מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
מאמרים כלליים
צימרמן – זוהמה לשונית מאמרו של פ. דויד הורניק
30/4/05
 
האוניברסיטה העברית ירושלים מעסיקה זה עשרות בשנים אחד משה צימרמן, פרופ' להיסטוריה גרמנית המתקשה להימנע משימוש במילה נאצי כאשר מדובר בישראלים. בשנת 2000 כינה צימרמן את מי שהיה אז חבר כנסת, רחבעם זאבי, אחד מקורבנות הברבריות הערבית "העתק נאצי". זאבי הגיש נגדו תביעה בגין השמצה, וזכה. מושאים אחרים לפגיעותיו המילוליות של צימרמן לא זכו לשום פיצוי, לדוגמה, כאשר כינה את ילדי הקהילה היהודית בקרית-ארבע שליד חברון "היטלר יוגנד" או כאשר השווה את התורה אל מיין קאמפף כתוכנית להשמדתם של עמים אחרים.

טוענים כי צימרמן אמר במארס שעבר, במסגרת תפקידו כמורה: "יש קבוצת סטודנטים שאינה יכולה להגיע לכאן היום בשל התירוץ שחבריה שומרים בנקודות ביקורת וכדומה. תירוץ כזה אינו מקובל עלי. אילו היו נעדרים כיוון שהם מ?רצים עונש מאסר בשל סירוב לשרת בשטחים, זה היה מניח את דעתי". עד מהרה הופצה עצומה בין חברי הפקולטה הישראלים ה"מבקשים להביע הערכתנו ותמיכתנו בסטודנטים ובמרצים שלנו המסרבים לשרת כחיילים בשטחים הכבושים"; עד עתה חתמו על העצומה 287 חברי הפקולטה.

כאשר ביקשה שרת החינוך לימור לבנת מן היועץ המשפטי דאז, אליקים רובינשטיין, ליתן את חוות דעתו בשאלה אם עליה "לפעול נגד מרצים מן האוניברסיטה העברית ירושלים, מאחר שפעולותיהם מעודדות הפרת חוק ואולי אף הסתה", כתב רובינשטיין בתשובתו כי הכרזתו של צימרמן והעצומה "הן שערורייה חסרת אחריות. עם זאת, תביעות הכרוכות בהעמדה לדין פלילי מחוץ לתחום השיפוט של צה"ל, בתחום הציבורי, יש להגיש בזהירות יתרה". הוא הוסיף כי משרד התובע הכללי "דן באפשרות ליזום צעדים פליליים בקשר לקריאות לסרבנות לשרת; אולם בסופו של דבר הוחלט שלא להמשיך [בצעדים אלה] לעת הזאת". ועוד הוסיף רובינשטיין בתשובתו ללבנת כי תלונות על הכרזות שכאלה מפי מרצים ימשיכו להידון בכל מקרה לגופו.

על מעלליו זכה צימרמן דנן למינוי מטעם משרד החינוך, ב- 1995 לראשות וועדה שמשימתה היתה עדכון ספרי לימוד ההיסטוריה עבור תלמידי חטיבות הביניים בישראל. הוועדה המליצה על לימוד "היסטוריה כללית" שבה ימלא העם היהודי תפקיד צנוע, לכל היותר שווה לציוויליזציות של יוון, רומא או אמריקה. צימרמן הסביר: "לימוד אודות העם [היהודי] והמדינה [ישראל] מופיע בתוכנית הלימודים, אולם ודאי שלא כנושא בעל חשיבות עליונה". בסופו של דבר ספרי לימוד המבוססים על המלצות ועדת צימרמן הואשמו בסילוף ההיסטוריה, בהשמצת ישראל, בשגיאות ובהשמטות רבות. ועדת החינוך של הכנסת מינתה קבוצת מומחים כדי לבדוק את הספרים השנויים ביותר במחלוקת והמליצה על רשימה ארוכה של תיקונים.



לבוא "בלב פתוח ובנפש חפצה"…

קבוצה של אקדמאים ופעילים ישראלים חיברה והפיצה, ביולי שעבר, מסמך המכונה "מסמך אולגה", המצהיר:


...מדינת ישראל אמורה היתה להיות מדינה דמוקרטית - היא כוננה מבנה קולוניאלי המשלב יסודות מובהקים של אפרטהייד עם שרירות לב של כיבוש צבאי אכזרי... רצף של פעולות "גמול", מבצעים צבאיים ומלחמות, שלא חדל אף פעם, הפך עם השנים לסם הקיום של יהודי ישראל. וכיום, כמעט ארבע שנים לאחר שהחלה האינתיפאדה הפלסטינית השנייה, ישראל שקועה עד צוואר בבוץ הכיבוש והדיכוי... עשר שנים אחרי הסכמי אוסלו אנו חיים במציאות קולוניאלית חשוכה – בלב המאפליה... ובינתיים מרחיבה ישראל את מבצעי ההרס בגדה וברצועה, כמי שגמרה אומר לפורר את העם הפלשתיני עד תום... אנו מאוחדים בביקורת על הציונות, המושתתת על הסירוב להכיר בעם הארץ ובזכויותיו, על נישולו מאדמתו... וכמו להוסיף חטא על פשע, ישראל מתמידה בסירובה לשאת באחריות כלשהי למעשיה, החל בגירוש של מרבית הפלסטינים ממכורתם לפני יותר מיובל שנים [שוב הבדותה שהוזכרה לעיל] ועד לבניית חומות הגטאות ליתרת הפלסטינים בערי הגדה ובכפריה בהווה. אנו מאוחדים באמונה כי שלום ופיוס מותנים בהכרתה של ישראל באחריותה לעוולות שנעשו לבני עם הארץ הפלשתיני ובנכונות לתיקונן. ההכרה בזכות השיבה נגזרת מעקרונותינו... שנים הרבה טרחו, ועדיין טורחים, מנהיגים ישראלים לצייר את דמותם של הפלסטינים כתת-אדם, והחרו החזיקו אחריהם ממיטב אנשי הרוח וברונים של תקשורת, גם עסקנים ריקים וכתבנים פוחזים, מימין ומשמאל. אנו דוחים בשאט נפש את השחץ הגזעני הזה... אנו משוכנעים שאם נבוא אל השלום ואל הפיוס עם הפלשתינים בלב פתוח ובנפש חפצה, נמצא אצלם את מה שנישא איתנו – לב פתוח ונפש חפצה. כי אנשים אחים אנחנו ולא, כפי שמורים לנו, מרעילי בארות, אויבים לנצח...



למותר לציין שאין זכר במסמך לקורבנות שהקריבה ישראל למען השלום או להצעתו של ראש הממשלה אהוד ברק לפלשתינים בקמפ-דייוויד בשנת 2000, שכללה מדינה כמעט בכל השטחים שלאחר 1967, לרבות ירושלים המזרחית והר-הבית.


יחד עם אנשי אקדמיה יהודים-אמריקאים בולטים כגון יואל ביינין (אוניברסיטת סטנפורד) ודניאל בויארין (אוניברסיטת קליפורניה בברקלי), חתמו על המסמך גם עשרות אנשי אקדמיה ישראלים ובהם דפנה גולן (האוניברסיטה העברית), ניב גורדון (אוניברסיטת בן-גוריון), ברוך קימרלינג (האוניברסיטה העברית), עדי אופיר (אוניברסיטת תל-אביב), דן רבינוביץ (אוניברסיטת תל-אביב) ואורן יפתחאל (אוניברסיטת בן-גוריון).
חזרה ל "מאמרים כלליים"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 243653065שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb