מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
כתבות יומן אודי לבל , 11/6/2006
כתבות יומן אודי לבל , 11/6/2006
 
הם הגיעו ללונדון בסוף שנות ה-60 כשהם מלאי טינה וגועל כלפי מדינת ישראל שאחרי ששת הימים, ושם ביססו את מעמדם והפכו לאליטה האינטלקטואלית קובעת הטעם. היום התלמידים שלהם מובילים את החרם האקדמי על ישראל
 

 

"הגענו ללונדון אחרי מלחמת ששת הימים. החברה הישראלית חגגה בקדושה את שחרור השטחים ואנחנו נגעלנו. נגעלנו מהלהט המשיחי, מהחיבור לטריטוריה, ליהדות", הסביר לי א' בשיחה על ספל קפה הפוך במזנון הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב. למרות שלא הפך לאיש סגל קבוע באוניברסיטה, הוא ממשיך להעביר בתל-אביב מספר קורסים במחירי עלות, רובם ככולם על הסוציולוגיה של הכיבוש או על אתיקה ולאומיות, ומתבונן בקנאה על בני הדור הצעיר ממנו שכבר זכו שם לקביעויות. לאחרונה קיבל פרופסורה מאחת המכללות החדשות. "החברה ארגנו", הוא מודה. "במכללות יותר קל". כשהוא מנסה להסביר מה הפריע לו בישראל 1968, כשמצא עצמו סטודנט לדוקטורט בסוציולוגיה בבית הספר לכלכלה של לונדון, הוא לא מזכיר את המילה כיבוש. "אז עוד לא קראנו לזה ככה", אומר א'. הוא מציג את הנסיעה כטיסת מחאה. מחאה נגד הממד הדתי, הלאומי והצבאי ("מיליטריסטי" לדבריו), שצבע אז את ישראל בצבע "מגעיל".

בלונדון פגש ישראלים נוספים, ויחד הם הקימו שם את תנועת מצפן. "זה היה עוד לפני שאודי אדיב הגיע לעשות דוקטורט", הוא מציין. היום הוא מצטער על כך ששלל הפרוטוקולים, הדו"חות וניירות העמדה שנכתבו בזמנו נשארו בלונדון ואין מי שיהפוך אותם לביוגרפיה הרשמית של ההתארגנות. על לונדון הוא מדבר כעל "החוויה הכי טובה בחיים שלי. כתבנו מאמרים לכתבי עת מרקסיסטיים, כאלו שבכלל לא דרשו שיפוט כמו בארה"ב. אולי בגלל זה בארץ לא הכירו במאמרים האלה ולא התקבלתי כמרצה מן המניין".

המחאה המרקסיסטית

לדבריו בסוף שנות ה-60 הסוציולוגיה עוד היתה בהגמוניה אמריקנית. כתבי העת המובילים נערכו על ידי סטטיסטיקאים שבאמצעות מודלים מתמטיים השוו בין חברות מתועשות כמעט בכל פרמטר אפשרי: צריכה, תפוקה, השכלה ואפילו מיניות. מאמרים שנשלחו לכתבי עת אמריקניים נחשבים נשלחו לשיפוט על ידי סוציולוגים שחיפשו עובדות ונתונים שמוצגים באמצעים גרפיים כמותיים. לדידם של האמריקנים החוקר אינו סופר אלא איש מקצוע שמציג נתונים ומאמת באמצעותם את התיזות שלו. "אם היית שולח מאמר שקודמת לו היפותזה מרקסיסטית, היית חייב לאמת את ההנחות באמצעות נתונים", אומר א' בבוז. בלונדון החלה אט אט מגמה חתרנית נגד זרם זה, מה שלימים יהפוך לאסכולת מחקר "איכותנית" השואבת את עוצמתה מן האנתרופולוגיה ולא מן הסטטיסטיקה. מגמה זו עסקה במה שמכונה "מחקר נרטיבי", כלומר מחקר המבוסס על חוויות אישיות של החוקר ("חוויות פנומנולוגיות"), ולא על נתונים מספריים או עובדות היסטוריות - חומרים שהחוקר לא יכול להתערב בהם ולפרש אותם כהבנתו.

א' וישראלים נוספים פגשו בלונדון מרצים צעירים, חלקם אף ללא דוקטורט עדיין, שהובילו את הזרם הזה. אלו חברו למעין תנועת מחאה אקדמית בתוך הזירה האוניברסיטאית בקולג'ים הבריטיים. הם היו מרקסיסטים מושבעים, משוכנעים שכתבי העת שהחלו ליזום ולהפיק יהוו מענה ל"כשל המרכזי בזירה הסוציולוגית העולמית". הקבוצה יזמה והקימה כתבי עת חלופיים שישבו בבריטניה, ועבדו בשיטה שונה: מערכת העיתון מחליטה מה לקבל ומה לא, ללא שיפוט חיצוני הכופה על הכותב את כללי המחקר ואת חוות הדעת של השופט.

אלו היו כתבי עת מרקסיסטיים על תת הזרמים השונים המאפיינים אסכולה זו, אשר היוו בימה למעקבים אחר הקולוניאליזם המערבי. חלק מן המאמרים שפורסמו שם מככבים עד היום ברשימות הקריאה של המבואות לסוציולוגיה. מאמר ידוע אחד עוסק בתרומתו של המערב להחדרת השימוש בסמים וההתמכרות לקוקאין במדינת עולם שלישית, אחר עוסק בדרכו של המערב לתגבר את דיכוי האישה במדינת עולם רביעית. הכל כתוב בנרטיבים, בפירוט אנתרופולוגי ההופך את החוקר עצמו לכלי המחקר, על התרשמויותיו והאסוציאציות החופשיות שלו על סמך עברו ומטענו.

אינטלקטואלים בחסות אש"ף

א' חזר לארץ. בת הזוג לחצה וגם נולדה כבר בת, אבל עמיתיו נותרו שם ונעשו לרשת הבכירה של החוגים לסוציולוגיה, היסטוריה ומדע המדינה באקדמיה הבריטית, שהפכו למעין חוגים לחקר התרבות, יצור רב תחומי ללא בידולים בין התחומים. הימים השתנו וגם הסוציולוגיה האמריקנית כבר לא מכורה למספרים כפי שהיתה, אך בלונדון נותרה תשתית נרטיביסטית שחסידיה אומרים עליה שהפכה את מדע הסוציולוגיה לפיוטי, אך יש אומרים שהובילה אותו אל קיצו. שם, כל תיאור סובייקטיבי של פליט מבוליביה או מגורש חיפני הנרשם במסגרת "ראיון עומק" נעשה בסיס למחקר מדעי, והומצאה פרקטיקת "האתנוגרפיה", מתודה מפוקפקת המאפשרת לכתבה עיתונאית עם כמה הערות שוליים להפוך למאמר מדעי לגיטימי.

חבריו של א' התפזרו בין המחלקות להיסטוריה ולסוציולוגיה והפכו לאינטלקטואלים של בתי קפה, ממש כמו מעבר לתעלה בפריז. אש"ף מימן את החוברות בהן הודפסו חילופי הדברים שלהם עם עמיתים פלשתינים מרחבי המזרח התיכון. באחת מהן, בה נתקלתי לפני כשלוש שנים, יש מיפוי מדויק של העיתונות הישראלית: איזה כלי תקשורת מזדהה עם המהפכה הפלשתינית ואיזה לא; מי בעד ומי נגד - הכל לטובת האחים בפזורה. כמחצית מהחוברת מוקדשת ל'העולם הזה', לרבות אזכור שמות תחקירנים שעבדו בו אז.

החבורה הישראלית הזו יצרה את האחידות הדיסציפלינארית הבריטית, שהובילה לאחידות הדעה בה ביחס לישראל. כאשר היסטוריון כסוציולוג, איש מדע המדינה כאנתרופולוג, מסתמך על תיאורים סובייקטיביים מתוך שליחות מהפכנית אנטי אמריקנית, אין פלא שכל טקסט ביזארי על טנטורה הופך בסיס לכינוס מדעי. התאים החתרניים הצמיחו ראשי חוגים שבתמיכת תורמים נכבדים ממדינות ערב, המתקצבים כיום חלק נכבד מהקתדרות ללימודי המזרח התיכון, מולידים עוד ועוד ניירות עמדה המזכירים את אלו של 'בצלם'. הכתיבה אותה כתיבה, עיתונאית עם הערות שוליים. כאן זה עדיין נתפס כניירות פוליטיים בז'רגון מדעי. שם זה מדע טהור.

תלמידיהם יוזמים היום את החרמות האקדמיים על ישראל. רובם משפטנים המצויים בעיצומה של עבודת הדוקטורט תוך כדי ניהול מכוני מחקר זוטרים אך קולניים ממשרדי המנחים שלהם. הממשל הבריטי, המאוהב במה שהוא מכנה "think tanks", קורא ומאמץ. המרצים הללו אף מעבירים את קורסי המבוא המעיקים, ובכך חושפים את הסטודנטים הרבים בקולג'ים ללימודי המזרח התיכון (ובראשם soas) לתיאוריות חתרניות על משמעויותיו של כיבוש והשלכותיו של קולוניאליזם. כתביהם של אדוארד סעיד ונועם חומסקי האמריקנים מובילים ומשקפים לא רק את העמדה הפוליטית הנכונה אלא אף את שיטות המחקר הנכונות - כתיבה ז'רגוניסטית סובייקטיבית שלא נדרשת להוכחה עובדתית ונסמכת על שרשרת אינסופית של הנחות תיאורטיות.

תואר פוליטי

במציאות שכזאת היחס לישראל מקבל מימד מיוחד ולא צפוי. ישראל לא יותר שנואה מארה"ב שהיא האויב האימפריאליסטי האולטימטיבי, אבל ישראל היא המולדת השנואה והנחשקת, ובה יש לאתר שגרירים. כל ישראלי שמגיע ללונדון ומוכן להעלות על הכתב הרהורים אודות זכות קיומה של מולדתו, יזכה לכבוד מלכים וייחשף לשלל מלגות ומכונים שיארחוהו אחר כבוד.

וכך קורה שהשיטה הבריטית, פרי רוחם של ישראלים בראשית שנות ה-70, נותנת את אותותיה בישראל של שנות האלפיים. ישראל היא יעד מועדף של השילוב הבלתי מופרד של אידיאולוגיה ואקדמיה; של התפיסה שלצורך קידום המהפכה ראוי לבוז לפרמטרים אובייקטיבים ולהיצמד לנרטיבים, ושל ההכרה בחשיבותם של ארגוני מגזר שלישי שתפקידם להזין ממשלים באמיתות מדעיות לכאורה ולכוון באמצעותם מדיניות. בבריטניה, וגם כאן, האמביציה של רבים מן העמלים על תואריהם המתקדמים אינה מדעית אלא פוליטית, כזו שבאה להשמיע את קולה של קבוצה זו או אחרת, להגיש מחקרים תחת תיוג כגון: 'רב תרבותיות', 'לימודי מגדר' או 'לימודי כיבוש'. חוקרי האסכולה הזו מסתובבים בנגב ומראיינים חבורות בדווים על תודעתם הפלשתינית ("יצירת לאומיות"), או ישראלים יורדים באירופה על הקשר הרופף שלהם לישראליות ("פירוקה של לאומיות"). בין לבין הם מנסחים עתירות וצווי מעצר כנגד קצינים בכירים ישראלים שלקחו חלק במבצע 'חומת מגן'. את השמות הם מקבלים מעמיתיהם באקדמיה הישראלית שגם הם, בזמנו, ישבו באותו חדר לונדוני וציפו לקריאה לעלות על מטוס ארצה כי התפנה עוד תקן באחת האוניברסיטאות.

חזרה ל "חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 238508192שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb