מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
אוניברסיטת חיפה
פלסטין 2007: רצח עם בעזה, טיהור אתני בגדה המערבית / מאת: אילן פפה

 
 http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=19442


מגזין הכיבוש - פרשנות

 

electronic intifada
(http://electronicintifada.net/v2/article6374.shtml 
11.01.2007
תרגום (מאנגלית): אדי סער

לא כל כך מזמן, מעל בימה זו, טענתי שישראל מנהלת מדיניות של רצח עם ברצועת עזה. היססתי רבות לפני שהשתמשתי במונח טעון זה ובכל זאת החלטתי לאמצו. ואכן, התגובות שקיבלתי כולל מכמה פעילי זכויות אדם מובילים, ביטאו חוסר נוחות מסוימת מהשימוש במונח זה. למשך זמן מה נטיתי לחשוב מחדש על השימוש במונח אולם חזרתי להשתמש בו ואפילו ביתר שכנוע: זו הדרך היחידה המתאימה לתיאור מה שהצבא הישראלי מחולל ברצועת עזה.
ב-28 בדצמבר 2006, פרסם ארגון 'בצלם' את הדו'ח השנתי שלו על זוועות הכיבוש. בשנה האחרונה הרגו הכוחות הישראלים 660 אזרחים. מספר הפלסטינים שנהרגו ע'י ישראל שילש את עצמו בשנה האחרונה ביחס למספר ההרוגים בשנה הקודמת (כ-200 הרוגים). לפי 'בצלם', ישראל הרגה 141 ילדים בשנה האחרונה. רוב ההרוגים הם מרצועת עזה, שם ישראל הרסה כ-300 בתים והשמידה משפחות שלמות. משמעות הדברים היא שמשנת 2000, כוחות ישראלים הרגו כמעט 4,000 פלסטינים, מחציתם ילדים; ויותר מ-20,000 איש נפצעו.
'בצלם' הוא ארגון שמרני ויתכן שהמספרים אף גבוהים יותר. אבל העניין אינו רק מספר ההריגות המתעצם, אלא המגמה והאסטרטגיה. בתחילת 2007 עומדות בפני עושי המדיניות הישראלים שני מצבי מציאות שונים מאד זה מזה, האחד בגדה המערבית והשני ברצועת עזה. בגדה המערבית ישראל קרובה מתמיד לסיום בניית הגבול המזרחי שלה. הדיון הפנימי של עושי המדיניות הסתיים ותוכנית העל שלהם לסיפוח חצי מהגדה המערבית התגשמה במהירות הולכת וגוברת. השלב האחרון התעכב בשל ההבטחות של ישראל, בהתאם ל'מפת הדרכים', שלא לבנות התנחלויות חדשות. ישראל מצאה שתי דרכים לעקוף איסור לכאורה זה. ראשית, ישראל הגדירה שליש מהגדה המערבית כירושלים רבתי, הגדרה זו מאפשרת לישראל לבנות בשטחים החדשים המסופחים ערים ומרכזים קהילתיים. שנית, ישראל הרחיבה התנחלויות ישנות במידה כזאת שלא היה צורך יותר לבנות התנחלויות חדשות. מגמה זו קיבלה דחיפה נוספת ב-2006 (מאות קרוונים הוצבו כדי לקבוע את גבול ההתפשטות, תוכניות המתאר של ערים ושכונות חדשות הסתיימו ונשלמה בנייתם של כבישי מעקף של אפרטהייד). בסך הכול, ההתנחלויות, בסיסי הצבא, הכבישים והחומה יאפשרו לישראל לספח כמעט חצי מהגדה המערבית עד לשנת 2010. בשטחים מסופחים אלה יישאר מספר ניכר של פלסטינאים שכנגדם שלטונות ישראל ימשיכו להפעיל מדיניות טרנספר איטית וזוחלת – משעממת מכדי שהתקשורת המערבית תתעסק איתה וחמקנית מכדי שארגוני זכויות אדם ישימו לב אליה. אין מה למהר; ככל שזה נוגע לישראלים ידם על העליונה: התערובת של ההתעללות ודה-הומניזציה היומיומיות של הצבא ושל הבירוקרטיה היא יעילה מתמיד בתרומתה לתהליכי הנישול והגירוש.
מצד שני, אין עדיין אסטרטגיה ישראלית ברורה לגבי רצועת עזה; אבל נעשה שם ניסוי יומיומי לגבי אסטרטגיה אחת. עזה בעיני הישראלים היא ישות גיאו-פוליטית שונה לחלוטין בהשוואה לגדה המערבית. החמאס שולט בעזה, בעוד שנראה שאבו-מאזן שולט בגדה המערבית המפוצלת בברכת ישראל וארה'ב. אין בעזה שטח קרקע שישראל חומדת אותו ואין שם עורף כמו ירדן אליו ניתן להגלות את הפלסטינים. טיהור אתני יהיה לא יעיל שם.
האסטרטגיה הקודמת בעזה הייתה להכניס את הפלסטינאים לגטאות, אלא שזה לא עבד. הקהילה שבודדה המשיכה לבטא את רצונה בחיים ע'י ירי של טילים פרימיטיביים לעבר ישראל. הכנסה לגטו או הסגר של קהילות בלתי רצויות, גם אם היחס אליהן היה כאל אוכלוסיות תת-אנושיות או מסוכנות, אף פעם לא צלחו כפיתרון. היהודים יודעים זאת טוב מכולם בשל ההיסטוריה שלהם עצמם. השלב הבא נגד קהילות מסוג זה בעבר היה אפילו עוד יותר מחריד וברברי. קשה לומר מה צופן העתיד בחובו עבור האוכלוסייה בעזה הבלתי רצויה, והנתונה לדמוניזציה, הסגר ובידוד. האם תהיה שם חזרה על הדוגמאות ההיסטוריות המאיימות או שמא גורל טוב יותר עדיין אפשרי?
יצירת כלא והשלכת המפתחות לים, כפי שהגדיר זאת שליח האו'ם ג'והן דוגרד, הייתה אפשרות שהפלסטינים בעזה הגיבו נגדה בכוח כבר מספטמבר 2005. הם היו נחושים להראות שהם לפחות עדיין חלק מהגדה המערבית ומפלסטין. בחודש זה הם שיגרו את המטר הראשון המשמעותי – במספר לא באיכות – של טילים לנגב המערבי. ההפגזה הייתה תגובה למסע ישראלי של מאסרים המוניים של פעילי חמאס וג'יהד איסלמי באזור טול-כארם. התגובה הישראלית הייתה מבצע 'גשם ראשון'. ראוי להתעכב לרגע על אופי מבצע זה. ההשראה למבצע באה מאמצעי ענישה שהופעלו לראשונה ע'י כוחות קולוניאליסטים ואח'כ ע'י גורמים דיקטטוריים נגד קהילות מורדות או קהילות של אסירים או גולים. תצוגה מפחידה של כוחו של המאיים של המדכא מקדים כל סוג של ענישה ברוטאלית וקולקטיבית ונגמר במספר גדול של מתים ופצועים. במבצע 'גשם ראשון' קדמו טיסות על-קוליות מעל עזה שהפחידו את כל האוכלוסייה, אלה קדמו להפגזה כבדה מהים, מהיבשה ומהאוויר של שטחים נרחבים. ההיגיון, לפי הסבר ישראל, הוא יצירת לחץ כדי להחליש את תמיכת הקהילה העזתית בשיגור הטילים. כצפוי, גם ע'י ישראל, המבצע רק הגביר את התמיכה בשיגור הטילים ודחף לניסיון הבא. המטרה האמיתית של מבצע מסוים זה היה עריכת ניסוי. הגנרלים של הצבא הישראלי רצו לדעת כיצד יתקבלו מבצעים מסוג זה בבית, באזור ובעולם. נראה שהתשובה המיידית היא 'טוב מאד'; כלומר אף אחד לא התעניין במספר ההרוגים והפצועים שמבצע 'גשם ראשון' גרם לו.
וכך מאז מבצע 'גשם ראשון' ועד יוני 2006, כל המבצעים הבאים היו לפי המודל הזה. ההבדל היה בהסלמה שלהם: יותר אש-ירי, יותר נפגעים, ,יותר נזקים נלווים וכצפוי, יותר טילי קאסם בתגובה. האמצעים שננקטו ב-2006 היו זדוניים יותר שמטרתם להבטיח כליאה מלאה של תושבי עזה במשך המצור והחרם עימם, למרבה הבושה, הקהילה האירופאית עדיין משתפת פעולה.
החטיפה של גלעד שליט ביוני 2006 לא הייתה רלבנטית לתבנית הכללית אולם יחד עם זאת סיפקה הזדמנות לישראל להסלים אפילו יותר את המרכיבים של המסע הטקטי והעונשי לכאורה. בסופו של דבר, עדיין לא הייתה אסטרטגיה שבאה בעקבות ההחלטה הטקטית של אריאל שרון להוציא 8,000 מתנחלים שנוכחותם סיבכה את משימת 'הענישה' ושכמעט הפכה אותו למועמד לפרס נובל. מאז פעולות 'הענישה' נמשכו והפכו לאסטרטגיה בפני עצמן.
הצבא הישראלי אוהב דרמה ולכן הסלים את השפה. 'גשם ראשון' התחלף ב'גשמי קיץ', שם כללי שניתן למבצעי 'ענישה' מאז יוני 2006 (בארץ בה אין גשם בקיץ, המשקעים שניתן לצפות להם הם ממטרי פצצות אף-16 ופגזי תותחים היורדים על תושבי עזה).
'גשמי קיץ' הביאו מרכיב חדשני: פלישה קרקעית לחלקים של רצועת עזה. זה איפשר לצבא להרוג אזרחים אפילו ביתר יעילות ולהציג זאת כתוצאה של לחימה קשה בשטחים מיושבים בצפיפות, תוצאה בלתי נמנעת של נסיבות ולא של מדיניות ישראלית. עם סיומו של הקיץ הגיע מבצע 'ענני סתיו' שהיה אפילו יעיל עוד יותר: ב-1 בנובמבר 2006, הרגו הישראלים, בפחות מ-48 שעות, 70 אזרחים; בתום אותו חודש, בתוספת מיני-מבצעים שליוו את המבצע העיקרי, נהרגו כמעט 200 נפשות, מחציתם ילדים ונשים. כפי שניתן להבחין מהתאריכים, חלק מהפעילות נעשתה במקביל להתקפות בלבנון, דבר שהקל על השלמת המבצעים בלי שום תשומת לב חיצונית, שלא לומר ללא כל ביקורת.
מ'גשם ראשון' ועד ל'ענני סתיו' ניתן לראות הסלמה בכל מדד. הראשון הוא היעלמותה של האבחנה בין מטרות אזרחיות ללא-אזרחיות: ההרג ללא הכרה הפכה את האוכלוסייה כולה למטרה העיקרית של המבצע. השני הוא ההסלמה באמצעים: השימוש בכל מכונת הרג אפשרית שבידי ישראל. המדד השלישי, ההסלמה הברורה במספר הנפגעים: בכל מבצע אנשים רבים יותר נהרגו או נפגעו. ולבסוף, והחשוב ביותר, המבצעים הפכו אסטרטגיה – הדרך בה ישראל מתכוונת לפתור את בעיית רצועת עזה.
טרנספר זוחל בגדה המערבית ומדיניות מדודה של רצח עם ברצועת עזה הן שתי האסטרטגיות שישראל משתמשת בהן כיום. מנקודת ראות אלקטוראלית, האסטרטגיה ברצועת עזה היא בעייתית שכן היא אינה מביאה שום תוצאות ממשיות; הגדה המערבית תחת אבו-מאזן נכנעת ללחץ של ישראל ואין שום כוח משמעותי העוצר את האסטרטגיה הישראלית של סיפוח ונישול. אבל עזה ממשיכה לירות חזרה. מצד אחד, זה יאפשר לצבא הישראלי ליזום עוד מבצעים מסיביים של רצח עם בעתיד. אבל יש גם סכנה גדולה, מצד שני, שכמו שקרה ב-1948, הצבא ידרוש פעולת 'ענישה' יותר דרסטית ושיטתית ופעילות נלוות העם הנתון במצור ברצועת עזה.
באופן אירוני מכונת ההרג הישראלית נחה לאחרונה. אפילו מספר גדול של טילי קאסם, כולל אחד או שניים שגרמו למוות, לא הניעו את הצבא הישראלי לפעולה. למרות שדוברת הצבא אמרה שזה מצביע על 'איפוק', זה לעולם לא קרה בעבר ולא סביר שיקרה בעתיד. הצבא נח מאחר והגנרלים מרוצים מההרג הפנימי המשתולל בעזה ועושה את העבודה עבורם. הם צופים בסיפוק על מלחמת האזרחים בעזה שישראל מחרחרת ומטפחת אותה. מנקודת מבט ישראלית לא ממש משנה איך תקטן אוכלוסיית עזה בסופו של דבר, באופן פנימי או באמצעות השמדה ע'י ישראל. האחריות לסיום הלוחמה הפנימית היא של הקבוצות הפלסטיניות עצמן, אבל ההתערבות האמריקאית והישראלית, המשל הכליאה, ההרעבה והחנק של עזה הם גורמים ההופכים תהליך שלום פנימי כזה לקשה ביותר. אבל זה יקרה בקרוב ואז עם הסימן הראשון של רגיעה, ירדו 'גשמי הקיץ' שוב על תושבי עזה וישפכו הרס ומוות.
ואסור להתעייף מלציין את המסקנות הפוליטיות הבלתי נראות לעין הנובעות ממציאות קודרת זו לגבי השנה שחלפה והעומדות בפני השנה המצפה לנו. אין דרך אחרת לעצור את ישראל חוץ מחרם וסנקציות. על כולנו לתמוך בזה באופן ברור, בגלוי, ללא תנאי, מבלי לשים לב למה שהגורויים של עולמנו אומרים לנו על היעילות או על ההצדקה של פעולות כאלה. האו'ם לא יתערב בעזה כשם שהוא עושה זאת באפריקה; חתני פרס נובל לא יתגייסו להגנתם תושבי עזה כפי שהם עושים זאת במקרה של דרום מזרח אסיה. מספר האנשים הנהרגים שם אינו מזעזע כמו אסונות אחרים, וזה אינו סיפור חדש – הוא ישן באופן מסוכן ומדאיג. נקודת החולשה היחידה של מכונת הרג זו הוא צינורות החמצן שלה לתרבות 'המערבית' ולדעת הקהל. עדיין אפשר לנקב צינורות אלה ולגרום לפחות לכך שלישראלים יהיה קשה יותר להגשים את האסטרטגיות העתידיות שלהם של חיסול העם הפלסטיני ע'י טיהורו מהגדה המערבית או ע'י רצח העם ברצועת עזה.


 

חזרה ל "אוניברסיטת חיפה"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 241610121שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb