מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
אוניברסיטת בן גוריון
האם אנחנו פרטנר? / אריה ארנון
הארץ 18.10.04
האם אנחנו פרטנר?
מאת אריה ארנון
בסיוע מפלגת העבודה, חוסם שרון את הדרך להידברות
קווי העימות האלים שבין החברה הישראלית לפלשתינית עוצבו בצל האכזבה מכישלון ועידת קמפ דייוויד. אריאל שרון לא היה שותף לכישלון. הוא התבונן בו מהאופוזיציה. אהוד ברק, וכמובן שרון, הטילו את האחריות הבלעדית לכישלון המו"מ על הצד השני. הם הסיקו מסקנות דומות: בעתיד הקרוב אין לישראל פרטנר להסכם.

לשרון היתה זו מסקנה לא מפתיעה. ברק התנהג כאילו הגילוי ש"אין פרטנר" הוא פרי כישלון הדיונים ביולי 2000 והשתבח בהצלחתו להסיר את המסיכה בזמן מעל פני היריב הערמומי. מי שיעיין בספרים שפירסמו אנשי ברק על המו"מ ימצא כי סיפור הכישלון מורכב הרבה יותר. שלמה בן עמי וגלעד שר, למשל, הממשיכים להיות שותפים לתזה הכללית ש"אין פרטנר", מעלים תהיות רבות בלב הקורא הלא משוחד ביחס לפשרה שבאמת הציע ברק ומידת אחריותו לכישלון.

התוכנית היחידה שיש בה היגיון פנימי ועקביות ואשר יש לה סיכוי לקבל תמיכה היא תוכנית שתי המדינות. לתוכנית זו שלושה יסודות שהסכמה בהם חיונית: הגבולות של שתי המדינות, מעמד שתיהן בירושלים ושאלת הפליטים. בכל שלושת הנושאים לא הושגה הסכמה בקמפ דייוויד. אך הפרשנות הנפוצה כל כך, כאילו האי-הסכמה מוכיחה שלא היה אפשר ולא יהיה אפשר להגיע להסכם, אינה נכונה.

הפשרה הטריטוריאלית היא החלק הקשה לישראלים רבים. בלי לקבל את גבולות 1967 כבסיס לגבולות המוסכמים בין שתי המדינות, ובלי להבין כי ירושלים הערבית תהיה בירת מדינת פלשתין, אכן אין סיכוי לפשרה.

פתרון סוגיית הפליטים של 1948 הוא החלק הקשה לפלשתינאים. אלה שיקבלו את תוכנית שתי המדינות מבינים כי ביסודה עומד הרצון לספק לשני העמים החיים הארץ אפשרות למימוש הגדרתם העצמית. הבנה זו מחייבת להטיל מגבלות על מימוש השיבה של צאצאי פליטי 1948 ולהגבילו, בעיקרו של דבר, למדינה הפלשתינית. אחרת ישלוט ההיגיון של מדינה אחת, שבה בחסות הבחירה החופשית במקום המגורים, יימשך העימות בין שתי החברות.

באוקטובר 2003, כששתי קבוצות אזרחים ישראלים ופלשתינאים חתמו על קווי מתאר להסדר אפשרי בין שני העמים, הם יצרו גל של תקווה שנשענה על המחשבה שיש פרטנר. שרון, שניסה תחילה לגמד את יוזמת ז'נווה, נזעק לסתום את הפרצות בחזית ה"אין פרטנר". לכן הציע את "יוזמת ההתנתקות" החד צדדית בעזה ובצפון השומרון. כשהתברר לו שהתמיכה בתוכניות נוסח "שתי המדינות" גדולה, בשני העמים, הוא נפנה לחלופה שהציעו חלק מאנשי מפלגת העבודה מתחילת העימות: במקום להמשיך בעימות ולא לזוז - הפרדה חד צדדית: גדר תוקם בתוך השטחים וחלק מההתנחלויות יפונו. כך תיווצר מראית עין של שינוי בסטטוס קוו וייסכרו פיות אלה המבקשים שינוי של ממש. בדרך זו יצר שרון ברית פוליטית עם גורמים בעבודה ומחוצה לה.

ברית זו נהפכה בידי שרון לכוח המקבע את אי-קיום המו"מ ומונע את יצירת הפרטנר. מ"אין פרטנר" כתיאור מציאות שגוי בפי ברק - עברנו ל"אין פרטנר" כתוכנית פעולה ממשלתית.

שרון פעל בעקביות מאז החל העימות להחלשת התומכים הפלשתינאים בפתרון שתי המדינות. התחזקות הסרבנים הפלשתינאים, אלה הנלחמים למדינה אחת ערבית או מוסלמית, נתפשת בעיני שרון והימין כסכנה קטנה יותר מחיזוק הפשרנים. עם הסרבנים הדרך ברורה - מלחמה; עם מקבלי פשרת שתי המדינות נצטרך להידבר. ההידברות, בעיני שרון, היא האיום הראשי וכנגדה כוונה ההתנתקות.

כך, במהלך היסטורי מתעתע, נהפכו ברק ותומכיו ממסירי המסיכות של הצד השני - למסיכה על פני הסירוב הישראלי. כדי שיהיה לנו פרטנר עלינו להסכים להיות פרטנר.

פרופ' ארנון הוא מרצה במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בן גוריון בנגב ומפעילי יוזמת ז'נווה

חזרה ל "אוניברסיטת בן גוריון"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 243756829שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb