מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
מוסדות אחרים
[האוניברסיטה הפתוחה] קורא את אירועי המלחמה לאחור | אודי אדיב

 http://hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=5721


תאריך: 2007 / 10 / 31
נושא: ::: תרבות :::
 


ההיסטוריון האנגלי הידוע, אדוארד ה. קאר מסביר בספרו "מהי היסטוריה?" שעניינו של ההיסטוריון איננו לגלות "מה היה באמת", אלא להציע הסבר ופרשנות מקוריים ומשכנעים לאירועי העבר. אילן פפה אכן מציע בספרו פרדיגמה חדשה, שהוא מכנה "טיהור אתני", המסבירה את אירועי מלחמת 48' ("The Ethnic Cleansing of Palestine", Oneworld Publications). הצרה היא שהוא מציג את הפרדיגמה שלו, "טיהור אתני", באמצעות ציטוט הלקוח מהחלטת האו"ם ולפיכך מגדיר את מלחמת 48', כבר בפרק הראשון, כמעשה הנופל בחומרת פשעו רק ממעשיהם של הנאצים. אלא שהקוראים המשכילים היו רוצים לעקוב בעצמם אחר נפתוליה של המלחמה במבוך ההיסטורי ורק אז, בסופו של התהליך, להגיע לתכליתה ולהגדרתה.

היסטוריונים אמנם מפרשים ומבהירים התרחשויות אקטואליות ואחרות לאור מודל תיאורטי, אבל המודל עצמו מושג בהדרגה, אחרי או תוך כדי מהלך הניתוח ההיסטורי. על כן אצל הגל, למשל, החוכמה מגיעה רק "בערוב היום" של ההיסטוריה.

פפה, לעומת זאת, קורא את אירועי המלחמה לאחור, כלומר, כתהליך דטרמיניסטי, לינארי, חד-ממדי, שסופו ידוע מראש. בספרו ההגדרה התיאורטית קודמת לתהליך ההיסטורי ומתנה אותו. כלומר, התהליך ההיסטורי עצמו נתפס כמימוש של ההגדרה התיאורטית. אולם ספר היסטוריה הפותח בציטוט של הגדרה סובייקטיבית, לא ברור כלל מהו ייחודו ומהו יתרונו על ספרי ההיסטוריה האחרים. במלים אחרות, חסרה בספר הקדמה המתייחסת באופן רפלקסיבי והשוואתי להגדרה של מלחמת 48' כ"טיהור אתני", הקדמה שבאמצעותה יוכלו הקוראים להעריך את חשיבותה ואת יתרונה של ההגדרה החדשה ביחס להגדרות הקודמות המסבירות את המלחמה.

נראה שספר המתאר את אירועי מלחמת 48' כ"טיהור אתני" הוא ספר רדיקלי האמור לזעזע יסודות עולם, אולם קריאה מעמיקה וביקורתית יותר של הספר עשויה לגלות שהוא משעתק ומחזק דווקא, בלא יודעין, את האמונות ואת הדעות הקדומות הרווחות אצל שני הצדדים.

בקרב הפלסטינים, ההגדרה של מעשי הרצח והגירוש שעשו יחידות הפלמ"ח וצה"ל במהלך מלחמת 48' כ"טיהור אתני" אינה מעלה ואינה מורידה הרבה, שכן הם חשים על בשרם את כל המעשים הללו. ואילו בצד הישראלי, ספר המגדיר כבר בפרק הראשון את המלחמה כ"טיהור אתני" של התושבים הפלסטינים מן הסתם לא יגיע כלל לקוראים, ואם יגיע, הוא רק יבסס ויחזק את אמונתם בהיסטוריוגרפיה הישראלית ההגמונית, המהללת ומפארת את מעללי הפלמ"ח במלחמה. נראה שפפה מסתפק אפוא במעמד של הפילוסוף המחפש את האמת לשמה ובכך מבטל את הרטוריקה שבאמצעותה הפילוסוף האפלטוני (וההיסטוריון) משיג ומממש את האמת בפרהסיה (Parhesia), בכיכר העיר.

זאת ועוד, באופן פרדוקסלי פפה מקבל ומפנים באופן בלתי ביקורתי את הזהות בין היהדות ובין הציונית כמושג מסביר, ככוח המניע וכתכלית של מעשה הגירוש הפלסטינים. כך, לאורך כל הספר "היהדות" ו"היהודים" ב-ה' הידיעה מופיעים כמושגים נרדפים של "הציונות" ו"הציונים".

הכותרת של הפרק השני היא "הדחף למדינה יהודית אקסקלוסיבית". בעמוד 34 פפה מבקר את "היהודים, שהיו בידיהם רק כ-6% מהקרקע והיוו רק כשליש מהתושבים וניתנה להם יותר ממחצית הטריטוריה" ולאורך רוב פרקי הספר נכתב שהיו אלה "הכוחות היהודיים הנלחמים בכפרים הערביים".

באפילוג הוא אכן מבדיל בין "הציונות" ובין "היהדות" וכך הוא כותב:

"הבעיה עם ישראל לא היתה מעולם יהדותה - ליהדות פנים רבות, ורבות מהן משמשות כבסיס לשלום ודו-קיום; זהו האופי הציוני האתני שלה".

אולם אם הבעיה איננה היהדות והיהודים, מדוע הוא מגדיר אותם עם הציונים, בתור "הכוחות" הנלחמים בפלסטינים, ולא כעם יהודי "לא ציוני" החי בארץ לצדם של הפלסטינים? הרי זה היה יכול להיות גם ללא "הציונים", כפי שמסבירים לנו יוסף גורני, אניטה שפירא וחבריהם, "מאבק בין שתי תנועות לאומיות על הארץ". צריך להבחין לכן בבירור בין האידיאולוגיה הציונית, המדגישה את ייחודה וייעודה הרוחני של ישות טרנס-היסטורית המכונה "עם ישראל", ובין הציבור הישראלי עצמו, שעשוי בנסיבות אחרות בעתיד לשנות את דעתו ולאמץ את המודל הלאומי הרפובליקאי האזרחי, שאיננו מבוסס עוד על המוצא ועל הדת היהודית. הנה כי כן, השאיפה הלאומית היהודית פורשה בידי אנשים שונים בזמנים שונים במהלך ההיסטוריה הציונית, ובהם אנשים שהאמינו בדו-קיום והתנגדו בתוקף לגירוש שנעשה במהלך המלחמה ב-48'.

נראה שהאידיאולוגיה הלאומית היהודית שימשה מלכתחילה כנשק האידיאולוגי וכאמצעי הגיוס והחברות העיקריים של היישוב הציוני ושל מדינת ישראל במאבק ההיסטורי עם הלאומיות הפלסטינית. בלשון סוציולוגית, במציאות של הסכסוך עם הפלסטינים, העיקר לא היה עוד תוכנו ומקורו האמוני של הרעיון הציוני, אלא אופן תפקודו הפוליטי והחברתי במאבק בלאומיות הפלסטינית. אכן, סקירה שטחית של תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני מלמדת שלא ההתיישבות היהודית כשלעצמה עוררה מלכתחילה את ההתנגדות הלאומית הפלסטינית. היישוב היהודי הישן חי בשלום ובשלווה עם תושבי הארץ במשך מאות שנים. גם מאוחר יותר, בתקופת המנדט, הקומוניסטים, אנשי "ברית שלום" וחלק מחברי "השומר הצעיר" ניצבו לצדה של הלאומיות הפלסטינית ובשום אופן לא נגדה. לעומת זאת, ההגדרה היהודית הפרטיקולוריסטית של היישוב הציוני היא שעוררה את הסכסוך עם הפלסטינים. בן-גוריון וחבריו בהנהגת מפא"י והפלג הרוויזיוניסטי הימני צברו בהדרגה עוצמה והקצינו את תפיסתם הלאומית וכך החריפו בהדרגה את הסכסוך עם הפלסטינים. אליעזר הכהן, ממנהיגי השומר הצעיר, כתב אז:

"פוליטיקה של בת יענה בשטח הערבים מוליכה את הציונות על פסים שסופם
קטסטרופה... ושוב נכונה לנו יקיצה מרה ככל יקיצה מחלומות תעתועים. מפלגת פועלי ארץ ישראל היא האחראית לכך... אנו חייבים... לחתור ללא לאות אל הסיכוי ההיסטורי הגדול של הציונות - ההסכם עם העם הערבי" (אליעזר הכהן, "לבחינת דרכים").

אף על פי כן, התפיסה הלאומית היהודית האקסקלוסיביסטית היתה מלכתחילה התפיסה הדומיננטית בתנועה הציונית והיא אכן המניע והמושג המסביר העיקרי של גירוש הפלסטינים. בדומה לכך, אנו רואים היום כיצד הקנאות הלאומית היהודית של המתנחלים מעצימה ומבססת את הכיבוש ובכך מחריפה ומחדדת את הסכסוך עם
הפלסטינים.

מההיבט הפוליטי, חסרונו הגדול של הספר טמון בכך שהוא מגדיר את התנועה הציונית מראשיתה כטוטליות שלילית שאין בה צדיק אחד בסדום. פפה תופס את מעמדה ואת כוחה ההגמוני של הציונות ביחס לפלסטינים במושגים של עוצמה ושליטה אבסולוטיות. אולם ככל שהוא מבקר את יחסי העוצמה הקיימים, אין הוא מציע כל דרך אפשרית לשנות ולבטל את אותם יחסים, דווקא משום שהעוצמה של התנועה הציונית מושגת וממומשת לפיו כיחס דכאני חד-צדדי שאינו בר ביטול. כך פפה, בדומה לבלעם, בא לברך את הפלסטינים ונמצא מקלל.

ספרו של פפה אכן מתאר את מלחמת 48' מנקודת מבט ביקורתית ומשוחררת מההיבט הציוני, אולם בפרפרזה על מילותיו של מרקס, העניין איננו רק לתאר את המציאות של הכיבוש והדיכוי הישראליים, אלא גם לשנותה. השינוי אפשרי אך ורק בעקבות הכרה הדדית של שני הצדדים במעלתם האנושית והאזרחית המשותפת, הכרה שחורגת במהותה מהגבולות של שתי הקבוצות הנתונות ומשמשת כמודל וכנקודת מוצא של סינתזה פוליטית ישראלית-פלסטינית חדשה מסדר שלישי הרמוני ומוסרי יותר. ספרו של פפה, לעומת זאת, מסתיים בטון פסימי ואין בו שום מוצא מהסכסוך הקיים. לסיכום, תרומתו העיקרית של הספר טמונה בתיאור מפורט, ללא כחל וסרק, של כל מעשי הגירוש והטבח שעוללו יחידות צה"ל והפלמ"ח נגד התושבים הפלסטינים במהלך המלחמה. אלא שהתיאור העובדתי כשלעצמו, בהיעדר פרשנות משכנעת, אין בכוחו לשנות את הדעות הרווחות בשני הצדדים ביחס למלחמת 48' בפרט ולסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל.

אציין לבסוף עוד הערה הנוגעת לספרו של נור מסלחה, "הגירוש של הפלסטינים: רעיון 'הטרנספר' בחשיבה הפוליטית הציונית 1882 -1948". הספר משמש לפפה מקור מהימן ועליו הוא מבסס, בין היתר, את טענותיו. לפני כ-14 שנה קיבלתי את הספר, שרק יצא אז, מידי המחבר, בחתימתו. כבר אז, בקריאה ראשונה, נוכחתי שאין זה אלא אוסף של ציטטות "ציוניות" המאששות פעם אחר פעם את הנחת היסוד של המחבר בדבר המהות "הטרנספריסטית" של התנועה הציונית. באופן אקראי ניסיתי לבדוק גם את המקור של אחת הציטטות שהוא מביא מפי בן-גוריון בישיבה של הנהלת הסוכנות היהודית באוקטובר 1936. התברר לי שהוא ציטט שם דברים שנאמרו במקום ובהקשר אחר, ולא על ידי בן-גוריון עצמו. על הקוראים הסלקטיבים כבר אמר ניטשה: "הקוראים הגרועים הם אלה המתנהגים כמו גדודי פולשים: הם לוקחים כמה דברים ועושים בהם שימוש, מטילים רפש במה שנשאר ומגדפים ומחרפים את הכול".


"הטיהור האתני של פלסטין", אילן פפה (אנגלית).
Ilan Pappe, 2006, "The Ethnic Cleansing of Palestine", Oxford: Oneworld.
 
 

 

כתבה זו הגיעה מהגדה השמאלית
http://hagada.org.il

 

 

חזרה ל "מוסדות אחרים"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 243737770שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb