מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
אוניברסיטת תל אביב
איך לצלם את מה שלא נמצא מאת אורלי לובין

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/904419.html
 Haaretz
עודכן ב- 22:51 18/09/2007

סדק: כתב עת לנכבה שכאן
גיליון מספר 1, מאי 2007. עורך: תומר גרדי. עיצוב: קבוצת פרהסיה.
הוצאת עמותת זוכרות, קבוצת פרהסיה ופרדס הוצאה לאור, 161 עמ', 30 שקלים

הגיליון הראשון של כתב העת "סדק" מצליח לעורר בי תגובה פוליטית שכבר שכחתי את קיומה - הלם. לא כתוב ב"סדק" שום דבר שאני לא יודעת, ויחד עם זאת - הלם. וקריאה אובססיבית מהעמוד הראשון ועד לאחרון, בלי הפסקה. מי שהגה את מראה הגיליון הזה, מי שערך אותו ומי שעיצב אותו, ידעו מה הם עושים. גם מי שאמון על כתבי עת "שמאלניים", או על כתבי עת בכלל, לא יוכל להתעלם מהמראה המיוחד של הגיליון הזה, שהצד הוויזואלי שלו מכה בך בכל עמוד כמעט.

הגיליון נפתח בשיר של מחמוד דרוויש ומיד אחריו סדרה של שישה צילומים; ללא כותרת, תוכן עניינים, או שמות העורכים והמביאים לדפוס. הם ממלאים עמודים שלמים, בשחור-לבן. הם וכותרותיהם לקוחים מ"אוסף התצלומים הלאומי": "עולים חדשים נחים תחת צלו של עץ בכפר הערבי הנטוש אקיר, ליד רחובות" (1949); "מושב אלקוש בגליל העליון, לשעבר כפר ערבי נטוש, אשר יושב בידי עולים מכורדיסטאן" (אותה שנה); "כפר ערבי קדום הופך למושב ושלוש מאות עולים מעדן מוצאים בית" (1950).

הניסוחים מוכרים: הכפר ננטש על ידי יושביו (ולא התרוקן במלחמה או בגירוש); היהודים מיישבים את המקום שבעליו יכלו, כך סתם, לנטוש אותו (ולא סתם
"יהודים", אלא כאלה שאין להם בית). כולם יהודים-ערבים (בזיהוי מפורש או במראה): את מקום הערבי תופס היהודי-הערבי.

רק שני תצלומים הם של אנשי קיבוץ, ובהם גם ניכר המאמץ האדיר לייצב דרך התצלום את סיפור-העל הציוני: "מתיישבים חדשים מקיבוץ יסעור מקיימים מדיניות של יחסי שכנות טובים עם כפר ערבי" (1949), ו"חבר קיבוץ יזרעאל עומד על גג בית בכפר הערבי הנטוש זרין, בעמק יזרעאל" (אותה שנה). בראשון ממלאות את קדמת הצילום הדמות היחידה של "ערבי" בתמונה, ביחד עם דמות שהיא כנראה של אשה, כורעים ברך כדי להרים סלע, ומעליהם, ממש בגודל דמותם הכורעת, דגל ישראל המכסה את מחצית השמים. מדיניות מופעלת כאן; לא הכרה ביחסי הכוח, אלא מדיניות מטעם הדגל מתממשת בין שני אנשים פרטיים, הערבי בראש מושפל והאשה מתבוננת בו (היפוך של יחסי המגדר הקבועים) בחיוך פטרוני. בתצלום השני תופס "הכפר הערבי הנטוש זרין" שלושה רבעים משטח הצילום, אבל במעין היפוך של הסיסמה "עם ללא ארץ לארץ ללא עם", דווקא הרבע הנותר מכסה שטח רחב וגדול פי כמה, ריק ועקר מצמחייה. חבר הקיבוץ עולה, אמנם, על גג הבית בכפר, אבל גבו אל המרחב הריק מאדם. העם הערבי דווקא כן ממלא את הארץ, ואילו העם ללא ארץ מפנה את גבו לארץ הפנויה, וכובש את גגות-בתיו של העם שחי בארץ.

באתר האינטרנט של עמותת "זוכרות" כתוב כך: "'זוכרות' קמה במטרה להביא את ידיעת הנכבה לציבור היהודי בישראל. ידיעת הנכבה היא תנאי הכרחי להכרה באחריות היהודים לחלקם בנכבה הפלסטינית, שהיא תנאי יסוד לפיוס עם הפלסטינים בעתיד. הכרה באחריות פירושה הכרה בחוב המוסרי של היהודים למעשי הגירוש והחורבן של 1948 וכן הכרה ומימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לשוב לארצם ע"פ החלטה 194 של האו"ם".

ואכן, בטקסטים של הישראלים-יהודים ב"סדק" המאמץ המרכזי מושקע בחשיפה, הודאה ושימור העבר שהושמד, שהועלם ושמוכחש. בתוך הזהות הזו, "זהות-הנכבה", אם אפשר לכנותה כך מבלי לנכס את הנכבה, הקושי המרכזי הוא לנסח אותה. הדיבור את הנכבה מותיר את אריאלה אזולאי, למשל, "בתחושת מועקה. היא לא היתה לי זרה. חשתי אותה גם בעבר. בבית ובחוץ. אני לא יודעת לפענח אותה לגמרי, אבל נדמה לי שהיא קשורה בשוליות של הדברים שאמרתי, ובתחושה שהשוליות הזו דנה אותם להיות דברי התרסה".


"סדק" מציע להבין את מקור השוליות הזאת במאמר שנבחר לפתוח את החוברת: "גילוי וכיסוי בלשון" מאת חיים נחמן ביאליק. "הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צירופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם", כותב ביאליק. השפה אינה אלא חיץ בינינו לבין "הדבר-כלשעצמו". אבל עוד יותר מכך: הדיבור אינו מוליד את הפתרון (האישי או הקולקטיבי). "נתינת שטר על החוב, או רשימתו בפנקס, איננה עוד פירעון החוב; פורקת היא רק לפי שעה את משאו מעל הזיכרון ולא יותר".

הכתיבה על הגירוש ועל החורבן, ההכרזה על אחריות ועל חוב מוסרי הם לא יותר מאשר שחרור עצמי. "זהות-הנכבה" של הישראלי-היהודי נהדפת לשוליים כשהיא מתנסחת במלים; דיבורה נחווה כשוליות לא משום שהמלים מונעות מלגעת בדבר האמיתי, אלא משום שהדיבור את הנכבה אינו בגדר תיקון.

"סדק" מעוצב כך, שהוא דורש מיקום עצמי של הקורא/ת, ומתסכל כל ניסיון התחמקות דרך "חבירה" אל המגורש, הגולה, המנושל. כך גם הכותבות/ים: בני הקיבוץ שלומית באומן ותומר גרדי, ובמידה מסוימת גם נורמה מוסי, שקועים בחשיפת מיקומו של הקיבוץ שלהם עצמם, חשיפת מה שמתחת למטעי ובתי הקיבוץ, והאחריות של מקימי הקיבוץ וממשיכיהם.

איתן ברונשטיין מצדיק את עצם התגייסותו לצבא - במכתב לבנו, שאותו הוא מעריץ על החלטתו שלא לשרת בצבא - בהיותו "מוגן בתוך הבועה שלנו בקיבוץ". הוא, כמו גם אריאלה אזולאי, מכים על חטא שחטאו בנעוריהם ברגש לא ראוי. גם אזולאי, כמו ברונשטיין, כמו שלומית באומן, כמו תומר גרדי, מחפשים את פירעון החוב, את הכפרה. לברונשטיין מעניק אותה בנו, ואריאלה אזולאי זוכה בה כשהיא מעניקה לבתה את מתנת-הידע שחסרה לה. וכולן/ם (בולטים בכך דרור בורשטיין ושלומית באומן) נזהרות/ים שלא לדבר בשמו של ה"אחר", שלא לדבר "במקום" הפלסטיני/ת.

יש הבדל דרמטי בין הטקסטים של הישראלים-יהודים לבין אלה של הפלסטינים. הטקסט המילולי המרכזי של פלסטינים בגיליון הוא "שיבות מדומות ליאפא" של סלים תמארי ורימא חמאמי (שפורסם באנגלית ב-1998). אלו הם "קטעים (...) שנבחרו מתוך סדרה של זיכרונות/הרהורים אלקטרוניים שתחילתם ביוזמה שהחל סלים תמארי ב-1995 והמשכם בהתכתבות אלקטרונית".

במרכז הקטע הראשון, "שיעור היסטוריה (סלים)", נמצא ביקור במוזיאון
לארכיאולוגיה, שב"כיכר שהיום הישראלים מכנים בשם 'קדומים'". תמארי קורא את הרישום והתיאור של האירועים ההיסטוריים: לערביי יאפא אין בהם היסטוריה משלהם. "גם במוזיאון הזה הצליחו הישראלים למחוק כל שריד של הערבים מההיסטוריה של העיר", הוא מסכם את החוויה שלו. "בשלב זה של טיולנו החלטנו שהנה, צרכנו די להפעם מן ההיסטוריה, והמשכנו לעבר מסעדת הדגים".

"יאפא של רימא" ממשיך היכן שתמארי הניח את הרהוריו. "ביקור ביאפא עבור מי שגדלה לאורה כמיתוס שאין מקום אחר שיוכל אי-פעם לשוות לו - מסתיים באכזבה בהכרח (...) הלוואי והייתי יכולה ללכת בעיר ללא מטען העבר וללא חובותי כלפיו - להיקסם מהארכיטקטורה ומהאנשים הגרים שם עכשיו (....) אך אבוי, לעשות כן פירושו להישרף על המוקד בגין שיתוף פעולה עם מציאות אשר נבנתה על שברי חלומות". ובהרהור הבא שלה, "הגרסה של רימא", היא אומרת: "אני אוהבת לבקר ביאפא עם סלים כי גם הוא לא לגמרי מרוצה מיראת הכבוד המעיקה שילדי היאפאיים אמורים להרגיש במקום. הוא שותף לתשוקה להתנגד למרירות המוחצת שמרגישים לנוכח דחיקתה של ההיסטוריה של יאפא".

אם כך, יותר משהוא אודות מצבם של הפלסטינים כמגורשים, נושאו של "סדק" הופך להיות המיקום של הישראלי-יהודי. "סדק" מחייב הבחנה חדה של המיקום הישראלי-יהודי ב"זהות הנכבה" - מבלי שהטקסטים המילוליים מצליחים להציע דרך לחשוב את החוב, לתרגם אותו לדבר בר-פירעון, לקחת עליו אחריות. את זה מספקים, ובשפע, הטקסטים הוויזואליים.

האתגר של הוויזואליה כאן הוא איך להנכיח את המחוק, איך לצלם את מה שאינו נמצא. התמונות בחוברת פורשות, כמעט בסדר מתגבר, את אפשרות התיעוד של המחיקה. חמשת התצלומים הראשונים מתעדים את רגע המחיקה של הכפר הערבי והפיכתו ליישוב יהודי. שבע עבודותיו של פריד אבו שקרה (מתוך הסדרה Dead Letter Office), שהן כל אחת עמוד שלם המצויר כגיליון בולים, "מתעדות" את המחיקה הביורוקרטית, שהיא פעולתו של משרד המכתב המת, או משרד האות המתה - את היעדר המוען, הנמען, הסמל, היעד, מקום המשלוח ובעיקר הטקסט (המכתב, המלה).

עבודתה של קבוצת פרהסיה, "דרך השפה" (2006), היא תיעוד ליטרלי של מחיקה ליטרלית של השמות בערבית משלטי רחוב בירושלים, ובמקביל תיעוד של אמנות-בפעולה, גרפיטי של מלים בערבית עם תעתיק ותרגום לעברית מרוססים על אובייקטים במרחב העירוני, כל אחד מהם משטח שמראהו או מיקומו מתאים למלה המרוססת עליו.

מה שנשקף הוא התהליך; הרגע שבו בתי הכפר הערבי קיימים עדיין - והערבית לא נמחקה כליל. אבל אז מגיע גם הרגע שבו המעבר מ"יש" ל"אין" מושלם. שתי עבודות בחוברת מסמנות את מה שנותר אחרי הרגע הזה: עבודותיהם של עודד שמשון ושל אסף עברון. ההעמדה של "צילומים 2006" של עודד שמשון מחלקת את העבודה לשניים: התצלום הראשון הוא עבודה בגודל כל העמוד השמאלי, כשכמעט כל המחצית התחתונה היא כביש סלול היטב, פס הפרדה צהוב עם קוביית הרעדה בקצה התחתון וגדר לבנה המפרידה בינו לבין הרצועה שמעל לכביש - התרוממות אטית של גבעת קוצים. יתרת הצילום, ששטחו כשטח הכביש, עיקרו שמים כחולים ועננים לבנים; גדר שכמעט נבלעת בין הקוצים הגבוהים; ובמורד הגבעה, כמעט נבלעת על ידי הצל המוטל עליה, התחלה של חורבה.

הופכים עמוד. עכשיו אותה תמונה ממלאת את כל כפולת העמודים; הכביש איבד משהו מרוחבו והפס הצהוב, שהעניק לצילום סימטריה, נעלם; ומה שבולט הוא אותו דבר שהכביש פצע: לא סתם גבעה נמוכה מכוסת קוצים יבשים, אלא בבירור מעין קיר, לבנים מאורגנות ביחד, ובבירור מעין גדר, לבנים גדולות שיד אם הניחה פעם. ההתפעמות מהכביש הסלול חלק כל כך, המסודר בפסים ישירים המייצרים תואם סימטרי עם החשמל המודרני אך גם עם הטבע, מפנה את מקומה לנקודת החיתוך, לצלקת שהכביש שנסלל הותיר באדמה עצמה, ובעיקר במה שהיה עליה קודם - מקום, מקום מגוריו של מישהו.

אלא שגם את הצלקות האלה, את נוכחותו של העבר בהווה, אפשר להעלים. שני הצילומים של אסף עברון, שבהם נראית קרקע מכוסה בצמחייה ירוקה-אדומה, נראים כמו צילום מקרוב וצילום מקרוב יותר, או לאחר זמן. בראשון הצמחייה נמוכה ברובה, אולי צעירה עדיין, ובולט בה סידור של אבנים-שאולי-הן-עצמות, טמון בתוך הצמחייה וכאילו מצייר בה עיניים ואף, ללא פה. בצילום השני הצמחייה גבוהה בהרבה; האם זהו צילום מקרוב מאוד? צילום לאחר זמן? האבנים-שאולי-הן-עצמות לא נראות עוד. אולי חיטוט בצמחייה יחשוף את הצלקת שנותרה בקרקע? ואולי הצלקת, אם היא אכן עצמות, כבר נמוגה כרקב?

"סדק" מוותר על המרדף אחר הכרוניקה ההיסטורית; את רשימת הכפרים שהוחרבו אפשר למצוא באתר "זוכרות", ואת השתלשלות סיפור החורבן אפשר למצוא בגרסאות רבות ומגוונות, כמו שמציעה חוה ברונפלד. ככל שהולכת ומתבהרת האי-יכולת לפרוע את החוב במלים, ככל שמהדהדת ביתר תוקף תחושת השוליות של הדיבור על הנכבה, ככל שעולה כקבס בגרון הבהירות שהמבט ההיסטורי מוליד רק עוד גרסאות, רק עוד ניסיונות (שנכשלים, רובם ככולם) להסביר את אפשרות החיים כאן כיהודיות/ים ישראליות/ים, כך הופכת חוברת "סדק" למתנת המבט, במקום מתנת הידיעה.

"זהות-הנכבה" הופכת מערפל מטושטש לנקודת תצפית ארצית, מן ההווה, שאינו כבול במחויבות סיבתית לסיפור היסטורי אחד (או רבים); הווה שבו מופיע העבר בצורת צלקות חומריות, באדמה ובגוף, הווה שמכיל את האירוע ההיסטורי כסימן ממשי, חומרי, שאי אפשר להיפטר ממנו ושאי אפשר לפטור אותו בהצהרות בלבד. שיש לפעול עליו, כפי שהוא מופיע בקרקע ובגוף, ובאופן שבו הוא נוכח עכשיו, היום.

ד"ר אורלי לובין היא ראש החוג ללימודי נשים ומגדר, בסיוע "NCJW", באוניברסיטת תל אביב
 
 


 
חזרה ל "אוניברסיטת תל אביב"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 238901043שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb