מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
מאמרים כלליים
מה'נאכבה' לג'יהאד השאהידים

http://www.makor1.co.il/makor/Article.faces;.e34Mc3aTbNiTby0LaxmNbxqRchmMe0?articleId=4748&channel=1&subchannel=3

מאת זאב גלילי, 09.08.07 | 11:34

מקור ראשון


התלמידים הערביים לא זקוקים לשרת החינוך כדי ללמוד על האסון שפקד אותם ב-1948. בעיניהם מדינת ישראל היא האסון בעצמו

 
החלטתה של שרת החינוך יולי תמיר להכליל את לימודי ה'נאכבה' בתוכנית הלימודים של בתי הספר הערביים בישראל תביא לתוצאה אחת: היא תעצים את התחושה הערבית שישראל היא תופעה זמנית שנמצאת בנסיגה.

פירוש המילה 'נאכבה' היא אסון. את המונח טבע פרופסור באוניברסיטה האמריקנית בביירות, קונסטנטין זורייק, שכתב ב-1948 ספר בשם זה. הספר התייחס לאסון שפקד את ערביי ארץ ישראל בעקבות המלחמה שהם פתחו בה נגד ישראל. במלחמה זו נהרסו או נמחקו כ-400 עד 500 כפרים, ערים ורבעים ערביים. מתוך 750,000 התושבים הערבים שישבו בשטח שהפך למדינת ישראל נשארו רק 160,000. כל היתר הפכו לפליטים.

למה הם ברחו?

התעמולה הערבית מציגה את הבריחה הזו כתוכנית שתוכננה מראש על ידי ישראל וכ'טיהור אתני'. היא קיבלה גיבוי על ידי 'היסטוריונים חדשים' שמאלנים כמו ברוך קימרלינג, אילן פפה, שמחה פלפן, אבי שליים ובני מוריס (שחזר בינתיים בתשובה והודה שלולא הסתלקות הערבים מתחום המדינה לא היה יכול להיות לה קיום).

מחקר היסטורי אובייקטיבי, כמו זה של פרופ' יואב גלבר, מלמד שהבריחה הערבית התחילה בעריקה המונית של המנהיגות ושל השכבות העשירות. אלה גם קראו להמונים לעזוב עד שצבאות ערב ישחררו את הארץ מן היהודים. הבריחה נמשכה בעקבות תעמולת הזוועה של כלי התקשורת הערביים על מעשי טבח יהודיים, והושלמה על ידי גירוש ממש, שלרוב נעשה בשל כורח צבאי.

ההיסטוריונים השמאלנים נאחזים במה שנקרא 'תוכנית ד'', שתכליתה לדעתם גירוש האוכלוסייה הערבית. בפועל קבעה תוכנית ד' שבשלב בו עברו כוחות ישראל להשתלט על שטחים, "במקרה של התנגדות – השמדת הכוח המזוין וגירוש האוכלוסייה".

כשהערבים אומרים 'נאכבה' הם אינם מתכוונים רק לאסון שקרה להם. הם מתכוונים לכך שעצם קיומה של ישראל הוא אסון. את התפיסה הזו הם יונקים עם חלב אמם. את התפיסה הזו הם שואבים מתחנות השידור של הרשות הפלשתינית והחמאס. גם בתי הספר הערביים, שמדינת ישראל מממנת, מהווים בצה שורצת של שנאת ישראל. בעבר הונהג פיקוח של השב"כ, לבל יסתננו גורמים עוינים לבתי הספר הערביים. הפיקוח הזה הוסר מזמן, ודור המורים הצעירים – רובם בוגרי אוניברסיטאות ישראליות – מטיפים אותה תורה שמטיפות תחנות השידור של הרשות ושל חמאס.

קשה אולי לדרוש משרת חינוך שהיא פרופסור להכיר במציאות הנוגדת את השקפת עולמה השמאלנית. אבל אפשר להציע לה לקרוא את שירו הידוע של נתן אלתרמן 'ארץ ערבית'.

קידום ערביי ישראל

בעת הקמת המדינה היה שיעור האוכלוסייה הערבית בישראל 13.6 אחוזים, אך במרוצת השנים, למרות זרם העולים היהודים לישראל, גדל שיעורם באוכלוסייה ליותר מ-20 אחוז, בשל הריבוי הטבעי הגבוה (4.2. אחוזים).

בתקופה זו גם חלה קפיצה ענקית ברמת החיים שלהם. שיעורי התמותה של תינוקות צנחו מ-56 לאלף לידות ל-7.6; תוחלת החיים הממוצעת עלתה ל-76 (הגבוהה ביותר בכל מדינות המזרח התיכון); שיעור האנאלפבתיות ירד מ-53 ל-6.2 אחוזים; שיעור הערבים שסיימו לימודים אקדמיים גדל פי 15 משנת 1960 לשנת 1992; ל-86 אחוזים מבתי האב הערביים יש דירות של שלושה חדרים ויותר. כל אלה לא הפכו את ערביי ישראל לאוהבי ישראל גדולים.

מנין השנאה הזו?

ערביי ישראל נהנים מרווחה כלכלית, חירות דמוקרטית וזכויות שאין לאף ערבי באף מדינה ערבית. אף על פי כן, הם מתייחסים למדינה כאל מציאות חולפת, רוצים בחורבנה וחלק גדל והולך מהם אף תורם לכך בפועל.

מה ההסבר לכך? ראשי התנועה הציונית מראשיתה הביאו בחשבון שהמדינה תכלול תמיד מיעוט ערבי שיהיה שותף מלא בחובות ובזכויות. הם היו משוכנעים שהקדמה שיביאו היהודים תהפוך את הערבים לאסירי תודה.

אפילו דוד בן-גוריון סבר כך עוד לפני ה'נאכבה'. לחבריו בצמרת מפא"י באותה תקופה אמר שהלא-יהודים במדינה היהודית "יהיו אזרחים שווים, שווים בכל דבר בלא יוצא מן הכלל, כלומר המדינה תהיה גם המדינה שלהם".

זאב ז'בוטינסקי הכריז בשירו 'שתי גדות לירדן': "שם ירווה לו משפע ועושר בן ערב בן נצרת ובני". וכאשר ניסח ב-1934 את חוקת המדינה היהודית שתקום, קבע שערבים ויהודים יהיו שווים גם בזכויות וגם בחובות ו"בכל ממשלה שבראשה עומד יהודי, יוצע תפקיד הסגנות לערבי, ולהיפך". לשבחו של ז'בוטינסקי ייאמר שהוא הכיר בעוצמת הרגשות הלאומיים, והזהיר מפני אשליה שהערבים יוותרו על שאיפותיהם הלאומיות בתמורה לרמת חיים גבוהה יותר.

ההנחה שהערבים מתנגדים לציונות בגלל תחושת קיפוח חברתית וכלכלית התגלתה כמוטעית. בארץ ישראל ובמדינות רבות בעולם לא העניים והמדוכאים הנהיגו מהפכות ויזמו טרור. המנהיגים באו משכבות חברתיות אמידות ובעיקר משכילות. כאלה היו כל משתתפי הפיגוע של ה-11 בספטמבר בניו-יורק; כאלה הם עד היום ראשי אש"ף, וכאלה הם המנהיגים המיליטנטיים ביותר של ישראל. הדוגמה הבולטת לכך היא עזמי בשארה, בוגר מערכת החינוך והאקדמיה הישראליים שהגיע עד לכדי בגידה במדינה ושיתוף פעולה ישיר עם אויביה.

אבל איש לא לומד מאומה מן ההיסטוריה, וישראל היא אלופה באי לימוד זה. אין לך כמעט מנהיג, מימין ומשמאל, שאיננו קורא ל'שוויון זכויות' לערביי ישראל כאמצעי לחבב עליהם את המדינה. בפועל נהנים אזרחי ישראל הערבים מחלק גדול יותר מן העוגה הלאומית לעומת תרומתם, ועל חובות כמו שירות צבאי או לאומי אין מה לדבר. הגילוי האחרון של אשליה הרסנית זו הוא החלטת בג"ץ להגדלת ההקצבות ליישובים ערביים, שבעקבותיה עומדים לפטר אלפי מורים יהודים.

ערביי ישראל והטרור

החלק הגלוי והחוקי של האיבה שמגלים אזרחי ישראל הערבים זוכה לפרסום רב. הם מפרסמים חוקה וחזון שמשמעותם ביטול המדינה היהודית. הם מקיימים – בסיוע נדיב של גופי שמאל ישראליים – פעולות שתכליתן פלשתיניזציה של ארץ ישראל. גופים כמו 'זוכרות', 'גוש שלום' ואחרים עוסקים בהנצחת כפרים ערביים שנהרסו על ידי שילוט, ופעולות אלו זוכות לתמיכה וללגיטימציה של בג"ץ.

אך בשיח הציבורי ובאמצעי התקשורת נדחקת מתחת לשטיח הפעילות ההולכת ומתעצמת של ערביי ישראל בסיוע לטרור הערבי. היא מוצגת לרוב כמעשים של קיצונים בודדים.

מאז שנת 2000 היו ערבים ישראלים מעורבים בעשרות מעשי פיגוע: סיוע בהסעת מפגעים מתאבדים, מסירת אינפורמציה (גם לחיזבאללה), העברת נשק לארגוני חבלה ועוד ועוד. בפיגועים אלה נהרגו עשרות יהודים ונפצעו מאות. בין הפיגועים: הדולפינריום בתל-אביב (21 הרוגים 106 פצועים); באוניברסיטה העברית ובקפה מומנט (35 הרוגים ו-200 פצועים); המדרחוב בנווה-שאנן (5 הרוגים 38 פצועים); תחנת הרכבת בנהרייה (3 הרוגים 92 פצועים); קניון השרון בנתניה (5 הרוגים 135 פצועים); רצח חמישה יהודים בקיבוץ מצר; הפיגוע בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב (23 הרוגים); קריית-מנחם בירושלים (12 הרוגים); הפיגועים בקו 6 ובקו 14 בירושלים (23 הרוגים ו-125 פצועים); הפיגוע בקו 4 בתל-אביב (6 הרוגים 84 פצועים); פיגוע התאבדות במסעדת מצה בחיפה. המתאבד היה ערבי אזרח ישראל תושב ג'נין.

לאלה יש להוסיף עשרות ניסיונות פיגוע ותוכניות שסוכלו.

'ארץ ערבית'

בתגובה על הצהרת מנהיג ערבי כי ארץ ישראל היא ארץ ערבית, כתב נתן אלתרמן את השיר הבא:

נוצצים כוכבי ליל במצמוץ
וזורעים את אורם הרעוד
על העיר השוקטת אל-קודס
שחנה בה המלך דאוד.

ומשם הם צופים ורואים
את העיר אל-חליל ממרחק,
עיר קברו של האב אברהים,
אברהים שהוליד את איסחק.

ומשם קו אורם השנון
אץ לצבוע בזוהב אורו
את מימי הנהר אל-אורדון
שיעקוב במקלו עברו.

לילה צח. ברמיזה אוורירית
נוצצים כוכבי ליל כחוק
על הריה של ארץ ערבית
אשר מוסה ראה מרחוק.

 

תרומת אוסלו להקצנה של ערביי ישראל

"אימוץ אוסלו הוא שגרם לנזק הגדול מכולם", כותב ההיסטוריון אפרים קארש. "בהכרה באש"ף כ'נציגו הרשמי של העם הפלשתיני', אימצה ממשלת רבין בפועל את תביעתו של הארגון להחיל מרות על מספר ניכר של אזרחים ישראלים.

"מרגע הגעתו לעזה ביולי 1994, כל מה שביקש ערפאת היה לנצל עד כמה שאפשר את מה שהעניקה לו ישראל. הוא דאג לחנך את הערבים תושבי השטחים - ולא רק אותם, אלא גם את הערבים הישראלים - לשנאת ישראל, לשנאת היהודים והיהדות... נאום הברכה שלו, שבו לעג לשותפיו החדשים לשלום וכלל בו הפניות רבות ל'פרוטוקולים של זקני ציון', הסתיים בקריאה לשחרר את הערבים הישראלים הנתונים, לדבריו, תחת כיבוש.

"בתוך חודש מיום שהגיע לעזה, הורה ערפאת בחשאי להרחיב את פעולות הרשות הפלשתינית ולהחילן על הערבים הישראלים, להקצות 10 מיליון דולר כמימון ראשוני, ולמנות את אחמד טיבי, יועצו המדיני, אזרח ישראל, לעמוד בראש הפעילות החתרנית. בשנים הבאות התרחבו מימדי ההתערבות של אש"ף והרשות הפלשתינית בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל, מתיווך במחלוקות ערביות פנימיות עד לניסיונות בוטים להשפיע על תוצאות הבחירות בישראל והפצת תעמולה שפלה הקוראת להרס ישראל... אם באמצע שנות ה-70 אחד מכל שני ערבים ישראלים התכחש לזכותה של המדינה להתקיים, עד 1999 עשו כך ארבעה מכל חמישה" (מתוך מאמרו של ההיסטוריון אפרים קארש, 'ערביי ישראל נגד ישראל').


"המדינה היא מציאות חולפת"

"הפלשתינים בישראל, כמו הערבים באזור בכלל, משוכנעים שאין מקום ואין לגיטימיות לקיומה של מדינת לאום יהודית בליבו של המרחב הערבי, כי התנועה הלאומית היהודית, שהפכה את הפלשתינים בארצם מרוב למיעוט, גזלה את מולדתם. הפלשתינים בישראל מכירים בעוצמתה של ישראל, אך רואים בכך, כמו אחיהם באזור, מציאות חולפת שאינה מתיישבת עם סדר העולם התקין. הם יודעים מניסיונם רב השנים שהם יכולים להרשות לעצמם לפסול את מדינת הלאום היהודית מעיקרה, ולהזדהות עם אויביה, כיוון שהרוב היהודי מוגבל עד מאוד. ביכולתו לפגוע בהם, בשל משטרו הדמוקרטי, ותדמיתו העצמית כחברה פתוחה... לערבי בישראל יש, אם כן, גם מוטיבציה וגם אפשרות לדבוק בתפיסה של שלילת אותו רכיב שהוא סיבת הקיום של ישראל" (פרופ' דן שיפטן בכנס הרצליה).


"אנחנו צאצאי העמלקים, הכנענים, האמורים והחיתים"

היו זמנים שהפלשתינים לא ידעו כי הם פלשתינים וטענו שפלשתין היא בעצם סוריה הדרומית. אבל כשעמד חבר הלאומים להחליט על מתן המנדט על ארץ ישראל לידי הבריטים, מיהרו ערביי ארץ ישראל לחפש את שורשיהם הרחוקים, שכאילו נטועים בארץ. בתזכיר לחבר הלאומים משנת 1922 נאמר כי האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל מורכבת "מצאצאי האנשים היושבים בה משחר ההיסטוריה. בתוספת האלמנטים האמורי, החיתי, הפיניקי, הפלשתי ואחרים".

המשלחת הערבית הראשונה לחבר הלאומים טענה כי "לפלשתינא (א"י) היתה אוכלוסיה מקומית עוד לפני שהלכו היהודים אליה. ואוכלוסיה זו נשמרה במשך כל הדורות ומעולם לא נתבוללה בשבטים היהודים שתמיד היו עם לבדד ישכון".

בתזכיר לצ'רצ'יל, ערב ביקורו בארץ במרץ 1921, נאמר: "אין זה נעלם ממדינאי מנוסה כמוך שהראשונים שהתיישבו בפלשתין מקדמת דנא אינם אלא הערבים, העמלקים, אבותינו הקדומים. אברהם עליו השלום, אבי ישראל, לא עקר אליה מארץ בבל אלא מאות רבות של שנים לאחר מכן".

בחיפושיהם אחר שורשים כלשהם בארץ הזו כבר ייחסו עצמם הפלשתינים לצאצאי היבוסים שדוד כבש את ירושלים מידיהם, לצאצאי הגרגשים והחיווים, וכמובן הפלשתים (פרופ' יהושע פורת בספרו על צמיחת התנועה הלאומית הפלשתינית).


גדוד גלבוע מכה שנית

מי זה אמר שאין מוטיבציה בצה"ל? מי זה אמר שהמורל ירוד? שאין דבקות במשימה? שהמפקדים אינם מקיימים את הסיסמה 'אחרי'?

ילך ויראה את הסרט שניתן לכנותו 'גדוד גלבוע מכה שנית'. זהו סרט המשך לסרט קודם שסיפרתי כאן עליו בעבר, שהציג את חורבן גוש קטיף כאיזה מסע כיפי, מלווה במוסיקת טראנס עליזה.

בשעתו פניתי לדובר צה"ל בשאלה אם הסרט הזה הוא עבודה צה"לית, והתשובה שקיבלתי היתה שלילית. בעניין הסרט החדש כבר לא פניתי ואיני מבקש תשובה. ברור לי שאי אפשר היה לעשות סרט זה בלי סיוע של צה"ל, וכמעט ברור לגמרי שגם נעשה ביוזמת צה"ל.

מן הטקסט שבסרטון, שהופץ עכשיו באתר YOU-TUBE, ניתן להבין שהוא צולם מספר שבועות לאחר תום החורבן, במחנה צה"ל שהוקם למען מחולליו. הסרט מורכב בעיקר ממונולוגים של חיילים ומפקדים, המספרים את שבחי החורבן.

ההצהרות נשמעות כמו טקסט שנכתב על ידי מומחי ההמב"ג. אותם קציני חורבן הנפש שהכשירו פסיכולוגית את הנכונות למעשה הזוועה. או שעבודתם היתה כל כך מוצלחת שלא היה צריך להכין טקסט לאנשים שנראו כמו רובוטים מסוממים.

להלן מבחר:
"עבורי המשימה היתה אתגר" (קצין בדרגת רב סרן);
"אני גאה שלקחתי חלק במשימה הזו";
"בעשרות שנותיי בצבא לא חשבתי שאשתתף באירוע בעל חשיבות ומשמעות מדינית";
"הגדוד הוכיח רמה גבוהה של ביצוע ואני שמח שניתנה לי הזכות להיות חלק מן העניין";
"צה"ל הצליח לעמוד באחד היעדים החשובים שלו וזה לשמור על האזרחים";
רק אחד, צדיק בסדום, קצין בדרגת סגן, אמר: "היה עצוב והיה קשה וכולנו בכינו".
יש סימנים רבים המעידים שהסרטון הזה איננו יוזמה פרטית של איזו יחידה. הוא צולם במחנה צבאי ומופיעים בו נציגי חילות שונים. ייתכן שזה היה סרט הסברה ניסיוני שנגנז ומישהו הוציא אותו דווקא עכשיו.
הכתובת בה נמצא הסרט (אם לא הוסר בינתיים):
http://www.youtube.com/watch?v=G4x_kG82pY4

 

 
חזרה ל "מאמרים כלליים"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 243631828שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb