מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
אוניברסיטת בן גוריון
לב גרינברג, 'הם מפחדים'

 http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=901747&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0
 
w w w . h a a r e t z . c o . i l 
 
--------------------------------------------------------------------------------
 
עודכן ב- 19:04 06/09/2007

בספרו החדש טוען הסוציולוג לב גרינברג, כי עם פרוץ האינתיפאדה השנייה ששה האליטה האשכנזית לאמץ את שיח המלחמה ולהיפטר משיח השלום, מפני שכלל בתוכו לא רק הכרה בפלשתינאים, אלא גם הכרה במזרחים. ספר מדכדך
מאת מירון רפופורט

ישראל, ספטמבר 2000. מול כלא "מעשיהו" ברמלה מתכנסים מדי ערב אלפי אנשים. הם מתפללים וקוראים בשמו של אסיר שנמצא מאחורי הסורגים. שמו אריה דרעי, ורק שנה קודם לכן הוא הצליח להביא 430 אלף איש להצביע לו ולמפלגתו ולהעניק לה 17 מנדטים. "הוא זכאי", סיסמת הבחירות של ש"ס ודרעי, הצליחה לגייס המוני מזרחים נגד מה שנראה בעיניהם כאפליה ורדיפה מצד "הממסד האשכנזי", ששלח לכלא את הפוליטיקאי המזרחי העצמאי הכי בולט מקום המדינה. היו מי שראו בהתכנסות היומית הזאת ערעור על הסדר הקיים. אך בתחילת אוקטובר 2000 האיום הוסר. האינתיפאדה השנייה פרצה, וישיבת "שאגת אריה" שקמה מול שערי הכלא התנדפה בלי להשאיר סימן. במאבק המתחדש מול הפלשתינאים, עם ישראל שוב התאחד.

ד"ר לב גרינברג, סוציולוג טוען בספרו החדש "שלום מדומיין, שיח מלחמה" (הוצאת "רסלינג"), שלאינתיפאדה קדמה תקופת הפריחה של "המזרחי", קודם כל בפוליטיקה. 17 המנדטים "המזרחיים" של דרעי לא היו תופעה בודדת. אהוד ברק התנצל באותה מערכת בחירות בפני המזרחים ודוד לוי, סמל הייצוג המזרחי בליכוד, היה הרכש הבולט ביותר שהציג ברק ברשימה לכנסת. מזרחי בצמרת הרשימה היה סחורה כל כך חמה, מזכיר גרינברג, עד שמפלגת המרכז הטרייה "היתה חייבת" להעמיד בראשה את יצחק מרדכי ולא את איש "האליטות הישנות" אמנון ליפקין-שחק.

אך המזרחיות "יצאה מהארון" לא רק בפוליטיקה, אומר גרינברג. זהבה בן הופיעה עם "אינתא עומרי" של אום כולתום בפני קהל נלהב בשכם ובעזה ו"הקשת הדמוקרטית המזרחית" נולדה בערך באותם ימים. לפני שנתיים יצא לאור הספר "קולות מזרחיים", סיכום של כנס מ-1999. "כל הדוברים בכנס היו בטוחים שהמזרחיות הופכת לעניין המרכזי בתרבות הישראלית, שזה תהליך בלתי הפיך", אומר גרינברג, מעורכי הספר. אבל הגל המזרחי נעלם עם פרוץ האינתיפאדה. לא פלא, אומר גרינברג, שהיו אנשים בש"ס שאמרו שהאינתיפאדה היתה קנוניה אשכנזית.

גרינברג לא מאמין בקונספירציות. "איש לא תיכנן שהאינתיפאדה תידרדר לאן שהידרדרה, אפילו לא ממי שאומר שהתכונן לה - כמו ברק והצבא", הוא אומר. אבל הוא גם לא מאמין במקריות. בספרו הוא מנסה להסביר את הקשר בין האלימות מול הפלשתינאים לבין השתקת הקול המזרחי בישראל.

אנחנו חיים בשלושה מעגלים, כתב גרינברג בספרו: המעגל הפנים-ישראלי, המעגל הפנים-פלשתיני והמעגל הישראלי-פלשתיני. כשהמעגלים האלה פתוחים, מתקיים בהם מרחב ציבורי שמאפשר ויכוח, דיון ופשרה. כשאחד המעגלים האלה נסגר, שאר המעגלים נסגרים, והמרחב הפוליטי נסתם. זה מה שקורה עכשיו, הוא אומר.

מעגלים סגורים

גרינברג, בן 54, עלה לישראל מארגנטינה ב-1972. הוא מדגיש את המלה "עלה", משום שחשוב לו להגדיר את עצמו כציוני. רוב חבריו בארגנטינה הלכו לארגוני שמאל, חלקם למחתרות, ואילו הוא החליט לעלות כי הרגיש ש"בארגנטינה תמיד יתייחסו אלי כיהודי ולא כאל לב גרינברג". כאיש שמאל, הוא ביקורתי על היחס של הציונות לערבים "ועל היחס שלה ליהודים", ובכלל לא בטוח שציונות פירושה תמיכה במדינה יהודית בארץ ישראל. אבל כשהוא בחו"ל הוא תמיד רוצה לחזור לכאן, לישראל.

את החינוך הפוליטי שלו קיבל גרינברג בישראל של תחילת שנות השבעים, בימי הפנתרים השחורים ומצפן. הוא ניסה אף לקשר בין הפנתרים למוקד, מפלגת שמאל ציוני שכמה מראשיה התגלגלו בהמשך למרצ. "היתה לי פנטסיה, שהשמאל הישראלי יפתח את עצמו גם לעניינים החברתיים, אבל ראיתי איך מפרים את הברית הפוליטית הזאת והבנתי מה זה השמאל האשכנזי", אומר גרינברג, שעזב במהרה את העיסוק הפוליטי, "מרצ היא תוצאה של ההכרה בכישלון הברית הזו. הם כאילו אמרו: אם אנחנו שייכים לשמאל האשכנזי, אז שולמית אלוני מייצגת אותנו".

במקביל טיפח גרינברג קריירה אקדמית. הוא למד סוציולוגיה ומדע המדינה
באוניברסיטה העברית, עשה דוקטורט אצל פרופ' יונתן שפירא בתל-אביב והיום הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון.

"שלום מדומיין, שיח מלחמה", עליו עמל עשר שנים, מתאר את 15 השנים שעברו על ישראל והפלשתינאים, מהאופוריה של הסכמי אוסלו ב-1993 ועד לדיכאון הקליני שלאחר מלחמת לבנון השנייה. כיאות לנושא, הספר מדכדך. גרינברג מראה איך לאורך השנים, ברגע שנפתח המעגל בין הישראלים לפלשתינאים, המעגל הפנים-ישראלי נפתח בעקבותיו. לפני רצח יצחק רבין, שני המעגלים האלה היו פתוחים באופן יחסי. היום שניהם סגורים הרמטית, וקשה לראות כיצד שוב ייפתחו.

את אחד ההסברים לכישלון תהליך אוסלו תולה גרינברג במושג שהגדיר לצורך הספר - "השלום המדומיין". לטענתו, התמיכה של הישראלים באוסלו התאפשרה הודות לכך שהם יכלו לדמיין איפה יעבור הגבול עם הפלשתינאים - על גבולות 1967. הגבול הדימיוני איפשר לישראלים להאמין שהבעיות המדיניות נפתרו, בשעה שבשטח
ההתנחלויות התרבו והתעבו, הכבישים העוקפים פרחו והתלות הכלכלית של הפלשתינאים בישראל נמשכה. "השלום המדומיין" הזה, אומר גרינברג, איפשר לפתוח קצת את השיח הציבורי בתוך ישראל: ככה התאפשרה עליית ש"ס, ככה אפשר היה לדבר על נושאים חברתיים, "פוסט סכסוכיים" כפי שקורא להם גרינברג.

אלימות כהזדמנות

רצח רבין לא הכשיל רק את המו"מ עם הפלשתינאים, אומר גרינברג. הוא גם החזיר את החברה הישראלית לשיח של "אחדות לאומית", שעירפל את המחלוקות הפנימיות. אבל אשליית "השלום המדומיין" המשיכה להתקיים עד אוקטובר 2000 - אז נקברה סופית, ועמה הדיאלוג הישראלי הפנימי. גרינברג חושב שלצבא היה חלק נכבד בקבורת שיח השלום ובהחלפתו בשיח מלחמה. לטענתו, הצבא רצה לשמור על ההגמוניה שלו בחברה, במיוחד אחרי הנסיגה מלבנון.

גרינברג טוען שגם האליטה החברתית-תרבותית האשכנזית ששה לאמץ את שיח המלחמה הזה ולהיפטר משיח השלום - שכלל בתוכו לא רק הכרה בפלשתינאים, אלא גם הכרה במזרחים. "המזרחיות הופיעה כאופציה לגבי הישראליות בכלל", אומר גרינברג, והדבר נתפש על ידי האליטה כאיום. "האליטות פחדו יותר מהתנזים של דרעי מאשר מתנזים של ברגותי", הוא אומר, "עם התנזים של ברגותי הם ידעו איך מסתדרים, בכוח. עם התנזים של דרעי לא היה להם שום מושג איך מתמודדים".

האלימות של ראשית ימי האינתיפאדה, אומר גרינברג, סיפקה לאליטות האלה את ההזדמנות לעצור את השיח המזרחי המתגבר הזה. "ברגע שמופיעה האופציה להילחם ו'להתפכח' מהפלשתינאים, האליטה הזו היא שמתלהמת, משתיקה קולות אחרים", אומר גרינברג. "האליטות מאשימות את האחרים בכישלון התהליך - את הפלשתינאים, את המתנחלים - אבל את הדיכוי הגדול של האינתיפאדה השנייה עשה ברק בתמיכה של מרצ ושלום עכשיו".

לפני שלושה שבועות כתב יוסי ורטר ב"הארץ" שאין היום אף פוליטיקאי מזרחי שנמצא בעמדת איום על ההנהגה: לא בעבודה ובליכוד, וגם ש"ס כבר לא מאיימת על אף אחד. גרינברג אומר שזה לא מקרי. "המזרחיות כבר אינה עניין להתעסק בו", הוא אומר, "גם ב'כוכב נולד' המנצח המזרחי לא שר זוהר ארגוב, אלא שלום חנוך".

אך למרות השקט, הבעיות החברתיות לא נפתרו. גרינברג רואה את האפליה נמשכת ואת הפערים החברתיים גדלים. את "נקודת האור" היחידה הוא רואה בכישלון הצבא בלבנון. "הצבא עיצב את המדיניות הישראלית מאז 2000. ב-2006, בשיא כוחו, מגיעה המלחמה והצבא מתגלה בשיא חולשתו. הצבא זקוק לפוליטיקה שתחלץ אותו מעודף הכוח שלו. הפוליטיקה הזו עוד לא קמה, אבל מי שיכול להקים אותה הם רק האזרחים".
 
 
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" © 

 

 

חזרה ל "אוניברסיטת בן גוריון"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 241781829שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb