מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
מאמרים כלליים
שמאלנות כתנאי לאומנות

http://www.makor1.co.il/makor/Article.faces;.e34Mc3aTbNiTby0LaxmNbxqRchmMe0?articleId=26173&channel=4&subchannel=4

 
מאת מאיר עוזיאל, 30.10.07 | 14:36

נילי פורטוגלי, ארכיטקטית בעלת שם עולמי, יוצאת במתקפה חריפה על עמיתיה הנוקטים בעמדות שונות נגד ישראל כדי לקדם את עצמם ואומנותם

 
באתר ynet, הופיע לאחרונה מאמר בעל כותרת מעניינת: "הפוליטיזציה של עולם התרבות". המאמר הוא מאת נילי פורטוגלי, ארכיטקטית שמרבה להתבטא ולפרסם, ואהובה על אמצעי התיקשורת. הפתיח הסביר מיד את הביקורת שיש לה: "יוצרים ישראלים רבים לא בוחלים באמצעים כדי להתקבל למועדון העולמי בכלל ולאירופי בפרט".

מדובר בדברים אמיצים, ובהטחת אמת שלא נשמעת רבות במקומותינו: "הכוח הטמון במותג 'ההזדהות עם העם הפלשתיני' או בהעמדת עצם ההוויה הציונית וקיום העם היהודי בארצו בסימן שאלה הוא כה חזק הוא עד שהיוצרים הישראלים - לרבות אלה המשלבים יד עם חרם האקדמיה הבריטית - החפצים לעבור את סף הכניסה ולהתקבל למועדון העולמי בכלל ולאירופי בפרט, לא בוחלים בכל אמצעי העושה שימוש במותג זה על פני עשייה מקצועית איכותית לשמה מתוך יושרה מקצועית טהורה".

בהמשך המאמר הדברים ברורים וחדים אף יותר: "מדובר באנשי אקדמיה שנקיטת עמדה אנטי-ישראלית במאמריהם מבטיחה להם כרטיס כניסה חופשי ומועדף לכתבי עת מקצועיים.

מדובר בבמאי קולנוע שסרטיו משכילים להציג באופן בוטה את העם היהודי כמי שעושק לדורותיו את היישוב הערבי פלשתיני בארצו; מדובר באמנים שהציגו בברלין ובניו-יורק בתערוכה את בניית החומה כאקט ההורס את הרוח האנושית..." והמאמר ממשיך ותוקף. מיד כשנילי פורטוגלי חזרה לארץ מנסיעת עבודה לאירופה שוחחתי איתה.

את פותחת את המאמר במלים מרשימות מאוד בנוסח: הכוח הטמון במותג "ההזדהות עם העם הפלשתינאי" הביטוי האירוני הזה הוא שלך?
"ודאי שלי. אלה מלים שאני כתבתי. מה חשבת?"

פורטוגלי מספרת לי שהמאמר שפורסם, איננו המאמר המלא. היא כתבה מאמר ארוך הרבה יותר, שדן בעיקר בפוליטיזציה של ארכיטקטורה, ל"הארץ", העיתון שמפרסם את כתיבתה באופן קבוע. "זו היתה פעם ראשונה שלא פירסמו לי מאמר", אומרת פורטוגלי, "ולכן שלחתי את המאמר ל-ynet. הם פירסמו אותו בקיצור קטעים רבים. אם אתה רוצה לראיין אותי על המאמר הזה, אני לא בטוחה שתרצה לכתוב, או שיפרסמו בעיתון שלך, כל מה שאני אומרת. הרי אני מכירה את הכתיבה שלך, ואני לא באה מאותו מקום".

אני דווקא רוצה לשמוע את מה שאת אומרת בנושא הכפייה של הפוליטיקה האנטי אנושית על האמנות.  "המאמר שלא פורסם דן על תערוכה בנושא ארכיטקטורה בישראל שמשרד החוץ עמד מאחריה, התערוכה היתה צריכה להתקיים בברלין, ועבדו עליה הרבה מאוד, עד שפתאום משרד החוץ גילה שזו  עומדת להיות תערוכה בעלת מגמה אנטי ישראלית. מדובר בתערוכת אדריכלות שאמורה הייתה לייצג את ישראל בכנס בינלאומי שנערך בברלין. האוצרים של התערוכה, כולם אדריכלים, בחרו להציג  את האדריכלות בישראל ככזו שכל עיסוקה הוא בבנייה בעלת אופי כוחני בשטחים הכבושים. כותרת התערוכה היתה אמורה להיות, איך לא? הקשר שבין האדריכלות למדיניות הכיבוש".

ואת זה משרד החוץ עמד להציג?
"ברגע האחרון, כאשר נודע הכיוון אליו הולכת התערוכה לעמותת האדריכלים הישראלית ולמשרד החוץ, התערוכה בוטלה וגם נגנז הקטלוג שהיה בשלבי הכנה. אבל אז הלכו מארגני התערוכה למוציאים לאור בחו"ל ובשימחה הוצאו להם את הקטלוג כספר".
ואכן, הוצאת ספרים אנגלית הוציאה ספר הנקרא, בתרגום חופשי של כותרת קצת מפותלת: "כיבוש אזרחי, הפוליטיקה של הארכיטקטורה הישראלית".

שטחי יהודה ושומרון מופיעם על הכריכה ככתם דם. נילי פורטוגלי ממשיכה לפרט: "היו ביקורות עיתונאיות מתלהמות על ההחלטה לבטל את התערוכה, ובפתח הספר הוצגה בפני הקורא התמים האשמה שקרית האומרת כי מי שהטיל צנזורה על אותה התערוכה, שהציגה כאמור את האדריכלות הישראלית כאדריכלות הכיבוש, דומה למי שרואה את עבודת האדריכל מנותקת מהקודים הערכיים והמוסריים.

"זה מקומם. פירוש הדבר הוא שכל מי שהשקפתו הפוליטית אינה כאותו השמאל הפונדמנטליסטי, הפוסט ציוני, שהוא אגב, אולי הבנאלי ביותר כיום, איננו ראוי לשם ארכיטקט מוסרי".

תאוות הכסף גוברת על הכל

במאמר שלא פורסם עד היום במלואו כתוב גם בסארקזם: "ראה זה פלא, בהמשך להצגת תזה זו, מובא ראיון מוזמן שבו הוצגו שאלות מגמתיות על ידי הכותבים בפני האדריכלים שתכננו את הישובים עמנואל ומעלה אדומים. כאן, הטילו האדריכלים את מלוא האחריות על הממסד הישראלי באשר לאופייה של התכנית כביטוי להפגנת כוח ושליטה על הפלשתינים, ולא עליהם כמי שביצעו בפועל את התכנית".

נילי פורטוגלי אומרת לי: "לפני שנים, כאשר הייתי עדיין ארכיטקטית צעירה רעבה לעבודה סירבתי להצעה לתכנן בנייה יהודית בחברון. לעומת זאת, רבים מאלה שהיום ששים לתקוף את הבנייה בשטחים בנו אז בשמחה בשטחים.

אז, בזמן ובמקום שבו ניתנה לאדריכלים אלו ההזדמנות לסירוב התכנון בשטחים, ולקיחת חלק פעיל ולגיטימי במאבק נגד הכיבוש, נעלמו לפתע הערכים, נעלם הקשר שהם טענים שקיים לגביהם בין המוסר למקצוע, וגברה התמורה הכספית שהוצעה להם.

היום, באופן צבוע לחלוטין, על מנת לרצות את הוצאת הספרים האנגלית, או בשל הרצון לרצות את מארגני הכנס בברלין, מטילים הכותבים באמצעות המרואיינים את מלוא האחריות לתיכנון הישובים והתפיסה העומדת מאחורי התכנית על הממסד הישראלי.

הם גם גייסו את קנט פרמפטון, היסטוריון האדריכלות האנגלי, לכתוב על עטיפת הספר: 'שלא כהתיישבויות החקלאיות של השמאל הציוני, המאהלים הארוגנטים המאוחרים יותר לא היו אלא מבצרים בראש ההר, עויינים לתרבות ולנוף העתיק. שום פתרון עתידי לקונפליקט (הישראלי פלשתיני, מ"ע) לא יוכל להבריא את הצלקת שנוצרה מהשילוב של הפוליטיקה והאלימות הטופוגרפית'.

אין לי ספק כי גם כאן אין מדובר בדיון מקצועי הוגן הבא לדון באופן נכון בדרך שבה פוגעת הבנייה בארץ בסביבה הפיסית ובערכי הנוף  של המקום, אלא באמירה פוליטית נדושה. שהרי אם לא כך, הייתה עטיפת הספר המציגה לנו בכתם דם את מגזר ההתיישבות ביהודה ובשומרון, ראויה להציג באותה מידה בכתם דם את המגדלים שניבנו, למשל, בחוף הכרמל שבחיפה. מגדלים הפוגעים באופן ברוטאלי בנוף הטבעי של הים, ולא פחות בזכויות השימוש הלגיטימיות של הציבור. כן, סליחה, הציבור הישראלי, לא הפלשתיני".

אני מניח שהזעם של נילי פורטוגלי והביטויים החריפים שלה נובעים גם מכך שהיא מזוהה ומקדישה את חייה בדיוק לתחום זה בארכיטקטורה: שילוב הבנייה עם הסביבה בכל המובנים. הספר החדש של פורטוגלי בהוצאת "אקסל מנגס" בלונדון, מדגים את תפיסת העולם הזו, ומקיים דו שיח בין המציאות הגיאוגרפית, העירונית, וההיסטורית של המקום לבין צרכי האדם. את ההחלטות התיכנוניות היא מקפידה לקבל בשטח.

התיכנון שלה הוא מתוך התחשבות מודעת ומנוסחת בשטח. זהו אחד התחומים בהם נודעת פורטוגלי בארץ ובעולם. היא כתבה על כך רבות, וזכתה בפרסים על העבודות שלה בתחום הזה ממש. זהו תיכנון של קשר בין המבנה, האדם, הטבע, המרחב.

היא נשענת בארכיטקטורה שלה על מושגים ממורשת הדלאי למה, כגון "המשכיות והתהוות", המדגישים ששם דבר אינו בפני עצמו, אלא חלק ופרט מתוך יישות גדולה יותר, שאיתה הוא צריך להיות בשיתוף.

פורטוגלי היא אדריכלית בעלת משרד עצמאי בתל-אביב ומרצה לאדריכלות בפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים בטכניון . היא בוגרת בית הספר לאדריכלות, ה-A.A  בלונדון והמשיכה ללימודי המשך באדריכלות וביסודות הפילוסופיה הבודהיסטית באוניברסיטת בארקלי  שבקליפורניה.

היא מציגה את עבודתה כ"מתמקדת הן בצד המעשי והן בצד התיאורטי של האדריכלות, וקשורה באופן הדוק לזרם החשיבה ההוליסטי- פנומנולוגי". פורטוגלי השתתפה בתערוכות שונות בארץ ובחו"ל, והיא מרצה בכנסים מקומיים ובינלאומיים, כמו כן זכתה בפרסים, ופרסמה מאמרים רבים  בתחום האדריכלות. בימים אלו, כאמור, יצא באירופה ספר על עבודתה ועל התפיסה העומדת מאחוריה.

כותרתו היא, בתרגום קרוב ככל האפשר לאנגלית: "אמנות היצירה, ורוח המקום, גישה הוליסטית פנומנולוגית לארכיטקטורה".

בין הפרוייקטים אותם תיכננה: מרכז יום לקשישים ברחוב רש"י בתל-אביב, מרכז המוסיקה והספריה ע"ש פליציה בלומנטל בכיכר ביאליק בתל אביב, מרכז משאבים וספריה בבית הספר אוהל שם ברמת גן, הספריה למוסיקה בבית אריאלה בתל אביב, בנין מגורים ברחוב השומר בתל-אביב, שכונת מגורים בקיבוץ מעגן מיכאל וביתו של הסופר דוד שיץ בירושלים.

"די לאמנות המגוייסת"

פורטוגלי אמנם מעידה בשיחתנו שהיא שייכת לשמאל, אבל כבר בעבר מצאתי ציטוטים מוסריים שלה על הצביעות של השמאל: "רוב האמנים והארכיטקטים שמדברים פוליטיקה עושים זאת כמנוף שיווקי וכבון טון. אני יודעת שארכיטקטים, כל עוד הם יכלו להתפרנס מבנייה בשטחים, עשו זאת ושכחו מאידיאולוגיות. היום כשאין כבר פרנסה בשטחים, הם נעשו לי פתאום אנטי מימסד".

באותו מאמר שלא פורסם בארץ, אך ניתן לקרוא אותו באתר של נילי פורטוגלי באינטרנט (ולהתרשם משאר פעילותה) היא כותבת: "די לאמנות המגוייסת לאג'נדה זמנית שבאמצעותה ניתן לקבל תמיכה מתנועות בינלאומיות הקוראות להחרים את ישראל 'בשם הצדק העולמי', כמו גם לזכות בתנאי כניסה נמוכים לגלריות בנורווגיה, צרפת, אנגליה או גרמניה, מקום משכנם של הקודים 'הערכיים והמוסריים'".

אחד המגיבים למאמר הוא אמן שמזדהה בשם יורם: "אף כי הדברים ידועים ונכתב עליהם רבות, יש מקום לפרט ולהזכיר". הוא כותב, "לאחרונה, בקשר שלי עם בעל גלריה בדנמרק שהצגנו אצלו פעמיים, בכל פעם 8 אמנים ישראלים, הרגשתי שהטון השתנה. העיתונות החרימה, ובעל הגלריה הגדיל לעשות ומחק את ציון קיומן של התערוכות בעבר. התעמולה הפלשתינית בתקשורת ובאמנות קנתה לה אחיזה גם במקומות שאמורים להיות לפחות אובייקטיבים".

"את חוזרת עכשיו מאירופה, מנסיעת עבודה וסבבת בחוגי אמנות וארכיטקטורה", אני שואל אותה, "האם הרגשת שדורשים ממך, כישראלית, להתיישר לפי הקו של גינוי הכיבוש ודברים דומים?"
"לא ממש לא. כאשר אתה בא עם אמירה מקצועית, ויש לך מה להגיד. לא דורשים ממך לעשות פוליטיקה".   

 

חזרה ל "מאמרים כלליים"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 245839757שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb