מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
מאמרים כלליים
התנועה לזכויות האזרח - יו"ר התנועה, דר' נעמה כרמי אינה שמאלנית מספיק ועל כן סולקה על ידי העובדים הערביים
הפוליטיקה של הקרבן
מאת אביב לביא, הארץ
הסכסוך האלים בין ישראל לפלשתינאים עירער קשות את ההרמוניה גם בארגוני זכויות אדם. יותר מכולם נפגעה האגודה לזכויות האזרח שנקלעה לעימות פנימי קשה שגלש לתחום הפוליטי והאישי: מה פוגע יותר בזכויות האדם - הכיבוש או הטרור? ומי כאן הקורבן האמיתי?
בישיבה שהתקיימה לפני כמה חודשים בארגון זכויות אדם ישראלי, דיווח אחד הפעילים על הזמנה לביקור מכפר פלשתיני שתושביו מעוניינים לשתף פעולה בפרויקט הומניטרי. הכפר, הוסיף, מזוהה עם החמאס. ההצעה, בהתאם לעקרונות הארגון, התקבלה בברכה, ואולם אחד מאנשי הצוות היהודים תיבל אותה במעט הומור שחור: "בשביל מה אנחנו צריכים לבוא אליהם", תהה, "הרי ממילא הם באים אלינו". כמה מהעובדים היהודים פרצו בצחוק, שגווע עד מהרה: הם הבחינו שפניהם של העמיתים הערבים נותרו מכורכמים. אותם הבדיחה לא הצחיקה.

הדו-קיום בין אזרחי ישראל היהודים והערבים ספג מכה קשה מאז אוקטובר 2000; המכה הזאת לא פסחה על שורה של ארגוני זכויות אדם ואזרח. לכאורה, דווקא הם היו צריכים לצלוח את התקופה הקשה הזאת בשלום, אבל כמעט בכל ארגון כזה יודעים הפעילים לספר על מתחים, חשדנות ומשקעים הדדיים שנוצרו בשנתיים ורבע האחרונות. ויותר מכולם, כנראה, דווקא בארגון הגדול והוותיק ביותר: האגודה לזכויות האזרח. לשיאו הגיע המשבר באגודה כשד"ר נעמה כרמי, יו"ר ההנהלה, התפטרה לאחרונה בטריקת דלת, אחרי חודשים ארוכים של מאבק בינה לבין העובדים הערבים, שהותיר את כל הנוגעים בדבר פגועים עד עמקי נשמתם. "זה כל כך חבל", אומרת חדוה רדובניץ, חברת הנהלת האגודה עד לפני שבועות אחדים, "אחרי הכל מדובר באנשים טובים עם כוונות טובות, שלאף אחד מהם לא מגיע מה שהוא קיבל".

כרמי, מרצה לפילוסופיה פוליטית וחברת קיבוץ מעגן מיכאל, נבחרה לתפקידה לפני כשנה ורבע, אבל הבקיעים הראשונים צפו על פני השטח מוקדם הרבה יותר, מעט אחרי תחילת האינתיפאדה. אי אפשר לבחון אותם במנותק מהתהליכים שהאגודה לזכויות האזרח עוברת בשנים האחרונות. האגודה נוסדה ב-1972 על ידי קבוצה הומוגנית למדי של נציגי האליטה האקדמית והמשפטית, רובם פרופסורים אנגלוסקסים מהאוניברסיטה העברית, שחפצו לייבא את הליברליזם המערבי לישראל וגם להציב אלטרנטיווה מתונה לליגה לזכויות האדם, שהיתה מזוהה עם המפלגה הקומוניסטית.

המייסדים היו ציונים ופטריוטים נלהבים, בשר מבשרו של הממסד הישראלי. הנשיא הראשון של האגודה היה פרופ' הנס קלינגהופר, ח"כ מטעם גח"ל והליכוד. היום, כשזכויות אדם מזוהות כמונופול של השמאל, קשה לראות איש ליכוד ממלא תפקיד בכיר באגודה. הנהלת האגודה - 12 חבריה נבחרים על ידי כ-1,200 חברי האגודה - עדיין מהווה את הסמן הממסדי, ועדיין מאוישת בעיקר באנשי משפטים ואקדמיה. ועדיין, אגב, אין בה אפילו חבר ערבי אחד (היה ועזב).

בצוות העובדים, לעומת זאת, שבו כארבעים מקבלי שכר, יש שישה ערבים, יותר מאי פעם, שלושה מהם עורכי דין. מקצת העובדים היהודים מזוהים עם השמאל הרדיקלי, אבל לעתים המתח בין שני העמים נגזר מנקודות מבט שונות, שגם השקפה פוליטית דומה אינה יכולה לגשר עליהן. "מאז אוקטובר 2000 המצב לא קל", אומרת מרים לידור, ראש מחלקת ההסברה והפעילות הציבורית באגודה. "גם אם מנסים להיות מאוד פתוחים ונקיים, עדיין כל אחד מביא את העיניים שלו, והעיניים שלי יהודיות. בדרך כלל אחרי משבר עמוק יש חוויה מתקנת, אבל כאן באה מכה על מכה על מכה, בלי שיהיה רגע אחד להתאושש. המציאות הישראלית חילחלה פנימה. המצב הקשה בשטחים חייב את האגודה לעשייה מוגברת, ובמציאות כל כך נפיצה כמעט כל מהלך יוצר תסיסה".

בשלבים הראשונים של האינתיפאדה התמקדו המחלוקות בסוגיות של ניסוח. למשל, האם מותר לעובדי האגודה להשתמש בצירוף המלים "השטחים הכבושים"; עו"ד נימר סולטאני חשב שכן, והוא כבר לא עובד באגודה. כמה מהעובדים הערבים מחו על כך שהאגודה משתמשת בשמות העבריים של ערי הגדה: שכם ולא נבלוס, למשל. זו הנצחה של הכיבוש, טענו, אפילו את השמות אנחנו מפקיעים לפלשתינאים. גם השימוש במלה "כוחותינו" בפניותיה של האגודה לראש הממשלה או לגורמי ביטחון מסב לכמה מהם אי נוחות. "נדמה לי שיש כאלה באגודה ששוכחים שחלק מהעובדים הם ערבים לא ציוניים", אומר אליף סבאג, שמטפל בפניות הציבור בסניף חיפה של האגודה. "מה, אני אמור להשלים עם זה ש'כוחותינו' מייצגים גם אותי?"

זו האגודה לזכויות האזרח בישראל, ואלה הם, תרצה או לא, הכוחות שפועלים בשם מדינת ישראל.

"פורמלית זה נכון, אבל כארגון זכויות אדם הם לא פועלים בשמנו. האגודה, כמו המדינה, צריכה להחליט אחת ולתמיד אם היא אגודה יהודית שיש בה גם מיעוט ערבי, או אגודה שמשותפת לשני הלאומים ופועלת על פי ערכים אוניברסליים של זכויות אדם".

מי הם ה"כוחותינו" שלך?

"ציבור פעילי זכויות האדם".

שותפים לכאב הנורא

עו"ד מנאל חזאן ממחלקת השטחים החלה לעבוד באגודה לזכויות האזרח בקיץ 2001. את המשבר הראשון חוותה כעבור כמה חודשים, בדיונים שהתקיימו אחרי הריסות הבתים ההמוניות שביצע צה"ל ברפיח: "העמדה של האגודה היתה ברורה, נגד הריסת הבתים, אבל היה לי קשה מאוד עם הטרמינולוגיה שבה השתמשו בדיונים. דיברו שם על 'הריסת בתי המחבלים' ו'המחבלים הפלשתינאים שיורים מתוך הבתים', וזה בעצם אימוץ של נקודת המבט של הממסד הישראלי ומערכת הביטחון, כאילו הוויכוח שלנו אתם הוא לא על הנחות המוצא, אלא רק על השאלה כמה כוח מותר להפעיל בנסיבות האלה. אני, לעומת זאת, חושבת שכשאתה מדבר על הריסת שכונות שלמות אתה לא יכול לטעון שכל מי שגר בהן הם מחבלים. יותר מזה, פלשתינאי שיורה מתוך הבית שלו על חיילים שבאים להרוס אותו הוא לא מחבל. זה הדליק אצלי נורה אדומה, כי אנחנו ארגון שכל מכתב שיוצא ממנו עובר בדיקה קפדנית ועל כל ניסוח יש ויכוחים, ופתאום משתמשים בשמות תואר כמו 'מחבלים' על ימין ועל שמאל".

אבל כל הדילמות האלה היו רק הקדימון לשבר הגדול שנוצר באפריל השנה, קצת אחרי שמבצע "חומת מגן" יצא לדרך. כבר בימים הראשונים נקטה האגודה עמדה ברורה נגד הפרות זכויות האדם מצד כוחות צה"ל בשטחים, שתוארו על ידי ראשיה "הקשות ביותר ב-35 שנות הכיבוש". ב-10 באפריל התפרסמה ב"הארץ" מודעה גדולה מטעם האגודה, שנוסחה בחריפות שבעבר לא איפיינה אותה. תחת הכותרת "מבצע חיסול זכויות האדם", נכתב ש"על פי המידע שהגיע לידינו, מזה כשבוע נתון מחנה הפליטים ג'נין להריסות בתים המוניות וחסרות הבחנה... עשרות גופות נערמות בבתים וברחובות. הצבא לא מאפשר פינויים של פצועים - הם מדממים למוות. האגודה לזכויות האזרח בישראל מתריעה בכאב עמוק כי פשעי מלחמה מבוצעים על ידי כוחות צה"ל בשטחים".

המודעה הזאת, כמו התבטאויות אחרות של אנשי האגודה, גררה מתקפה רבתי, שבראשה עמד היועץ המשפטי לממשלה. "אינני מבין גורמים ישראלים, שבקלות לשון מתגלגלת מטיחים אשמות בלא שבדקו", אמר אליקים רובינשטיין בהרצאה שנשא באוניברסיטת בר אילן. בתגובה קרא לו סמי מיכאל, נשיא האגודה לזכויות האזרח, להתפטר מתפקידו, וטען כי היועץ המשפטי "הזדהם יחד עם הממסד השלטוני". השתתפותם של עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה ושל ד"ר אייל גרוס, חבר הנהלה, בכנס במרכז הבין-תחומי בהרצליה בוטלה בגלל טענותיהם כי צה"ל מבצע פשעי מלחמה. יואב דותן, מרצה למשפטים מהאוניברסיטה העברית, פרסם מאמר בוטה ב"הארץ" שבו כינה את האגודה "הסניף הירושלמי של 'עדאלה'", ונעמה כרמי השיבה במאמר משלה. "היה הרבה לחץ", משחזר חבר הנהלה שמעדיף להתראיין בעילום שם. "הגורמים שמנסים לייחצן את האגודה בציבור היהודי אמרו שהמודעה שפרסמנו קיצונית ושהם נתקלים בקשיים לגייס תרומות".

בעוד שמבחוץ הותקפה האגודה בשל עמדותיה הרדיקליות, מבית נאלצה כרמי להתמודד עם ביקורות מהכיוון ההפוך. מכתב ששלחה לראש הממשלה ולשר הביטחון יומיים לאחר הטבח במלון פארק בנתניה, ביום שבו כוחות צה"ל נכנסו לשטחים, עורר את זעמם של כמה מהעובדים הערבים. "אנו שותפים לכאב הנורא על הפיגועים הרצחניים שמתבצעים בישראל ובשטחים", כתבה כרמי. "זכותה וחובתה של ישראל, ככל מדינה, להגן על אזרחיה מפני פגיעות בחייהם ובשלומם... עם זאת עלינו להתריע בפניכם כי גם בעת חירום חייבות פעולותיה של מדינה לעלות בקנה אחד עם עקרונות המשפט ההומניטרי והבינלאומי".

שוב התברר שתהום פעורה בין נקודות המבט של שני הצדדים. ממכתבה של כרמי מתחוור כי בעיניה ישראל פועלת בשטחים כדי להגן על אזרחיה, גם אם תוך הפעלת כוח רב מדי, והיא עושה זאת "בתגובה לפיגועים הרצחניים", כפי שמצוין בחלק אחר של המכתב. לעומתה, העובדים הערבים של האגודה, וכמה מעמיתיהם היהודים, רואים זאת באור אחר לגמרי. בעיניהם, הכיבוש הנמשך כבר 35 שנה הוא הטרור האמיתי, ופלישה של הצבא לשטחים לא יכולה בשום אופן להיחשב תגובה על פיגועים; דווקא הפיגועים, מנקודת המבט הזאת, הם התגובה הנואשת של הפלשתינאים על הדיכוי הישראלי. "אסור היה שהמכתב הזה ייצא בניסוח שבו הוא יצא", אומרת מנאל חזאן.

כרמי משוכנעת שמה שהפריע למתנגדים היתה בכלל האמפטיה לקורבנות הישראלים שהפגינה בשורת הפתיחה. "בליל הסדר התארח אצלי בן של חברים, נער בן 15", היא מספרת. "כשהתחילו הדיווחים על הפיגוע הוא תקע בי מבט ואמר, 'נכון שמההרוגים שלנו אכפת לכם פחות?' הוא לא התכוון דווקא לאגודה, אלא לכל השמאל, והגעתי למסקנה שאין שום סיבה לא לתת לסימפטיה שלנו ביטוי".

בכלוב הקונסנזוס

הבא שהתיישב לכתוב היה אליף סבאג. במסר ששיגר בדואר האלקטרוני הפנימי לעובדי האגודה הוא ניסח בחריפות את אי שביעות הרצון שלו מהמכתב של כרמי. לטעם כמה מעמיתיו, הוא עשה זאת בחריפות רבה מדי. "אני מצטער להודיע לכולם", כתב סבאג, "כי ההודעה של האגודה לזכויות האזרח אודות פעולות צבא הכיבוש הישראלי, להלן פשעי המלחמה אשר לוקח עליהן אחריות הגנרל השקרן, כידוע לכל אזרחי ישראל, הודעה זו אינה משקפת את דעתי כעובד באגודה ואינה משקפת להערכתי אף אדם שוחר שלום וזכויות אדם. הגיע הזמן שהאגודה תצא מכלוב הקונסנזוס הציוני ותשתחרר מחישוקי חבריה הימניים...

"איני מסכים שפעולות צבא הכיבוש הם תגובה לפיגוע בנתניה. ההיפך הוא הנכון, הפיגועים הם התגובה היחידה שנותרה בידי הפלשתינאים כדי לומר לעולם כולו ולישראלים בפרט, כי לא יהיה שלום ולא ביטחון לצד אחד מבלי שיהיה לצד השני. לא יוכלו לבלות ולרקוד בתל אביב כאשר ברמאללה לא יוכלו לצאת מן הבית, אף הילדים לא יוכלו לישון מפחד שכנופיות הצבא הכובש יפרוץ את הדלת ויקח את אביהם מבלי שיוכלו לקבל ממנו נשיקה אחרונה. רק מי שמבין או יכול לתאר מצב זה יכול להבין למה אנשים יוצאים לפעולות התאבדות. בחור פלשתינאי אשר יוצא לפעולת 'התאבדות' מעביר לאחרים מסר אחד והוא: למה לחכות שהישראלים יגיעו אלי ויהרגו אותי במיטה? ממילא אני איהרג, וכך עדיף לי לגבות את המחיר מהרוצח לפני שיגיע אלי... כמו ש'חובתה וזכותה' של כל מדינה להגן על חיי אזרחיה, כך גם חובתה של הרשות הפלשתינית וחובתו של כל אבא ואמא וכל אח ואחות להגן על בני משפחתם בדרך הנראית להם אפשרית".

נעמה כרמי נדהמה למקרא המכתב. "חשבתי שהוא חוצה את כל הקווים האדומים שארגון זכויות אדם יכול לחיות אתם, ושיש כאן הבנה ואף הצדקה לפיגועים. חוץ מזה, לטעמי יש כאן דרישה שהאגודה תהפוך לארגון פוליטי לכל דבד". בדיעבד, היא מצטערת על כך שלא הביאה את המכתב לידיעת ההנהלה ולא תבעה לנקוט צעדים נגד כותבו. היא הותירה את הטיפול בעניין בידי מנכ"לית האגודה, ורד ליבנה.

ליבנה שוחחה עם סבאג, וקיבלה את הבהרתו שלא היתה לו כל כוונה לתמוך בפיגועים. גם עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה, אומר ש"אליף הסביר שהוא מעולם לא תמך בפיגועים ושזאת לא היתה כוונתו, ואני לרגע לא רואה סיבה לפקפק בכך". מנאל חזאן: "אני מכירה אותו ואת העמדות שלו הרבה שנים, ואני חושבת שהוא היה יכול לבטא אותן בצורה הרבה יותר מוצלחת. יש לי בעיה עם המייל שלו, ואני יכולה להבין למה פירשו אותו כמו שפירשו, אבל זה לא אומר שזה הפירוש הנכון".

סבאג מבהיר: "אני מכניס כל פגיעה באזרחים להגדרה של טרור. הבעיה היא, שהאגודה נוטה לראות בכל התנגדות לכיבוש טרור. אני שואל אותך, זריקת אבנים זה טרור? לפגוע בחיילים ולפגוע באזרחים זה אותו דבר? ארגון לזכויות אדם צריך לעשות הבחנה בין מה שלגיטימי למה שלא, אני עושה אותה ואני חושב שהאגודה לא. מעבר לזה, אני חושב שכל פעולה פלשתינית, לגיטימית או לא, היא בסך הכל תוצאה ישירה של הכיבוש, ומי שנושא באחריות לה היא ממשלת ישראל".

אתה מבין למה רבים פירשו את המכתב שלך כמתן לגיטימציה לפיגועים?

"אני חושב שיש פה אי הבנה מהותית. אני לקחתי על עצמי את תפקיד הפרשן, הסברתי איך הפלשתינאים בשטחים הכבושים רואים את מה שקורה. הרגשתי שחובתי להעביר לצוות האגודה את הדברים מנקודת מבטם. לא במקרה אני משתמש במכתב במלה 'הם' ולא 'אנחנו', כי אני מסביר אותם, לא את עמדתי".

"רוב הזמן לא עושים בישראל את ההבחנה בין הבנה להצדקה", אומרת חדוה רדובניץ. "כשיהודי אומר שאפשר להבין מה מניע את המתאבדים, זה ברור שהוא על תקן של מסביר, כשערבי עושה את זה הוא מיד חשוד בהצדקתם".

קרדומים פוליטיים

מהימים הראשונים של "חומת מגן" מנאל חזאן זוכרת בעיקר מועקה נפשית מתמשכת, ואת התחושה שנותרה כמעט לבדה בחזית. "הייתי אז עורכת הדין היחידה במחלקת השטחים, ולצדי היה עובד אחד, אליאס סבאג. כולם היו בחופש כי היה חג, ואנחנו קטענו את חופשת הפסחא שלנו והתייצבנו לעבוד. נחשפנו לפניות קשות מנשוא. כל היום הגיעו למשרד טלפונים מבוהלים של רופאים מבית החולים בג'נין שסיפרו שמפגיזים את בית החולים, או של רופאים מבית החולים ברמאללה שסיפרו שצה"ל פלש לתוך בית החולים ובודד את הצוות הרפואי באחד החדרים. ישבנו שם שנינו כמו בחמ"ל, מדי פעם אחד העובדים האחרים הגיע לעזור אבל לא חייבו אותם, מי שרצה בא ומי שלא לא. בזמן שארגוני זכויות אדם אחרים עבדו מסביב לשעון, באגודה לא היתה התארגנות מסודרת ואני רואה בזה פגם חמור".

ישיבת ההנהלה הראשונה שהתכנסה לאחר פרוץ "חומת מגן" היתה סוערת. לנוכח השמועות על המתחולל במחנה ג'נין, עלתה הצעה שהאגודה תפנה לנציבות זכויות האדם של האו"ם בבקשה שתבצע בדיקה של המתרחש במחנה. כרמי התנגדה להצעה בתוקף, והצטיידה בחוות דעת של שני משפטנים שאותן הציגה בישיבה: פרופ' דוד קרצ'מר, שהיה במשך שמונה שנים חבר בוועדת האו"ם לזכויות אדם ופרופ' אייל בנבנישתי. שניהם חשבו שזהו רעיון גרוע במיוחד. אחד הנימוקים העיקריים: מדינות ערביות כסוריה ולוב ממלאות תפקיד מרכזי בנציבות, שנהפכה לקרדום פוליטי לחפור בו.

אייל גרוס ודן יקיר היו בין המצדדים הבולטים בפנייה. יקיר: "ללחץ בינלאומי יש תפקיד בהגנה על זכויות אדם. חשבתי שאין מניעה לפנות לאו"ם". ההצעה נדחתה ברוב קולות. אלה שתמכו בה, ערבים ויהודים, נותרו עם תחושה שמה שעומד מאחורי ההחלטה הוא הרצון של האגודה ליישר קו עם הקונסנזוס הישראלי ולא להרגיז יותר מדי. אליף סבאג: "לומר על נציבות של האו"ם שהיא 'גוף מוטה פוליטית הנשלט על ידי העולם הערבי' זו טרמינולוגיה לאומנית. עוד מעט יגידו שהערבים משתלטים על האגודה לזכויות האזרח".

הכל היה מוכן לפיצוץ הגדול, שלא איחר לבוא. לקראת סוף מאי קיימה האגודה ביישוב יד השמונה יום עיון על זכויות אדם ופוליטיקה, תוך התמקדות בזכויות חברתיות וכלכליות. כמה מהעובדים הערבים התמרמרו: איך אפשר לקיים בימים כאלה כנס על זכויות אדם בלי לדבר על הכיבוש?

מנאל חזאן היתה היחידה מהעובדים הערבים שכיבדה בנוכחותה את הדיונים. כרמי פירשה את היעדרם של האחרים כהפגנת מחאה; הם שוללים זאת מכל וכל, ומסבירים את ההיעדרות המרוכזת בצירוף של נסיבות אישיות ומשפחתיות. בשלב התגובות חזאן ביקשה את רשות הדיבור. "תהיתי איך אפשר יהיה לנהל את הדיון הזה בלי לדבר על הכיבוש", אמרה בנימה שהיה בה יותר משמץ סרקאזם, "ושמחתי לשמוע שכל הדוברים עשו בסופו של דבר את הקישור המתבקש בין הכיבוש לבין המצב הכלכלי והחברתי בישראל".

כרמי רתחה. בדברי הסיכום שלה לא נשארה חייבת: "אני מצטערת על זה שישנם עובדים שלא הגיעו לכאן משום שזה לא מדבר על הכיבוש", אמרה, "ואני חושבת שאפשר לשאול מה מידת המחויבות שלהם לזכויות אדם שאינן קשורות לכיבוש, וישנן כאלה".

דבריה התקבלו בתדהמה. הם התפרשו על ידי הנוכחים באולם כהטלת דופי בעובדיה הערבים של האגודה, ובמחויבות שלהם לערכים האוניברסליים של זכויות אדם. רבים מהנוכחים ניגשו אל חזאן והביעו באוזניה את חוסר הנחת שלהם מהדברים. חזאן מחתה באוזני כרמי על מה שהגדירה "דבריה החמורים" והטיחה בה ש"את בכלל לא דיברת עם אלה שלא הגיעו ולא טרחת לברר למה". כרמי הבהירה שהיא עומדת מאחורי דבריה.

מכאן כדור השלג התגלגל רק בכיוון אחד. הערבים לא יכלו לסלוח על ההאשמה הקולקטיווית. אליף סבאג: "אני עובד כמעט ארבע שנים באגודה כרכז פניות ועובד שטח. כשהגעתי ביקשו ממני לטפל בפניות של ערבים, אבל אחרי כמה זמן אמרתי, רגע, מה פתאום שאטפל רק בערבים? היום אני מטפל במצוקות של עולים מרוסיה, אתיופים, ערבים, משפחות חד הוריות יהודיות וערביות וחסרי דיור מכל המגזרים. אז לי אומרים שאני לא מחויב לזכויות אדם כשזה לא נוגע בכיבוש?"

כפי שקורה כמעט תמיד, העקרוני והאישי התערבבו זה בזה והפכו לעיסה של חשדות ובחישות. מחלוקות עקרוניות שיכלו להתברר ברוח טובה נהפכו לעילה להכרזת מלחמה. גם המינוחים עברו שדרוג מיליטנטי. כרמי כינתה את העובדים הערבים "המורדים", עימות גלוי פרץ גם בינה לבין כמה מהעובדים היהודים שתמכו בהם. באחת הישיבות אמרה לטלי גור, דוברת האגודה, "עם השמאלנות שלך באמת אי אפשר להתחרות".

ההנהלה נדרשה לדון בהתלקחות בישיבה שהתכנסה ביולי. בישיבות הללו גם העובדים רשאים להשתתף, אף כי אינם בעלי זכות הצבעה. אליף סבאג בא כדי לתבוע מההנהלה להורות לכרמי להתנצל על דבריה. עד מהרה התפתחו בין השניים חילופי דברים קולניים. סבאג טוען שכרמי השתמשה בסמכותה כמנהלת הישיבה כדי לסתום לו את הפה; כרמי מגדירה את ההתנהגות שלו ושל עמיתיו "הפעלת טרור בתוך האגודה". באווירה חגיגית זו, ניגשו כולם לדיון בסוגיה טעונת חומר נפץ גם בימים שלווים יותר: האם האגודה לזכויות האזרח צריכה להגדיר את הכיבוש כשלעצמו כהפרה יסודית של זכויות אדם, או שמא רק לעסוק בהפרות שנגזרות ממנו?

על חודו של קול

הדיון על הכיבוש מקפל בתוכו את אחת הדילמות הסבוכות בעולמם של ארגוני זכויות אדם: לכולם ברור שלא תיתכן הפרדה מוחלטת בין זכויות אדם לפוליטיקה, אבל מבינים שיש להציב במקום כלשהו גבול ביניהם. המאבק למען שוויון זכויות לנשים, למשל, שלא לדבר על הומואים, נוגד את תפישת עולמן של כמה מפלגות, אבל בתחומים הללו האגודה לזכויות האזרח, כארגונים אחרים, אינה נרתעת מנקיטת עמדה חד משמעית. במשך השנים, לעומת זאת, האגודה נמנעה מניסוח עמדה גורפת נגד הכיבוש.

נעמה כרמי חשבה שזאת הגישה שהאגודה צריכה לדבוק בה גם בהמשך הדרך: "מאז ומתמיד האגודה שמרה על הבחנה בין מדיניות לבין התוצאות הנגזרות ממנה. אנחנו גם לא נאבקים בעד הפרדת דת ממדינה, אלא נאבקים בתוצאות שנובעות מהעובדה שאין הפרדה כזאת. באופן מסורתי אנחנו אומרים מה לא לעשות, ולא מה כן, אחרת נהפוך לממשלת צללים עם תוכניות מדיניות וכלכליות משלנו. ארגון זכויות אדם צריך להיות רלוונטי לחברה שבה הוא חי. יש מספיק ארגונים שהם לא, לא צריך להפוך את האגודה לעוד אחד כזה. כאדם פרטי חתמתי על עצומות נגד הכיבוש או סוגיות פוליטיות אחרות, כאגודה המחויבות שלי אחרת. יש בעיה עם אנשים שרוצים להפוך את האגודה לגוף שיגשים את כל המאוויים הפוליטיים שלהם. זה לא המקום הנכון".

עמדתה של כרמי התקבלה על חודו של קול. הוחלט שהאגודה תמשיך להיאבק רק בתוצאות הכיבוש, אך לא תגדיר את הכיבוש עצמו כהפרת יסודית של זכויות אדם. כמה מחברי ההנהלה, שנותרו בדעת מיעוט, שקלו להתפטר בתום ההצבעה. אחת מהן היא חדוה רדובניץ: "זו החלטה איומה בעיני, כי היא מנוגדת לכל תיאוריה של זכויות אדם. הייתי רוצה שתיגנז בארכיון ושהעולם לא יידע ממנה. זה כאילו הסכמנו שלישראל מותר לפלוש לשטחים, אבל היא צריכה להתנהג שם בנימוס".

אייל גרוס: "יש מחלוקת גדולה איפה שמים את הגבול בין אמירה פוליטית לאמירה של זכויות אדם שאנשים יוכלו להתלכד סביבה, תהיה אשר תהיה השקפתם. מוסכם על כל מי שבחר להיות באגודה שהוא בחר בכלי שעושה את ההפרדה הזאת. יש כלי של זכויות אדם, שהוא כלי משפטי ואוניברסלי, והוא לא מפלגתי. בגלל זה גם האגודה ייצגה אנשים מכ"ך, כשהיה להם קייס מוצדק. חייבים לעשות איזושהי דה-פוליטיזציה של הדיון, משום שלדה-פוליטיזציה יש יתרונות: אתה יכול לבוא לבית המשפט ולטעון נגד הריסת בית בשם עמדה אוניברסלית. השאלה היא מה אתה יכול להכיל בשיח של זכויות האדם, בידיעה שאם תנסה להכיל יותר מדי, אתה עלול לאבד את היתרון היחסי שלך".

בכל זאת חשבת שהאגודה צריכה להכריז על עצם הכיבוש כפגיעה יסודית בזכויות אדם.

"נכון. אני לא חושב שזה היה משנה משהו בפועל, הרי האגודה לא היתה עותרת לבג"ץ לסיים את הכיבוש, צריך להיות ריאליים. באופן מעשי אני חושב שהאגודה צריכה לטפל בהפרות בשטחים בדיוק כפי שהיא עושה, כי היא עושה עבודה טובה, אבל לדעתי הגיע הזמן לומר באופן מפורש שאין כיבוש נאור ושלא תיתכן שמירה על זכויות אדם בתנאים של כיבוש".

אין שום מצב שבו כיבוש הוא לגיטימי?

"כיבוש מוגדר כשטח שנתפס בזמן מלחמה ומדינה מחזיקה בו בנאמנות עד שמושג הסדר. במקרה כזה, הפגיעה היא תוצאה זמנית של המצב. הכיבוש הישראלי מזמן לא במצב הזה. ההמשכיות של הכיבוש יוצרת מצב שבאופן טבעי יש כלפיו התנגדות, שאותה מנסים לדכא באלימות תוך כדי פגיעה בזכויות אדם. לזה צריך להוסיף את ההתנחלויות שיוצרות שני סוגים של תושבים ושל מערכות חוק. זה לא מקרה שהמשפט הבינלאומי אוסר על העברת אזרחים משטח המדינה לשטח הכבוש. זה יוצר הייררכיה אתנית ובנוי על הנישול המתמשך של האוכלוסיה. בעיני, צריך להכיר בכך שזאת עמדה של זכויות אדם, ולומר את זה. יש לזה משמעות הצהרתית מסוימת בעיקר כלפי פנים, לא החוצה".

מנאל חזאן מסכימה: "לא צריך ישיבת הנהלה כדי להגיע למסקנה שהאגודה תפעל נגד הפרת זכויות אדם. מה, זו תגלית? לבוא ולהגיד על כיבוש של 35 שנה, שחודר לכל מערכות החיים של האנשים, שהוא לא מהווה הפרה של זכויות אדם - אני חושבת שאנחנו צריכים להתבייש בהחלטה כזאת".

את הפרוטוקול של הישיבה, כמו של יתר האירועים המתוארים כאן, סירבה מנכ"לית האגודה, ורד ליבנה, לחשוף, בטענה ש"ההחלטות של האגודה גלויות לציבור, אבל כדי שהמשתתפים בדיונים יוכלו להתבטא בחופשיות צריך לשמור על הדיסקרטיות שלהם". השבוע הועבר לעובדי האגודה מסר בדואר האלקטרוני, שבו התבקשו להודיע לגורמים המוסמכים במקרה שיקבלו פנייה מעיתונאי. מארגון שנאבק על ערכים כחופש הביטוי, שקיפות ויישומו של חוק הגנת חופש המידע, אפשר לצפות להתנהלות מעט פחות פרנואידית מול התקשורת.

היעדרות הפגנתית בנצרת

בעקבות הישיבה החליטו העובדים הערבים לעשות מעשה, וב-15 ביולי שלחו לחברי ההנהלה מכתב שבו פירטו את השתלשלות מערכת היחסים העכורה בינם לבין היו"ר ותבעו את הדחתה: "אם ניתן היה לחשוב שהתנהגותה של יו"ר ההנהלה נובעת מכעס רגעי או פליטת פה אומללה הרי שהישנות האירועים, העקביות בהפגנת הזלזול וביחסה הבוטה כלפינו, השימוש הלא תקין שלה במעמדה כדי להשתיק אותנו ואי חזרתה מההאשמות שהטיחה בנו, אינם מותירים ספק כי מדובר בסגנון ועמדות מושרשים, ובשל כך אין ד"ר כרמי ראויה לשמש בתפקיד ניהולי כלשהו באגודה לזכויות האזרח". על המכתב חתמו כל העובדים הערבים באגודה.

בתחילת אוקטובר, בתום סדרה של ניסיונות פישור כושלים, הגיבה סוף סוף ההנהלה, אלא שהתגובה - לדעת שני הצדדים המסוכסכים - גרמה יותר נזק מתועלת. בהחלטה מ-1 באוקטובר קוראת הנהלת האגודה "לחברי ההנהלה ולצוות העובדים לעשות מאמצים משותפים לשיקום הפגיעה ומשבר האמון שנתגלע", ועוד כהנה וכהנה משפטים נבובים שמדיפים אופטימיות חסרת כיסוי. הערבים חשו שאיש אינו מתייחס ברצינות לטענותיהם ובודק אותן לעומק; כרמי הרגישה שהיא לא מקבלת גיבוי.

הקש ששבר את גבה של היו"ר הגיע לפני כחודש, באירועים החגיגיים לרגל יום הולדתה השלושים של האגודה. כינוס אחד התקיים בתל אביב; השני בנצרת. כשהגיעה לכבד בנוכחותה את האירוע בנצרת, גילתה כרמי שהעובדים הערבים של האגודה נשארו בהפגנתיות מחוץ לאולם. "הרי אם לא הייתי מגיעה", היא מוחה, "היו אומרים שאני לא באה לאירוע של הערבים". כרמי החליטה לפרוש מהתפקיד שאותו מילאה בהתנדבות. "נקלעתי למצב שיש מולי חבורה של מתככים, מחרחרי ריב, שכל היום שולחים מיילים ופקסים מאחורי גבי. כמה אדם פרטי שלא מקבל גרוש יכול להתמודד עם זה?"

עכשיו כולם מנסים לאסוף את השברים, ויש הרבה: בסמיכות זמנים לפרישתה של כרמי הודיעה גם ורד ליבנה, המנכ"לית, על פרישתה הקרובה מסיבות משפחתיות. גם הדוברת, טלי גור, עוזבת בקרוב. לחבריה הסבירה שנמאס לה לדברר עמדות שלא פעם קשה לה להתייצב מאחוריהן. היא לא היחידה שמרגישה כך, ולאו דווקא בין הערבים.

בעיני נעמה כרמי, הבעיה של האגודה שונה לגמרי: "צריך באגודה הרבה אומץ כדי להביע דעה שונה. שני אנשים יקרים שפרשו מהאגודה אמרו לי שהם לא יכלו לסבול יותר את העובדה שאם אתה אומר משהו שלא מתיישר עם השמאל הכי רדיקלי, אתה מיד מתויג כפשיסט וגזען. גם אותי הפכו לגזענית, וזה שבעבר עבדתי שנה כתחקירנית ב'בצלם' כנראה לא עומד לזכותי. אני הרי מכירה את הבולשביזם הזה מהקיבוץ, והוא מדאיג אותי. יש באגודה גם מה שהייתי מכנה 'הטרור של הפוליטיקלי קורקט'. אני מאמינה שהעובדה שמישהו משתייך למיעוט עדיין לא אומרת שמותר לו לעשות כל דבר. אני הצגתי אותן דרישות לכולם, אבל היו כאלה שפשוט לא היו מוכנים לקבל את זה".

כרמי משוכנעת שהיא היתה רק כולא הברקים ו"עכשיו כולם יראו שאני לא הייתי הבעיה. המחלוקות והמתחים בין אנשי הצוות כבר מתחילים לצוץ". אחרים חושבים שעזיבתה היתה תנאי הכרחי לתחילת תהליך השיקום, אבל בהחלט לא תנאי מספיק. "המחלוקות לא נעלמו, אבל הדיון יקבל גוון יותר ענייני", מקווה דן יקיר. "הרקורד שלנו באינתיפאדה מדבר בעד עצמו, וסביב זה אפשר להתאחד". חדוה רדובניץ: "הדבר העיקרי שנכשלנו בו הוא היכולת לחיות עם המחלוקות, עם האי-הסכמה, עם הדעות השונות. וזה כישלון שבארגון לזכויות אדם לא היה צריך לקרות". *
חזרה ל "מאמרים כלליים"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 243652619שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb