מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
מאמרי מערכת
לירוק אל הבאר...
 מקבץ ידיעות מאנגלית של מוניטור האקדמיה הישראלית

 3.12.07

אקדמאים ישראלים אנטי-ציונים הפכו את אמונתם הפוליטית למקצוע. לא זו בלבד שהם מטילים ספק בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית, הם גם קוראים לחרם על עמיתיהם, מטילים רפש בצה"ל ומכשירים את שרץ הטרור הערבי. בעוד בקמפוסי הארץ הם פועלים באין מפריע, הרי שבארצות-הברית אקדמאים מקומיים המכנים את ישראל "גזענית" מוצאים את עצמם מחוץ לשורות האקדמיה. עיתון "הארץ" מגנה דווקא את אלה החושפים את אותם אקדמאים שאינם מהססים להכניס לחשבון הבנק שלהם את משכורתם המסובסדת. לקט עברי מידיעות ודעות שפורסמו בעניין זה באנגלית במהלך החודש האחרון. 

 

 

 

יש להניח שכמה מכם שמעו על תקרית חמורה שהתרחשה לא מכבר באחד מכיתות הלימוד במכללת ספיר שבנגב. כאשר ניסה קצין המודיעין, אייל כהן, להיכנס לכיתה, עצר בעדו מרצה הקורס והודיע לו כי בהתאם להשקפת עולמו אין הוא מלמד חיילים, שוטרים, או קצינים במדים. סגן כהן היה המום, אך סירב לעזוב את המקום. המרצה, ניזאר חסאן, לא הרפה ממנו ואף השתיקו כאשר התלמיד ניסה למחות. "בפעם הבאה תבוא בלבוש אזרחי ואז אתך לך רשות דיבור לעשר דקות...". אמר לו.

הקצין נפגע לא פחות מן העובדה שכל הסטודנטים שנכחו בכיתה העדיפו לשמור על שתיקה, אולי משום שלא הופתעו כלל מהתנהגות המרצה לסינמטוגרפיה . בעבר, הם יודעים עתה לספר, הוא נהג לתבל את שיעוריו בהערות לא מחמיאות אודות "צה"ל צבא הכיבוש" ושיתף אותם בדעותיו הפוליטיות. הוא גם היה אחד מן החותמים על עצומה הקוראת לאמנים בינלאומיים להחרים אירועי תרבות המתוכננים להיערך בישראל.

נשיא המכללה, זאב חצור, בעצמו סרן בדרגתו הצבאית, רשם לעצמו את תגובותיהם של הסטודנטים, והבטיח לערוך בירור עם חסאן, אולם עד כה איננו יודעים מה העלתה הבדיקה.

בדבר אחד אין ספק, התנהגותו של המרצה אינה חריגה בנוף האקדמי הישראלי. לא הרחק מן המכללה, באוניברסיטת בן-גוריון, ניתן לאתר בקלות מספר גדול של מרצים הפועלים בגלוי נגד ישראל והלגיטימיות של עצם קיומה. אחד מהם, למשל, הוא לב גרינברג שפרסם בשעתו בעיתון בלגי מאמר בו האשים את ישראל בביצוע "ג'נוסייד סמלי" בפלסטינים. עמיתו, ד"ר ניב גורדון, אף הרחיק לכת. מי שהפך את עצמו בזמנו ל"מגן אנושי" עבור יאסר ערפאת וקבוצת המרצחים שהסתיר במטהו, אינו מחמיץ כל הזדמנות להוקיע את ישראל מעבר לים תוך שימש בשקרים ובחצי-אמיתות. כה גדול הארס האנטי-ישראלי המפעפע מקולמוסו של אותו גורדון עד כי הפרופסור האמריקאי אלן דרשוביץ האשים אותו כמי שמבלה במיטה אחד עם "ניאו-נאצים, מכחישי שואה ואנטישמים". הוא התכוון גם לפלוגתא בה הגן גורדון על ד"ר נורמן פינקלשטיין, מרצה אמריקאי אחר, שניהל עם דרשוביץ דו-שיח חריף על ישראל ואנטישמיות.

פינקלשטיין עשה קריירה מהטענה כי ישראל מנצלת את השמדת יהודי אירופה לצריכה הפוליטיים. ספרו "תעשיית השואה" חולל מהומה רבתי וסלל את הדרך לספר נוסף שנקרא "מעבר לכל חוצפה". בכל הופעותיו הוא שב וחזר על אמירותיו השנויות במחלוקת ועורר עליו את זעמם של ארגונים יהודים ואחרים בעולם כולו.

אולם בספטמבר האחרון נעצר טיפוסו של פינקלשטיין אל הפסגה האקדמאית. האוניברסיטה בה לימד, דה פול שיקאגו, החליטה למנוע ממנו קביעות. אין להתפלא, אם כן, שהפרופסור המכובד האשים בכך את הלובי היהודי. יריבו המושבע, אלן דרשוביץ, הפרופסור למשפטים מאוניברסיטת האווארד, לא חש כלפיו חמלה. לדבריו המדובר באדם שדבריו זוכים לאמינות רק באירופה. "מי שמחשיב אותו לבר-סמכא בתחומו אינו אלא אנטישמי מובהק".

פרשת פינקלשטיין אינה היחידה מסוגה והיא מחדדת את השיח הציבורי המתנהל היום בתוך הקמפוסים האמריקאים סביב השאלה האם אקדמאים אנטי-ציונים יכולים ללמד קורסים על המזרח-התיכון. ראשיד אל חאלידי, למשל, היה עד לאחרונה מנהל המכון לחקר האזור באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. הוא פוטר מתפקידו לאחר שטען כי ישראל היא "מדינה גזענית".

במקום אחר, באוניברסיטת מישיגן, שדולה פרו-ישראלית פעילה במיוחד הצליחה לשכנע את הוצאת הספרים של האוניברסיטה למנוע את הפצת הספר "להתנגד לציונות" שנכתב על ידי יואל קובל. בטסי קולמן, מראשי הסניף המקומי של הליגה למניעת השמצה, הצדיקה את פעילותה בטענה שהספר "מתייחס לישראל באמות מידה שונות מאלו של ארצות אחרות".

מי שהצליחה להתגבר על פעילותן של השדולות היא נאדיה אל חאג', פרופסורית לאנתרופולוגיה באוניברסיטת בארנד, שלוחה של קולומביה. היא קיבלה קביעות מהמוסד על אף שטענה בספר שכתבה ב-2002 כי ההיסטוריה הפלסטינית נהרסה על ידי ארכיאולוגים יהודים. המתנגדים למינויה השמיעו את הדעה כי קביעתה אינה מבוססת ועל כן אין היא ראויה לכהן בתפקידה.

רבים סבורים כי הקמפיינים של אותן קבוצות לחץ פוגעות בחופש הדיבור. פרופ' חאלידי סבור כי הם מאורגנים על ידי קיצונים המונעים על ידי כוונות זדון ומסלפים את האמת. מתנגדיו נחרצים בדעתם כי על המרצים האנטי-ציונים להניח את השקפותיהם הקדומות בבית ולהימנע מלהביאם לחדר ההרצאות.

 

הצילו! צייד מכשפות!

 

אולם בעוד מתנהל בארצות הברית מאבק נגד אקדמאים אנטי-ציונים בקמפוסים המקומיים, דווקא בישראל האקדמאים האנטי-ציונים מנהלים את פעילותם התעמולתית באין מפריע. הציבור בארץ לא היה, למשל, מודע לעובדה שעשרות מרצים ישראלים שלחו לפני המלחמה בעיראק מכתב קולקטיבי ליומון הבריטי ה"גארדיאן" שהכיל שקר גס. במכתב הם טענו כי לישראל יש תוכנית מגירה לגירושם של הפלסטינים תוך ניצול ערפל המלחמה. כמה שנים רעות חלפו מאז, אולם התנצלותם של הכותבים עדיין לא נכתבה. לכך יש להוסיף מרצים כאלה ואחרים שבעיצומו של גל הטרור הפלסטיני מצאו לנכון לגנות את האלימות של צה"ל בשטחים. נמנים עליה "מלומדים" כמו אווה יבלונקה, ענת בילצקי, רחל גיורא, אורי הדר, יואב פלד וטיינה ריינהורט (ז"ל) מאוניברסיטת תל אביב, אורן יפתחאל, לב גרינברג וניב גורדון מבאר-שבע, אילן פפה מחיפה ויעקב כתריאל מהטכניון. לא רק זאת, היו גם כאלה – 358 במספר – שקראו לתלמידיהם לסרב לשרת בשטחים וכל זאת כאשר פיגועי ההתאבדויות גבו מחיר דמים גבוה ברחובות ערי ישראל. לטענת מרצים כמו מנחם קליין (בר-אילן) או עמנואל פרג'ון (העברית), מדיניות הצבא בגדה וברצועה היא הגורם העיקרי לטרור הפלסטיני.

הד לטענה זו ישמעו מן הסתם תלמידי בתי-הספר ללימודים בינלאומיים מאוניברסיטת דנוור שיתוודעו לתוכנית קיץ באוניברסיטה העברית שתינתן להם על ידי שלושה מרצים ממרכז מינרווה לזכויות האדם. זהות השלושה מעידה מראש על התפריט הצפוי לעלות על שולחנם של התלמידים האמריקאים. המדובר באנשי שמאל מובהקים – יובל שני, הלל כהן ודפנה גולן. די אם נאמר שהאחרונה ידועה בפעילותה הפרו-פלסטינית ושהראשון הוא מתנגד מושבע להקמת גדר הביטחון. לא רק זאת, אלא שהוא פרסם בעבר מאמר ב"הארץ" ובו עודד את ערביי השטחים לתבוע לדין מנהיגים ישראלים בבתי-משפט בישראל. הסטודנטים מדנוור, הדיפלומטים והאקדמאים של המחר, אינם מודעים לרקע הפוליטי של השלושה מהם ישמעו כיצד צה"ל רומס כל צלם אנוש ברצועת עזה ובגדה המערבית.

תמוהה, אם כן העובדה, שעיתון "הארץ" מצא לנכון להעניק במה לכתבה מסולפת שהתפרסמה ביום האחרון של נובמבר אודות אתר אינטרנט זה. העיתונאית לילי גלילי התייחסה לחוברת שיצאה בשיתוף פעולה עם מכון אריאל אודות פעילותם המפוקפקת של האקדמאים האנטי-ציונים. שימו לב לדרך בה היא פתחה את מאמר הבלע שלה:"אחד המיתוסים המתלווים לאנטישמיות העממית הוא סיפור קיומו של מאגר מידע גלובלי שמרוכזים בו השמות של כל היהודים בעולם". הגברת מיד מזדרזת לציין ש"ההשוואה אינה מדויקת", אך היא עורכת אותה בכל מקרה, משום שבאפה עולב ריח רע המורכב מתערובת של מקרתיזם ומסע צייד המזכיר לה את האנטישמיות. תחת הכותרת המלגלגת "זהירות! אקדמיה ושמאל" היא טוענת שהמעקב האינטרנטי אחר המרצים הוא "פתטי" ו"מגוחך", אך באותה נשימה היא מזהירה מפני קיומן של "רשימות שחורות".

אך גלילי מעדיפה להתעלם מאקדמאים ישראלים שקראו לחרם על עמיתיהם היושבים לידם במשרדי הפקולטה, שתמכו במניעת השקעות בישראל, שהביעו הזדהות עם יאסר ערפאת כאשר זה הסתיר רוצחים מבוקשים ב"מוקאטעא" ברמאללה או בכאלה שאינם מהססים לבצע דה-לגיטימציה למדינה על במות בינלאומיות אליהן הם נוהגים לקבל הזמנות לרוב. אחד מאלה שלא הסתפק במתיחת בקורת על ישראל, אלא תקף באופן קבוע את ארצות הברית היה הפרופ' דניאל עמית (אוניברסיטאות ירושלים ורומא) שהלך לעולמו בתחילת נובמבר. עמית אף החרים מוסדות אקדמאים אמריקאים בטענה כי אלה הפכו למכשיר בידי מכונת ההרג של וושינגטון במזרח-התיכון.

שניים מהם, למשל, הם חיים בראשית (אוניברסיטת מזרח-לונדון) ואילן פפה (חיפה ועכשיו אוניברסיטת אקסטר) אשר במלאת 60 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר חתמו על קריאה בזכות הקמת מדינה אחת ליהודים ולפלסטינים. האחרון אף שימש עד הגנה במשפט שהתנהל בקופנהגן נגד  פעילים של "החזית העממית לשחרור פלסטין" שנתבעו לדין על חלוקת חומר תעמולתי. במהלך המשפט טען פאפה כי אין המדובר בארגון טרור (למרות שאנשיו רצחו את השר הישראלי רחבעם זאבי), אלא ב"קבוצת שחרור פוליטית" המכירה בפתרון שתי המדינות.

באותה נשימה ניתן להזכיר גם את פרופ' תמר ירום מירושלים שהפיקה וביימה סרט דוקומנטרי על "זוועות" הכיבוש הישראלי בשטחים כפי שהן נראות מזווית ראייתן של שש חיילות שסיימו את שרותן בצבא. "אני אסירת תודה לאותן בנות על אומץ הלב שהפגינו מול המצלמה, מה שהגשים את אחד מחלומותיי..", היא אמרה. ירום זוכרת את שרותה בגדה המערבית במהלך האינתיפאדה הראשונה, אולם רק לאחר שהשתחררה תהתה "כיצד אישה כמוני נוטלת חלק בדיכויו של עם אחר, כיצד אישה עדינה יכולה לשתוק כנגד האלימות האכזרית נגד העם הפלסטיני...".

ירום ודומיה, כמו גלילי ב"הארץ", מעדיפות לשכוח את הטרור שהטיל את אימתו על ישראל מאז ומתמיד. עבורן יכולים האקדמאים הישראלים לחרף ולנאץ את שם המדינה מקופתה הם מרוויחים את לחמם.

חזרה ל "מאמרי מערכת"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 245914781שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb