מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
מוסדות אחרים
בקשת מחילה מהפלסטינים / פרופ' דוד ברזילי

http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-3363285,00.html

על הפליטים והסבל, על חוק השבות, על שנים של התעלמות ואי לקיחת אחריות - סליחה היסטורית מהעם הפלסטיני, ותקווה לשכנות טובה

מכל הרעות שהביא כישלונן של שיחות קמפ-דיוויד בקיץ 2000, דומני שהבולטת ביותר היא המכה שנחתה על מחנה השלום בישראל. מאז נראה שאבדה הדרך, והאמירה נותרה מגומגמת ועמומה. לרגע נגוזו הנחישות והאמונה בצדקת הדרך. אך דומני שעתה, מששקטו חולות הסערה, ניתן לשוב ולראותן בבירור. מתוך כך, ניתן לשוב ולפעול לפתיחתו של דיאלוג אמיתי וכן בין שני העמים; דיאלוג המבוסס על אישור הדדי של העמים וזכויותיהם. לשם תרומת חלקנו ביצירת התנאים לכך, מן הראוי לקרוא למדינת ישראל, מתוך בגרות וחוסן, לבקש באופן רשמי סליחה מן העם הפלסטיני על העוול שנעשה לו במהלך מימושו של המפעל הציוני; סליחה על הסבל הרב, שהיה מנת חלקו של עם זה עוד בימים שקדמו להקמתה של מדינת ישראל, ועל הסבל שהוא ממשיך לחוות עד עתה.

 

אכן, ניתן לפתוח ולומר לעם הפלסטיני: סבל רב סבלנו אנו וסבלתם אתם במאה ועשרים השנים האחרונות. רבים מכם ראו את יקיריהם נהרגים, אחרים ראו אותם הורגים. הרבה מכם עזבו את ביתם, רבים ראו את ביתם נהרס, ורבים הפכו לפליטים חסרי בית. רבים מכם עברו חוויות משפילות, נשיכם וזקניכם חוו אלימות במחסומים, רבים מכם נלקחו לחקירה או למאסר לעיני ילדיהם. אין ספק, טרגדיה נוראה ומתמשכת. אין טעם לומר לכם שהעם היהודי והעם בישראל מודעים מקרוב, מניסיון אישי וקולקטיבי, לסבל, להשפלה שבחוסר אונים ולכאב שבשכול. יתר על כן, העם הישראלי שילם וממשיך לשלם מחיר ערכי ומוסרי יקר בגין הסכסוך, ובארבעת העשורים האחרונים - בגין השליטה על עם אחר. את הפלסטינים הכיבוש דיכא, את הישראלים הוא השחית.

 

אך עיקר ההתנצלות הוא במישור העמוק יותר. בקשת הסליחה היא בראש וראשונה על כך שהתעלמנו מכם. פנינו למדינות השכנות, פנינו להנהגתכם, אבל אף פעם לא פנינו אליכם ישירות. דיברנו עם הבריטים, עם הצרפתים, עם האמריקנים והאו"ם, אבל אף פעם לא אל תושביה הערבים של ארץ ישראל, קרי: הפלסטינים. מעולם לא הפגנו כלפיכם - והכוונה לאנשים, בשר ודם - דאגה כנה ועמוקה. ולא חשנו באחריות קולקטיבית ואישית לשיפור מצבכם, נהפוך הוא: מצאנו תירוצים מתירוצים שונים – ולדאבוננו, נתתם לנו מהם בשפע - כדי לפתור אותנו מכל אחריות. אכן, האשמנו אתכם. האשמנו את מנהיגיכם, את מדינות ערב, את העולם - אבל אף פעם לא לקחנו אחריות פעילה על חלקנו בסבלכם.

 

במיוחד יש להצטער על חלקנו בסבל של מה שקרוי הפליטים הפלסטינים. מבלי להיכנס לסוגיית האחריות להיווצרות התופעה, ברור בעליל שישראל חטאה בכך שלא אפשרה לרובם לשוב לבתיהם ויישוביהם מיד לאחר מלחמת 1948 ולאחר מלחמת 1967. אילו נעשה הדבר, וקרוב למיליון הערבים שהיו מעורבים בעצמם בשתי גלויות אלו היו מוצאים את דרכם לביתם, הרבה מן העוול, שהיום הוא מנת חלקם של יותר מארבעה מיליון פליטים, היה נחסך. באותה מידה, ברור בעליל שקיים פגם מוסרי בכך שהמדינה החדשה חוקקה חוק שבות, במסגרתו ניתן לכל יהודי המבקש זאת לחיות בארץ ישראל כאזרח ישראלי, בעוד שנשללת להלכה ולמעשה זכות שיבה מאנשים שנולדו בארץ רק משום שאינם יהודים.

 

מה שחשוב באמת הוא ההכרה העקרונית - והצעד המשתמע מתוקפה - בכך שזכותו של עם להיות חופשי אינה תלויה בדבר. זו זכות טבעית, אפריורית, קטגורית 
ומוחלטת. כל הטענות שהבאנו עד כה, המצדיקות מניעת חופש מעם אחר, אינן מן העניין. העם בישראל היה צריך מזמן להכיר כי אין הוא זכאי לבקש כל תמורה בגין החופש שהוא נותן לעם הפלסטיני. ולכן, מה שמדינת ישראל צריכה לעשות לאלתר, בלא תנאים מוקדמים וללא כל הגבלות ואיסורים, זה לאפשר לפלסטינים להקים להם מדינה בגבולות ריכוזי האוכלוסין שבגדה המערבית ורצועת עזה. אני במפורש משתמש במילה "לאפשר", ולא "להעניק" או "לתת", כי באמת, מלבד זה שאנו בעלי השררה - אין זו זכותנו ואין הדבר תלוי בנו.

 

מדינת ישראל צריכה לעשות הכל על מנת לשכנע את תושביה ומנהיגיה של המדינה החדשה לחיות עמה בשלום - אבל זוהי זכותכם להחליט. איננו יכולים לכפות זאת עליכם או לסחוט זאת מכם בכוח. לנו לא ניתן אלא לקוות באופטימיות זהירה, שהמדינה שתקימו תהא מדינת דמוקרטית-חילונית ולא אוטוקרטית-דתית; שתהא זו מדינה המעוגנת על יסודות של צדק וזכויות אדם. מדינה אשר, כמו מדינת ישראל, תכיר בחיוניותו של השלום לצביונה ולחיי תושביה, ומתוך כך תבקש שלום ותרדפהו. אזי, אני מאמין, הגם שרחוק הוא ורצוף אתגרים בדרך, יבוא המחר שבו נוכל סוף-סוף להביט אחד אל השני בגובה העיניים, ואפילו לחייך.

 

הכותב מלמד פילוסופיה ומחשבה מדינית באוניברסיטה של קליפורניה בסאן דיאגו, ולשעבר ראש התוכנית למדעי היהדות במכללת וירג'יניה-טק
 

חזרה ל "מוסדות אחרים"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 244939410שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb