מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
אוניברסיטת בן גוריון
אורן יפתחאל: "ישראל: מדינת התיישבות אתנוקרטית"
"מדינה וחברה" תשס"ה, כרך 4 (1): עע' 761-788
 
תיאוריה של משטרים אתנוקרטיים:
הפוליטיקה של התפשטות אתנו-לאומית
 
אורן יפתחאל ואסעד גאנם
 
ישראל: מדינת התיישבות אתנוקרטית
לאחר מחצית המאה של התיישבות יהודית בישראל/פלסטין (או 'פלסטין המנדטורית' שהייתה ערבית ברובה), ישראל זכתה לעצמאות ב-1948. לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, בעקבותיה היו אמורות לקום שתי מדינות בהסדר קונפדרטיבי (מדינה יהודית על כ-55% וערבית על כ- 45% מפלסטין המנדטורית), פרצה מלחמה יהודית-ערבית (1947-1949). המלחמה פרצה על רקע סירוב הערבים לקבל את החלטת האו"ם, ונסיונם לחסל את היישות הציונית. במהלך המלחמה ברחו או גורשו ממולדתם למעלה מ-700,000 פלסטינים, וישראל השתלטה על למעלה מ-78 אחוז מפלסטין המנדטורית, שטח הידוע כיום כ-"ישראל בתחומי הקו הירוק. רק 160,000 ערבים-פלסטינים נותרו בישראל, וקיבלו אזרחות. בעשור שלאחר מכן קלטה ישראל כ-800,000 פליטים ומהגרים יהודים, ומנעה את שובם של הפליטים הפלסטינים, שנותרו ברובם בארצות ערב השכנות. בסוף שנת 2002 היה שיעור הערבים-הפלסטינים 18 אחוז מאוכלוסיית ישראל בתחומי הקו הירוק שכללה כ-6.2 מיליון נפש.
 
שתי קבוצות לאומיות טוענות לזכויות היסטוריות על ישראל/פלסטין. הערבים-הפלסטינים טוענים לנוכחות מתמדת כעם ילידי, ולזכות טבעית להגדרה עצמית במולדתם הלאומית. ההצדקה היהודית-ציונית נשענת על קיום הממלכות הישראליות הקדומות בארץ זו לפני שהיהודים הוגלו לפי טענתם בכוח הזרוע, ועל הכתבים היהודיים העתיקים המבטיחים את הארץ ל"עם הנבחר". היהודים שמרו גם בגלות על קשר מתמיד עם "הארץ המובטחת", ולאחר פרוץ האנטישמיות האלימה באירופה ולאחר-מכן במזרח התיכון, ארץ-ישראל (פלסטין) הייתה המקום היחידי, הטבעי והצודק שבו יכלו היהודים לקיים את עמם על-ידי הקמת מדינה יהודית בטוחה ועצמאית (Rabinowitz, 1997).
 
ברמה פורמלית, ישראל כוננה משטר דמוקרטי ב-1948; אך במקביל החלה בפרוייקט מרוכז של "ייהוד" הקרקע וכל מערכות העוצמה. פרוייקט הייהוד הסתייע באורח משמעותי בפזורה היהודית, אשר לא זאת בלבד שמימנה רבים מן המיזמים הישראליים אלא גם עקפה את מנגנון המדינה על-ידי יצירת ארגונים יהודיים הפועלים בישראל כזרועות אתניות של המדינה ואחזקתם. ארגונים אלה - כמו הקרן הקימת לישראל והסוכנות היהודית - א?פשרו את ביצוע המדיניות האתנוקרטית של "יהודים בלבד" בהקצאת המשאבים העיקריים, העצמה והקרקע (Rouhana, 1997; Kretzmer, 1990).
 
הייהוד קיבל צורות שונות, כולל הפקעה המונית של אדמות ערביות; הקמת למעלה מ-700 יישובים יהודיים, לעתים על אתרים של מאות כפרים ערביים שנהרסו לאחר מלחמת 1948 (ראו Falah, 1996); ע?ברו?ת הנוף ומחיקת העבר הערבי (Benvenisti, 2001), והקמת כלכלה ריכוזית ומערכות פוליטיות שבהן המיעוט הערבי נדחק לשוליים והוחלש. התפשטות השליטה היהודית נמשכה לאחר מלחמת 1967, עם כיבוש הגדה המערבית ושטחי עזה, שם התיישבו כ‑440,000 יהודים בלמעלה ממאתיים יישובים. דבר זה התאפשר על-ידי מערכות הקרקעות והתכנון הישראליות, שפעלו בהתמדה להעברת שליטה מרחבית מידיים ערביות לידיים יהודיות, להענקת לגיטימציה להתיישבות היהודית, ולתכנון ולמימון פרוייקט ההתיישבות יהודית בקנה מידה גדול (Yiftachel & Kedar, 2000). 
 
ההתיישבות היהודית בשטחים הכבושים העמיקה את מאפייניו האתנוקרטיים של המשטר הישראלי, כיוון שהיא יצרה סוגים שונים של אזרחות פורמאלית, המתקיימים בו-זמנית תחת השלטון הישראלי. למרות כינונה של הרשות הפלסטינית בעקבות הסכמי אוסלו, והעברת אזורים מסויימים (כשליש מהשטחים) לאוטונומיה פלסטינית , ישראל נותרה השליטה הדומיננטית בכל פלסטין המנדטורית. מכאן שכמו בסרי-לנקה ואסטוניה, ולמרות הרטוריקה הרשמית של מדינה דמוקרטית, ישראל שולטת – בצורה ישירה או עקיפה – באוכלוסייה גדולה (מעל לשולה מיליון) נתינים חסרי אזרחות.
 
בהתאם, ישראל קידמה ומקדמת אסטרטגיה אתנוקרטית בבסיסים מרכזיים של המשטר, לדוגמה מדיניות ההגירה, הנשלטת על-ידי חוק השבות ומאפשרת לכל יהודי ולמשפחתו/ה המידית להיכנס לישראל ולקבל אזרחות. בו‑זמנית, נערמים קשיים רבים על ההגירה וההתאזרחות של לא-יהודים, גם על אלה שנולדו בארץ (Kretzmer, 1990). אבני בניין אחרות של אסטרטגיית הייהוד של ישראל מודגמות במדיניות הפיתוח של המדינה, אשר הפלתה לטובה בהתמדה הון יהודי ורשויות יהודיות על פני מקביליהם הערביים. צה"ל הוא במהותו צבא יהודי, והשירות הצבאי הוא תנאי מוקדם להטבות מרחיקות לכת בתעסוקה, בחינוך, בהקצאת אדמות ובגישה למרכזי העצמה של המדינה. התרבות היהודית-ישראלית-עברית היא הכוח העיקרי בעיצוב המרחב הציבורי בישראל. בעוד שהערבית היא שפה רשמית של המדינה, כמעט שאי-אפשר לפנות לביורוקרטיה הישראלית, למערכת המשפט, לזרועות הממשלה או לאמצעי התקשורת בשפה הערבית (Ghanem, 1998; Rouhana, 1997).
 
תרבות המדינה משקפת גם קשר עמוק לדת היהודית: חגים יהודיים והשבת הם ימי המנוחה העיקריים בישראל; אין תחבורה ציבורית או מסחר בחגים אלה, וכמעט כל חנויות המזון שומרות על חוקי הכשרות; נישואים וקבורה מנוהלים על-פי חוקי הדת. גם הזכות להגר ולזכות באזרחות ישראלית מלאה תלויה בזיקה לעם היהודי כפי שנקבע על-פי קטגוריות דתיות (Kretzmer, 1990). בנוסף, בעוד שאין לישראל חוקה רשמית, המערכת החוקתית של המדינה מחזקת את צביונה היהודי. היעדר החוקה למשל קשור באי-היכולת ליישב בין ההגדרה העצמית של המדינה כ"דמוקרטית" וכ"יהודית" (Gavison, 1999). במקום זאת, ישראל החלה בתהליך של בניית חוקה באמצעות סדרה של חוקי יסוד. אך גישה זאת פירושה קבלה של חקיקה מפורשת המעניקה זכויות יתר למטרות ולאינטרסים יהודיים. מחקר שנערך לאחרונה מראה ש-18 חוקים וכן תקנות ונהלים רבים מפלים לרעה את האזרחים הערבים-הפלסטינים. זאת למרות פעילות חוקית נרחבת, במיוחד באמצעות עתירות לבית המשפט העליון, שהצליחה להביא להסרתם של מספר מכשולים לשוויון זכויות לערבים או להגבלתם (Adalah, 1998). ראוי לציין שאפילו חוקי היסוד החדשים מ‑1992, הנחשבים ליברליים ושנטען שהם מציינים "מהפכה אזרחית" (Barak, 1998), עדיין מצהירים באורח מעורפל על הצביון ה"יהודי והדמוקרטי" של המדינה.
 
התרבות הישראלית-יהודית טיפחה קשר יהודי בלעדי אל האדמה, ובמשך שנים רבות הכחישה את קיומה של לאומיות פלסטינית, שללה את הלגיטימיות שלה או התעלמה ממנה, כמו גם את זכויותיה הקולקטיביות הפוליטיות והטריטוריאליות. לאחר הסכם אוסלו מ-1993 וההכרה ההדדית ב"זכויות לאומיות" יהודיות ופלסטיניות, השיח השתנה במקצת, למרות שההתיישבות היהודית וההתפשטות של שליטה על קרקעות נמשכו בצורת בניית כבישים, הרחבת תחומים מוניציפאליים, ולאחרונה בעזרת בניית גדר הפרדה תוך הפקעה נרחבת של קרקעות פלסטיניות.
 
כמו בסרי-לנקה, גם כאן הביא הדיכוי המדינתי והאתני להתנגדות גוברת מצד המיעוטים. דבר זה התבטא בגלים חוזרים של מחאה רחבת היקף נגד מדיניות הממשלה, שהגיעו לשיא באוקטובר 2000 כאשר 13 אזרחים ערבים נהרגו בידי כוחות הביטחון במהלך הפגנות המוניות (נהרג גם אזרח יהודי). הקיטוב הפוליטי העמיק בין שני הלאומים האתניים, וקולות רבים עברו למפלגות הערביות הלא-ציוניות, שהגיעו ל-70 אחוז בבחירות 1999 ול-79 אחוז בבחירות 2003. בבחירות של 2001 החרימו 82 אחוז מן האזרחים הערבים את הבחירות במחאה נגד אפלייתם המתמדת, וכן נגד אלימותו של הממשל הישראלי בדיכוי ההתקוממות הפלסטינית בשטחים.
 
אם כך, למרות שישראל הצליחה לשקף דימוי של דמוקרטיה "פתוחה", בעיקר בשל מערכת בחירות תחרותית וחופש תקשורתי יחסי, היא הפכה למעשה למדינה המוקדשת להתפשטות ולשליטה של קבוצה אתנית אחת על חשבונם של מיעוטים. אסטרטגיית הייהוד נותרה הבסיס הממשי העיקרי של המשטר האתנוקרטי הישראלי, והיא כרוכה בהמשך ההגירה היהודית, שליטת היהודים בכוחות החמושים, התיישבות יהודית מתמשכת, היררכיה מבנית בין האזרחים היהודים לבין אלה הערבים-פלסטינים, גישה חופשית של יהדות העולם לקרקעות, ומניעה בו-זמנית של שיבה פלסטינית, ושליטה צבאית אלימה על השטחים הפלסטיניים הכבושים.
 
אתנוקרטיה ודמוקרטיה
המשטרים האתנוקרטיים ה"פתוחים" שנבחנו כאן משלבים בסיסים חלקיים של משטרים סמכותיים והדמוקרטיים גם יחד. עם זאת, מבלי להתחשב בהגדרה הרשמית של המערכת, הם מחזקים את השלטון של קבוצה אתנית מסוימת. ככאלה, אי-אפשר לסווגם כדמוקרטיים במובן המהותי, מכיוון שהם מעדיפים מבנית קבוצה אחת של אזרחים על פני כל האחרות, ושואפים להתמיד בהעדפה זאת. גם במישור הפורמאלי קיימת בעייה, כפי שהודגם לעיל, כיוון שכמעט בכל האתנוקרטיות קיימות קבוצות גדולות של מיעוטים תושבי-קבע חסרי אזרחות, או בעלי זכויות אזרח חלקיות.
 
על כן, חוסר היכולת לסווג משטר זה כדמוקרטיה, כפי שציינו לעיל, נעוץ בשבירת מושג ה"דמוס", בכינונה של אזרחות לא-שוויונית, ובחוקים ובמדיניות המאפשרים את ניכוס המדינה על-ידי קבוצה אתנו‑לאומית אחת. אך האתנוקרטיות גם אינן סמכותיות authoritairan)), ואינן "דמוקרטיות של עם אדונים", כיוון שהן מעניקות זכויות פוליטיות משמעותיות (אם כי חלקיות) למיעוטים האתניים.
 
מטרת משנה של דיוננו במשטרים אתנוקרטיים היא לנסח ביקורת בדבר ייצוגן הרווח אך המטעה כדמוקרטיות. מצד אחד, משטר כזה טוען שהוא דמוקרטיה מלאה (ולפעמים אפילו ליברלית), בעוד שמצד שני הוא מדכא באורח שגרתי ודוחק לשוליים מיעוטים פריפריאליים, ומשנה בהתמדה את מבנה המדינה לטובת הרוב. דיכוי המיעוטים מתגבר לעתים קרובות באמצעות הלגיטימציה המוענקת בזירה הבין-לאומית למדינה ה-"דמוקרטית".
 
הביקורת נובעת משתי עמדות עיקריות. ראשית, אנו מיישמים נקודת מבט גראמשיאנית, השואפת לגלות את ההיגיון שבבסיס יחסי העוצמה בתוך מערכת של תרבויות-חומריות הגמוניות (להרחבה, ראו Gramsci, 1971; Hall, 1997; Laclau, 1994; Said, 1994). נקודת מבט זאת חשדנית כלפי הרטוריקה הרשמית, ומחפשת בהתמדה את הכוחות הפוליטיים וההיסטוריים העמוקים ואת הנורמות ההגמוניות. נורמות אלה הינן לרוב סמויות במערכת, ואינן מושא לשיח ציבורי, אך למרות זאת מעצבות חלק גדול ממאפייני המשטר. שנית, הביקורת מבקשת להביט על החברה "מן הפריפריה אל המרכז", ומכאן – 'לקלף' את הנרטיב הדמוקרטי המעניק לגיטימציה עצמית לזרם המרכזי של החברה. נקודת מבט זאת מגלה לעתים קרובות את ההגיון העמוק, המר?בד והלא‑דמוקרטי של המשטר האתנוקרטי.
 
חשוב לציין שאיננו משתמשים במונח "דמוקרטיה" באורח לא-ביקורתי. אנו מכירים בהיותו של מושג זה שנוי במחלוקת, הגורם ויכוחים מרים. יתרה מזאת, המושג 'דמוקרטיה' זוכה לשימוש נרחב לרעה, במיוחד על-ידי משטריהם של מדינות המדכאות מיעוטים או אופוזיציה פוליטית (ראו Mann, 1999). אנו גם מכירים באופי המשתנה והלא מוחלט של דמוקרטיה, אשר התפתחה כתגובה מוסדית לדורות של מאבקים אזרחיים על הכלה פוליטית וכלכלית; ועל כניסה לתוך המערכת הפוליטית שהייתה בעבר אליטיסטית. מאבקים אלה יצרו את הדגמים הדמוקרטיים אותם אנו מכירים היום, אשר נתנו לציבורים מודרים, כגון מיעוטים, עניים, עובדים ונשים, נתח גובר בתהליכי קבלת ההחלטות ובמשאבים הציבוריים (Held, 1990; Tilly, 1996).
 
אין זה המקום לצלול למעמקי התיאוריה הדמוקרטית. נסתפק באמירה שמספר עקרונות יסוד עלו כיסודות להשגת עקרונות הדמוקרטיה - שוויון וחופש. אלה כוללים אזרחות שוויונית, הגנה על יחידים ועל מיעוטים נגד עריצות מצד המדינה, הרוב או הכנסיות, וטווח רחב של זכויות אזרחיות, פוליטיות וכלכליות (Held, 1990). בדרך כלל, חוקה יציבה, בחירות כלליות תקופתיות ותקשורת חופשית מבטיחים את כל אלה (Dahl, 1995). במערכות פוליטיות רב-אתניות או רב-לאומיות, כפי שהודגם בעבודותיהם הראשוניות של לייפהרט (Lijphart, 1984), קימליקה (Kymlicka, 1995) ולאחרונה גם ראולס (Rawls, 1998), נדרשה מידה כלשהי של שוויון, הכרה ויחסיות בין הקולקטיבים האתניים לשם לגיטימציה ויציבות דמוקרטית. בעוד שאין אף מדינה המיישמת עקרונות אלה במלואם, ולפיכך אין בנמצא דמוקרטיה טהורה, הרי שמשטרים אתנוקרטיים בולטים בהפרת העקרונות והפרקטיקות של האידיאל הדמוקרטי.
 
כאן אנו מגיעים לאחד הטיעונים המרכזיים של המאמר: כדי להבין את שיטות הפעולה של אתנוקרטיות "פתוחות", יש לאבחן באורח אנליטי בין סממני המשטר לבין מבנהו. כפי שנראה בתרשים 1, מספר אתנוקרטיות הן בעלות סממנים דמוקרטיים "גלויים לעין", כמו בחירות תקופתיות, תקשורת חופשית, יחסי מ?גדר פתוחים יחסית, ומערכת משפטית אוטונומית מג?נה, ואולי אפילו מספר חוקים בדבר זכויות האדם. עם זאת, אלה נוטים לפעול ברמת רדודה יחסית, מבלי להשפיע על היחסים המבניים בין הקבוצות האתניות. בו בזמן, מבנה העומק של משטרים אלה הוא לא-דמוקרטי, בעיקר מכיוון שהוא מאפשר ומעודד תפיסת טריטוריות ועוצמה על-ידי קבוצה אתנית אחת. כך הוא חותר תחת עקרונות יסוד דמוקרטיים כמו שוויון אזרחי ומשפטי בגבולות מוסכמים של המדינה (המגדירים את ה"דמוס"), הגנה על מיעוטים, קיום שוויון ויחסיות בקרב הקבוצות החברתיות העיקריות, הפרדה בין חוקי הדת לבין חוקי המדינה, וזכויות מהותיות לכל תושבי המדינה הוותיקים.
 
 
כפי שעולה מהתרשים, אנו טוענים שסממני המשטר הגלויים לעין מציגים חזות דמוקרטית, אך הכוחות המרכזיים המעצבים את המשטר בצורה לא דמוקרטית (כגון מאפייני ההגירה, המערכת הקרקעית וההתיישבותית, הצבאית, החוקתית הכלכלית והתרבותית) נותרים לרוב מחוץ לדיון הציבורי הפתוח, ולכן מחוץ 'למשחק הדמוקרטי'. ההבחנה אנליטית בין "סממנים" לבין "מבנה" מדגישה אם כך את השימוש הסלקטיבי והחלול של הקבוצה האתנית הדומיננטית במונח "דמוקרטיה" המתמקד בנושאים כגון בחירות, שחיתות, משפט (בניגוד לחוקה), או זהותם של מנהיגים, אך לרוב לא מגיע לנושאים העומדים בבסיס המשטר האתנוקרטי.
 
אולם השימוש בשיח דמוקרטי, חלקי ככל שיהיה, משפיע על לגיטימציה של המשטר, במיוחד בעיני קבוצת הרוב, כפי שמתברר מהמקרים של סרי-לנקה, ישראל ואסטוניה. כמובן שההבחנה בין סממנים לבין מבנה אינה נוקשה או יציבה, ויש בה זרימה מתמדת של השפעות הדדיות. לדוגמה, בחירות עשויות להביא לשינוי פוליטי ברמה של סממנים; אך דבר זה עשוי להוביל לשינוי מבני על-ידי צבירה של רפורמות קטנות בחקיקה, בהקצאת משאבים ובייצוג. עם זאת, במשך התהליך המועצם של בניית מדינה, ההיגיון האתנוקרטי של מבנה השלטון מכתיב בדרך כלל את התנאים של הרבה ממה שמתחולל בזירות הגלויות של סממנים פוליטיים.
 
 
 
 
 
 
אתנוקרטיות פועלות לפיכך בו-זמנית בכמה רמות וזירות, ויוצרות מצב שבו מאבקים פוליטיים נערכים לעתים קרובות סביב סממני המשטר; בעוד שנאמר אך מעט בשיח הציבורי, ומתחוללים מאבקים בודדים בלבד סביב ההגמוניה העמוקה שהופכת את עובדת שליטתו והתפשטותו של לאום אתני אחד ל"טבעית" ול"מובנת מאליה". גראמשי טען ש"מומנט" של הגמוניה מצוין על-ידי "דומיננטיות שאינה מוטלת בספק של דרך חיים מסוימת. . . כאשר תפיסה אחת של המציאות קובעת את הטעם של החברה, המוסריות, המנהגים, העקרונות הדתיים והפוליטיים שלה" (Sasoon, 1987, p. 232).
 
הסדר ההגמוני משקף וכך משעתק את האינטרסים של הלאום האתני הדומיננטי ושל המעמדות האתניים העיקריים שלו, על-ידי ייצוג "סדר הדברים" באורח מעוות כלגיטימיים, דמוקרטיים ומוסריים, וכן על-ידי הסתרת היבטיו המדכאים או המפוקפקים יותר. תפיסה ציבורית זאת מקוימת באמצעות השתקת הקולות המתנגדים למבנה המשטר, עיוותם או שימתם ללעג, ועל-ידי כך הגבלת הדיון הציבורי לגבולות ה"שטחיים" יותר של סממני המשטר.
 
לאור ההבחנה האנליטית בין סממנים לבין מבנה, ומתוך בחינת המקרים של סרי-לנקה, ישראל ואסטוניה שנדונו לעיל, זיהינו מספר בסיסים משטר כתשתית האתנוקרטיה. אלה הם רכיבים עיקריים של ההגמוניה הדומיננטית, המוגנים ככלל על-ידי גבולות שאינם ניתנים לערעור של השיח הציבורי והפוליטי. בסיסי המשטר העיקריים הם:
 
-   הגירה ואזרחות: זכויות כניסה וחברו?ת בקהילה הפוליטית מגדירות את הגבולות החשובים ביותר של העוצמה הפוליטית (ומכך גם החברתית). ההגירה והאזרחות נקבעות באתנוקרטיות בעיקר על-ידי השתייכות ללאום האתני הדומיננטי.
-   קרקעות והתיישבות: שליטה קרקע והתיישבות הם בעלי משמעות עליונה לפוליטיקה האתנית לאומית. בעלות על קרקעות, שימוש בהן ופיתוחן, כמו גם תכנון ומדיניות של התיישבות, מעוצבים על-ידי הפרוייקט של המדינה המרחיב את השליטה האתנו-לאומית על הטריטוריה (הרב-אתנית).
-   כוחות חמושים: כוח אלים חיוני בסיוע למדינה לקיים שליטה אתנו-לאומית (מדכאת) על אזורים שנויים במחלוקתועל קבוצות מתנגדות. לשם כך, הכוחות החמושים (צבא ומשטרה), הנושאים את שמה של המדינה כולה, קשורים למעשה בעיקר ללאום האתני השולט.
-   זרימת הון: חלוקת המשאבים החומריים מעצבת בצורה ארוכת טווח את הריבוד האתנו-מעמדי. אך בעוד שזרימת ההון והפיתוח מושפעים ביותר מ"היגיון אתני", המעדיף את המעמדות האתניים הדומיננטיים, הרי שמנגנוני שוק אלה מיוצגים לעתים קרובות כ"חופשיים" או "נייטרליים", וכך מחוץ לתחום הביקורת.
-   המערכת המשפטית: חלק גדול מהשליטה האתנית מושג בחסות החוק. הליגליזם גורם לעתים קרובות לדה-פוליטיזציה וללגיטימציה של דגמי שליטה אתנית. שליטה כזאת מוצגת לרוב כנובעת מ"חוק המדינה", ובכך מוצאת אל מחוץ לתחום האפשרות לחלוק עליהן באורח לגיטימי.
-   תרבות ציבורית: התרבות הציבורית האתנוקרטית מעוצבת סביב מערכת סמלים, ייצוגים, מסורות ונהלים הנוטים לחזק את הנרטיבים של הקבוצה האתנו-לאומית הדומיננטית, ומצד שני להשתיק תרבויות נגדיות, להמעיט בערכן או להלעיג עליהן ועל תפיסותיהן ההיסטוריות, זהותיות וגיאוגרפיות..
 
בסיסי משטר אלה, כל אחד לחוד ובצירופים שונים, מעצבים בעצמה את היחסים האתניים, אך רק לעתים רחוקות משמשים נושא לדיון יום-יומי או אלקטורלי. דיון אמ?תי בסוגיות אלה "המובנות מאליהן" חסר בדרך כלל בשיח הציבורי, במיוחד בקרב הרוב הדומיננטי. כאשר סוגיות אלה מוטלות בספק על-ידי קבוצות מתנגדות (בפרלמנט, או בתקשורת), הן לרוב מושתקות או מושמות ללעג ולקלס. עם זאת, כמובן שהדומיננטיות של ה"אמי?תות" השונות שמאחורי בסיסי המשטר הללו אינה מוחלטת, ואפשר לחשפה ולהתנגד לה ככל שיזמים פוליטיים ינצלו את המתחים ואת הניגודים בתוך המערכת, במיוחד בין ה"דמוקרטיה" המוצהרת לבין גילויי האפליה הממשיים. כאשר נושאים כאלה חודרים לזירה הציבורית והופכים לנושא לדיון ציבורי אמ?תי, עשויים להופיע סדקים במבנה האתנוקרטי.
 
 
אתנוקרטיה ומיעוטים
סימן היכר של המערכת האתנוקרטית הוא יכולתה לקיים דומיננטיות של הקבוצה האתנו‑לאומית המובילה ובאותו זמן להדיר מיעוטים ילידיים או לאומיים. דבר זה מותנה בדחיקה לשוליים או בהטמעה של קבוצות מיעוט. עם זאת, לא כל המיעוטים זוכים ליחס שווה; אחדים נתפסים כ"פנימיים", בעוד שאחרים מוגדרים כ"חיצוניים". הבדל חיוני קיים בין אלה הנחשבים לחלק מן הלאום ה"היסטורי" או אפילו ה"גנטי", לבין אחרים שנוכחותם מוצגת כצירוף מקרים היסטורי בלבד, וכ"סכנה" לביטחונה של הקבוצה האתנית הדומיננטית ולשלמותה. שיח כזה שולל מן המיעוטים ה"חיצוניים" את האמצעים של הכללה באתרים המשמעותיים של "הלאום" (Penrose, 2000).
 
כפי שהוזכר, אתנוקרטיות מונעות בראש וראשונה על-ידי תחושה בקרב קבוצת הרוב של "זכות קולקטיבית" לשלוט ב"מדינתה" וב"מולדתה", כחלק בלתי נפרד ממה שנתפס על-ידה כזכות אוניברסלית להגדרה עצמית. כך, השתייכות ללאום האתני הדומיננטי היא המפתח למוביליות ולמשאבים בקרב קבוצות השוליים, ומשמשת אסטרטגיה המאומצת על-ידי מרבית המיעוטים של המהגרים, המרחיקים עצמם בכך מן הילידים או ממיעוטים "חיצוניים" אחרים. חברות אתנוקרטיות מקיימות "פרוייקט אתני" אשר, כמו "הפרוייקט הגזעי" שזוהה על-ידי אומי וויינאנט (Omi & Winant, 1993) בחברה האמריקנית, משתדל לבנות דימוי ציבורי לא-פורמלי של קבוצות נפרדות ולא-שוות. דימוי זה מחלחל אל תוך מרבית הזירות החברתיות (כמו התרבות הציבורית, הפוליטיקה, שוק העבודה, האוניברסיטאות, הכלכלה), וגורם לשעתוק מתמשך של אי-שוויון אתנו-מעמדי.
 
המעמד האתני המוביל (המכונה גם "קבוצת המייסדים") מורכב מן הקבוצה הנאבקת על שחרור לאומי ובדרך כלל גם מן האליטות והרבדים העליונים של החברה. "קבוצת המייסדים" יכולה למלא תפקיד כפול אל מול המיעוטים השוליים. מצד אחד היא מבטאת שיח של השתייכות הכולל מהגרים וקבוצות שוליים שאינן קשורות ללאום "חיצוני" או "יריב", המזמין אותם להיטמע בקהילה המוסרית של הלאום האתני הדומיננטי. מצד שני, היא מנצלת אותו שיח עצמו של הכללה והשתייכות לשם הסתרת התוצאות הלא-שוות של האסטרטגיות שלה, אשר דוחקות לשוליים את המהגרים ואת הקבוצות השוליים הכלכליות, תרבותיות וגיאוגרפיות. עם זאת, תהיה זאת שגיאה להתייחס לכך כאל מזימה; זוהי תופעה של אינטרס חברתי רחב שאינו בא לידי ביטוי בדרך כלל, המעדיף חוגים חברתיים הקרובים לליבה האתנו-לאומית. תהליך "טבעי" זה נוטה לשעתק דפוסים של ריבוד חברתי, אם כי לעולם לא לשכפלם כמו שהם.
 
האסטרטגיה כלפי המיעוטים הילידים ו/או הלאומים, או כלפי מקטעים של לאומים יריבים, היא דכאנית באופן גלוי יותר. אלה מיוצגים במקרה הטוב כ"חיצוניים" לפרוייקט האתנו-לאומי ומקבלים יחס בהתאם; או במקרה הרע, הם מיוצגים כאיום חתרני. כפי שהודגם במקרים של סרי-לנקה, ישראל ואסטוניה, עקרונות ההגדרה העצמית מנוצלים באורח סלקטיבי וקשורים לאתניות ולא ליחידה גיאוגרפית מכלילה כפי שנדרש על-ידי עקרונות היסוד של מדינה דמוקרטית. יוזמות התפשטות רבות הטיפוסיות לאתנוקרטיות - כגון התיישבות אתנית, תפיסת קרקעות, דומיננטיות תרבותית, התפשטות צבאית או פיתוח כלכלי חד-אתני – פולשות בדרך-כלל אל תוך תחומם של המיעוטים המקומיים. דבר זה "עטוף" לעתים מזומנות בשיח של מודרניות, קי?דמה ודמוקרטיה; אך המציאות הממשית אינה מוטלת בספק, ומשמעותה נישול והדרה.
 
עם זאת, הייצוג העצמי של מרבית האתנוקרטיות כדמוקרטיות יוצר מתחים מבניים, מכיוון שהוא מחייב את המדינה ללכת אל מעבר למס שפתיים ולהעניק למיעוטים חיצוניים זכויות פורמליות (אם כי פחות משוויונית) וכך עוצמה פוליטית מסויימת. בחללים וב"סדקים" ושבין ההצהרות הפומביות על דמוקרטיה לבין מניעת שוויון למיעוטים, מצויים המתחים והסכסוכים הטיפוסיים למשטרים אתנוקרטיים (ראו Mann, 1999).
 
אתנוקרטיה ואי-יציבות פוליטית
אחד מטיעונינו התיאורטיים העיקריים מתייחס לאי-יציבות של משטרים אתנוקרטיים. לא נוכל להיכנס כאן לדיון העשיר והמגוון על הגדרת יציבות פוליטית ומדידתה, מעבר לציון שאנו מקבלים את הפרמטרים העיקריים המוצעים על-ידי חוקרים כמו ליין וארסון (Lane & Erson, 1991), או מקגרי ואולירי (McGarry & O'Leary, 1995). אלה רואים אי-יציבות פוליטית כקשורה לאי-הלגיטימיות של משטר בקרב המיעוטים או קבוצות מקופחות אחרות, שתוצאתה שילוב של אי-סדר חברתי והתמוטטות של תפקודי המשטר, המביאים לעקיפת המשטר על-ידי קבוצות ממורמרות, להעמקה של קיטוב פוליטי, ולהעצמת גלים של מחאה ואלימות אנטי-ממשלתית.
 
במובן זה, המודל האתנוקרטי בונה על מודל ה"שליטה" של יציבות פוליטית שהוצע לראשונה על‑ידי לוסטיק (Lustick, 1979; 1993), ועל הביקורת עליו. טיעונו של לוסטיק היה שימושי בכך שהצביע על יכולתם של משטרים לקיים יציבות באמצעות טווח רחב של מנגנוני שליטה, כולל בניית שיח ומוסדות הגמוניים, וצירוף ופירוד של יסודות אופוזיציוניים. להערכתנו שליטות כאלה מתקיימות בטווח הקצר בלבד במשטרים אתנוקרטיים, ומובילות בטווח הארוך לגילויי אי‑יציבות. לטענתנו, אי-היציבות המתמדת של משטרים אתנוקרטיים "פתוחים" נובעת משילוב של שניים מאפיוניהם העיקריים: (א) השפעה ארוכת טווח של ההתפשטות המרחבית, הפוליטית והכלכלית של הרוב הדומיננטי, ומנגנוני השליטה הנסמכים המופעלים על המיעוטים האתניים והלאומיים; (ב) הייצוג העצמי הדמוקרטי של המשטר.
 
הגורם הראשון ברור למדי: משטרים אתנוקרטיים משקפים לעתים קרובות את המתחים והסכסוכים האתניים ואף מגבירים אותם, מכיוון שהם מעדיפים באורח מבני לאום אתני אחד, הן בתוך המדינה והן בארצות הפזורה על פני המיעוטים התושבים בה. כפי שנראה בבירור במקרים של סרי-לנקה, ישראל ואסטוניה, הקבוצה הדומיננטית מנצלת את מנגנון המדינה ואת הלגיטימיות הבין-לאומית המוענקת לריבונותה כדי להגביר את עצמתה, את משאביה ואת יוקרתה, לעתים על חשבון המיעוטים. במובן זה, משטרים אתנוקרטיים נוטים לחולל מתחים מתמידים בין המיעוטים לבין הרוב.
 
עם זאת, התנגדות המיעוטים לשליטה ולאפליה היא הכרחית לגרימת אי-יציבות של המשטר, אך אינה מספקת. טבעם הפתוח-למחצה של משטרים אתנוקרטיים, הדמוקרטיזציה החלקית שלהם והזכויות המוגבלות המוענקות למיעוטים הם שחוברים יחדיו לפתח בתהליך מורכב את אי-היציבות המבנית. זאת למרות שבטווח הקצר, דמוקרטיזציה חלקית, ובמיוחד זו המוגבלת אמצעים מנהליים (כמו "ייצוג ללא השפעה", המוענק ככלל למיעוטים במשטרים אתניים), עלולים למעשה להאריך את השליטה של הקבוצה הדומיננטית.
 
אך בטווח הרחוק, הייצוג העצמי של המדינה כדמוקרטית, למרות עיוותים רבים, מאפשר את התפתחות התודעה של המיעוטים ואת גיוסם הפוליטי. גיוס כזה מתמקד באורח טיפוסי סביב הניגודים והמתחים הטבועים בקיומם המשותף של מוסדות ונהלים דמוקרטיים מוגבלים, לצד דפוסים קשוחים של דומיננטיות אתנית. גיוס המיעוטים שואב גם כוח מחשיבותן המתגברת של זכויות האדם והמיעוטים בשיח הפוליטי הבין-לאומי, ומן המיסוד הגובר של נורמות דמוקרטיות בקרב הקהילה הבין-לאומית. בשל הקשרים המתחזקים בין הפוליטיקה והכלכלה הגלובליות, לבין נושאים של זכויות אדם, זירות חדשות אלה משפיעות על יחסי רוב-מיעוט שנתפסו באורח מסורתי כ"פנימיים", ומעצימות את המיעוטים למאבק במדינותיהם המפלות (Soysal, 1999).
 
עם זאת, האפקטיביות של גיוס המיעוטים מוגבלת בדרך כלל, מכיוון שהם נתקלים במכשולים תרבותיים, פוליטיים, כלכליים וגיאוגרפיים כמעט בלתי-עבירים בדרכם להשתלבות מלאה ו/או לשוויון במדינותיהם. בנסיבות כאלה יש למיעוטים מספר אפשרויות: היטמעות (שאינה סבירה באתנוקרטיות עקב התנגדות אוכלוסיית הרוב); הסלמת המחאה לרמות גוברות של אלימות; או הקמת מסגרות מתחרות של ממשל והקצאת משאבים, המלווה בהיפרדות מן המדינה.
 
שתי דרכי הפעולה האחרונות נוטות לחזק זו את זו ולחתור תחת היציבות הפוליטית של מדינות שסועות. אלה התרחשו, כפי שראינו, במקרים של סרי-לנקה וישראל/פלסטין, אך לא באסטוניה. ייתכן שההבדל הוא בטווח הזמן הקצר מאז הקמת המדינה האתנוקרטית של אסטוניה, וכן בתקווה בקרב בני המיעוט הרוסי לשפר את מצבם באמצעים פוליטיים (Hallik, 1998), בעיקר עקב שאיפת השלטון האסטוני להצטרף לאיחוד הארופאי. תקווה זאת נזנחה כליל על-ידי הטמילים בסרי-לנקה (de Silva, 1996) עד לחידוש שיחות השלום ב-2002, ודועכת במהירות בקרב הערבים הפלסטינים בישראל (ראו Ghanem, 2000).
 
רגישותם של משטרים אתנוקרטיים לפריצת סכסוכים אתניים פתוחים, וכן אי-יציבותם המתמדת, הם מניעים חזקים לשינוי פוליטי. עם זאת, שינוי כזה עשוי לקבל כיוונים שונים, ולעתים אף מנוגדים. מספר מדינות אתנוקרטיות הגיבו ללחצים ולניגודים של דומיננטיות אתנית בשורה של צעדים לקראת דמוקרטיזציה - כגון קנדה, בלגיה, ספרד, יוון, ולאחרונה גם דרום אפריקה וצפון אירלנד. בו-זמנית, אתנוקרטיות אחרות הגיבו על התמרמרותם של מיעוטים שנדחקו לשוליים בהידוק השליטה ובהעמקת המבנה האתני הלא-דמוקרטי של המדינה. מספר מדינות - ביניהן ישראל, אסטוניה וסלובקיה - מתנדנדות בין שתי האפשרויות, ומנסות לצוף על פני המים הן על‑ידי קשריהן עם העולם הדמוקרטי המערבי על הדמוקרטיזציה שניסיון זה מחייב, והן על-ידי שמירה על שליטתה של הקבוצה האתנית הדומיננטית.
 
יש להבין לפיכך את הדינמיקה של משטרים אתנוקרטיים כנעה על פני רצף, בין קטבים של דמוקרטיזציה ואתניזציה. לעתים קרובות לא נשמר כיוון ברור לאורך זמן, וסדר היום המדיני של המדינה עשוי להיות מונע על-ידי משברים ולא על-ידי תכנון אסטרטגי. דיון מעמיק על המעבר האפשרי של משטרים אתנוקרטיים למשטרים דמוקרטיים חורג מגבולות מאמר זה; אך ברור שזהו אחד האתגרים הדחופים ביותר העומדים בפני משטרים אלה.
 
מבט לעתיד
המאמר הציג קווי מתאר של תיאוריה אתנוקרטית. הוא הצביע על כך שבנסיבות גיאוגרפיות והיסטוריות מסוימות, מספר כוחות משתלבים יחדיו ליצירת משטר אתנוקרטי. המאמר התמקד ב"אתנוקרטיות "פתוחות", שבהן המדינה מייצגת עצמה כדמוקרטית בעוד שבו-זמנית היא מעודדת דינמיקה של תפיסת טריטוריה ומערכות עוצמה על-ידי לאום אתני דומיננטי. המאמר התווה את מאפייניהם של משטרים כאלה, ניתח את יכולתם לקיים שליטה אתנית, דן ביחסיהם עם המיעוטים, בדמוקרטיה ובאי-יציבות פוליטית, ובחן את המתחים והניגודים המחוללים את שקיעתן והשתנותן של האתנוקרטיות.
 
המסגרת כאן היא בעת ובעונה אחת רחבה וראשונית. יש לבחון אותה, לאתגר אותה ולהרחיבה כדי להשיג עומק ותוקף מדעי. אפשר להתקדם בכיוונים אחדים, שהברורים מביניהם: (א) מחקר השוואתי שיבחן, יכייל ויתאים את הטענות שלעיל; (ב) בחינה לעומק של מקרי מבחן, שתבדוק את הצורה המפורטת יותר של התפשטות והגמוניה אתנוקרטית, כמו גם את צורות ההתנגדות והאתגור למערכת; (ג) דיון תיאורטי והתאמות, במיוחד אל מול הכתיבה החדשה הפורה בנושא מיעוטים ומדינות (ראו: Young, 2002; Kymlicka, 2001 Offe, 2001), ומול הכוחות המבניים המשפיעים על מדינת הלאום, כמו הגלובליזציה הכלכלית, ו/או העצמה וההשפעה הגוברות של השיח על זכויות האדם והמיעוטים. כותבי המאמר החלו כבר במאמצים בכיוונים אלה, אך עדיין קיים צורך במחקר נוסף נרחב כדי להעשיר את הבנתנו בדבר המדינות האתנוקרטיות ומבנה משטריהן.
 

מקורות
 
Adalah (1998). Legal Violations of Arab Rights in Israel: Sehfa'amre. Adala.
Agnew, J. (1999). "Mapping Political PowerBeyondState Boundaries: Territory,
Identity and Movement in World Politics." Millennium: Journal of International
Studies 28 (3), pp. 499-521.
Akenson, D. (1992). God's Peoples: Covenant and Land in South Africa, Israel and
Ulster. Ithaca: CornellUniversity Press.
Anderson, B. (1991). Imagined Communities: Reflections on the Origin and Spread of
Nationalism. London: Verso.
Anderson, B. (1996). "Introduction." In G. Balakrishnan (Ed.), Mapping the Nation
(pp. 1-16). New York: Verso.
Andersen, E.-A. (1999). An Ethnic Perspective on Economic Reform: The Case of
Estonia. Ashgate: Aldershot.
Axtmann, R. (1996). Liberal Democracy into the Twenty-First Century:
Globalization, Integration, and the Nation-State. Manchester: ManchesterUniversity Press.
Barak, A. (1998). "The Role of Supreme Court in a Democracy." Israel Studies 3 (2),
pp. 8-16.
Barber, B. (1995). Jihad Vs MacWorld. New York: Ballantine.
Benvenisti, M. (2001). Sacred Landscapes. Los Angeles: University of California
Press.
Bermeo, N. (1997). "Myths of Moderation: Confrontation and Conflict During
Democratic Transitioins." Comparative Politics 29 (3), pp. -----.
Boal, F. W. (1987). "Segregation." In M. Pasion (Ed.), Social Geography: Progress
and Prospect (pp. 90-128). Beckenham: Croom Helm.
Brubaker, R. (1996). Nationalism Reframed: Nationhood and the National Question
in the New Europe. London: CambridgeUniversity Press.
Castells, M. (1997). The Power of Identity: Economy, Society and Culture. Oxford:
Blackwell.
Collier, D., and Levitski, S. (1997, April). "Democracy with Adjectives: Conceptual
Innovation in Comparative Research." World Politics 49, pp. 430-451.
Connor, W. (1994). Ethnonationalism: the Quest for Understanding. Princeton:
PrincetonUniversity press.
Dahl, R. (1995). Democracy and Its Critics. New Haven: YaleUniversity Press.
Esman, M. J. (1977). "Perspectives on Ethnic Conflict in Industrialized Societies." In
M. J. Esman (Ed.), Ethnic Conflict in the Western World (pp. 371-390). Ithaca: CornellUniversity Press.
Falah, G. (1996). "Living Together Apart: Residential Segregation in Mixed
Arab‑Jewish Cities in Israel." Urban Studies 33 (6), pp. 823-857.
Fenster, T., and Yiftachel, O. (Eds.) (1997). Frontier Development and Indigenous
Peoples. Oxford: Pergamon (Progress in Planning Series).
Fincher, R., and Jacobs, J. (Eds.) (1998). Cities of Difference. New York: Guilford
Press.
Foweraker, J. and Landman, T. (1997). Citizenship Rights and Social Movements.
Oxford: OxfordUniversity Press.
Fredrickson, G. (1988). "Colonialism and Racism: United States and South Africa in
Comparative Perspective." In G. Fredrickson (Ed.), The Arrogance of Racism (pp. 112-131). Middletown: WesleyanUniversity Press.
Gavison, R. (1999). "Jewish and Democratic? A Rejoinder to the 'Ethnic Democracy'
Debate." Israel Studies 4 (1), pp. 44-72.
Ghanem, A. (1997). "The Limits of Parliamentary Politics: The Arab Minority in
Israel and the 1992 and 1996 Elections." Israeli Affairs 4 (2), pp. 72-93.
Ghanem, A. (1998). "State and Minority in Israel: The Case of EthnicState and the
Predicament of Its Minority." Ethnic and Racial Studies 21 (3), pp. 428-447.
Ghanem, A. (2000). The Palestinian-Arab Minority in Israel, 1948-2000. Albany:
SUNY Press.
Gramsci, A. (1971). Selections from Prison Notebook. New York: International
Publishers.
Gurr, T. and Harff, B. (1994). Ethnic Conflict in World Politics. Boulder: Westview
Press.
Hakli, J. (2001). "In the Territory of Knowledge: State-Centred Discourses and the
Construction of Society." Progress in Human Geography 25 (3), pp. 403-422.
Hall, S. (1997). "Introduction: Who Needs Identity?" In S. Hall and P. du Gay,
Questions of Cultural Identity (pp. 1-18). London: Sage.
Hallik, K. (1998). "Non-Estonians: Historic and Demographic Background." In M.
Heidmets (Ed.), Russian Minority and Challenges for Estonia (pp. 13-28). Tallinn: TPÜ(Estonian).
Harris, E. (2001). Nationalism and Democratisation: Politics of Slovakia and
Slovenia. Ashgate: Aldershot.
Harvey, D. (1989). The Condition of Postmodernity. Oxford: Basil Blackwell.
Heidmets, M (Ed.) (1998). "Russian Minority and Challenges for Estonia."Tallinn:
TPÜ (Estonian).
Held, D. (1990). "The Decline of the Nation State." In S. Hall and M. Jacques (Eds.),
New Times: The Changing Face of Politics in the 1990s (pp. 191-204). London: Lawrence and Wishart.
Herb, G., and Kaplan, D. (Eds.) (1999). Nested Identities: Nationalism, Territory and
Scale. Boulder: Rownan and Littlefield.
Hobsbawm, E. (1990). Nations and Nationalism Since 1780. Cambridge: Cambridge
University Press.
Holmes, S. (1996). Passion and Constraint: The Theory of Liberal Democracy.
Chicago: University of Chicago Press.
Jackson, P., and Penrose, J. (Eds.) (1993). Constructions of Race, Place and Nation.
London: UCL Press.
Jacobs, J. (1996). Edge of Empire. London: Routledge.
Kemp, A. (1998). "From Politics of Location to Politics of Significance: The
Construction of Political Territory in Israel's First Years. Journal of Area Studies
12 (1), pp. 74-101.
Kook, R. (1998). "The Fact of Pluralism and Israeli National Identity." Philosophy
and Criticism 24 (6), pp. 1-24.
Kretzmer, D. (1990). The Legal Status of the Arabs in Israel. Boulder: Westview
Press.
Kymlicka, W. (1995). Multicultural Citizenship: A Liberal Theory of Minority Rights.
Oxford: Clarendon Press.
Kymlicka, W. and Norman, W. (1994). "Return of the Citizenship: A Survey of
Recent Work on Citizenship Theory." Ethics 104, pp. 352-381.
Kymlicka 2001
Laclau, E. (1994). "Introduction." In E. Laclau, The Making of Political Identities (pp.
1-8). London: Verso.
Lane, J. E. and Erson, S. O. (1991). Politics and Society in Western Europe. London:
Sage.
Lijphart, A. (1977). Democracy in Plural Societies: A Comparative Exploration. New
Haven: YaleUniversity Press.
Linz, J., and Stepan, A. (1996). Problems of Democratic Transition and
Consolidation. Baltimore: JohnHopkinsUniversity Press.
Lipset, M. (1959). "Some Social Requisites of Democracy: Economic Development
and Democracy." American Political Science Review 53, pp. -----.
Little, D. (1994). Sri Lanka: The Invention of Enmity. WashingtonDC: US Institute
for Peace.
Lustick, I. (1979). "Stability in Deeply Divided Societies: Consociationalisation vs.
Control." World Politics 31, pp. 325-344.
Lustick, I. (1993). Unsettled States, Disputed Lands. Ithaca: CornellUniversity Press.
Lustick, I. (1997, October). "Lijphart, Lakatos and Consociationalism. World Politics
69, pp. -----.
Mann, M. (1999, June). "The Dark Side of Democracy: The Modern Tradition of
Ethnic and Political Cleansing." New Left Review 253, pp.18-45.
Massey, D. (1994). Space, Place and Gender. Oxford: Blackwell.
Maynes, C. (1993, spring). "Containing Ethnic Conflict." Foreign Policy 90, pp. 3-21.
McGarry, J. (1998). "Demographic Engineering: the State-Directed Movement of
Ethnic Groups as a Technique of Conflict Regulation." Ethnic and Racial Studies 21 (4), pp. 613-638.
McGarry, J. and O'Leary, B. (1995). Explaining Northern Ireland: Broken Images.
Cambridge: Basil Blackwell.
McGarry, J. and O'Leary, B. (Eds.) (1993). The Politics of Ethnic Conflict Regulation.
London: Routledge.
Murphy, A. (1996). "The SovereignState System as a Political-Territorial Ideal:
Historical and Contemporary Considerations." In T. Biersteker and S. Weber (Eds.), State Sovereignty as Social Construct (pp. 81-120). Cambridge: CambridgeUniversity Press.
Murphy, A. (2002). "The Territorial Underpinnings of National Identity." Geopolitics
7 (2), pp. -----.
Offe 2001
Paasi, A. (1998). "Boundaries as a Social Process: Territoriality in the World of
Flows." Geopolitics 3, pp. 123-146.
Paasi, A. (1999). "The Social Construction of Territorial Identities." Geography
Research Forum 18, pp. 5-18.
Peiris, G. H. (1996). Development and Change in Contemporary Sri Lanka:
Geographical Perspectives. Colombo: LakeHouse.
Penrose, J. (2000). "The Limitation of Nationalist Democracy: The Treatment of
Marginal Groups as a Measure of State Legitimacy." Hagar: International Social Science Review 1 (2), pp. 33-62.
Rabinowitz, D. (1997). Overlooking Nazareth. Cambridge: CambridgeUniversity
Press.
Rabushka, A. (1973). Race and Politics in Urban Malaysia. Stanford: Hoover
Institution Press.
Roded, B. (1999). Settlers and Frontiers: The Israeli Negev and Sri Lankan
Mahaweli. MA Thesis: Department of Geography, Ben-GurionUniversity, Beer‑Sheva, Israel.
Rouhana, N. (1997). Palestinian Citizens in an Ethnic Jewish State: Identities and
Conflict. New Haven: YaleUniversity Press.
Rouhana, N. (1998). "Israel and Its Arab Citizens: Predicaments in the Relationship
between EthnicStates and Ethnonational Minorities." Third World Quarterly 19 (2), pp. 277-296.
Rumley, D. (1999). The Geopolitics of Australia's Regional Relations. London:
Kluwer Academic.
Rustow, D. (1970) "Transitions to Democracy." Comparative Politics 3, pp. 337-363.
Ruutsoo, R. (1998). "Estonian Citizenship Policy in a Context of Emerging
NationState." In M. Heidmets (Ed.), Russian Minority and Challenges for Estonia (pp. 139-202). Tallinn: TPÜ (Estonian).
Said, E. (1994). The Politics of Dispossession: The Struggle for Palestinian
Self‑Determination. London: Catto and Windus.
Sassen, S. (1998). Globalisation and Its Discontents. New York: Wiley and Sons.
Sassoon, A. S. (1987). Gramsci's Politics. Minneapolis: University of Minnesota
Press.
Semjonov, A. (2000). "Estonia: NationBuilding and Integration, Political and
Legal Aspect." COPRI Working Papers #8.
Shafir, G. (1995). Immigrants and Nationalists: Ethnic Conflict and Accommodation
in Catalonia, the Basque Country, Latvia and Estonia. Albany: SUNY Press.
Shafir, G. (1996). "Zionism and Colonialism: A Comparative Approach." In M.
Barnett (Ed.), Israel in Comparative Perspective (pp. 227-244). Albany: SUNY Press.
Sibley, D. (1996). Geographies of Exclusion. London: Routledge.
Smith, A. D. (1995). Nations and Nationalism in a Global Era. Cambridge: Polity.
Smith, Anthony, (1991). National Identity. London: Penguin.
Smooha, S. (1990). "Minority Status in an Ethnic Democracy: The Status of the Arab
Minority in Israel." Ethnic and Racial Studies 13 (3), pp. 389-412.
Smooha, S. (1997). "Ethnic Democracy: Israel as an Archetype." Israel Studies 2 (2),
pp. 198-241.
Soysal, Y. N. (1994). Limits of Citizenship: Migrants and Postnational Membership
in Europe. Chicago: University of Chicago Press.
Stasiulis, D., and Yuval-Davis, N. (Eds.) (1995). Unsettling Settler Societies:
Articulations of Gender, Race, Ethnicity and Class. London: Sage.
Taylor, P. (1995). "Beyond Containers: Internationality, Interstateness,
Interterritoriality." Progress in Human Geography 19 (1), pp. 1-15.
Taylor, P. (1996). "The End of the TerritorialState?" Geography Research Forum
16, pp.16-28.
Theile, C. (1999). "The Criterion of Citizenship for Minorities: the Example of
Estonia." ECMI Working Paper #5.
Tilly, C. (1996). "The Emergence of Citizenship in France and Elsewhere." In C. Tilly
(Ed.), Citizenship, Identity and Social History (pp. 223-236). London: CambridgeUniversity Press.
Tocqueville, A. de (1961). Democracy in America. New York: Schocken Books.
Van den Berghe, P. (1960). Race and Racism. New York: Wiley.
Yiftachel, O. (1992). Planning a Mixed Region in Israel: the Political Geography of
Arab-Jewish Relations in the Galilee. Aldershot, Hants: Avebury.
Yiftachel, O. (1992a). "The Ethnic Democracy Model and Its Applicability to the
Case of Israel." Ethnic and Racial Studies 15 (1), pp. 125-136.
Yiftachel, O. (1996). "The Internal Frontier: The Territorial Control of Ethnic
Minorities." Regional Studies 30 (5), pp. 493-508.
Yiftachel, O. (1997). "Israeli Society and Jewish-Palestinian Reconciliation:
'Ethnocracy' and its Territorial Contradictions." Middle East Journal 51 (4), pp. 505-519.
Yiftachel, O. (1998, Summer). "Democracy or Ethnocracy? Territory and Settler
Politics in Israel/Palestine." MERIP (Middle Eastern Research and Information) 28 (2), pp. 8-14.
Yiftachel, O. (1999). "'Ethnocracy: The Politics of Judaizing Israel/Palestine.
     Constellations 6 (3), pp. 364-390.
Yiftachel, O. and Kedar, S. (2000). "Landed Power: The Emergence of an Ethnocratic
     Land Regime in Israel." Teorya Uvikkoret (Theory and Critique) 19 (1), pp. 9-23 (Hebrew).
Yiftachel, O., and Meir, A. (Eds.) (1998). Ethnic Frontiers and Peripheries:
    Landscapes of Inequality in Israel. Boulder: Westview Press.
Young 2002
Zakaria, F. (1997). "The Rise of Illiberal Democracy." Foreign Affairs 76 (6), pp.
22‑43.
חזרה ל "אוניברסיטת בן גוריון"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 245846431שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb