מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
מאמרים כלליים
יהודים נגד ישראל

 מאת דר מנפרד גרשטנפלד

כתב העת "נתיב" ספטמבר 2005
לעיתים אי אפשר להבחין בין התקפות המוטחות כלפי ישראל על ידי יהודים, לרבות אזרחיה הישראלים, לבין אלו המוטחות בה על ידי לא יהודים. אין תימה איפוא שקהיליית המשמיצים הבינלאומית עושה שימוש בדברי ישראלים או יהודים, בבואה לתת תוקף להתקפותיה נגד ישראל ויהודים בכלל. עמדותיהם ומאפייניהם של הישראלים או יהודי התפוצות שתקפו מילולית את ישראל בשנים האחרונות, נותחו עד כה במידה חלקית בלבד.

נדרשת הבנה עמוקה יותר לגבי זהותם של הפרטים והארגונים היהודים התוקפים את ישראל. מאין שואבים הם את רעיונתיהם? מהי עמדתם הפוליטית? כיצד פועלים הם נוכח קבוצות אחרות? אילו יסודות של שנאה עצמית מכיל השיח שלהם? את הממצאים יש להשוות ליסודות האנטישמיות הקלאסית והאנטישמיות החדשה. על מנת להעמיק את התובנה יש לבחון את הסוגיה גם בהקשרה הבינלאומי.

ניתוח טקסטים
בהדרגה מתפתח קונצנזוס באשר להגדרת האנטישמיות "החדשה", דהיינו, שלל התופעות הכרוכות בשנאת יהודים ומכוונות כלפי מדינת ישראל. אם נצליח לסווג את מאפייניה העיקריים של מוטציה זו, ניתן יהיה לנתח נאומים, כתבים או מעשים ולעמוד על יסודותיהם האנטישמיים. אין זה משנה מיהו הכותב, אם הוא מוסלמי, נוצרי, אתיאסט, קומוניסט, מאואיסט, טרוצקיסט, סוציאליסט, ליברל, ניאו נאצי, ישראלי, או יהודי שאינו חי בישראל. הדברים אמורים בעיקר לגבי מאמרים המתפרסמים בעיתונים שתפוצתם רחבה, וקוראיהם אינם מכירים את הכותב. במקרה כזה להקשר בו נכתב המאמר חשיבות מעטה.

אמריקאי ידוע אמר בראיון ששודר ברדיו בשנת 1999: "לאורך כל ההיסטוריה היהודים היו בני זונה. הם שקרנים, חתיכות חרא." והוסיף ואמר "לא היתה שום שואה במלחמת העולם השנייה." בראיון הואשמו היהודים בהמצאת השואה. האשמה נוספת שהטיח ביהודים היא כי הם מנסים להשתלט על העולם, וכי הם חבורת פושעים. הצהרות אלו, אילו יצאו מפיו של ניאו-נאצי או מפיהם של מוסלמים מסוימים, ייתכן שלא היו מפתיעות איש. אך הדברים נשמעו מפיו של אלוף העולם לשעבר בשחמט, בובי פישר, שנולד לאם יהודיה, ועל כן הוא יהודי על פי ההלכה... מקרה זה מדגים היטב שעל מנת לקבוע אם אדם הוא אנטישמי חשוב לנתח מה נאמר בטקסט ולאו דווקא מיהו הדובר.

הגדרת האנטישמיות החדשה
המרכז לחקר אנטישמיות שבאוניברסיטה הטכנולוגית של ברלין ניסה להגדיר את הגבולות שבין ביקורת כלפי ישראל לבין אנטישמיות. האנטישמיות החדשה הוגדרה, בין היתר, כביקורת הטוענת כי המדינה היהודית נבדלת לשלילה מכל מדינה אחרת, ואי לכך אין לה זכות קיום.

אירווין קוטלר, שר המשפטים הקנדי, ניסה לנתח ביתר פירוט את היבטיה הרבים של האנטישמיות החדשה. הוא טען שאנשים הם אנטישמים שעה שהם קוראים לחורבנה של מדינת ישראל והיהודים, שעה שהם מכחישים את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, שעה שהם עושים דה לגיטימציה של ישראל כמדינה או זוקפים את הרוע בעולם לחובת ישראל, שעה שהם מאשימים את ישראל בנאציזם, מכחישים את השואה או מפלים את ישראל בזירה הבינלאומית. קוטלר גם מזכיר אנטישמיות תרבותית כאחד ממאפייניה של האנטישמיות החדשה. הוא מגדיר זאת באומרו כי "לישראל מיוחסות מגוון תכונות מושחתות בקרב אנשי רוח ואליטות במערב".

השר לשעבר, נתן שרנסקי, פישט את הגדרת האנטישמיות החדשה וקבע שלוש אמות מידה: דמוניזציה, למשל מי שמשווה את הישראלים לנאצים ואת מחנות הפליטים הפלשתיניים לאושוויץ, סטנדרטים כפולים, היינו, מי שמודד יהודים על פי קנה מידה אחר משהוא מחיל על אחרים, כמו למשל האו"ם בכל הקשור בהפרת זכויות אדם, דה לגיטימציה, בעבר ניסו אנטישמיים להכחיש את הלגיטמיות של הדת היהודית, העם היהודי, או שניהם. כיום הם מנסים להכחיש את הלגיטימיות של המדינה היהודית.

באמצעות הגדרות אלו ניתן לנתח הצהרות אנטישמיות הנשמעות מפי יהודים בקמפוסים של אוניברסטאות רבות בעולם. על מנת לחקור את התופעה לעומקה, נביא מספר טקסטים מקוריים מלווים בהערותיהם של חוקרים שונים.

החרם האקדמי
היבט מרכזי של האנטישמיות החדשה היא היוזמות האקדמיות למען אפלייתם של אוניברסטאות ואנשי אקדמיה ישראלים – ניסיונות שהחלו ב - 2002 באנגליה והתרחבו למספר מדינות נוספות. הדבר הפתיע הן את ממשלת ישראל והן את העולם היהודי, לרבות זה האקדמי.

ליזומות האפלייה הללו פנים רבות. הן קוראות להקפיא קשרי מחקר ותרבות עם ישראל, לנתק קשרים בין אוניברסטאות אירופאיות לישראליות, כמו גם להחרים אנשי אקדמיה ישראלים. באמריקה הדפוס העיקרי הוא פעילות לביטול מכירות ניירות ערך לישראלים, ואלה של חברות המבצעות עסקות צבאיות עם ישראל.

בחינת היוזמים והחתומים על הפניות השונות מצביעה על כך שלפעמים יהודים וישראלים לוקחים חלק מרכזי במעשים. החרם בבריטניה, למשל, הוא פרי יוזמתו של פרופסור בדימוס לביולוגיה, יהודי בשם סטיבן רוז ואשתו (הלא יהודיה הילארי). בין החותמים נמצאים יהודים נוספים. המכתב באמצעותו החל הזוג רוז את מסע ההסברה פורסם ב"גרדיאן" הלונדוני, וכלל את המשפטים הבאים:

"למרות הגינוי הבינלאומי רחב ההיקף אותו קיבלה מדיניות הדיכוי האלימה נגד העם הפלשתיני בשטחים הכבושים, ממשלת ישראל אטומה לכל פניותיהם של מנהיגי העולם. ארה"ב, המקור הפוטנציאלי העיקרי לביקורת, אינה ששה להתערב. עם זאת, קיימות דרכים להפעיל לחץ מתוך אירופה. ככל שהדבר נראה מוזר, מכוני מחקר אירופאים רבים, לרבות כאלו הממומנים על ידי האיחוד אירופי ועל ידי קרנות מחקר אירפיות, מתייחסים ישראל כאל מדינה אירופית, למטרת הענקת מלגות וחתימת הסכמים (שום מדינה מזרח תיכונית אחרת אינה זוכה ליחס דומה). האין זו השעה לקרוא לכך שהן ברמה הלאומית והן ברמה האירופית, תוקפא כל תמיכה שכזאת, עד שישראל תואיל לפעול על פי החלטות האו"ם ולפתוח במשא ומתן רציני לשלום עם הפלשתינים, על פי המתווים שהוצעו בתוכניות שלום רבות, לרבות התוכנית שהוגשה לא מכבר בחסות הסעודים והליגה הערבית?"

שבועות מספר לאחר פרסום המכתב, ננקטה יזומה דומה באוסטרליה, אשר זכתה לתשעים חותמים. ההיוזמים היו ג'והן דוקר, סופר אוסטרלי יהודי ממרכז למחקרים באוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה, וגהסאן האג', מרצה לאנתרופולוגיה לבנוני-נוצרי מאוניברסיטת סידני.

כשנשאל אחד מהחתומים על העצומה בצרפת, איש אקדמיה יהודי שמאלני, מדוע לא יזם עצומה דומה נגד רוסיה – מן הגרועות והידועות בתחום הפרת זכויות אדם, הוא השיב שרוסיה חזקה הרבה יותר ולכן קשה לתקוף אותה. היבט זה של אפליה נגד ישראל הינו דוגמה אופיינית נוספת לאנטישמיות.

סטיבן והילארי רוז
ביולי 2002 פורסם ב"אובזרבר" מאמר ארוך שנכתב על ידי הזוג רוז:

"הטבח במזרח התיכון נמשך, היום מחבל מתאבד, ומחר – הליקופטרים, טילים וטנקים ישראלים התוקפים פלשתינים. הישראלים ממשיכים לכבוש ערים פלשתיניות ולהרחיב את ההתנחלויות הלא חוקיות בשטחים הכבושים. אריאל שרון מסרב לפתוח במו"מ כל עוד "האלימות" (קרי, ההתנגדות הפלשתינית) נמשכת."

בהזכירם את המחבל המתאבד נמנע הזוג רוז מלהזכיר את העובדה שמדובר בפלשתיני, כפי שלאורך כל הכתבה נמנעו מלהזכיר כל מעשה שלילי שבוצע על ידי הפלשתינים. טכניקה ידועה זו נחקרה בידי אנדריאה לוין, שהביאה דוגמאות דומות מכתבות שפורסמו בניו יורק טיימס, בוושינגטון פוסט, בלוס אנג'לס טיימס ובבוסטון גלוב.

במאמר השווה הזוג רוז את ישראל לדרום אפריקה. "הקהילות האקדמיות, התרבותיות והספורטיביות ברחבי העולם לקחו חלק מרכזי בבידודה של דרום אפריקה, ורבים חושבים ששיתוף עם מוסדות ישראליים כמוהו כשיתוף פעולה עם משטר האפרטהייד." טקסט זה עונה היטב על הגדרת האנטישמיות החדשה של קוטלר.

בדצמבר 2002 הקדיש ה"גארדיאן" מאמר מרכזי לחרם. הוא תאר את הזוג רוז כמי שפעלו, יחד וכל אחד לחוד "למען מטרות פוליטיות של השמאל מזה עשרות שנים." הזוג דיווח על כך שקיבל תגובות רבות – חלקן ממתנגדים – וחלקן מתומכים – בין היתר מאנשים אותם כינו "אנטי יהודים פתולוגיים". הם יצאו מדרכם על מנת להתנער מתווית היהודי האנטישמי. ההתנערות מתווית האנטישמי הינה מוטיב חוזר בקרב יהודים שהתקפותיהם נגד ישראל נושאות גוון אנטישמי.

אפילו ה"ג'רוזלם פוסט", וה"ג'ואיש כרוניקל", העניקו לזוג במה ממנה יכלו להביע את דעותיהם, והם ניצלוה על מנת לשוב ולהשוות את ישראל לדרום אפריקה. הזוג לקח חלק במסע הסברה שהוביל לקבלת החלטה להטיל חרם על אוניברסיטת חיפה ובר אילן בAUT, אחד משני ארגוני המרצים הבריטיים. בישיבה מיוחדת שכונסה במאי 2005 על מנת לדון בסוגיה זו, ההצעה נדחתה. סטיבן רוז ניצל את הבמה ואמר:"איך הם מעזים לכנות אותי אנטישמי בעוד רבים מבני משפחתי נספו בשואה ובמשך כל חיי אני נלחם באנטישמיות".

אקדמאים ישראלים נגד ישראל

מספר אנשי אקדמיה ישראלים היו בין החותמים על עצומות אנטי ישראליות. טניה ריינהארט מאוניברסיטת ת"א היתה בין מובילי המסע. במכתב לפעיל שמאל אחר, ברוך קימרלינג מהאוניברסיטה העברית שהתנגד לחרם, כתבה ריינהארט:

"... מעשיה של ישראל גרועים מפשעי המשטר בדרום אפריקה. הדברים נושאים אופי של טיהור אתני שיטתי, דבר שדרום אפריקה לא עשתה. אחרי 35 שנות כיבוש, ברור לגמרי ששתי הברירות היחידות שמעמידה ישראל בפני הפלשתינים הן אפרטהייד או טיהור אתני (טרנספר). אפרטהייד היא התוכנית "הנאורה" של מפלגת העבודה (כמו בתוכנית אלון ובאוסלו), בעוד הקוטב הנגדי דוגל בחנק איטי של הפלשתינים עד שניתן יהיה לבצע את "הטרנספר" הסופי (גירוש המוני)."

ריינהארט מוסיפה ושואלת אם משהו מצדיק לפטור את האקדמיה הישראלית מלחץ ומגינוי הקהילה הבינלואמית, ומשיבה על כך בשלילה.

נועם חומסקי – "הסנדק"

טניה ריינהארט היא חוקרת מתחום הבלשנות, תלמידתו של נועם חומסקי (Chomsky), פרופסור בעל שם לבלשנות מMIT שבבוסטון. הצהרותיו של חומסקי הופכות אותו לאות ולמופת לאנטישמיות תרבותית, כהגדרתו של קוטלר. במשך השנים השכיל חומסקי לייחס לישראל שורה ארוכה של תכונות זדוניות.

בהיותו סטודנט השתייך חומסקי לקבוצה שנקראה "אבוקה". הקבוצה תוארה בעיתון "ניו יורקר" כ"ציונים צעירים המתנגדים לרעיון המדינה היהודית בפלשתינה: הם מזהים עצמם כממשיכי דרכם של חברי הקיבוצים משורות השמאל, שדגלו בהקמתה של מדינה סוציאליסטית דו לאומית." האיש הבכיר ב"אבוקה" היה זליג הריס, פרופסור לבלשנות, שהיה מורו של חומסקי.

אלן דרשוביץ, פרופסור נודע למשפטים מאוניברסיטת הרווארד, מכנה את חומסקי "סנדק התעמולה האנטי ישראלית". דרשוביץ טוען שחומסקי מבקש לחסל את מדינת ישראל ולהמירה ב"מדינה חילונית דו לאומית על פי המודל של לבנון או יוגוסלביה." חומסקי הוא אנטישמי גם על פי הגדרת המרכז לחקר אנטישמיות בברלין, מאחר והוא מביע דעות לפיהן ישראל היא מדינה שמיסודה נבדלת לשלילה מן המדינות האחרות.

קשרים עם ניאו נאצים
מאפיין אנטישמי נוסף אותו מזכיר קוטלר הוא הכחשת השואה. חומסקי אינו מכחיש שואה במובן הפשוט של המונח, אולם, כפי שאומר דרשוביץ: "חומסקי הגן על ממצאיו של האנטישמי הידוע לשמצה ומכחיש השואה רוברט פוריסון הטוען שהיהודים הם האחראים למלחמת העולם השנייה ושיהודים מעולם לא נרצחו בתאי הגזים במחנות ההשמדה. חומסקי אמר שלא מצא "כל רמז או השתמעות אנטישמית בעבודתו של פוריסון", לרבות העובדה שהכחיש את השואה, שעל כך אמר: "כל עבודתו מבוססת על מחקר היסטורי מקיף". חומסקי הרחיק לכת וכתב מבוא לאחד מספריו האנטישמיים של פוריסון.

במאמר שפרסם בשנת 1993 תאר הסוציולוג ורנר קוהן את קשריו הרבים של חומסקי עם ניאו נאצים: "למרות דעותיו הפוליטיות השמאלניות קיצוניות החריפות, הפעילות האנטי ישראלית החריפה שלו ודעותיו הידועות לשמצה בנושאים פוליטיים, שומר חומסקי על מעמד ועל יוקרה בקרב חוגים רחבים של אמריקאים משכילים. לא נותר אלא לחכות ולראות אם כאשר ייוודעו קשריו ההדוקים עם ניאו נאצים, יישארו הדברים בעינם."

ואכן, חומסקי הצליח לשמור על מעמדו בקרב הקהיליה הבינלאומית. כעבור עשור שנים כתבה סמנתה פוואר, זוכת פרס הפוליצר, בביקורתה על ספרו של חומסקיHegemony or Survival : "יש המהללים אותו ויש המגנים, אך נועם חומסקי הוא ללא ספק תופעה יוצאת דופן. אם מתייחסים אל היקף מכירת הספרים כאל קריטריון, קולו של חומסקי בנושא מדיניות חוץ הוא אולי הקול האמריקאי הנקרא ביותר בעולם כיום."

ה"ניו יורקר" ראה את הדברים באופן דומה" ... למרות שבאמריקה התנתק חומסקי מזמן מהמרכז הפוליטי, ברחבי העולם הוא נחשב לכוכב. לכל מקום שהוא מגיע, פוליטיקאים מחזרים אחריו, העיתונות משחרת לפתחו, וכשהוא נושא דברים אלפים ורבבות באים לשמוע אותו."

אפקט חומסקי
פעילותו השיטתית של חומסקי למען עידוד השנאה כלפי ישראל השפיעה על אחרים. כשמנתחים את האפליה האקדמית כנגד ישראל, מוצאים סימנים ישירים ועקיפים לכך במקומות רבים.

צפוי כי התחומים האקדמיים בהם יישמעו דעות קדומות נגד ישראל יהיו בעיקר לימודי מזרח תיכון ולימודים ערביים. אך מסתבר שיש מוקדים נוספים. ניתוח המאפיינים האסטרטגים של החרם האקדמי על ישראל מצביע על כך שהאקדמאים מתחום הבלשנות מיוצגים באופן בלתי פרופוציונלי בין מתנגדיה ומ?ג?ניה של ישראל. ניתן לכנות תופעה זו "אפקט חומסקי". התופעה נוגעת ליהודים וללא יהודים כאחת. טניה ריינהארט היא דוגמה לסוג הראשון. דוגמה לסוג השני נמצא באיטליה. רק קומץ של איטלקים חתמו על מסמך הבקשה להטלת חרם אקדמי על שיראל. דוברה של קבוצה קטנה זו היה פרנצ'סקו גטי העומד בראש החוג להיסטוריה של יחסים בינלאומיים בפקולטה לשפות ותרבויות המזרח שאוניברסיטת Ca’ Foscari שבוונציה. חתום נוסף על המסמך רודולפו דלמונטה, פרופסור לבלשנות באותה אוניברסיטה. גם בהרווארד ובMIT מספרם של הבלשנים שחתמון על העצומות נגד ישראל חורג מכל פרופורציה.

לא נעשתה סקירה שיטתית של "אפקט חומסקי", אך מעת לעת עולים סימנים נוספים למעורבותם האינטנסיבית של בלשנים בהתקפות נגד ישראל. בנובמבר 2002 סטודנטים וחברי סגל באוניברסיטת מסצ'וסטס שבאמהרסט יזמו עצומה נגד הקרן למימון האוניברסיטה בה דרשו לחדול מלהשקיע כספים בחברות המקיימות קשרים עסקיים עם ישראל. אחד המארגנים של מסע תעמולה זה היה אורי שטראוס, המחזיק בדרכון ישראלי ובדרכון קנדי, בוגר החוג לבלשנות. לדברי עיתון מקוון, "כילד התגורר שטראוס עם הוריו הציונים בהתנחלות על אדמת פלשתין".

"תעשיית השואה"
חומסקי דאג גם לקדם את ההיסטוריון נורמן פינקלשטיין, משמיץ נוסף של ישראל. בין יתר ספריו של פינקלשטיין נמצא ספר שכותרתו "תעשיית השואה: הרהורים על ניצול הסבל היהודי". ההיסטוריונית דבורה ליפשטדט תארה את פינקלשטיין כקיצוני הטוען כי "זכרון השואה היה לתעשייה. אילו לא היה בנם של ניצולים, ספרו לא היה זוכה לתהודה לה זכה."

חוקר השואה הנודע יהודה באואר כינה את פינקלשטיין "יהודי אנטישמי" וטען שהתקופה בה זכה ספרו לתשומת לב ולהתעניינות היתה למכשול על דרכו של המאמץ החינוכי להקניית ידע בנושא השואה. באואר אמר "מקץ חודשים ספורים, שכח הפרסום. תופעה זו של יהודים אנטישמים מוכרת מזה דורות."

הסוציולוג הצרפתי שמואל טריגנו אומר: "התרגום לצרפתית של ספרו של פינקלשטיין זכה לפרסום רב, למרות שבאופן רשמי הוא גונה. היתה לו השפעה ניכרת בקרב האינטיליגנציה והעיתונות השמאלנית. העיתונים היומיים המובילים בקרב חוגי השמאל "ליברסיון" ו"לה מונד" הקדישו לו שני עמודים"

מיכאל בייזלר, פרופסור למשפטים אמריקאי, כתב: "ספרו של פיקלשטיין נתקל בהתעלמות בארה"ב, אך זכה לפרסום נרחב באירופה. הוא רואיין ב - BBC עם צאתו לאור של הספר באנגליה וה"גרדיאן" פרסם חלקים ממנו בהמשכים. ה"אקונומיסט" כינה את הספר "ספר חדש ופרובוקטיבי" והא הפך לרב מכר במדינות רבות באירופה".

הנריק בכנר, חוקר אנטישמיות שוודי סיכם ואמר: "אם בגרמניה זכה פינקלשטיין לתהילה בקרב חוגי הימין הקיצוני והשמרני, הרי שבשוודיה התקבלו רעיונותיו בחום גם בקרב חלק מהשמאל הרדיקלי."

רונלד צוויג, היסטוריון ישראלי שכתב ביקורת על הספר אמר: " פינקלשטיין טוען שבימינו השימוש בשואה היה ל"תעשייה" שלמה, שעל פי דרכו של הקפיטליזם הנצלני אינו רק שימושי מבחינה פוליטית, אלא גם מתגמל מבחינה כלכלית. כבן לניצולי שואה, יכול פינקלשטיין להרשות לעצמו לבטא דברים שרבים חושבים, אך לא מעזים לומר בפומבי. הדבר נכון בעיקר בבריטניה, שם החוגים הסוציאליסטים הם אנטי ציונים ופרו פלשתינים, אך נמנעים מלהכתים עצמם בתוויות אנטישמיות. עיקר טיעונו של פינקלשטיין הוא שקבוצת קושרים מקרב המנהיגות היהודית חרשה מזימה שמטרתה סחיטת כספים מממשלות אירופה, בתואנה של דרישה לפיצוי חומרי לרכוש שאבד בשואה ולמען הניצולים. משהצליחו, שמרו הארגונים הללו את הכסף לעצמם, והעבירו לניצולים קצבה זעומה. הטענה, כשהיא מתומצתת לכדי מילים ספורות עושה רושם כל כך לא אמין ומשולל בסיס, עד שמצאתי לנכון לחזור ולבדוק את הדברים. שבתי ופניתי לפרק השלישי בספר, על מנת להבטיח שלא סילפתי את דבריו של פינקלשטיין. ואכן, הדברים מייצגים נאמנה את הכתוב.

מניפולטור יהודי נוסף של זיכרון השואה מקרב אנשי האקדמיה נמצא בדמותה של שרה רוי, חוקרת בכירה מהמרכז ללימודי המזרח התיכון שבאוניברסיטת הרווארד. רוי מנצלת את עובדת היותה בת לניצולי שואה, ובדברים שנשאה ביום השואה טענה שהישראלים הם נאצים. היא אמרה: "בקרב הקהילה היהודית כל סוג של השוואה בין מעשי הישראלים ומדיניותם לבין אלה של הנאצים, נחשבת למעין כפירה, ואכן יש להיזהר שעה שעושים זאת." ואז היא רומזת לכך שהדברים ברי השוואה, ומביאה כהוכחה סיפור בדים הלקוח מהתעמולה הפלשתינית על פיו "חיילים ישראלים מודים בפומבי כי הרגו ילדים פלשתינים כשעשוע."


אנטישמיות בעיתונות היהודית
לעתים מדפיסים כתבי עת יהודים מאמרים הכתובים בידי מחברים יהודים המשתמשים בטיעונים אנטישמיים. כתב העת האמריקאי "תיקון" פרסם מאמר של יואל קובל, פרופסור למדעי החברה ממכללת ברד, ניו יורק. קובל מכנה את ישראל מדינה גזענית ומסביר ש"מדינה גזענית, שמעצם טבעה מייצרת פשעים נגד האנושות וחסרה את האמצעים על מנת לתקנם – צריך ליטול ממנה את זכות הקיום."

הוא מוסיף וכותב: "המדינה הגזענית מטפחת קבוצה אחת, תוך שהיא משמידה את האחרים העומדים מולה חסרי אונים. השואה קרתה ליהודים חסרי מדינה, צוענים וכדומה שהיו לקורבנות הניהליזם של מדינה גזענית נאצית. באופן דומה פלשתינאים חסרי מדינה היו לקורבנות הניהליזם של המדינה הגזענית הציונית."


דה לגיטימציה מתוחכמת
טוני ג'ודט (judt) עומד בראש מכון רמרק שבאוניברסיטת ניו יורק, שולל מישראל את הלגיטימציה באורח מתוחכם יותר. הוא כותב:

"ישראל עצמה היא חברה רב תרבותית, גם אם אינה מודה בכך. אך היא שונה ממדינות דמוקרטיות אחרות בכך שהיא נוקטת בקריטריונים אתנו-דתיים על מנת לקבוע את מעמדם של אזרחיה. זוהי תופעה יוצאת דופן בין מדינות מודרניות לא בשל היותה מדינה "יהודית" – ואיש אינו רוצה שליהודים לא תהיה מדינה כפי שטוענים הפרנואידים, אלא כיוון שזו מדינה יהודית בה קבוצה אחת – היהודים – זוכה להעדפה – וזאת בעידן בו למדינה מסוג זה אין מקום בקרב האומות."

ליאון ויזלטיר, העורך הספרותי של ה"ניו ריפבליק", טען בתגובה כי ג'ודט רואה ביהודים ככלל אחראים להתנהגות כל אחד מהפרטים. הוא טוען שזו אינה עמדה אנטי ציונית אלא אנטישמית. ויזלטיר מוסיף ואומר שג'ודט "מסרב להאשים את אלה ששופטים אותו שלא בצדק. במקום זאת הוא מקבל את הנחת היסוד הקדומה ומאשים את ישראל. הוא (ג'ודט) עושה טעות דומה בהערכתו את "השכיחות הגוברת של התקפות כלפי יהודים באירופה". הוא יודע שהדבר מוטעה, אולם זה אינו מונע ממנו להמשיך ולתאר את ה"ניסיונות, הנעשים לעתים על ידי מוסלמים צעירים , לנקום בישראל". מי חושב ששריפת בית כנסת הינה בבחינת נקמה בישראל? - האנטישמים! זוהי מהות האנטישמיות, כפי שזו מהותה של כל דעה קדומה – לבלבל בין סיבה לתוצאה. אך מי שמסביר אנטישמיות כתגובה ליהודים, גזענות כתגובה לשחורים, ומיזוגניה כתגובה לנשים לוקה באי הבנת הנושא, ואף תורם להנצחתו.

קשירת קשרים
נורטון מצבינסקי, המלמד היסטוריה באוניברסיטה שבמרכז מדינת קונטיקט, היה ידוע כמתנגד של ישראל מזה עשרות שנים. מדריכו הרוחני היה הרב הרפורמי אלמר ברגר, מהעומדים בראש המועצה האמריקאית ליהדות (American Council of Judaism). בהרצאה שנשא באוניברסיטה שלו אמר מצבינסקי: "השואה טשטשה את ההתנגדות להקמתה של מדינה ציונית... רבים כשלו מראות שלאומנות יהודית תועיל רק ליהודים." יונתן קלט הריס (Calt Haris) ב"פרונט פייג'" מציין שבנובמבר 2000 השתתף מצבינסקי באירוע שבמרכזו עמד הדיון "בקווים משותפים שבין ישראל לנאציזם ולאפרטהייד".

הרצאותיו של מצבינסקי חושפות את המגנון הפשוט המשמש את המקטרגים נגד ישראל. על מנת לתמוך בתזה שלו הוא ציטט בהרצאתו מאמר שזכה לפרסום רב, פרי עטו של יו"ר הכנסת לשעבר, אברהם בורג. המאמר שתורגם לשפות רבות, פורסם ב"גארדיין" הבריטי ב15 בספטמבר 2003. במאמרו "קץ הציונות" אומר בורג: "קץ המפעל הציוני עומד בפתחנו. יש סיכוי ממשי שדורנו יהיה הדור הציוני האחרון". וזאת כיוון ש, לדבריו, האומה ישראלית מושתתת על יסודות מושחתים, עוול ודיכוי.

דברי בורג עומדים ביסוד האנטישמיות התרבותית כפי שהגדירה קוטלר. העובדה שהכותב ,בעת כתיבת דבריו, היה פוליטיקאי מוביל במפלגת העבודה לא משנה את אופי הדברים. הרצאתו של מצבינסקי פורסמה ברשת האינטרנט על ידי "אל ג'זירה".

כך חוברים זה לזה תוקפיה של ישראל: פוליטיקאי ישראלי משמיץ את ארצו, איש אקדמיה יהודי מצטט אותו, והערבים, עוכריה של ישראל, דואגים לפרסם את הדברים ברחבי תבל.

מצבינסקי אף עדכן את ספרו של ישראל שחק "פונדמנטליזם יהודי בישראל", וכתב לו דברי מבוא. ישראל שחק היה איש אקדמיה, שמאלן ישראלי קיצוני ידוע. באתר "אמזון" מופיעים דברים שכתב חומסקי על ספרו: "שחק הוא חוקר מעולה בעל תובנה עמוקה וידע רחב ממדים. עבודתו יסודית ושנונה, תרומה רבת ערך." והרי לפנינו דוגמה נוספת לשיתוף פעולה בין כוחות מתנגדי ישראל באקדמיה.

מערכת הקשרים בין כוחות אנטי ישראלים בקמפוסים באה לידי ביטוי בדבריה של רות וייס מהרווארד:

"כמו יוזמות רבות אחרות שכאלו מאז שנות השישים, מסע ההכפשה נגד ישראל מובל בידי מספר מצומצם של חברי סגל בעלי אינטרסים משותפים. הכוח המניע מורכב מערבים, ערביסטים, ואוהדיהם, המסייעים בהתמדה במלחמה נגד ישראל כדרך להסטת תשומת הלב מהמשטרים הערבים. אליהם חוברים שמאלנים – לרבות יהודים – הרואים בפרטיקולריזם יהודי אבן נגף בפני אמונתם האינטרנציונליסטית, רדיקלים השואפים לקדם את רעיונותיהם הריאקציונרים או המהפכניים ורואים בישראל וארה"ב כוחות קולוניאליים: וקבוצות פעילים נוספות, כאלה המאשימים את ישראל בכך שהיא מושכת לעברה את להבות התוקפנות הערבית".

ד"ר גרסטנפלד הוא יו"ר הנהלת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. ספרו האחרון הינו:

Israel and Europe: An Expanding Abyss

Dr. Manfred Gerstenfeld

 http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=906&MenuID=729

חזרה ל "מאמרים כלליים"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 243744717שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb