מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
מאמרים כלליים
ההקצנה האנטי-ישראלית באוניברסיטאות ממומנת בידי ישראל פ. דויד הורניק

מאמר זה מופיע בנתיב  •  שנה שמונה עשרה •  גיליון 2 (103)  •  אדר תשס"ה  •  מרץ 2005

 

ההקצנה האנטי-ישראלית באוניברסיטאות

ממומנת בידי ישראל

פ. דויד הורניק


דויד הורניק הוא עיתונאי ומתרגם המתגורר בירושלים. מאמרים וביקורות מפרי עטו מופיעים באתרי אינטרנט ובכתבי-עת רבים בארץ ובעולם.


"מה שאנו מכנים 'מבצר ישראל' מבוסס בהכרח על תרבות של כוח, אלימות ותוקפנות. בסופו של דבר יחריב הבולדוזר את המבנה שהיה פעם ישראל."

"ישראל רוצה יותר מאשר לסלק את המחבלים המתאבדים... היא רוצה להכחיד את האומה הפלשתינית אחת ולתמיד."

"התקוממות בלתי-מזוינת זו הפכה למרד מזוין על-ידי פעולת גמול ישראלית קשה בתגובה להפגנות מחאה ברחוב."

"...זהו מגזר שלם בציבור היהודי שאותו אני מגדיר ללא היסוס כהעתק של הנאצים הגרמנים."

"עצרו את ישראל! צה"ל משליט טרור על ערים וכפרים בגדה המערבית... יש דבר אחד פשוט שכל אחד יכול לעשותו: להחרים את ישראל! ...ישראל אינה ארה"ב. היא ארץ קטנה, כמעט ללא כלכלה ועם דימוי עצמי תלוש מן המציאות. אפשר לעצור בעדה."

האם אלו הכרזות של שמאלנים-אירופיים במצעדי-שנאה נגד ישראל? האם אלו הכרזות של פעילים באוניברסיטת ברקלי למען "סולידריות" עם הטרור הפלשתיני, או של מטיפים איסלאמיים במסגדים בפריס, בלונדון או באוניברסיטת ד?רב?ו?רן שבמישיגן?

לא ולא! כל אחת מן ההכרזות לעיל נכתבה או נשמעה מפי אקדמאי ישראלי המועסק על-ידי אוניברסיטה ישראלית. מרצים האמונים על הוראת ההיסטוריה, מדע המדינה ומדעי חברה. ההסתה שהם מלבים בכתביהם, בהכרזותיהם ובפעולותיהם נגד ישראל – ממומנת בכספו של משלם המסים ובכספם של התורמים לאוניברסיטאות המבקשים לסייע למדינה היהודית, והיא משמשת תחמושת רבת-משקל נגד יהודים בכל מקום ונגד מדינת ישראל בידיהם של אנטישמים בכל רחבי העולם.

השמאל הציוני והשמאל הפוסט-ציוני

רובם של אנשי האקדמיה הישראלים אינם קיצוניים, ודעותיהם מקיפות את כל גוני הקשת הפוליטית בתוך תחומי הנאמנות למדינה. כמי שעבד בקרב האקדמיה הישראלית ולמענה במשך כעשרים שנה, אני יכול להעיד על כך מניסיוני האישי. רבים מאנשי השמאל האקדמאים הם פטריוטים, משרתים בצבא ומחנכים את ילדיהם ללכת בעקבותיהם, מתנגדים בתוקף לסרבנות לשרת בחבלי יש"ע – אף אלה התומכים בוויתורים טריטוריאליים. אמנם אני חולק על השקפותיהם אודות השטחים, או על הפרשנות שלהם לגבי עמדות הערבים או האופן שבו הם רואים את הזכויות הלאומיות וההיסטוריות של היהודים – אך באותה מידה הם חולקים על השקפותי. זהו "מחיר" החיים בדמוקרטיה, גם (ובמיוחד) כשהיא נתונה במצב חירום. אף שאני מאמין כי ישראלים מקרב אנשי השמאל הציוני חייבים להגיב כראוי על ההכרזות והפעילויות של השמאל הקיצוני ולא להגן עליהם מתוך תגובה רפלקסיבית – הרי השקפותיהם של אנשי השמאל הציוני מצויות בעליל בתחום הלגיטימי של החופש האקדמי, ואינן נושא למאמר זה.

רדיקליזם אנטי-ישראלי, אנטי-ציוני ואנטישמי – המבוטא על-ידי חוגי השמאל הקיצוני של האקדמיה הישראלית – זהו עניין אחר לגמרי, כפי שניתן להיווכח באתר האינטרנט:

Israel Academic Monitor <www.israel-academia-monitor.com>

שהוקם בידי קבוצת אקדמאים, עיתונאים, תורמים, סטודנטים ואחרים, על פי המודל של Campus Watch (האתר של דניאל פייפס), על מנת לעקוב אחר שימוש לרעה בחופש האקדמי באוניברסיטאות הישראליות.

שימושים לרעה כוללים לא רק הכרזות ופרסומים השוללים את הלגיטימיות של ישראל, תומכים בחורבנה או משווים אותה למשטר הנאצי ולמשטרים גזענות אחרים בהיסטוריה, אלא גם כאלה הקוראים לאי-ציות נרחב ולמרד של חיילי צה"ל, או כאלה התומכים במאמצים בינלאומיים להחרים את ישראל ולנדות מורים וסטודנטים ישראלים באוניברסיטאות הישראליות עצמן.

כוחו ההולך ומתעצם של השמאל הרדיקלי

אגף השמאל הקיצוני אינו זניח ובשום פנים אינו מהווה "שוליים זעירים". לחברים בו יש נוכחות בולטת ופעילה, הן באוניברסיטאות הישראליות והן בפעילויות אנטי-ישראליות ברחבי העולם.

אמריקאים התומכים בישראל נאבקים בקמפוסים האמריקאיים כדי להפסיק את המאמצים העקביים להחרים או לנדות את ישראל. לעומת זאת קבוצת פרופסורים ישראלים תומכת בגלוי בחרם אקדמי על ישראל. עצומה שפורסמה לאחרונה קובעת:

אנו החתומים מטה, מג?ני החופש האקדמי הפלשתיני ותומכי החרם האקדמי על ישראל... הממשלה הישראלית הקימה מערכת מחסומים ונקודות ביקורת המקשים או מונעים ממורים ומסטודנטים פלשתינים להגיע לאוניברסיטאות, למכללות ולבתי-הספר שלהם. מדיניות ההטרדה, המעצרים, הירי והתקיפות המבוצעת מדי שבוע בידי חיילים ישראלים בקמפוסים פלשתיניים... כל זה מתרחש על רקע של כיבוש הנמשך זה 37 שנים והתקפה מתמדת על החברה האזרחית הפלשתינית...

מאות מלומדים ופעילים בכל רחבי העולם חתמו על קביעה זו, המתעלמת מהמצב הביטחוני שבו נמצאת ישראל, החשופה בכל מקום ברחובותיה ויישוביה להתקפות טרור רצופות מבפנים ומבחוץ – וזאת למרות הצעות השלום הנדיבות שלה – ומתעלמת לחלוטין מן העובדה שהקמפוסים הפלשתיניים הם מוקדי הסתה לג'יהאד ולטרור. בין החותמים היתה קבוצת אקדמאים ישראלים אשר ממשיכים לעבוד ולקבל את שכרם מאותן אוניברסיטאות ומכללות המשמשות כיעד להתקפותיהם. עם חברי הקבוצה נמנים: ריבה בכרך (המכללה לחינוך בית-ברל), דיאנה דולב (מכללת ויצ"ו לעיצוב), רחל גיורא (אוניברסיטת תל-אביב), ג'ורג' חביב (הטכניון חיפה), חנה יבלונקה (אוניברסיטת תל-אביב), ורד קראוס (אוניברסיטת חיפה), דן רבינוביץ (אוניברסיטת תל-אביב), טניה ריינהרט (אוניברסיטת תל-אביב) ויובל יונאי (אוניברסיטת חיפה).

לא נעשה, כמובן, כל ניסיון להחרים או לשלול מדינות כאיראן, סודאן, או צפון-קוריאה; מכל מדינות העולם, רק ישראל זכתה ב"כבוד" זה – ובפרופסורים המנסים לזכות אותה בו.

בשנת 2002 פורסמה באינטרנט הצהרה כזו:

אנו, חברים באקדמיה הישראלית, נחרדים נוכח התגברות התוקפנות של ארה"ב כלפי עיראק ונוכח התמיכה הנלהבת של ההנהגה הפוליטית של ישראל בתוקפנות זו... אנו מביעים דאגה עמוקה נוכח הסימנים כי ממשלת ישראל עלולה לנצל את 'ערפל הקרב' כדי לבצע פשעים נוספים נגד העם הפלשתיני, עד כדי טיהור אתני מלא... הסלמת הדמגוגיה הגזענית בנוגע לאזרחיה הפלשתינים של ישראל עלולה להצביע על היקף הפשעים שאולי נשקלים עתה...

שישים אנשי אקדמיה ישראלים חתמו על ההצהרה.

עניין מיוחד מעוררת עוצמת הנוכחות הרדיקלית באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב. ראש-הממשלה הראשון של ישראל היה בוודאי מתהפך בקברו לו נוכח לדעת מה מלמדים וכותבים במוסד הנקרא על שמו.

לדוגמה, ניב גורדון מן המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון, שמאמריו הופיעו בעיתון בולטימור סאן, מאפיין את ישראל לא רק כטרוריסטית אלא גם כפאשיסטית ונאצית.

הוא כותב:

בדיקה קפדנית של פעולות ישראל בלבנון מצביעה על שימוש תכוף מצ?דה בשיטות טרור... יש לציין כי ישראל משתמשת בטרור גם בגדה המערבית וברצועת עזה.

הסכנה החמורה ביותר לישראל עתה אינה הרשות הפלשתינית ואף לא החמאס והג'יהאד האיסלאמי, אלא הסכנה מבית: הפאשיזם.

על מנת להפוך את ישראל לנאצית אין צורך בדיקטטורה מאחר שהיטלרים קטנים ונמרצים רבים מצאו כנראה מקלט בטוח בלבבות רבים.

אחרי הפיגוע פסח 2002 במלון פארק בנתניה, נמנה גורדון עם קבוצת פעילים שמאלניים אשר מיהרו להסתנן מעבר לקווי הצבא ונכנסו אל מטהו של ערפאת ברמאללה, שם לחץ גורדון את ידי ערפאת בהצדעת ניצחון. אין זה מפתיע כי מאמריו של גורדון מפורסמים דרך קבע באתרי אינטרנט אנטישמיים וניאו-נאציים.

"ישראל המרושעת"

לדבריו של לב גרינברג, מנהל מכון המפרי למחקר חברתי באוניברסיטה, ישראל היא טרוריסטית ומבצעת רצח-עם בעת ובעונה אחת:

יש הבדל בין פעולות התוקפנות הישראליות לאלה הפלשתיניות. התוקפנות הישראלית היא באחריותם הישירה של אריאל שרון, בנימין בן-אליעזר, שמעון פרס ושאול מופז, ואילו פעולות טרור יחידות מבוצעות על-ידי יחידים, מתוך יאוש ובניגוד לרצונו של ערפאת.

יש לגנות, חד-משמעית, פיגועי התאבדות ההורגים אזרחים חפים מפשע;... אולם אין להשוות אותם לטרוריזם מטעם המדינה המבוצע על-ידי ממשלת ישראל.

מי יאסור את שרון, האיש האחראי ישירות לפקודות להרוג פלשתינים? מתי יגדירו גם אותו כטרוריסט?

רצח השייח' יאסין בידי ממשלת ישראל הוא חלק ממהלך גדול שמבצעת ממשלת ישראל אשר אפשר לתאר אותו כרצח-עם סמלי.

אורן יפתחאל מן המחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי באותה אוניברסיטה, משתמש בצחות לשון אקדמית כדי לאפיין את ישראל כבלתי-מוסרית, "מתעתעת", ישות "קולוניאלית" שימיה – תודה לאל – ספורים:

כישלונו של תהליך אוסלו, האינתיפאדה האלימה, ולאחרונה חידוש התוקפנות והברוטליות הישראלית כלפי הפלשתינים בשטחים הכבושים, הטילו צל אפל על עתידם המשותף של אזרחי המדינה הפלשתינים והיהודים... ניתן לראות את עצם קיומה של מדינה ישראלית (ולפיכך אזרחות ישראלית) כאשליה. בפעולותיה גרמה ישראל לקריעת הגיאוגרפיה של מעמד המדינה ומקיימת מערכת ריבוד מעמדי אתני-דתי, בדומה למערכת הכתות [ההודית]... ישראל יוצרת מסגרת קולוניאלית המוחזקת באמצעות שליטה אלימה... כיבוש והתנחלות, המצריכים דיכוי הולך וגובר של פלשתינים בעלי או חסרי אזרחות ישראלית, ועלולים להביא לקריסה הדרגתית של ישראל מבפנים.

יפתחאל רואה סיכוי זה בחיוב:

נראה כי כינון מדינה דו-לאומית (להבדיל מ'חילונית') דמוקרטית [משמע, ישראל תחדל להתקיים כמדינה יהודית]... מושך עתה יותר מתמיד.

למרות ויתוריה של ישראל על שטחים בסיני וביש"ע והצעותיה לוויתורים נוספים בחתירתה לשלום, ואף שהיא זו אשר חוללה במו ידיה את הרשות הפלשתינית והיא זו המסייעת לה להפוך לישות ריבונית הזוכה לסיוע הרב ביותר בעולם, מתארים אקדמאים נוספים מאוניברסיטת בן-גוריון את ישראל כמדכאת ברוטלית וקוראים לפירוקה כמדינה יהודית.

כך כותב אמנון רז-קר?קוצקין, מורה להיסטוריה יהודית:

דו-לאומיות [כלומר, מדינה יהודית-ערבית במקום ישראל] היא הפתרון היחיד – לעת עתה... אני מנסה להציג את האופן שבו המודעות הציונית ההיסטורית מבוססת על דיכוי ועל מחיקת ההיסטוריה; ההיסטוריה של הארץ ובמיוחד הנכ?בה, הטרנספר של מאות אלפי פלשתינים ב- 1948 [טענה שהוכרה כשקרית גם על-ידי "ההיסטוריון החדש" בני מוריס]... אכן יש ערבים המאשימים אותי בתמיכה בדו-לאומיות כדי לשמר את העם היהודי.

ג'ף הלפ??ר, מן המחלקה לאנתרופולוגיה, מאשר:

[ישראל משתמשת] בטרוריזם מטעם המדינה בהיקף חסר תקדים.

...שלום צודק ובר-קיימא לא יצמח מתוך ישראל; רק לחץ בינלאומי יכול להציל את הפלשתינים מפני מעיכה על-ידי קיר הברזל.

...[ישראל משתמשת] במערכות הנשק העדכניות ביותר, בצלפים, בסגרים עד הרעבה, בחישוף אלפי אקרים של אדמה חקלאית, בהרס של אלפי בתים.

גם סם בחור (איש עסקים פלשתיני-אמריקאי) ומיכאל דהאן (מדע המדינה, אוניברסיטת בן-גוריון) מעוררים את נושא רצח העם:

אף-על-פי-כן, הרס שיטתי ומכוון כפי שמתואר בהגדרה של רצח-עם, אין פירושו בהכרח הרג פיזי של אנשים, אף כי לישראל, שאינה ניצבת בפני זעקה בינלאומית, אין כל בעיה לעשות גם את זה.

 

צימרמן – זוהמה לשונית

האוניברסיטה העברית ירושלים מעסיקה זה עשרות בשנים אחד משה צימרמן, פרופ' להיסטוריה גרמנית המתקשה להימנע משימוש במילה נאצי כאשר מדובר בישראלים. בשנת 2000 כינה צימרמן את מי שהיה אז חבר כנסת, רחבעם זאבי, אחד מקורבנות הברבריות הערבית "העתק נאצי". זאבי הגיש נגדו תביעה בגין השמצה, וזכה. מושאים אחרים לפגיעותיו המילוליות של צימרמן לא זכו לשום פיצוי, לדוגמה, כאשר כינה את ילדי הקהילה היהודית בקרית-ארבע שליד חברון "היטלר יוגנד" או כאשר השווה את התורה אל מיין קאמפף כתוכנית להשמדתם של עמים אחרים.

טוענים כי צימרמן אמר במארס שעבר, במסגרת תפקידו כמורה: "יש קבוצת סטודנטים שאינה יכולה להגיע לכאן היום בשל התירוץ שחבריה שומרים בנקודות ביקורת וכדומה. תירוץ כזה אינו מקובל עלי. אילו היו נעדרים כיוון שהם מ?רצים עונש מאסר בשל סירוב לשרת בשטחים, זה היה מניח את דעתי". עד מהרה הופצה עצומה בין חברי הפקולטה הישראלים ה"מבקשים להביע הערכתנו ותמיכתנו בסטודנטים ובמרצים שלנו המסרבים לשרת כחיילים בשטחים הכבושים"; עד עתה חתמו על העצומה 287 חברי הפקולטה.

כאשר ביקשה שרת החינוך לימור לבנת מן היועץ המשפטי דאז, אליקים רובינשטיין, ליתן את חוות דעתו בשאלה אם עליה "לפעול נגד מרצים מן האוניברסיטה העברית ירושלים, מאחר שפעולותיהם מעודדות הפרת חוק ואולי אף הסתה", כתב רובינשטיין בתשובתו כי הכרזתו של צימרמן והעצומה "הן שערורייה חסרת אחריות. עם זאת, תביעות הכרוכות בהעמדה לדין פלילי מחוץ לתחום השיפוט של צה"ל, בתחום הציבורי, יש להגיש בזהירות יתרה". הוא הוסיף כי משרד התובע הכללי "דן באפשרות ליזום צעדים פליליים בקשר לקריאות לסרבנות לשרת; אולם בסופו של דבר הוחלט שלא להמשיך [בצעדים אלה] לעת הזאת". ועוד הוסיף רובינשטיין בתשובתו ללבנת כי תלונות על הכרזות שכאלה מפי מרצים ימשיכו להידון בכל מקרה לגופו.

על מעלליו זכה צימרמן דנן למינוי מטעם משרד החינוך, ב- 1995 לראשות וועדה שמשימתה היתה עדכון ספרי לימוד ההיסטוריה עבור תלמידי חטיבות הביניים בישראל. הוועדה המליצה על לימוד "היסטוריה כללית" שבה ימלא העם היהודי תפקיד צנוע, לכל היותר שווה לציוויליזציות של יוון, רומא או אמריקה. צימרמן הסביר: "לימוד אודות העם [היהודי] והמדינה [ישראל] מופיע בתוכנית הלימודים, אולם ודאי שלא כנושא בעל חשיבות עליונה". בסופו של דבר ספרי לימוד המבוססים על המלצות ועדת צימרמן הואשמו בסילוף ההיסטוריה, בהשמצת ישראל, בשגיאות ובהשמטות רבות. ועדת החינוך של הכנסת מינתה קבוצת מומחים כדי לבדוק את הספרים השנויים ביותר במחלוקת והמליצה על רשימה ארוכה של תיקונים.

לבוא "בלב פתוח ובנפש חפצה"…

קבוצה של אקדמאים ופעילים ישראלים חיברה והפיצה, ביולי שעבר, מסמך המכונה "מסמך אולגה", המצהיר:

...מדינת ישראל אמורה היתה להיות מדינה דמוקרטית - היא כוננה מבנה קולוניאלי המשלב יסודות מובהקים של אפרטהייד עם שרירות לב של כיבוש צבאי אכזרי... רצף של פעולות "גמול", מבצעים צבאיים ומלחמות, שלא חדל אף פעם, הפך עם השנים לסם הקיום של יהודי ישראל. וכיום, כמעט ארבע שנים לאחר שהחלה האינתיפאדה הפלסטינית השנייה, ישראל שקועה עד צוואר בבוץ הכיבוש והדיכוי... עשר שנים אחרי הסכמי אוסלו אנו חיים במציאות קולוניאלית חשוכה – בלב המאפליה... ובינתיים מרחיבה ישראל את מבצעי ההרס בגדה וברצועה, כמי שגמרה אומר לפורר את העם הפלשתיני עד תום... אנו מאוחדים בביקורת על הציונות, המושתתת על הסירוב להכיר בעם הארץ ובזכויותיו, על נישולו מאדמתו... וכמו להוסיף חטא על פשע, ישראל מתמידה בסירובה לשאת באחריות כלשהי למעשיה, החל בגירוש של מרבית הפלסטינים ממכורתם לפני יותר מיובל שנים [שוב הבדותה שהוזכרה לעיל] ועד לבניית חומות הגטאות ליתרת הפלסטינים בערי הגדה ובכפריה בהווה. אנו מאוחדים באמונה כי שלום ופיוס מותנים בהכרתה של ישראל באחריותה לעוולות שנעשו לבני עם הארץ הפלשתיני ובנכונות לתיקונן. ההכרה בזכות השיבה נגזרת מעקרונותינו... שנים הרבה טרחו, ועדיין טורחים, מנהיגים ישראלים לצייר את דמותם של הפלסטינים כתת-אדם, והחרו החזיקו אחריהם ממיטב אנשי הרוח וברונים של תקשורת, גם עסקנים ריקים וכתבנים פוחזים, מימין ומשמאל. אנו דוחים בשאט נפש את השחץ הגזעני הזה... אנו משוכנעים שאם נבוא אל השלום ואל הפיוס עם הפלשתינים בלב פתוח ובנפש חפצה, נמצא אצלם את מה שנישא איתנו – לב פתוח ונפש חפצה. כי אנשים אחים אנחנו ולא, כפי שמורים לנו, מרעילי בארות, אויבים לנצח...

למותר לציין שאין זכר במסמך לקורבנות שהקריבה ישראל למען השלום או להצעתו של ראש הממשלה אהוד ברק לפלשתינים בקמפ-דייוויד בשנת 2000, שכללה מדינה כמעט בכל השטחים שלאחר 1967, לרבות ירושלים המזרחית והר-הבית.

יחד עם אנשי אקדמיה יהודים-אמריקאים בולטים כגון יואל ביינין (אוניברסיטת סטנפורד) ודניאל בויארין (אוניברסיטת קליפורניה בברקלי), חתמו על המסמך גם עשרות אנשי אקדמיה ישראלים ובהם דפנה גולן (האוניברסיטה העברית), ניב גורדון (אוניברסיטת בן-גוריון), ברוך קימרלינג (האוניברסיטה העברית), עדי אופיר (אוניברסיטת תל-אביב), דן רבינוביץ (אוניברסיטת תל-אביב) ואורן יפתחאל (אוניברסיטת בן-גוריון).

"מטרתנו היא להפוך את ישראל למדינה מנודה"

ב- 5 בדצמבר שעבר התקיים כנס בינלאומי שנקרא "התנגדות לאפרטהייד הישראלי", בבית-הספר ללימודי המזרח ואפריקה ( (School of Oriental and African Studies - SOAS באוניברסיטת לונדון. גאווין גרוס, יו"ר החברה היהודית של SOAS אמר לג'רוזלם פוסט כי הכנס, שאורגן על-ידי החברה הפלשתינית של האוניברסיטה, אינו כי אם "השתוללות חד-צדדית נגד ישראל". הביטוי רצח-עם שימש תכופות לתיאור פעולותיה של ישראל נגד הפלשתינים. ליסה טאראקי, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת ב?יר-ז?ית, קראה בנאומה להטלת חרם אקדמי על ישראל והדגישה את תפקידם של רוב אנשי האקדמיה והמוסדות הישראליים בתמיכה ב"אופיה הגזעני והמדכא" של מדינת היהודים. המשורר הבריטי ואיש האקדמיה טום פולין, שקרא בגלוי לרצח ישראלים בחבלי יש"ע, היה מראשי הדוברים בכנס ותמך בחרם על מוצרים ישראליים על-פי הדגם של דרום-אפריקה מתקופת האפרטהייד. בטי האנטר, נציגת המערכה לסולידריות פלשתינית בבריטניה, אמרה: "מטרתנו היא להפוך את ישראל למדינה מנודה".

כל אלה לא מנעו השתתפות ניכרת של אנשי אקדמיה ישראלים בכנס. אילן פפה מן המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, הביע בנאומו תמיכה בקריאות לחרם וקרא למאמץ בינלאומי מתואם בהנחיית ההנהגה הפלשתינית; או?ר שלונסקי, פרופסור לבלשנות באוניברסיטת ז'נבה דיבר אודות "התנגדות לאפרטהייד וההאשמה באנטישמיות"; חיים בראשית, חוקר לימודי הסרטים באוניברסיטה של מזרח-לונדון, שעד שנת 2002 כיהן כדקן ביה"ס לתקשורת, סרטים ולימודי תרבות במכללת ספיר בישראל, קבע בדבריו כי "אין כל השוואה ברת-תוקף בין דרום-אפריקה לבין ישראל; ישראל גרועה הרבה יותר"; עומר ברגותי, סטודנט לתואר דוקטור באוניברסיטת תל-אביב, הודיע לקהל מאזיניו כי "האוניברסיטה העברית בירושלים יושבת על אדמה ערבית שעברה טיהור אתני", וכי "פעולות צה"ל דומות לפעולות הנאצים, אם כי לא באותו היקף". כדי להרחיב את ההשוואה, הוא לא עסק כלל בשאלה אם סטודנטים יהודים למדו באופן חופשי באוניברסיטאות הגרמניות בתקופת השואה ונסעו לחו"ל כדי למתוח ביקורת באופן חופשי על הממשלה הגרמנית.

סיכום ומסקנות

סקירה זו של תופעות השינאה העצמית בקרב אקדמאים ישראלים – ואלה הן רק דוגמאות אחדות – אינה מתעלמת מן העובדה שהרדיקליזם האנטי-ציוני אינו תופעה חדשה באקדמיה הישראלית. הנה כי-כן, בספרו של יורם חזוני הנדון בהרחבה:

The Jewish State: The Struggle for Israel's Soul

טוען המחבר כי קבוצה של פרופסורים באוניברסיטה העברית – היונקים מן האנטי-ציונות היהודית בגרמניה של המאה ה- 19 בראשותו של הפילוסוף ואיש האקדמיה מרטין בובר, שהפך בהמשך יקיר האקדמיה העברית – גרמה נזק כבד ללאומיות הישראלית ותרמה רבות ליצירת המגמה הפוסט-ציונית וגישת ההאשמה העצמית הנפוצות בקרב אקדמאים, אמנים, סופרים, עיתונאים ופוליטיקאים ישראלים. בשני פרקים רבי-עוצמה:

"The Incubator: The Hebrew University, 1948-1961"

ו-

"The Triumph of the Intellectuals"

מציג חזוני ראיות מרשימות אודות מפגשים, באותן שנים, בין סטודנטים ישראלים צעירים מבתים ציוניים-פטריוטיים של תנועת העבודה, לבין פרופסורים מן האוניברסיטה העברית. ממפגשים אלה יצאו הסטודנטים – שרבים מהם היו ברבות הימים לדמויות חשובות בתחומי התרבות והפוליטיקה – ברגשות מעורבים, או גרוע מזה, אחוזי ספקות בנוגע ללגיטימיות הבסיסית של ישראל כמדינה יהודית.

תופעות כאלו אינן ייחודיות לישראל. אוניברסיטאות בכל רחבי העולם המערבי, במיוחד במחלקות למדעי הרוח והחברה, מלאות באנשי אקדמיה הרואים עצמם כחלק מאליטה על-לאומית, מתארים את החב?רות שבהן הם חיים או את החברה המערבית בכלל כמכונות נפשעות של ביזה, אפליה ודיכוי. באירופה המערבית ניתן לטעון כי ידן של גישות אלה על העליונה ותוצאותיהן כוללות פציפיזם, רגשות אנטי-אמריקאיים ואנטי-ישראליים ארסיים, ואהדה גוברת או כניעה לציוויליזציה ערבית או איסלאמית. באמריקה, שם ידוע כי בעלי תארים אקדמאיים גבוהים מאופיינים בהשקפות שמאלניות-קיצוניות, ואתוס ההאשמה העצמית הוא 'פוליטיקלי-קורקט' – חדר עמוק אל הזרם המרכזי של המפלגה הדמוקרטית.

אולם הפצתן של גישות אלה בישראל היא תופעה מדאיגה במיוחד. למרות היותה דמוקרטיה יחידה המוקפת ים של עריצויות ערביות אשר סירובן ושנאתן למדינה היהודית אינם מגלים כל סימני דעיכה – ישראל היא יעד להסתה אנטישמית גוברת גם בעולם הרחב יותר, המוסלמי והאירופי. שכנותיה של ישראל ספוגות בהסתה אנטישמית המופצת בתקשורת, במסגדים ובמוסדות החינוך; מדינות כמצרים, סוריה, ערב הסעודית, עיראק שלפני מפלת סדאם חוסיין ואיראן, תומכות בנדיבות במלחמת הטרור של הפלשתינים נגד ישראל, הן מבחינה מבצעית והן מבחינה כספית. במצב כזה, טפטוף והחדרה הדרגתית של פקפוק עצמי, האשמה עצמית ובוז עצמי על-ידי מורים באוניברסיטאות – יש בהם סכנה קיומית. ישראל אינה מדינה שיכולה להרשות לעצמה מותרות כאלה של הרעלת נפשותיהם של צעיריה.

הרעיונות שמלמדים הקיצונים – לפיהם ישראל היא ישות "קולוניאלית" פושעת האחראית לאלימות הערבית כלפיה; שהערבים הם הקורבנות וכי ישראל יכולה לשים קץ לאלימות על-ידי סיפוק דרישותיהם של הערבים – כבר חדרו אל הזרם המרכזי בשמאל הישראלי כפי שהוא מיוצג במפלגות "העבודה" ו"יחד". רעיונות כאלה יצרו את הרקע להסכם אוסלו שעליו חתמה ישראל עם יאסר ערפאת ועם אש"פ ב- 1993, מתוך אמונה כי בכך היא משיקה "תהליך" של פיוס סופי ושלום. הדעה הגורסת כי לב הסכסוך שבין ישראל לערבים הוא "הכיבוש" הישראלי של שטחים אסטרטגיים חיוניים שהושגו במלחמת-מגן ב- 1967, וכי ערפאת ואש"פ – שניהלו במשך עשרות שנים טרור רצחני נגד ישראל – הפכו למתונים החותרים באופן הגיוני למדינה שתתקיים בשלום לצד המדינה היהודית – תפישה זו נושאת את חותמה המובהק של מנטליות ההאשמה העצמית של אנשי האקדמיה הנזכרים במאמר זה. הק?בלה הנלהבת של גישות אלה על-ידי אישים שהיו פטריוטים ו"נ?צים" בתנועת העבודה הציונית, כגון שמעון פרס ואף יצחק רבין, סייעה לא רק להפצתן בקרב ה'אליטה', אלא להיותן מרכיב עיקרי במפלגות שמן המרכז ושמאלה (ואף לחדירתן אל המפלגות שמן המרכז וימינה). בכך סומן קו פרשת המים בהיסטוריה הישראלית, במחיר אסון הדמים של אוסלו, הרס כלכלי וירידה חדה בעלייה לארץ.

תפקידן של האוניברסיטאות באמריקה הצפונית בהפצת גישות הרסניות הוביל לעלייתם של אתרי אינטרנט כגון Campus Watch ואחרים, העוקבים אחר שימוש לרעה במוסדות אלה וחושפים פעילויות של אנשי אקדמיה המתארים באורח קבע את אמריקה ככוח-רשע ומנחילים השקפה זו לתלמידיהם. מקרים דומים של שימוש לרעה, המלו?וים בתוצאות מדאיגות יותר, מתרחשים באוניברסיטאות בישראל, והאתר IAM הוא יוזמה חדשה שמגמתה להבטיח כי מצב מסוכן זה יזכה לתשומת-הלב הראויה. המוסדות האקדמיים בישראל הם אכן משאב חיוני למדינה, אולם אם הם הופכים לבתי אולפנה לבוגדים המזדהים עם אויבי ישראל, הם מס?כנים את המדינה היהודית יותר משהם מועילים לה, ובסופו של דבר תורמים לחורבנה. אוניברסיטאות אלה תלויות מאוד בתורמים מחו"ל. אתר IAM חותר לגלות לתורמים אלה מקצת מן הדברים הקשים הנעשים בכספם, בתקווה שיקבעו כללים זהירים לגבי הנהנים מתרומותיהם. IAM ימשיך לחשוף, לעקוב ולהתעמת עם המתנגדים למדינה ופוגעים בה, ומוחזקים בכספיה. המלחמה נגד הרדיקליזם השמאלני המכפיש את הדמוקרטיות ובעת ובעונה אחת ניזון מן הליברליזם של החברה המערבית, היא, במקרה הישראלי מלחמת קיום.  

 

Jeff Halper, “The Message of the Bulldozer,” Counterpunch, August 13/19, 2002.

אילן פפה, אל אהרם, 11-17 ביולי, 2002.

שם.

משה צימרמן, ריאיון, ירושלים, 28 באפריל, 1995.

Tanya Reinhart, “Stop Israel,” Indymedia, Israel, October 25, 2001.

<www.academicboycott.org>

<www.rense.com>, 2002.

Neve Gordon, “Defining Terrorism, and Assigning the Label”, National Catholic Reporter, April 4, 1997.

Neve Gordon, “The Fascisization of Israel,” Information Brief No. 86, the Palestine Center, 4 February 2002.

Gordon, “The Nazification of Israel.”

Lev Grinberg, “State Terrorism in Israel,” Tikkun, May/June 2002.

לב גרינברג, "ישראל מכה שנית" אל-אהרם שבועון מקוון, 4-10 באפריל, 2002.

Lev Griberg, “Israel’s State Terrorism,” http://www.democracymeansyou.com/mideast/state-terrorism.htm.

Lev Grinberg, “Symbolic Genocide”, La Libre Belgique, March 29, 2004 (French).

Oren Yiftachel, “The Shrinking Space of Citizenship: Ethnocratic Politics in Israel” Middle East Report 223, Summer 2002.

Oren Yiftachel, “Between Apartheid and Peace”, Tikkun, January/February 2001.

Interview with Amnon Raz-Krakotzkin, Qantara.de, Dialogue with the Islamic World, Institute for Advanced Studies, Berlin.

אמנון רז-קרקוצקין, מרואיין ע"י לילי גלילי ב"מדינה יהודית דמוגרפית", הארץ, 28 ביוני, 2002.

Jeff Halper, “Despair: Israel’s Ultimate Weapon,” Center for Policy Analysis on Palestine, March 28, 2001.

Jeff Halper, “Sharon’s National Unity Government: Shoring Up the ‘Iron Wall’,” Middle East Report, March 13, 2001

Jeff Halper, “How to Start an Uprising,” ICAHD, 15 November 2000.

Sam Bahour and Michel Dahan, “Genocide by Public Policy”, Arabic Media Internet Network, May 19, 2004.

דליה שחורי, " קיצוץ השוליים של החופש האקדמי", הארץ, 5 באוגוסט 2002.

Quoted in Yoram Hazony, The Jewish State: The Struggle for Israel’s Soul (New York: Basic Books, 2000), p. 46.

See: http://www4.alternativenews.org/display.php?id=4011

בעברית: המדינה היהודית: המאבק על נפשה של ישראל.

"המדגרה: האוניברסיטה העברית 1948-1961".

"ניצחון האינטלקטואלים".

Hazony, Jewish State.

חזרה ל "מאמרים כלליים"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 241479610שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb