מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
מאמרים כלליים
הרדיקליזם של השמאל באקדמיה העברית

 http://www.nativ.cc/nativ3_2004/socrat.htm

 

כתב עת למחשבה מדינית חברה ותרבות
 
מאמר זה מופיע בנתיב  •  שנה שבע עשרה  •  גיליון 3-4 (98-99)  •  סיון  תשס"ד  •  יוני  2004 
 


שלמה סוקרט


 
--------------------------------------------------------------------------------

שלמה סוקרט הינו שם עט לפרופסור מרצה באחת האוניברסיטאות בארה"ב,

המעדיף להישאר בעילום-שם.


--------------------------------------------------------------------------------


יום אחד, כשההיסטוריונים יגרדו את פדחתם בנסותם להבין את טירוף המערכות שפקד את מדינת היהודים כאשר זו אימצה ללבה את לבנת החבלה הקרויה הסכמי אוסלו, מן הראוי שיקדישו מעט תשומת לב לאנשי האקדמיה שפעלו בישראל בעת ההיא. הם יביטו אחורה בתימהון וישאלו את עצמם – כיצד זה קומץ רדיקלים יהודים, עוכרי עמם, אימץ לעצמו את סדר-היום של האויב, ובעשותו כן פעל על מנת לפגוע במולדתו.

על מנת לסייע לאותם היסטוריונים עתידיים במלאכתם, ולהקל מן העומס שירבוץ על כתפיהם, ברצוננו להעמיד לרשותם חומר רקע אודות כמה מן הדמויות המככבות בזירה האקדמית בעת הזאת.


 

רקע

כאשר מבקרים אנשי אקדמיה, מן הראוי להגדיר כמה הנחות יסוד:

אין אנו דוגלים בצנזורה פוליטית בקמפוסים של ישראל (או של כל מדינה אחרת); איננו מאמינים בהגבלת חופש הביטוי מעבר למגבלות החוק הקשורות בהוצאת דיבה או בהסתה למעשי פשע; הפצתן של אידיאולוגיות שמאלניות קיצוניות אינה תופעה שיש להילחם בה באמצעות צנזורה, אלא דרך דיון פוליטי. מצד שני, איננו מסכימים עם מערכת העקרונות הרווחת, לפיה מימון נדיב של השמאל הקיצוני הנו בגדר זכות אוטומטית הנובעת מעצם מעמדם של אותם פעילים.

אנו מבחינים בין הקיצונים הפועלים בקמפוסים בישראל לבין אנשי האקדמיה וההוגים הפועלים שם. בין אנשי האקדמיה בישראל ישנם כישרונות מן המעלה הראשונה העושים את מלאכתם נאמנה, אלא שקולם נבלע בהמולה שמחוללת חבורה של רדיקלים.

יש לדעת שההשכלה הגבוהה בישראל מרוכזת סביב מה שנהוג לכנות "שבע הגדולות" – אוניברסיטאות המחקר המקבלות את נתח הארי מתוך תקציבי הממשלה המיועדים להשכלה גבוהה. לצד אלה פועלות גם מכללות שאינן בגדר מכוני מחקר, שגם הן בבעלות הממשלה. תקציביהן נמוכים משל שבע הגדולות ודרישות הקבלה אליהן יותר נמוכות.


מתוך שבע אוניברסיטאות המחקר, בשתיים כמעט ולא נמצא מעורבות פוליטית – בטכניון שבחיפה ובמכון וייצמן שברחובות. מעט מן הפרופסורים הפועלים שם עסוקים בפוליטיקה, בין אם הם שייכים לשורות השמאל ובין אם לימין, וגם הם נוטים לשמור על פרופיל ציבורי נמוך. אוניברסיטת בר-אילן היא באופן יחסי א?-פוליטית, חרף התדמית שהודבקה לה כחממת הקיצוניים בשל העובדה שרוצחו של רבין, יגאל עמיר, נמנה על תלמידיה. כך שאנו נותרים עם ארבע: האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ת"א, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בן-גוריון שבנגב. באופן מסורתי נחשבות שתי הראשונות לליגה המובילה של ההשכלה הגבוהה בישראל, בעוד ששתי האחרות הנן מרכזים אזוריים להשכלה גבוהה. ניתן לטעון ששני המוסדות הללו הם מעוזם של אנשי האקדמיה האנטי-ישראליים הקיצוניים ביותר בישראל. כך או אחרת, כל ארבעת המוסדות היו למרכזי קיצוניות, לקמפוסים של רדיקליזם אנטי-ישראלי.


 

תפוקה נמוכה, איכות ירודה

כבכל מקום גם בישראל, ההערכה לה זוכה מרצה באוניברסיטה אמורה להיקבע על-פי שני קריטריונים מרכזיים: פרסומים (ורצוי שיופיעו בפורומים בינלאומיים) והערכת הוראה. בישראל מדד הערכת ההוראה אינו משח?ק תפקיד ראוי כשמדובר בקבלת תפקיד ובהעלאה בדרגה. באשר לפרסומים בכתבי-עת בינלאומיים, אלה נבחרים ונבחנים בקפידה על-ידי מערכת שופטים קפדנית. דווקא כתבי-עת, ולא ספרים, נחשבים לקנה-המידה החשוב. הדברים משתנים בהתאם לתחום המחקר, אך בדרך כלל פרסום ספרים יוקרתי פחות, וזאת בשל העובדה שאלה אינם זוכים לבחינה כה קפדנית של בוחנים בעלי שם שאינם נמנים על חברי מערכת כלשהי. גם כתבי-עת פנים-ארגוניים, כמו הוצאות ספרים, אינם "נחשבים".

במרבית התחומים רק לפרסום באנגלית יש חשיבות; לעתים גם צרפתית תימצא ראויה. פרסומים בעברית אינם מועילים בדרך כלל, למע?ט בנושאי תלמוד ומשפטים. (הלצה רווחת מספרת שאלוהים לא קיבל קביעו?ת כ??יוון שפרסם רק בעברית, וללא הערות שוליים...). נמצא, שפרופסורים רבים שדעותיהם הפוליטיות קיצוניות, מצליחים למרות מיעוט פרסומיהם. בחלק מהמקרים מפרסמים אנשים אלה בכתבי-עת פוליטיים כמו אלה של אש"פ, ובפרסומים המזוהים עם תנועות מרקסיסטיות. ישנם חברי סגל אנטי-ציוניים הכותבים בעיקר ל"כתב-העת ללימודים פלשתיניים" – כלי תעמולה של אש"פ המתפרסם במסווה של כתב-עת אקדמי. כתב-עת זה נוהג להתייחס להקמתה של ישראל כאל אל-נאכ?בה (הקטסטרופה).

בהקשר זה מעניין לבחון את הישגיהם האקדמיים של רון פונדק ויאיר הירשפלד, השניים שפעלו בסקנדינביה והכשירו את הקרקע, יחד עם אש"פ, לתהליך שהוביל להסכמי אוסלו, ואחר כך סייעו בהכנת מסמך ההסכם בין ביילין לאבו-מאזן. פונדק, העומד בראש "מרכז שמעון פרס לשלום", הוא מחברו של ספר אחד – The Struggle for Sovereignty. הוא אינו יכול לזקוף לזכותו ולו פרסום אחד בבמה אקדמית כלשהי. הירשפלד, הנמנה עם סגל המחלקה ללימודי היסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, לא פרסם דבר בבמה אקדמית ראויה, למעט עבודת הדוקטורט שלו אותו סיים ב- 1976. את זיכרונותיו מתקופת אוסלו העלה על הכתב ופרסם בספר פופולרי. העסקתו במסגרת אקדמית מעמידה בסימן שאלה את אמות-המידה המשמשות את האוניברסיטאות בישראל בבחירת חברי הסגל שלהן.

עיוות אמות-המידה נובע בחלקו מהפוליטיזציה הרווחת בקמפוסים. בחלק מן המקרים לא ניתן להסביר את העסקתם ואת קידומם של אנשים, אלא אם מייחסים זאת לאחוות שמאלנים הפועלים זה לצד זה לקידום ערכי התקינות הפוליטית בנוסח הרדיקלי שלה. רבים מבין העומדים בראש האוניברסיטאות בישראל היו בעצמם חברי סגל מקרב חוגי השמאל, שנודעו בשימושם בדעה פוליטית כבנייר לקמוס בבואם לחרוץ את גורלן של קריירות אקדמיות. כתוצאה מכך גוברת הפוליטיזציה באוניברסיטאות בישראל, והשפעתם של חוגי השמאל הולכת וגוברת.

עם זאת חשוב לציין, שיש מבין הקיצוניים שהם אנשי מחקר בעלי שם שפרסומיהם זכו להכרה. לדוגמה, ברוך קימרלינג, פרופסור מן האוניברסיטה העברית, אנטי-ציוני פעיל במפלגת חד"ש, הוא חוקר מכובד בתחומו הזוקף לזכותו רשימת פרסומים מרשימה בתחום הסוציולוגיה; כך גם בנימין בית-הלחמי מאוניברסיטת חיפה, חוקר בעל שם והכרה בינלאומיים בתחום הפסיכולוגיה של כתות דתיות; הפרופסור שלמה אבינרי מהאוניברסיטה העברית, הידוע ביחסו החם לקומוניזם ובאהדתו לרעיונותיו של שמעון פרס, זוקף לזכותו פרסומים ברחבי העולם בתחום מדע המדינה. אך אלה הם בבחינת היוצא מהכלל.


*


נקרא עתה לאנשים בשמם, לפי סדר האלפבית. נציין כי כמות הקיצונים באוניברסיטאות בישראל כה גדולה, שהרשימה שלפנינו היא בהכרח חלקית בלבד.


 

 

חטאיה של ישראל

דן בר-און, חבר המחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון, פרסם, לאחר פרוץ האלימות הפלשתינית בשנת 2000, מכתב למערכת בו קרא לשמאל הישראלי לארגן מסע הסברה נגד שירות בצה"ל, ולבתי-משפט בינלאומיים קרא להעמיד לדין אנשי צבא ישראלים.

בנימין בית-הלחמי הנזכר לעיל כתב סדרת ספרים ומאמרים בהם תיאר את ישראל כח?ברה מיליטריסטית מושחתת. באחד מהם, The Israeli Connection: Who Israel Arms and Why הוא מפתח תיאוריית קונספירציה לפיה ישראל מו?כרת, לכאורה, נשק למדינות במרכז אמריקה ודרום אפריקה, כמו גם לשאח של איראן. בית-הלחמי מאמין כי היות שישראל ה?נ?ה ח?ברה קולוניאלית דכאנית, היא נרתמת ללחימה בדקולוניזציה ברחבי העולם כדרך להגן על עצמה. (לא עלה בדעתו של האיש שאולי ישראל מוכרת נשק על מנת לתחזק את תעשיותיה הצבאיות, על מנת לממן את התעשיות שייתנו בידה אמצעים ללחימה באויביה, להגנה על אזרחיה.) בספרו In Original Sins: Reflections on the History of Zionism and Israel מרחיק בית-הלחמי לכת. הוא הולך צעד אחד רחוק יותר מההיסטוריונים החדשים, וטוען נגד זכותם הלגיטימית של היהודים להגדיר עצמם כאומה. הוא יוצא נגד הציונות מיסודה ומכנה אותה אידיאולוגיית גזע עליון (ולמותר לציין את הקשר שבין כינוי זה לבין האידיאולוגיה הנאצית).

אורי בן-אליעזר, סוציולוג מאוניברסיטת חיפה, מבלה את רוב זמנו בניסיון להוכיח שישראל היא חברה מיליטריסטית ושהפיכה צבאית ממשמשת ובאה. אוצר פרסומיו מונה שלושה מאמרים, אחד מהם עוסק בסוגיית ההפיכה הצבאית בישראל, וספר אחד The Making of Israeli Militarism .

שמו של חיים גורדון, הנמנה עם חברי סגל בית-הספר לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון, עלה לכותרות כאשר חתמו שלושים וחמישה מעמיתיו על עצומה שקראה להעמידו לדין משמעתי בגין הפרת כלליה האקדמיים של האוניברסיטה. נראה שגורדון, במהלך הרצאותיו, נהג להשתמש בלשון הפוגעת בנשים ובקבוצות אתניות, בפרט ביהודים יוצאי עדות המזרח וביהודים ממוצא רוסי. הוא נהג להעליב את עמיתיו באופן קבוע ולנהל דיונים פוליטיים במהלך שיעוריו. גורדון נהג להזמין חברי כנסת ממפלגת חד"ש לשאת דברים בפני תלמידיו, מבלי לדאוג לכך שגם דעות אחרות תישמענה. תלמידים התלוננו על כך שגורדון הענישם על שהתנגדו לדעותיו. הסיפור על שלטון האימים של גורדון בכיתות הלימוד הגיע לעיתונות כשתלמידיו הקליטו כמה מהרצאותיו השערורייתיות. גורדון העניק ריאיון לטלוויזיה בו אמר שי?צא לחגוג אם לאריאל שרון יהיה התקף-לב, ושלדעתו בנימין נתניהו הוא חלאה. את מתיישבי יש"ע כינה בני-זונה.

נווה גורדון, המלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת בן-גוריון, ידוע במאמרים שפרסם בכתבי-עת מרקסיסטיים, ב- Journal of Palestine Studies ובכתבי-עת קיצוניים נוספים. הוא טוען שהוא מומחה בנושא עינויים. את הכיוון הפוליטי שלו ניתן ללמוד ממכתב למערכת שפרסם בעיתון הארץ (עליו חתם גם יגאל ברונר מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטת ת"א), בו כתב שישראל וברק מבינים רק אלימות, ולכן על הערבים להמשיך ולהפעיל אמצעי זה. הוא עצמו אינו רופא, אך הוא עומד בראש "רופאים ישראלים-פלשתינים למען זכויות אדם". הוא כתב מאמר ארוך בשבחו של נורמן פינקלשטיין, בכיר מכחישי השואה היהודיים.

ברוך קימרלינג, פרופסור לסוציולוגיה אנטי-ציוני מהאוניברסיטה העברית וחבר מפלגת חד"ש. בכתבה שפרסם ב הארץ, קרא לפלשתינים להחריף את האלימות על מנת לזכות בוויתורים מצדה של ישראל. שעות ספורות לאחר פרסום הדברים פוצץ עצמו מחבל מתאבד סמוך לאוטובוס בירושלים. מאוחר יותר הסביר קימרלינג שאהוד ברק אשם באלימות הפלשתינית, משום שלא השכיל לוותר לאש"פ.

ליוסי מרט, גיאולוג ימי מאוניברסיטת חיפה, יש כמה רעיונות מעניינים. מרט טוען שעל סמך ראיות מתחום הגיאולוגיה, התנ"ך כולו מופרך. מרט ממשיך ואומר שארץ ישראל אינה קדושה עבור היהודים כולם, ושכל ניסיון מטעמם של רבנים לתאר את הדברים באופן מסולף הנו בבחינת פשע. הוא מסכם ואומר: "ברור עד כמה אותן הצהרות של רבנים בדבר קדושתה של ארץ ישראל תרמו לרצח רבין, גם אם בעקיפין".

בני מוריס מאוניברסיטת בן-גוריון, שחקן מוביל בליגת האנטי-ציונים האקדמיים שבנגב, ידוע בעיקר בשל טענתו שמלחמת 1948-1949 היתה מלחמה בה גולית החזק והחמוש יצא נגד דוד הערבי, החלש והמסכן. במשך השנים עשה הכל על מנת לעוות ולסלף את העובדות, בנסותו לנמק את טיעוניו. לדעתו של מוריס הערבים היו, מאז ומתמיד, מתונים ושוחרי שלום, בעוד היהודים הם האכזריים, הקולוניאליסטים והתוקפנים העושים הכל על מנת לטרפד את התפתחותם של יחסי אחווה ורעות. בפרסומיו הרבים מתוארת ההיסטוריה של ישראל כרצף של מתקפות חסרות סיבה.

אילן פפה מאוניברסיטת חיפה הוא אולי המגמתי ביותר מבין ההיסטוריונים החדשים. שלא כמו מוריס, הטוען לכך שהוא מסתמך על ראיות ומציג עובדות, פפה בז לצורך לבסס את טענותיו כלפי ישראל על עובדות וטוען שיש לכונן נראטיב פלשתיני. כמעט כל פרסומיו של פפה הם בגדר הכפשות ישראל המובאות ב- Journal of Palestine Studies. כחבר פעיל בתנועת חד"ש, התמודד פפה על מועמדות לכנסת. למעשה הוא רואה את עמדתה הרשמית של חד"ש (בדבר חזרתה של ישראל לגבולות 1949 וחלוקת ירושלים) כמתונה מדי. הוא קרא לחד"ש לנטוש את רעיון "שתי מדינות לשני עמים" לטובת חתירה להרס מוחלט של ישראל ולהקמתה של מדינה יחידה – פלשתין. השבועון החיפאי כלבו פרסם כתבה אודות פפה המצטרף למפגינים ערבים ומאשים, יחד עם אותם סטודנטים, את אהוד ברק ברצח ילדים.

יואב פלד מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטת ת"א הגיע לכותרות בשנת 1997 לאחר שאחייניתו נרצחה בפיגוע התאבדות בירושלים. בקול גדול הזמין פלד את דובר אש"פ להשתתף בהלווייתה של הנערה, ובהלוויה עצמה הסביר שבמותה אשם לא אחר מאשר ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו. פלד הביע את דבריו בפני העולם בכתבה שפרסם ב טיימס של לוס אנג'לס, שם טען שנתניהו הוא הגורם לטרור הפלשתיני.

גבריאל פיטרברג, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון, הוקיע ביקורת שפורסמה נגד ההיסטוריונים החדשים בה נטען כי הם סטליניסטים. הוא טען שהכותב סובל מ"בעיות רגשיות". שמו הופיע על עצומות שהוגשו על-ידי ערבים שניסו לגייס תמיכה בעזמי בשארה, לאחר שזה נסע לסוריה להשתתף באירועים שנערכו שם עם מותו של חאפז אל-אסאד, ובנוכחות נשיא סוריה ומנהיג החיזבאללה קרא לחזק את ה"התנגדות" כלפי ישראל.

אורי רם הוא היסטוריון חדש במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת באר- שבע. הוא ידוע בעיקר בשל הטענה שהשמיע, על-פיה זכותם של היהודים לחיות בפלשתין אינה עולה על זכותם של האנגלים לחיות בהודו.

ישראל שחק, שנפטר לאחרונה, שימש כפרופסור אמריטוס לכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה אולי האנטי-יהודי שהתבטא באופן הגלוי ביותר מבין האקדמאים הקיצונים בישראל. במהלך מרבית הקריירה שלו קידם ועודד אנטישמיות. כתביו מפארים את אתרי האינטרנט הניאו-נאציים ברחבי העולם, כמו גם את אלה של מכחישי שואה למיניהם. (הביטוי אנטישמי יהודי נשמע כאוקסימורון, אך שחק מוכיח שלא כך הדבר.) הוא הלך צעד אחד מעבר להסכמה עם העמדה הערבית, מעשה שכיח בקרב חבריו השמאלנים הישראלים, ואף מעבר לאנטי-ציונות האופנתית, ויצא בגלוי בדברי שנאה ושטנה נגד היהדות ונגד יהודים. הוא טען שהיהדות היא מקור הרוע הגורם לרוב הבעיות מהן סובל העולם. כתביו נעים סביב הרעיון שהיהדות ה?נ?ה צורה גזענית של שנאת גויים אי-רציונלית. לפי שחק, הרמב"ם לדוגמה, היה שונא גויים מובהק, והיהודים הם מעריציו של השטן. לספרו של שחק, Jewish History, Jewish Religion, מבוא שחיבר גור וידאל, המנצל את הבמה להלום באמריקאים היהודים ולהאשימם בכך שהם מנצלים את הכלכלה האמריקאית ומשתמשים בה על מנת לשרת את ישראל ולהוקיע את "היהדות הרודנית". שחק ראה בישראל "מדינת טרור". אין זה מפתיע שכתביו מתפרסמים באתרי אינטרנט של ארגונים ניאו-נאציים, של מכחישי שואה למיניהם ושל קבוצות איסלמיות רוויות שטנה. בין האתרים הניאו-נאציים המציגים את כתביו ניתן למנות את "Jew Watch" , את "The Historical Review Press" ואת "The Campaign for Radical Truth in History".

אורן יפתחאל, גיאוגרף מאוניברסיטת בן-גוריון, כתב יחד עם אסאד גאנם מאוניברסיטת חיפה, העוסק במדע המדינה, מאמר בהארץ בו מציעים השניים ליהודים לחבור לפלשתינים בחגיגות יום האדמה, לצעוד יחדיו, לצאת נגד ישראל ולהוקיע את הציונות. יפתחאל גם טען שהקריאה ליהודים ליישב את הגליל היא בבחינת "גזענות טהורה". לדעתו יש לראות בישראל דיקטטורה, כל עוד הפלשתינים המתגוררים מחוץ לגבולותיה מנו?עים מלהשתתף בבחירות. הוא מוסיף וטוען שממשלה התלויה בקולותיהם של ישראלים המתגוררים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה אינה דמוקרטית, ועל כן יש להפילה (הוא לא מפרט כיצד יש לעשות זאת).

משה צימרמן, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית, התפרסם בישראל בשל הדברים שאמר אודות היהודים המתגוררים מחוץ לקו הירוק, אותם כינה נאצים (ואת ילדיהם "היטלריוגנד"). את המתנגדים להסכמי אוסלו הוא משווה לנאצים. כשכינה מספר חברי כנסת "חקייני נאצים", הם תבעו אותו ובית-המשפט ברחובות הרשיעו בספטמבר 2000 בהוצאת דיבה.


הטבח שלא היה

בהשפעת ההיסטוריונים החדשים כביכול, קבוצה פוליטית המשכתבת את ההיסטוריה של המזרח התיכון על-פי תפישתם האנטי-ציונית והפרו-ערבית, תולים אקדמאים ישראלים רבים את האשמה בסכסוך הערבי-ישראלי בארצם. המסר פשוט: ישראל מייצגת את תמצית הרוע, היא-היא התוקפן הקולוניאלי שגרם למלחמות בערבים, כשהם מצדם רק רצו לחיות בשקט. בני מוריס, אילן פפה ואבי שליים (המתגורר בבריטניה) הם המפורסמים שבין ההיסטוריונים החדשים. אפרים קארש ואחרים חשפו את האופן המגמתי בו הם מעוותים עובדות על מנת לתמוך בסדר-היום הפוליטי שלהם.

את שפל המדרגה של שנאה עצמית המשולבת בנוכלות אקדמית, פרי הביאושים של ה"היסטוריה החדשה", שהלך צעד אחד מע?בר להצגת הדברים הרווחת בקרב הערבים וטען לטבח של אזרחים ערבים בידי יהודים, נמצא בעבודה לשם קבלת תואר מסטר שהוגשה לאוניברסיטת חיפה בשנת 1998 על ידי תיאודור (טדי) כץ, קיבוצניק חבר מר"צ. התזה של כץ נכתבה בהנחייתו של הקייס מ. פירו, פרופסור דרוזי קיצוני מן המחלקה להיסטוריה של המזרח התיכון, ונקראה, בין השאר, על-ידי פפה.

תחת שרביטם של השניים, פירו ופפה, מציג כץ נתונים אודות טבח של ערבים שהתרחש כביכול ב- 23 במאי 1948 – ימים ספורים לאחר שקיבלה ישראל את עצמאותה – בטנטורה, כפר ערבי קטן מדרום לחיפה. טנטורה חסמה כביש גישה מרכזי, וההגנה שלחה קבוצת עילית מחטיבת אלכסנדרוני על מנת להילחם בכפר ולפתוח את הכביש. חמישים חיילי צבא סוריה לחמו לצד הערבים. מספר אזרחים ערבים נהרגו במהלך הקרב שהתנהל מבית לבית. במהלך הלחימה נהרגו גם ארבעה-עשר לוחמים יהודים.

אלה הן העובדות שהיו ידועות. בתזה שלו טען כץ שבטנטורה נטבחו 200 עד 250 ערבים בידי כיתת יורים ישראלית, לאחר שנכנעו. פירו ומחלקתו העניקו לכץ את הציון המבריק 97 עבור התזה היצירתית שהוציא תחת ידיו, ומסקנות העבודה פורסמו בכלי התקשורת הישראליים. איש, לרבות התעמולה הערבית, מעולם לא טען שטבח התחולל במהלך הלחימה בטנטורה, כך שהידיעה לא עוררה גלים.

איך ייתכן שבמשך שני דורות התעלמו חוקרים כה רבים מהטבח בטנטורה? אילו אכן התחולל טבח שכזה, לא ייתכן כי היה נשמר בסוד. אותם אנשים שפרסמו את אירועי דיר יאסין ואת שהתרחש בכפר קאסם, היו שמחים להזדמנות ומפרסמים אירוע שכזה – אילו התרחש. אירועי דיר יאסין לא זו בלבד שפורסמו באמצעי התקשורת כשהתרחשו, ושימשו כחומר תעמולתי בידי מנהיגים ערבים, הם צוינו בהבלטה ומוזכרים בכל דיון בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי עד עצם היום הזה. בשלהי 1999, לאחר שאמצעי התקשורת כתבו אודות התזה של כץ, ה?רבו זרוע ההסברה של אש"פ וגופים נוספים העוסקים בנושא, לצאת ולפרסם את ממצאי המחקר החדש באתרי האינטרנט שלהם.

נשאלת השאלה: איך ייתכן שבמשך חמישים שנה איש לא דיבר, איש לא הזכיר שום טבח בטנטורה? והתשובה היא – כיוון שלא נמצאה עדות או ראיה, לא אצל כץ ופירו ולא אצל אף אחד אחר, להתרחשות כזו. העיתונות הערבית באותה עת סיקרה בהרחבה את פינוי הערבים מן העיר לאחר הקרבות, אך איש לא דיווח על טבח. הארץ דיווח על כך שארבעים ערבים נהרגו בקרב. דבר דיבר על 200 מבני העיר שנלקחו בשבי. איש לא דיבר על טבח. צה"ל תיעד את אותם מקרים בהם אזרחים ערבים נפגעו, כדוגמת פעולת התגמול ממזרח לחיפה, שהתרחשה לאחר שערבים בני המקום טבחו בפועלי בית הזיקוק בשנת 1948; צה"ל מכחיש בתוקף התרחשות הדומה לזו שמתאר כץ. גם ההיסטוריונים החדשים, שדיברו רבות על גירושם האכזר של הערבים ב- 1948-1949, מעולם לא הזכירו טבח בטנטורה. ותיקי חטיבת אלכסנדרוני החיים בינינו כיום, מדווחים על כך שאזרחים נהרגו בקרב שהתנהל מבית לבית, קרב בו הושבה אש לעבר בתים מהם נורתה אש על חיילים. אך הם מכחישים בתוקף ובזעם כל אירוע הדומה, ולו במעט, לזה שמתואר בעבודתו של כץ.

בהעדר ראיות, כץ ופירו רקחו מסמך והתבססו על ראיות שבעל-פה (של מי שלא היה שם) – שיטה המותירה פתח רחב לדמיון, לסילוף ולעיוות. הם ראיינו ערבים שרבים מהם היו ילדים בשנת 1948, והפיקו מסמך. המרואיינים סיפקו לכץ את שביקש – תיאורים מזוויעים של רצח המוני.

ותיקי חטיבת אלכסנדרוני הגישו תביעת דיבה נגד תיאודור כץ ואוניברסיטת חיפה, על סך של רבע מיליון דולרים. רבים בקרב השמאל הקיצוני בישראל החלו בגיוס תרומות על מנת לסייע בידי כץ לממן את כתב-הגנתו. בזמן המשפט, שהתקיים בשנת 2000, נחשפו סרטי ההקלטה של כץ והתברר שהדברים בפי המרואיינים היו שונים מאלה שכץ טען שהם אמרו. המקורות הערבים עמדו על כך שמעולם לא התרחש טבח במקום. רבים מהמרואיינים שצוטטו על-ידי כץ אישרו את העובדה שכץ שיבש את דבריהם. כץ ועורך-דינו בחרו לחתום על הסכם פשרה לפיו התחייב לפרסם על חשבונו מודעות התנצלות בעיתונות הישראלית, בהן יצהיר שכל סיפור הטבח היה בבחינת המצאה, ויתנצל בפני ותיקי החטיבה. (בהמשך ניסה כץ לסגת מהתחייבותו וטען כי בשעה שחתם על ההסכם היה נתון ללחץ רגשי, אך בית-המשפט סירב לקבל את בקשתו.)

אוניברסיטת חיפה הקימה ועדת חקירה פנימית שתפקידה היה לחקור את הפרשה. מסקנותיה היו שכץ סילף את דברי העדים הערבים שראיין במהלך כתיבת התזה שלו, וכי בדה ראיות. ובכל זאת לא נקטה האוניברסיטה בצעד עונשין כלשהו נגד הפרופסורים המעורבים, ולא ביטלה את תוקף התואר שהוענק לכץ. איש באקדמיה הישראלית לא גינה את מעשהו של כץ. אילן פפה, לא זו בלבד שהמשיך לטעון שכץ דובר אמת, אלא שרמז לכך כי הוא עצמו מתכוון לחזור על הדברים ולפרסמם בשמו. ברוך קימרלינג גינה את האוניברסיטה על שלא העניקה למחקרו של כץ גיבוי מלא.

מפתיעה עוד יותר העובדה כי בשעה שהתביעה הוגשה, הציעה אוניברסיטת חיפה את תמיכתה המלאה לכץ ולפירו. רקטור האוניברסיטה באותה עת היה גד גילבר, פרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון ששימש כמורו של כץ. גילבר שקל לסייע לכץ בכיסוי חובותיו. כשהוא סיים את תפקידו כרקטור בשנת 2000, בחר יורשו להתרחק מכץ ומפירו וסירב לתמוך בהתנהגותם או בשיטות המחקר בהן השתמשו. הוא גם דרש לקיים חקירה פנימית בפרשה כולה.

כץ אמנם ויתר על הטענות שהעלה בתזה, אך הטבח הבדוי הכה גלים והביא למעשים בשטח: ערבים רבים שהתגוררו בטנטורה ב- 1948 מתגוררים עתה, הם וצאצאיהם, בפרדיס הסמוכה. לאחר "חשיפת" הטבח, החלו בתי-ספר בפרדיס בארגון ביקורים לאתר ה"טבח". פרדיס, היושבת על אם הדרך בואכה חיפה, לא ידעה עד אותה עת מהומות ומעשי אלימות שאפיינו ערים ערביות אחרות במהלך האינתיפאדה הראשונה. אך בספטמבר 2000 ארגנו תושבי העיר הפגנות אלימות, חסמו דרכים והתעמתו עם המשטרה תוך שימוש באש חיה. הייתכן שאוניברסיטת חיפה בראה היסטוריה אקדמית – מהומה אלימה שנגרמה כתוצאה מתזה בדויה?


פטפטת אופנתית

כמו בארצות רבות, קיצוניו?ת המשתלטת על קמפוסים אוניברסיטאיים מלווה בהפצתם של רעיונות מוזרים, שלא נגזים אם נאמר כי הם מסתכמים בשטויות מוחלטות. הפקולטות למדעי הרוח בישראל מלאות בדוברי "השיח החדש" הפוסט-מודרניסטי, קשקשת דקונסטרוקטיבית. הרעיונות הללו גלשו מהקמפוסים וחדרו לאמצעי התקשורת הכתובה בישראל, שם ניתן לקרוא למשל שהסכסוך הערבי-ישראלי וכל המהומה המתנהלת סביבו אינם אלא סכסוך בין נראטיבים. גם המרקסיזם מצא לו עדנה חדשה בחלק מהפקולטות למדעי הרוח ואף בחלק מהמחלקות השייכות למדעי החברה, בעיקר בחוגים לסוציולוגיה.


יואב בן-דב מלמד פילוסופיה של המדע באוניברסיטת ת"א ומתעניין בשילוב של פוליטיקה שמאלנית עם סמים משכרים, על-פי מתכונתו של טימותי לירי. הוא עומד בראש תנועה הדוגלת בלגליזציה של סמים ומכנה עצמה 'ישראל החופשית'. הוא מארגן מסיבות 'טראנס' בקמפוסים, ומרבה לדבר בפני סטודנטים על התועלת שבשימוש בסמים.

אילן גור-זאב מביה"ס לחינוך באוניברסיטת חיפה, אחת הדמויות היותר תמהוניות בישראל, הוא "פילוסוף של החינוך". הוא מרחיק לכת וטוען שהחטא הקדמון של ישראל טמון בניסיון לחנך לרעיון לפיו יש קשר בין השואה לבין זכות הקיום של ישראל. הוא מאמין שהשואה לא היתה נוראה יותר ממעשי הפשע אותם מבצעים, לטענתו, הציונים בפלשתינים. לדעתו, אלימות בבתי-הספר היא תופעה חיובית המשקפת ק?דמה. הוא טוען שלא היה על ישראל למחות על בחירתו של גיאורג היידר לממשלת אוסטריה, שהרי, לדעתו, "הוא אינו קיצוני יותר מהליכוד. תוכניתו של היידר טובה יותר מזו בה תומכים רבים מבין הפוליטיקאים מהימין הישראלי. התבטאויותיו של היידר אודות הזרים הנן מתונות מאלה של הליכוד". מאמרות השפר של גור-זאב נביא רק את זו בה הוא טוען, בדברים שפרסם בכתב-העת המרקסיסטי "תיאוריה וביקורת", שמ?גדל האוניברסיטה בן 30 הקומות המתנוסס על הר הכרמל, הוא הפאלוס המסמל את דיכויים של הערבים.

מיכל אורן, מרצה להיסטוריה של ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, ראויה לזכות בגביע על הישגיה בתחום הטירוף האקדמי. היא עומדת בראש תנועה פוליטית הנקראת 'ישראל החדשה', תנועה שזכתה ללא מעט כותרות באמצעי התקשורת בישראל. התנועה דוגלת בהקמת קולוניות ישראליות ברחבי העולם, על מנת לאפשר לישראלים להימלט מהדיכוי שהוא מנת חלקם מידי המפלגות הדתיות, ומגז?רות וזוועות כדוגמת מניעת נסיעתם של אוטובוסים בשבת.


מסקנות

לקולם של האקדמאים הקיצוניים בישראל, בארצות ערב ובתקשורת העולמית, יש השפעה חזקה שאינה עומדת ביחס ישר למספרם. הדוגמאות לכך רבות, החל מהשניים שרקחו את הסכמי אוסלו ועד לשכתובם של ספרי ההיסטוריה המשמשים את תלמידי בתי-הספר הישראליים, על מנת לשקף את נקודת המבט הערבית. עיתונאים ישראלים נוטים לנהות אחר הקולות הללו ולעצב על-פיהם את השקפת עולמם (דוגמה לכך יכולה לשמש עבודת המ.א. של כץ שהיתה לשיחת היום בזמנה). יתרה מזאת, לאותם קיצונים השפעה על האירועים ועל הלוך-הרוחות השורר במזרח התיכון, על עידודם של אלה השואפים להחריב את ישראל, ועל הורדת המורל בקרב הציבור הישראלי. בכך תורמים הם להחלשת יכולתה של ישראל להגן על עצמה.

הדבר המפתיע הוא שאותם קיצונים ישראלים גורמים לכל הנזק הזה, בעוד מקור לחמם אינו אלא משלם המסים הישראלי והתורמים שבקרב יהודי התפוצות, בעיקר מארה"ב. (הסטודנטים בישראל משלמים רק כ- 15 אחוזים מעלות החינוך. שאר הכספים מגיעים מהמקורות שהזכרנו.) כוונתם של התורמים הנדיבים לסייע למפעל הציוני; אין ספק שאנשים אלה ירצו לחשוב פעמיים בטרם יסכימו שכספי תרומתם יפרנסו את הקיצונים האנטי-ישראלים.n


 

חזרה ל "מאמרים כלליים"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
התגובות שלכם
    1.  מאמר אנונימי הוא חסר משמעות. אם אתה עוסק ברשימות שחורות - הח
     מאת , נשלח בתאריך 30-07-2009
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 242980033שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb