מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
אוניברסיטת בן גוריון
אלטרנטיבה אקדמית / אורי רם


 

2004 / 06 / 26

יש שלוש סיבות חיוניות להקמת המכללה החברתית-כלכלית כמרכז המחקר, העיון והלימוד שאנו מציינים היום: מצב החברה, מצב האקדמיה, ומצב הביקורת. מצב החברה הישראלית הוא כזה שבו הולך ונבקע אי-שוויון מעמדי מן העמוקים בעולם הדמוקרטי המערבי, שני רק לרמת אי-השוויון בארצות-הברית. מדינת הרווחה נמצאת תחת מתקפה והיא מתפרטת ומתקפלת. הציניות האבסולוטיסטית הפרה-מודרנית של "אם אין לחם יאכלו עוגות", מתחלפת בציניות הפופוליסטית הפוסט-מודרנית של "גם לעניים מגיע די.וי.די". העשירון העליון מצטרף לחיים הנוצצים של האליטה הבינלאומית ושאר החברה נדחקים אל עברי-פי-הפחת העמומים של הקיום בעולם השלישי.

במדינת ישראל מתפתח שלטון אפרטהייד, שאין דומה לו מאז נפילת האפרטהייד בדרום-אפריקה. יותר מ-3.5 מיליון פלסטינים חיים כמעט ארבעה עשורים תחת משטר כיבוש דורסני שמייעד להם, במקרה הטוב, חיים מאחורי גדרות תיל וחומות בטון. התעללות והרג של פלסטינים הפכו לחדשה שגרתית וניצול מחפיר בחסות החוק של עובדים מהגרים ושל נשים נסחרות הפכו לשגרה חדשה. המשטר החברתי הניאו-ליברלי והמשטר הפוליטי הניאו-קולוניאלי המתהווים בישראל, מתיישבים היטב במערכת הגלובלית החדשה, המתגבשת מאז 11 בספטמבר 2001.

התכלית הראשונה של המכללה החברתית-כלכלית, כפי שאני מבין זאת, היא לפיכך להקנות לתלמידיה ולמלמדיה כלים מדעיים ביקורתיים להבנת מציאות זאת.

מצב האקדמיה

הצורך בפעילותה של מכללה חברתית-כלכלית חלופית מודגש עוד יותר בשל השתלבותן של האוניברסיטאות בישראל בשני התהליכים המצויינים לעיל - ניאו-ליברליזציה וניאו-קולוניזציה, באופן המאיים על יכולת המחקר וההוראה הביקורתיים. הן האליטה השלטונית בישראל והן ההנהגה האקדמית בישראל מתמקמות למרבה הצער על המנעד שבין התרבות הפוליטית הלאומית מצד אחד, ותרבות התאגידים העסקיים, מצד שני, תוך שילובים שונים בין שני קטבים אלה.

למעשה אנו נמצאים כיום בעיצומה של מהפכה במוסדות המחקר וההשכלה הגבוהה בישראל.

האוניברסיטה הראשונה בישראל, האוניברסיטה העברית, הוקמה ב-1925 על-פי הדגם האירופי, ובמדויק יותר הדגם הגרמני. זהו דגם ציבורי וריכוזי, אשר למעשה מהווה חלק מבינוי האומה. לא בכדי זוהתה האוניברסיטה העברית בזמנה בעיקר עם הישגים עילאיים בתחום מדעי-הרוח: היסטוריה, ספרות ועוד, שכן תפקידם של אלה היה עיצוב הרוח הלאומית.

לאחר הקמת המדינה ב-1948 ומהלכי המיסוד האדמיניסטרטיבי והמודרניזציה הארגונית והכלכלית שהתרחשו בשנות החמישים והשישים, רכשה האקדמיה תפקיד נוסף - אספקת כוח אדם מקצועי, מיומן ומשכיל למוסדות השלטון, למינהל הציבורי, למקצועות החופשיים הנלווים ולפעילות הכלכלית הרוחשת. שלב זה בא לידי ביטוי בהתרחבות המערכת האקדמית ובהקמת האוניברסיטאות "החדשות". אפשר לכנות זאת כדגם הטכנוקרטי של ההשכלה הגבוהה בישראל.

כיום עוברת המערכת האקדמית, כאומר, מהפכה נוספת - מהפכה ניאו-ליברלית, מוסדית וערכית, הקושרת את האוניברסיטאות בטבורן לשוק העסקי הפרטי, הן מבחינה מימונית - הקשר תעשייה-מדע מבנה מחדש את משמעות המחקר, ההופך ל"פטנט רשום"; והן מבחינת האוריינטציה החינוכית ההופכת את הידע לסחורה ואת הסטודנט לצרכן - וכיוון שכך את המרצה לזבן.

מכיוון שמודל אחד אינו נעלם כאשר משנהו מיתוסף, האקדמיה הישראלית כיום רוויה בלאומיות, בטכנוקרטיה ובקפיטליזם. זהו תמהיל מדיניות ההשכלה הגבוהה המתפתח כיום.

למרות זאת, לא פסה רוח הביקורת מן האקדמיה הישראלית. אדרבא, בעשור האחרון אף התגברה רוח זו, ובתוכה זרמים שונים. וכאן אני מגיע לסיבה השלישית להקמת המכללה: מחלוקת מסוימת בין זרמים ביקורתיים שונים.

מצב הביקורת

קיימות כיום בשיח האינטלקטואלי הביקורתי בישראל שלוש גישות עיקריות: הגישה הפוסט-מודרנית, הגישה הפוסט-קולוניאלית, והגישה שאני מגדיר אותה כפוסט-מרקסיסטית, הכוללת מן הסתם גם כאלה שמגדירים עצמם מרקסיסטים בלי פוסט. צריך גם להזכיר גישה נוספת - פוסט-פמיניסטית, אך לא אתייחס אליה בנפרד כאן.

הגישה הפוסט-מודרנית עירערה את אמות הסיפים של לימודי הרוח והחברה באוניברסיטאות בישראל בראשית שנות התשעים. מבחינה מוסדית, הבמה העיקרית להתפתחות גישה זו היה כתב-העת תיאוריה וביקורת שבעריכת עדי אופיר, וגישה זו התפתחה בתחום האסתטיקה והפילוסופיה לפני שחדרה לבסוף גם לביקורת החברה בישראל. קבוצת תיאוריה וביקורת השיבה באקדמיה הישראלית את רוח-הפרצים הפוסט-מודרנית, רוח הפרוק של הנרטיבים הגדולים של המודרניות, יהיה זה המדע הרציונלי או הלאומיות הליברלית, או גם המרקסיזם המהפכני.

מנקודת הראות של הפוסט-מודרניסטים - האבחנה הפוליטית והמוסרית בין שמאל לימין, שאיבדה בישראל מכבר את כוחה המגייס, נעשתה מעתה משנית לחלוטין, והנרטיבים המודרניים אובחנו כולם כטוטאלטיריים, כאשר כנגדם מוצבת חתרנות ניטשיאנית ופוקויאנית אנרכיסטית.

אחד הביטויים של רוחות אלה במדעי-החברה היה התפתחות גישה פוסט-ציונית, שהתבטאה בוויכוחים הסוערים שאפיינו את המחצית הראשונה של שנות התשעים, בין היסטוריונים חדשים לישנים, ובין סוציולוגים ביקורתיים וממסדיים. במדעי החברה התבטאו קליטת הרוחות החדשות בחדירתם של לימודי-התרבות אל תוך הדיסציפלינה הסוציולוגית. למעשה, השפה של מרבית המחקרים הסוציולוגים והאנתרופולגים הנעשים בתחום התרבות הישראלית כיום היא שפת לימודי-התרבות הפוסט-מודרניים.

אין צורך לומר כי מעמדה של התרבות הלאומית ההגמונית נפגע קשות כאן - היא הפכה מן המעטפת המובנת מאליה של מדעי הרוח, למושא המחקר והביקורת של לימודי-התרבות הפוסט-מודרניים. זו סיבה טובה שהממסד לא יאהב את ההתפתחות הזאת. עם זאת, לפוסט-מרקסיסטים - כפי שאטען מיד -- גם כן יש ביקורת על גישה זו.

בהמשך שנות התשעים, ועל בסיס האיתגור הפוסט-מודרני של המודרניות, החלה להתפתח - במערב ובישראל, גישה ביקורתית שנייה, אולי כזאת שאפילו מעלה עוד יותר את חמתם של שומרי חומות הלאומיות - הגישה הפוסט-קולוניאלית. חוקרים מובילים ממדעי החברה חברו לזרמים אינטלקטואלים ופוליטיים שמחוץ לאקדמיה - בעיקר הקשת הדמוקרטית המזרחית ושוב תיאוריה וביקורת, הפעם בעריכתו של יהודה שנהב.

בעוד שהפוסט-מודרניות היא בגדר איתגור פילוסופי של המודרניות מתוך ביתה, מתוך הבירות המערביות של תרבות הנאורות, בעיקר פאריס, הרי הפוסט-קולוניאליות היא המשכו של האיתגור הפוסט-מודרני מנקודת המבט של ה"אחרים" - קורבנות הקולוניאליזם המערבי - אף אם, גם הפוסט-קולוניאליות קיימת רק דרך המנסרה המערבית, בעיקר הניו-יורקית (בוודאי כך בישראל). הפוסטקולניאליות היא, אם כן, מישל פוקו בגרסת אדוארד סעיד.

גישה זו נשענת על המתודה הפוסט-מודרניסטית, אך רואה בה ביטוי לא רק לתפנית אפיסטמולוגית, אלא אף היסטורית: היינו, ירידת כוחו של ה"מערב" ביחס ל"אחרים". הגישה הביקורתית הפוסט-קולוניאלית מייצרת/מייצגת פסיפס מתגוון של זהויות, שבו "מומצאות מסורות" חדשות (Invented Traditions), ונכתבים נרטיבים הנותנים ביטוי לקבוצות "מוכפפות" (Subaltern) באוכלוסייה.

מנקודת ראות זו, התרבות ההגמונית בישראל זוכה לביקורת לא רק
כמודרנית-אוניברסלית, אלא אף כאשכנזית-פרטיקולרית. גישה זאת מבקשת להעצים את "האחר הפנימי" של הציונות האוריינטאליסטית, היינו המזרחיות המדוכאת. מה שמודגש כאן מעל לכל הוא הפוליטיקה של הזהות - עד כדי כך שכבר לא מדובר אפילו על "מזרחים", אלא על "מזרחיות".

לשתי הגישות שמניתי כאן, הפוסט-מודרנית והפוסט-קולוניאלית, תפקיד חשוב בביקורת מדינת-הלאום הציונית, לא מתוך שלילתה אלא מתוך דרישה לדמוקרטיזציה יסודית שלה. עם זאת - וכאן הסיבה השלישית להקמת המכללה - שתי גישות אלה כשלעצמן אינן מספקות וראוי לעגן אותן בתוך הגישה השלישית הפוסט-מרקסיסטית, שאין לה אחיזה מספקת באוניברסיטאות.

מן הראוי שבמכללה החדשה תהיה לגישה הפוסט-מרקסיסטית במה נרחבת, זאת להבדיל לא רק מפוסט-מודרניות ומפוסט-קולוניאליות, אלא אף ממרקסיזם "קלאסי" (אף שיש שיחלקו על הגדרה זאת, וטוב שכך). הגישה הפוסט-מרקסיסטית מדגישה את הגורמים המבניים הכלכליים-חברתיים המעצבים את תקופתנו. במובן זה זוהי פרספקטיבה מרקסיסטית מובהקת; עם זאת היא נבדלת מן הפרספקטיבה המרקסיסטית (שהיתה) מקובלת, הן בכך שהיא אינה רואה את התחום הכלכלי כ"בסיס" הקודם לפוליטיקה, ולפיכך אף בכך שאינה דטרמיניסטית. כפועל יוצא היא אף אינה טוטאליסטית, במובן זה שאין לה מתכון-על לתיקון חברתי, אלא הצעות למדיניות חברתית מתוקנת. שלושת התכונות הללו משייכות אותה לעידן ה"פוסט".

גישה זו מכירה הן בשינויים התרבותיים במובן הפוסט-מודרני והן בשינויים הקבוצתיים במובן הפוסט-קולוניאליסטי, אך היא מקשרת התפתחויות אלה לשינויים חברתיים מבניים, ועורכת בהם אף אבחנות מעמדיות. כמו הגישה הפוסט-קולוניאליסטית גם היא מזהה את השסע המערבי/אחרי, אך אין היא מייחסת אותו למפגש הלוקלי הבין-עדתי בלבד, אלא גם למתחים גלובליים חדשים.

על-פי גישה זאת, האסטרטגיה של שלב בניית האומה וההתנחלות בתנאים של מיעוט חסר אמצעים היתה בהכרח קולקטיביסטית, ומכאן נבעה ההגמוניה ה"סוציאליסטית" של תנועת העבודה. אך משעה שפגה הנחיצות הלאומית בקולקטיביזם החלה האליטה במהלך ניאו-ליברלי של "הפרטה", שהשתלב בשנות התשעים בגלובליזציה. מבחינת המבנה החברתי והמדיניות הכלכלית מדובר על מעבר מקפיטליזם לאומי, פורדיסטי, לקפיטליזם גלובלי, פוסט-פורדיסטי. בעוד הראשון מתבסס על פשרה בין-מעמדית רחבה היוצרת סולידריות חברתית בתוך המסגרת הלאומית, באחרון עובר מרכז הכובד לידי גורם מעמדי אחד - ההון הפרטי הגדול (התאגידים העסקיים) הפועל בזירה הגלובלית, וזה גורר את פירוק הסולידריות החברתית ומפנה את הדרך למאבקי זהויות שונים. על-פי גישה זאת, אחת התוצאות של המשלב הניאו-ליברלי/ניאו-קולוניאלי היא, כפי שאנו נוכחים בישראל, ובכך נסגור את המעגל ונשוב ל"מצב החברה" בו פתחנו, גיוס פופוליסטי של השכבות נפגעות הניאו-ליברליזם למערכה הניאו-קולוניאליסטית.

לסיכום: בגלל מצב החברה, שהפך ניאו-ליברלי וניאו-קולוניאלי; בגלל מצב האוניברסיטאות, הלאומיות-טכנוקרטיות-קפיטליסטיות, שאינן מעודדות מחקר והוראה ביקורתיים; ובגלל החולשות של הגישות הביקורתיות הפוסט-מודרניות והפוסט-קולוניאליות בשיח האינטלקטואלי; בגלל כל אלה ראוי ודרוש (אך האם אפשר?) להקים בישראל כיום את המכללה החברתית-כלכלית.


* ד"ר אורי רם הוא מרצה במחלקה למדעי ההתנהגות, אוניברסיטת בן גוריון. דברים שנשא באירוע הפתיחה של המכללה החברתית-כלכלית - אירוע שהתקיים באוניברסיטת תל אביב.

חזרה ל "אוניברסיטת בן גוריון"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 241472500שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb