מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
אוניברסיטת בן גוריון
אמנון רז-קרקוצקין - פורסם באתר מחסום

סופה של החד-צדדיות

מאת: אמנון רז-קרקוצקין, 08.08.2006

http://www.mahsom.com/article.php?id=3547

ציר אחד מוביל מברק ועד היום: הציר של החד-צדדיות. המלחמה הזו, כמו המלחמה המתמשכת נגד העם הפלסטיני, הם תוצר של תהליך השלום, והיא משקפת את עקרונותיו, כלומר את העדרם. השלום לא נתפש כיצירת מסגרת של שיתוף פעולה, אלא אמצעי לשמירה על בידודה של ישראל

ישראל יצאה למלחמה הזו בהתלהבות אקסטטית, שיכורת צדקתה, שיכורת אחדותה, שיכורת כוחה האימתני. המלחמה נתפשה כאקט של טיהור, וכל פקפוק קל על צדקתה הוצג כבגידה. היתה זו התלהבות של אנסים הבאים לממש את האקט החד-צדדי שלהם. הגנרלים ופרשניהם בתקשורת התחרו בדימויי ההרס והחורבן. בעוד לבנון מוחרבת, הם צהלו בסיפוק בלי לנסות להסתיר את הנאתם. גומרים ויוצאים. מהאוויר, באופן חד-צדדי. אי-אפשר היה שלא לשים לב לתשוקה שבה לוו המטוסים שהרסו את לבנון, בלי שהנאנסת תעניין מישהו. בעצם, הבהירו לנו המומחים לענייני המזרח, לבנון נהנית מזה, מתמסרת בחדווה להתקפותינו, מחכה שנגאל אותה ממלתעות המפלצת.

אחת לכמה שנים זקוקה החברה הישראלית לזריקת "ביחד" מן הסוג הזה. את אחדותה היא יודעת להשיג רק בדרך אחת – המלחמה. הידד, מלחמה "צודקת" נפלה לידינו. לרגע קט סייעה המלחמה לטשטש את הבעיות, ויצרה מפגן משיחי שכולם שותפים לו. אדרבא, כרגיל, מי שיוזם ומלבה את מפגני התשוקה הלאומנית איננו הימין, אלא דווקא אלה המוצגים כשמאל, מאושרים להזדהות עם המלחמה הצודקת. האיום הוא תמיד קיומי. המלחמה היא "על עצם קיומה של המדינה". כך היה בשנת 2000, כאשר קונסנזוס שלם הצדיק את המלחמה הטוטלית נגד מפגינים פלסטינים, כך גם עכשיו. אותו רטט, אותה הנאה בלתי מוסתרת, אותה התלהבות מהאחדות המזויפת. שילוב מסוכן של חרדה ותשוקה.

תחושת החורבן היא אחד היסודות של הקיום הישראלי ובסיס המדיניות הישראלית. אי-אפשר להתעלם מקיומה של חרדה זו, וצריך לעמוד על מקורותיה, כמו על האופן שבו היא פועלת כדי להגשים את עצמה. היא יוצרת שוב ושוב את השילוב המסוכן בין חרדה ובין תשוקה יהירה, תשוקת החירום, חירום המאפשר להשעות כל מעצור חוקי ומוסרי, חירום המאפשר להתעלם משאלות היסוד ונועד להשאיר את ההכחשה בעינה. בשם סכנת החורבן מוצדק החורבן. בשם סכנת החורבן הוחרבה פלסטין, בשם סכנת החורבן נחרבת לבנון. אבל בסופו של דבר מקרבת ישראל את חורבנה שלה, כי מי שיחריב את ישראל תהיה ישראל.

בינתיים כבר ברור, כפי שהיה צפוי מראש, שהאונס לא צלח, וישראל לא יכולה לעזוב את זירת הפשע ולשוב לשגרה כפי שציפתה. מהמלחמה הזו תצא ישראל מלקקת את פצעיה. השרים והגנרלים יחליפו האשמות על תפקודו הלקוי של הצבא. הבעיות החברתיות ייצאו מתוך המקלטים בזעם רב. ישראל הקיפה את עצמה בשנאה, והציתה בתוכה תבערה גזענית-לאומנית שלא קל יהיה לכבות אותה. היא יצאה למלחמה כדי להחזיר לעצמה את כוח ההרתעה – ואיבדה אותו לחלוטין. היא השתמשה בכל האמצעים העומדים לרשותה – למעט הנשק הבלתי קונבנציונלי, אבל איבדה את בטחונה.

תובנה מאוחרת זו לא מובילה לשינוי משמעותי. להפך, הכישלון אף מלבה את מסכת השקרים עד שהפרשנים, הנדרשים להצדיק את הצהרותיהם, מאמינים לשקרים שלהם עצמם. שוב ושוב הם מציגים את התמונה המסולפת שלפיה ישראל מגינה על עצמה, על עצם קיומה, לאחר שהותקפה, ומתעלמים מהעובדה שההתקפות המסיביות על העורף הישראלי באו כתגובה להפצצות על לבנון. הם יציגו את המלחמה כמי שבאה לחסל את איום הטילים, ויתעלמו מהעובדה שהמלחמה היא שהפעילה איום זה. הם ימשיכו לטעון שהריסתה של לבנון, הקטל הנורא ומאות אלפי הפליטים הם תגובה סבירה לחטיפת שני חיילים. אקדמאים תמוהים יגויסו כדי להציג את חזב אללה כארגון נאצי, טיעון הגובל בהכחשת שואה. הוויכוחים המתנהלים כרגע הם בעיקר על הטקטיקה, לא על המלחמה.

בהחלט סביר שמי שיקטוף את פירות הכישלון המהדהד הזה יהיה, לפחות בשלב הראשון, הימין הישראלי. מאז ראשית המלחמה שבים דוברי הימין וטוענים שמה שהוביל אותנו למצב הזה היתה מדיניות ה"שלום" המתמשכת של ישראל: מהסכם אוסלו ובעיקר הנסיגה מלבנון בשנת 2000 ותוכנית ההתנתקות שבוצעה בשנה שעברה. ליברמן, נתניהו ואיתם יחגגו את צדקתם, ולא יתקשו לטעון שהוכח שהמדיניות של ממשלות ישראל היתה שגויה.

טענות אלה הן נכונות, אם כי המסקנות צריכות להיות הפוכות לחלוטין. הימין צודק כיוון שהמלחמה הנוכחית היא פועל יוצא של המדיניות החד-צדדית היהירה של ישראל בשנים האחרונות, כולל הנסיגות שמטרתן העיקרית היתה למנוע משא-ומתן והסדר שלום. זוהי המדיניות שבה ישראל מעוניינת להשיג את מטרותיה ללא צד שני, תוך התעלמות ממנו, או תוך חיובו לחתום על תכתיב, כפי שהיה בקמפ-דייוויד. מטרת הצעדים שזוהו כ"שלום" היא לא דיאלוג, אלא דווקא מניעת דיאלוג. הנסיגה של ישראל מלבנון נועדה למנוע משא-ומתן עם סוריה. ההתנתקות באה כדי למנוע משא-ומתן עם ההנהגה הפלסטינית. מטרות המלחמה זהות למטרת הפעולות שאיתן הזדהה "מחנה השלום": לא לדבר, לא להכיר בזכויות. לכל היותר לחפש "פרטנר" שיקבל את התכתיבים של תומכי ההפרדה, הנדיבים יותר והנדיבים פחות.

הבסיס של המציאות הקיימת מצוי בתקופת שלטונו של אהוד ברק וממשלת ה"שמאל" שבראשותו: זו הממשלה שנסוגה מלבנון רק כדי לסכל את אפשרות השלום עם סוריה; זו הממשלה שניסתה לכפות תכתיב סופי על הפלסטינים וראתה בסירוב הצדקה לדיכוי ברוטלי שעירער את המציאות כולה; זו הממשלה שהיתה אחראית לרצח של אזרחים ערבים, ועודדה את הגזענות המתלהמת נגדם ונגד מנהיגיהם. היום עושים זאת עמיר פרץ ויולי תמיר. צריך לזכור שמפלגת העבודה הלכה לבחירות האחרונות ללא כל מצע, ללא כל דרך, למעט ססמאות חברתיות פופוליסטיות וחסרות כל בסיס, שממילא התנדפו עם הפצצה הראשונה שהוטלה על לבנון. הם נגררו אחרי רעיונות ההתנתקות, שהטבח המתבצע היום בעזה הוא חלק בלתי נפרד ממנה. ציר אחד מוביל מברק ועד היום: הציר של החד-צדדיות. המלחמה הזו, כמו המלחמה המתמשכת נגד העם הפלסטיני, הם תוצר של תהליך השלום, והיא משקפת את עקרונותיו, כלומר את העדרם. השלום לא נתפש כיצירת מסגרת של שיתוף פעולה, אלא אמצעי לשמירה על בידודה של ישראל.

המלחמה הזו צריכה לכן להיתפש כאחד השלבים של מה שזכה לכינוי העגום "תהליך השלום", ומשקפת אותם עקרונות שליוו אותו מראשיתו. היא היתה אמורה להיות חד-צדדית: ישראל מתקיפה, לבנון חוטפת בשקט. המגמה היתה להימנע ממלחמה על הקרקע, כלומר ממלחמה "דו-צדדית". רק אם נבין את העובדה הזו ניתן יהיה לפתח עמדה ואסטרטגיה נגד האלימות ולמען הכרה הדדית. כי ההתנגדות למלחמה הזו מקבלת טעם רק אם היא מבוססת על התנגדות ל"תהליך שלום" שעיקרו הוא החד-צדדיות – כלומר שלילתו של הצד השני. זה נכון גם לגבי אלה שרוצים לכפות הפרדה בהסכם.

אבל המלחמה הפכה להיות דו-צדדית. לא רק לבנון נהרסת, גם ישראל סופגת (אם כי כמובן אי-אפשר להשוות את ממדי הפגיעה לחורבן לבנון). אפילו אם ישראל תזכה ל"הישגים מדיניים" ממסע הקטל הזה, כלומר להחלשת כוח האיום של חזב אללה (מה שסביר להניח שיקרה לבסוף), ההישג איננו אלא אשליה. מדיניות ישראל הצליחה לממש את הפחדים וליצור שנאה. כשלונה של האלימות חסרת הרסן רק יעודד אלימות נוספת. ההתייצבות המלאה עם ארה"ב נגד ה"אסלאם" רק מערערת את הקיום הישראלי. חולשתה של ישראל אף הופכת אותה למסוכנת יותר, בפרט כאשר אחרי שהשתמשה בכל כלי ההרס המתוחכמים כנגד ארגון של כמה אלפי לוחמים, נשק ההרתעה היחיד שנותר הוא הנשק הבלתי קונוונציונלי, הנתון בידיהם של מנהיגים קלי דעת והלומי לאומנות גזענית. המחשבה הזו צריכה להדיר שינה מעינינו.

בינתיים הפעולה בלבנון גם משמשת להסחת הדעת מהטבח המתמשך בעזה, שאיננו מפסיק ליום. זה הפרדוקס של המלחמה הזו: חזב אללה חטף חיילים ישראלים לשם סולידריות וכסיוע לפלסטינים ששבו חייל ישראלי. אבל התוצאה היא הפוכה: הפלסטינים נשכחו לנפשם ואינם מעוררים כל עניין, לא בארץ ולא בעולם. זו הצלחתה היחידה של ישראל לפי שעה, אם כי גם קודם לפרוץ המלחמה לא עוררו מעשי הפשע הללו כל תגובה. הסחת הדעת הזו היא חלק בלתי נפרד מהמלחמה הזו. ההתמקדות בלבנון מאפשרת להתעלם ממקורותיו היסודיים של הקונפליקט: שאלת זכויותיהם הלאומיות והאזרחיות של הפלסטינים, אזרחי ישראל, בשטחים הכבושים והפליטים.

אבל אולי הכישלון הזה יוביל לשינוי מהותי, לתודעה אחרת, להבנה שהתנאי היחיד לקיום יהודי בארץ הזאת הוא ההכרה והדיבור. לא סתם משא-ומתן לשם הפסקת אש, לא עוד ניסיון מאולץ להכתיב "הסדר קבע" כדי להבטיח את ההפרדה ואת "הרוב הדמוגרפי" – אלא דיון כולל על כל השאלות המוכחשות והמושתקות. אין דבר שמפחיד את הישראלים יותר מהדיבור, שכן אין דיבור אלא על בסיס ערכים בסיסיים: הכרה הדדית, שוויון, מימוש זכויות. ישראל מתנגדת בכל תוקף לעקרונות אלה, ומנסה כבר שנים להטביע בנהרות דם את אפשרות הדיבור עליהם. תהליך השלום היה מבוסס על שלילת שאלות היסוד של הסכסוך: שאלת הפליטים ושאלת ירושלים. היום ברור שהסיכוי של ישראל לשרוד הוא רק בהבנה שהכרה בזכויות אלה היא הבסיס למשא-ומתן, לקראת עתיד של הכרה הדדית: שוויון לאומי ואזרחי בין יהודים וערבים, הכרה בריבונותן של מדינות ערב, ובקשה לפיוס. לא מספיק לקרוא לצדדים לשולחן הדיונים, צריך להבהיר את סדר היום הנדרש לדיונים אלה.  עלינו להיות ברורים ביחס לאופיו של משא-ומתן זה. עלינו לשוב ולהדגיש את הערכים הפשוטים. כי רק על בסיס ההכרה בזכויות הפלסטינים נוכל לבקש, ואף לדרוש, את ההכרה בזכויות הקולקטיב הישראלי-יהודי. אפשר להבין את החרדה הישראלית מפני נושאים אלה, אבל העלאתם איננה רק חובה מוסרית, אלא גם הבסיס היחיד לקיומה של ישות ישראלית-יהודית במזרח התיכון.

הסיכוי שמפנה כזה יתרחש נראה קלוש. נראה שבעתיד הקרוב צפויים לנו עוד דם ועוד הרס. ישראל תמשיך במלאכת החרבת לבנון, במלאכת החרבת פלסטין – ותוך כדי כך תקרב את חורבנה. אבל זה התחליף היחיד לתרבות השקר וההכחשה שממנה צמחה הברבריות הישראלית הנוכחית. זה גם הדבר היחיד שיכול להבטיח את בטחונם של הישראלים. אולי בכל זאת מכאן תצמח ההכרה שלקיום בין חומות ובחסות הנשק הגרעיני אין תוחלת, ההבנה שחילופי שבויים יחזקו את הביטחון, שאיננו תלוי במספרם של מטוסי הקרב. אלה דווקא מערערים את בטחונם של האזרחים הישראלים. האם נוכל להציל את הישראלים משילוב מסוכן זה? שאלה זו היא הבסיס ליציבות של האזור כולו, לאפשרות הקיום של כולנו.

 

חזרה ל "אוניברסיטת בן גוריון"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 243730880שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb