאבדים שאסור, ובעצם כבר אי-אפשר להתפשר איתם. כשמוריס מדבר על הצורך בטרנספר הוא איננו רואה את הנולד, הוא תורם ליצירתו. ולא רק בצד הפלסטיני. מוריס מציע לישראלים לחיות עוד שנות דור לפחות על גגו של כלוב שבו כלואים ברברים, רוצחים סדרתיים חסרי מרפא, ובאופק הוא מסמן מלחמת גוג ומגוג: "בעשרים השנים הקרובות תיתכן כאן מלחמה אטומית". בתנאים האלה יש משהו בלתי שפוי בהחלטה להישאר כאן. לפי הניתוח של מוריס (שמדבר בלשון פתולוגית רק על הפלסטינים, כמובן) ישראל הפכה להיות המקום המסוכן ביותר לעם היהודי. אם ציונות פירושה בראש וראשונה דאגה לקיום הלאומי של העם היהודי, הניתוח הזה צריך להוביל אנשים שפויים להגר מכאן ולהשאיר את אנשי קיר הברזל לדהור לבדם במסלול ההתרסקות הלאומי שלהם.

מלחמה עד מוות שבה מוכנים לוותר על כל ריסון מוסרי היא תוצאה של תפיסת אין מוצא, לאו דווקא של העדר ברירה אמיתית. היגיון דבריו של מוריס מכתיב תחושת אין מוצא בשני הצדדים. במחקריו מוריס זהיר ואחראי, בדרך כלל, אפילו שמרן, דבק בפרטים וחושש מהכללות. מוריס המתראיין הוא היסטוריון גרוע וסוציולוג נורא. הדיבורים הכוללניים שלו על "בעייה בעומק האיסלאם", על "העולם הערבי כמו שהוא היום" ועל "התנגשות בין ציוויליזציות" הם לא תוצאה של מחקר היסטורי אלא מסך ערפל שנועד לחסל אפשרותו של מחקר כזה. הדיבורים שלו על החברה הפלסטינית כחברה חולה משכיחים את העובדה שאם יש שם מחלה, הישראלים - חיילים, מתנחלים, פוליטיקאים ואינטלקטואלים שכמותו - הם החיידק הטורף. אם הפלסטינים הם רוצח סדרתי, ישראל היא האירוע הטראומטי שרודף את הרוצח הזה. ולא מדובר בזיכרון של אירועי הנכבה דווקא. הרי לא קרבנות הנכבה הפכו לטרוריסטים מתאבדים אלא נכדיהם, אנשים המגיבים לצורה הנוכחית של השליטה הישראלית בשטחים. הטראומה היא מה שקורה היום. ביום שבו התפרסמו דבריו של מוריס ב"הארץ" פרסם ארגון התיאום לעניינים הומניטריים של האו"ם בשטחים מחאה חריפה על פגיעה חמורה באוכלוסייה האזרחית בעיר העתיקה של שכם והרס מבנים עתיקים במהלך פעולת צה"ל בעיר.

יום אחד יקום היסטוריון כבני מוריס שיתעד אחד לאחד את הפשעים שנעשו בפעולות שכאלה. אבל מוריס עצמו תורם בינתיים להכחשתם, מפני שהוא מדבר עליהם בלשון עתיד. הכלוב שהוא קורא להקמתו כבר כאן, לפחות מאז אפריל 2002. במידה מסויימת גם הטרנספר כבר כאן. כשמוריס מדבר על גירוש הוא מדמיין, כך נראה את שובן של המשאיות מ-1948. אבל בתנאי השליטה הישראלית בשטחים כיום הטרנספר מתבצע לאיטו במשרד הפנים, במשרדי התיאום האזרחי, בשדות התעופה ובמעברי הגבול, באמצעים מתוחכמים של טפסים, תעודות ושלילת תעודות, ובאמצעים מתוחכמים פחות של הריסת אלפי בתים, ושל מחסומים וסגרים וכתרים, שהופכים את חיי הפלסטינים לבלתי נסבלים וגורמים לרבים מהם לנסות להגר כדי לשרוד. גם אם מספר הפליטים החדשים קטן בינתיים, המנגנון שיאפשר להגדיל את המספר בן לילה כבר פועל.

הדבר המפחיד ביותר בראיון הזה איננו היגיון החיסול ההדדי שמוריס מציג. הדבר המפחיד ביותר הוא שההיגיון הזה הזדחל לתוך עיתון "הארץ" והציץ מעמוד השער של המוסף המכובד שלו. המראיין והעורכים חשבו שראוי להאזין למוריס. הם מכבדים את העובדה שהוא מתנער מלשון התקינות הפוליטית ואומר מה שרבים חושבים ואינם מעיזים לומר. אם יש כאן חברה חולה, פרסום הראיון הזה הוא בעת ובעונה אחת גם סימפטום של המחלה הזו וגם גורם שמזין אותה.


פרופ' עדי אופיר מלמד פילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב.


כתבה זו הגיעה מהגדה השמאלית
http://www.hagada.org.il

כתובת הכתבה:
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=1771
חזרה ל "אוניברסיטת תל אביב"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 246228979שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb