מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
אוניברסיטת בן גוריון
אורן יפתחאל בהרצאה על הבדווים
 

כללי

מאוד שמח להיות פה., מקום שיש בו קצת היסטוריה  אם כי לא מספיק. אני הייתי שותף גם בהקמה של פורום דו קיום, שהוא הארגון פה, ואני מאוד שמח להמשיך ולתרום. אמרו לי, שלא בטוח שיש לכם הרבה רקע בנושא, אז אני חושב, שנעשה זה כעין הרצאה-שיחה, ואז נתקדם בקצב שלכם, ואני אמסגר את זה בצורה שכזו, שיהיו לי עשר דקות לדבר, על איך אני רואה את השאלה של התושבים הערבים הבדואים של הנגב, ואחר כך כשנכנס לפרטים, אפשר יהיה לשאול, וגם לאתגר אותי כמובן, כמו שמור רמזה, באופן כללי, אני רואה את המפגש בין יהודים לערבים בנגב, כמפגש מאוד מייצג את סך הכל ההיסטוריה של הארץ הזו, במאה שנה או עשרים שנה האחרונות, והמפגש בין אוכלוסיה מתיישבת, אוכלוסיה קולוניאלית, ואפשר לדבר הרבה על הסיבות , שהביאו ליהודים להתיישב פה כרגע., זה צד אחר של העניין של האוכלוסיה הילידה.

 

אוכלוסיה ילידה, זו קטגוריה שכמובן יש לה ממד בינלאומי מאוד גדול. גם מגמה של הבדואים עצמם בנגב, להצטרף לפורומים העולמיים של עמים ילידים, שאלה אגב שהיא לא לגמריי סגורה, מי הוא עם יליד, אבל אם זה נגיד, העם הפלשתיני, או הבדואים שהם בתוך העם הפלשתיני. זו שאלה שהייתי בכמה דיונים מרתקים בתוך הקבוצה הפלשתינית, מי הוא עם יליד, ואין ספק שהבדואים הם עם יליד.

ועם יליד הוא עם שהיה במקום לפני שהתחילה ההתיישבות הקולוניאלית, ההתיישבות הלבנה, או ההתיישבות שבאה אליו. זה לא תמיד, בהודו, בברזיל, ובמקומות אחרים, עמים ילידים שהם נכבשו או דוכאו על ידי עמים אחרים באותו מקום. אבל העובדה שהם היו שם במקומות האלה והיה להם אורח חיים מסורתי, שבטי, ואורח החיים הזה, שהוא התנגש עם האוכלוסיה המתיישבת ,הוא בעצם פורק לחתיכות. לא היתה לו אפשרות לעמוד מול הכניסה של אוכלוסיות מודרניות, אוכלוסיות מתוחכמות, עם מערכת חוקים, מערכת צבאית, הרבה יותר חזקה. כמעט בכל המקומות, בצורות כאלה או אחרות, העמים האלו נכנעו ומונה עליהם שלטון אחר, בדרך כלל שלטון מערבי, שלטון שפה אחת הסוגיות המרכזיות, בכלל לא יכול לתפוס את המערכת החוקית שהיתה לעם היליד, הקודים התרבותיים שלו, הצורה שבה הוא חי, עובד, עושה פוליטיקה, עושה משפחה, אחרת לחלוטין, לכן העמים הילידים לא הצליחו למצוא אוזן קשבת, לכן באוסטרליה למשל, כל אוסטרליה הוכרזה מבחינה משפטית כמה שנקרא, מבחינה משפטית, " הארץ הזו היא ריקה", לא שלא היו שם שלושה מיליון אבוריג'ינים, היו שם אפילו חמישה מיליון, אבל הם לא היו נחשבים ממש לבני אדם,!! לא היו להם בעלות על הקרקע, לא היו להם ערים בנויות, אלא הם חיו ביישובים מקש ובלי בניה קשוחה, היתה להם שפה שאי אפשר היה להבין אותה, בעשרות דיאלקטים. אני פשוט חייתי הרבה זמן באוסטרליה ואני מכיר את העניין. אבל כך גם בדרום אפריקה  ובאלג'יריה עם הברברים, וכך גם בברזיל, ותושבי האמזונס והמון ארצות יש בהם עמים ילידים, והצורה שבה אני מסתכל על זה, וכמובן לא הצורה היחידה, יש עוד זוויות לעניין הזה, אבל מבנה של המפגש של היהודים עם   הוא המבנה הזה, של קבוצה ילידה, שנתקלת בקבוצה שנכנסת, עם עוצמה של תרבות אירופית, עם עוצמה של מדינה ובאופן מאוד טיפוסי של היחסים האלה, הם לא נפתרים.

 

 כל העמים הילידים, אלה שלא הושמדו, ויש כאלו גם שהושמדו לחלוטין. אלו שלא הושמדו, המתח ביניהם ממשיך לכונן את היחסים כל הזמן, ומה ששמעתי לפני שבוע, היה בארצות הברית אקט סימבולי, שכמה מהאומות של האינדיאנים החליטו שהן פורשות מארצות הברית ומחזירות את האזרחות ומכריזות על עצמאות. המתח הזה ממשיך כל הזמן ובכל מקום בצורה קצת אחרת ,וכך זה גם פה. המסגרת הזאת מכוננת לדעתי את היחסים וממשיכה לכונן אותם, המדינה מתייצבת לצד  התרבות השלטת ומנסה להעלים את הנוכחות של העם היליד, בראש ובראשונה בטריטוריה, כי הדבר הכי חשוב זה האדמה. ובהרבה מקומות האדמה היא גם נפט, פחם, ברזל  ומשאבי אנוש, ואם אתם מסתכלים על המקומות האחרים בעולם, האמזונס, או בהודו או באוסטרליה וגם אוצרות טבע בארצות הברית, גם הפארקים הגדולים, אז יש גם את המתח הזה של המשאבים שיש שם, אבל הטריטוריה היא גם שליטה וריבונות, וכמעט בכל הארצות הכביכול דמוקרטיות, העמים הילידים מקבלים אזרחות מאוד  מאוד מאוחר. באוסטרליה  למשל ב- 1964, כלומר _ 200 שנה לפני שאוסטרליה היא כביכול דמוקרטיה,  רק ב-1964 הם מקבלים אזרחות. בארצות הברית בשנת 1950, אני חושב, וגם 250 שנה לפני , וזה גם בגלל שהאוכלוסיות האלה לא ממהרות להיכנס, לא ממהרות להפקיר עצמן לידי התרבות השלטת. מבחינה זו זה מה שקורה פה, והכנתי כמה דברים לראות איך זה מתבטא בפרטים היומיומיים, בקרקע, בחוק, בתרבות, ונוכל להסתכל בכמה תמונות -----

פה זה אירוע די חשוב.

 

 ילידים למשל – בדואים

בספטמבר השנה, לאחר עשר שנים של דיונים אין ספור, האו"ם קיבל את ההצהרה של העמים הילידים, בתור מסמך בעל מעמד של אישור של האו"ם, זה לא מסמך חוקי עדיין, אלא זה מסמך שמצהיר ומבקש מהמדינות החברות לעגן את הזכויות האלה שמפורטות מאוד במסמך הזה, אם זה זכויות תרבות, זכויות למשאבים, לקרקע, לרציפות, סידרה שלמה של זכויות לאוטונומיה, מבקש מהמדינות החברות באו"ם לעגן את זה בחקיקה שלהם, בדרך כלל, אלה גם זכויות האדם , זה הולך ומעמיק אחר כך, אבל זה מאוד חשוב. אחרי הרבה דיונים והרבה התנגדויות, שהרי יש פה בעיה ממש מבנית, כי רוב המדינות רוצות שכל האזרחים שלהן יהיו תחת החוק שלהם. הן לא רוצות שני עמים. ברגע שמדינות מצהירות שיש לזכויות לעמים ילידים, הן מצהירות כאילו שיש שני עמים בתוך הטריטוריה שלהן. אבל אכן רוב המוחלט, 143 נגד ארבע. הארבע שהתנגדו, הן אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד וארצות הברית, המדינות המתיישבים הקלאסיות, הקולוניות הקלאסיות, אבל גם 11 מדינות נמנעו, ביניהן ישראל. שגריר ישראל אמר באו"ם, זה לא שנמנעו, לא באו להצבעה, כי זה היה ראש השנה, כי הן לא היו מצביעות נגד. ככה זה צוטט. יותר נוח לישראל להימנע, אם היא חושבת בצורה דיפלומטית ישראלית, הרבה מהמדינות הצביעו בעד, כמו ברזיל, פיליפינים, הודו ואחרים, יש להם עמים ילידים, כמו סין אפילו. זה ממסגר שוב פעם את העניין, שזה לא רק עניין מקומי, אלא עניין עולמי, זה עניין שגם דינמי, העולם זז לכיוון מסויים, הנורמות משתנות, במובן שלהעניק יותר זכויות לעמים הילידים, לפחות בצורה ההצהרתית, לפעמים גם בצורה הקונקרטית וזה המצב שכרגע מאפשר לנו להסתכל בצורה קצת יותר רחבה על ישראל והבדואים. 

 

יש הבדל בין נגיד ילידות ועם יליד. הרבה מהיהודים אומרים - גם אנחנו ילידים, אנחנו במולדת. יכול להיות, אבל עם יליד זו לא בדיוק ילידות. עם הופך להיות יליד, בנקודת הזמן שבה משתלט עליו עם אחר. במקום שלו., זה שהבדואים באו מחצי האי ערב, זה ברור. אבל מאוד שונים מהיהודים. היהודי יכול להגיד שהיה פה גם,  אבל זה כבר מיתולוגי, זה לא היסטוריה, אבל זה חשוב המיתולוגיה הזו. אני לא נגד, אבל מבחינה פיסית היסטורית, היו פה כנראה 70-80 אלף בדואים, ומה שאחר כך נהיה הנגב. אין על זה עוררין, על המספר המדוייק אולי כן. אם זה 60-90 אלף, חלק כבר שמעתי שאומרים 100 אלף אנשים, משהו בסביבה הזו ב-1948. כמובן, שבשבילם זה לא היה הנגב. אלא בשבילם המרחב מסיני עד פטרה, זה המרחב הבדואי. הבדווי זה אנשים של המדבר, זה גם בשפה ככה. גם בדאיה בערבית זה התחלה. השורשים ערביים. בהיסטוריה יש תמיד מישהו לפניך. אתה נהיה יליד ברגע שמשתלט עליך עם אחר. ואז אתה כפוף למשטר אחר.

 

 

העניין הזה של העובדה שהיו פה. אגב, לא היו פה יהודים באמת, היו פה בני ישראל, נגיד ככה. אם להיות מדוייק, האם זה מצדיק שתהיה עכשיו מדינה יהודית, זה ברמה של מיתולוגיה. ברמה של אמונה, ברמה של סיפורים וספרי קודש. אני לא חושב גם שזה עומד למחלוקת, אבל מבחינת ההיסטוריה, כשיש החיכוך הזה של עם שיושב  במקום מסויים, אפילו מסיבות כמו של היהודים, היו סיבות טובות,. בסך הכל הם גורשו למולדת שלהם, מאירופה ואחר כך מארצות ערב, אבל, לגבי האוכלוסיה המקומית זה לא משנה הרבה למה הם באו. ואפילו אם הם באו עם סיפור שהיו פה לפני אלפיים שנה, לכן הם ברמה של המיתולוגיה, ברמה המיתית, ברמה של הנרטיב,  הקוסמי שלה, מאיפה אנחנו באים ולאן אנחנו הולכים. אבל ברמה היותר משפטית, היסטורית,  עכשווית, גיאוגרפית, אתם יודעים למשל, שבמקומות אחרים, גם למשל בדרום אפריקה, הבורים שבאו משם, היתה להם משימה היסטורית דתית בתוך. זה היה נשמע מאוד מאוד דומה לציונות מבחינה זו, שזו הארץ המובטחת שלהם

 

למרות שהם לא התבססו, אבל מי שכן בהחלט דורש זכויות של עם יליד, זה הצרפתים בקנדה, שביססו את עצמם. הם היו קולוניאלים והבריטים השתלטו עליהם, והזכויות שהם דורשים בקוויבק הן הזכויות של המולדת של הצרפתים בקוויבק, זה הכל יחסי. אבל יש בכל זאת קבוצה של עמים, שהם לא אירופים. העמים הילידים הם כולם לא אירופים. זה חשוב. וגם אם כמו שאמרתי אורח חיים שבטי מסורתי, שלא הצרפתים ואל הבורים החזיקו בו. למה זה חשוב השבטי מסורתי, כי זה איפשר למדינות המודרניות שהושתתו על האזורים האלה, לפרק את הכוח של הקבוצה הזו  והממצא הכי חשוב פה זה הקרקע. ילידים

 

בדואים הבעלות המסורתית על הקרקע  לא שהיתה מעוגנת במסמכים, היא היתה הרבה יותר הסכמית, כמו שהיתה דתית. היא בוודאי לא היתה פרטית, היא היתה שבטית, ואז כמו למשל שקרה בשנת  1921, שבאו לפה הבריטים והודיעו שיש חודשיים לכל האנשים לרשום את הקרקע שלהם, לא נכנס לכל הפרטיים המחקריים. זה קשור בשיטה העותומנית שהיתה,  שישה סיווגים של קרקע שהבריטים מאוד לא אהבו. הם רצו שחור לבן, מאוד אירופי, או שלך או שלא שלך, וביקשו מהאנשים חודשיים להוכיח שקרקע שלהם ולרשום אותה. רוב רובם של הבדואים, 99 אחוז, לא עשו את זה, מכל מיני סיבות, הסיבה העיקרית – לפי מה שאני מבין, שלא ידעו בכלל. אם אתה בכפר שלך רועה את העיזים שלך, עובד בעבודה שלך, העניין שלך אגב מה שמתפרסם ברבים הוא די מועט. הוא לא יגיע אליך. רובם לא קראו ולא דיברו אנגלית. היו גם אחרים שכן ידעו. והמסורת הבדואית הרבה שנים היתה לא לרשום את הקרקע, היתה חשדנות כלפי השלטון המרכזי, כי היתה מסורת של חיים, אומרים "המדבר יותר חזק מהחוק", ודבר נוסף היה שבתקופה העותומנית, זה אמר גם גיוס לצבא, מיסים, היו כל מיני סיבות, הסיבה העיקרית היתה האוכלוסיה המסורתית שהיתה  להם חשדנות עם השלטון, והיתה לה המערכת הכלכלית שלה, שפעלה, לטוב או לרע, אבל פעלה בכל המקומות זה חוזר אותו הסיפור - כשבא השלטון הבריטי, או אחר כך הישראלי, או הצרפתי באלג'יריה, והם באים ומסתכלים שאין רישום של הקרקע, הם מכריזים עליה כקרקע של המדינה, זה טריק מאוד ידוע, זה נעשה בכל העולם. יש סקר מעולה על ההשתלטות הבריטית על הודו, לאנשים המסורתיים אין מסמכי רישום. הרבה אנשים לא יודעים את התאריך שהם נולדו, אין להם כתובת, ברגע הזה המדינה המודרנית מסווגת אותך כאאוט סידר. זה מה שקרה לבדואים. בגדול נגיד, שרוב רובם לא רשמו את הקרקע וזה לא שינה הרבה בתקופה הבריטית, אפילו צ'רצ'יל יש לו ציטוט בעניין, אנחנו מחפשים כל בדל של הנושא הזה, מצאנו שב-1923, שצ'רצ'יל פעם אמר, שלמרות שהבדואים לא רשמו את הקרקע, הבעלות המסורתית שלהם תישאר ולא תיפגע. מבחינה זו הבריטים למעשה לא עשו  בעצם, השאירו את המצב כמו שהם וגם הבדואים לא הרגישו שהם לא רשמו את הקרקע. זה מתחיל בשלטון הישראלי, בנכבה, ב-1948. הנכבה זה המלה בערבית שאומרת אסון. זו ההתייחסות של הפלשתינים ל-1948, "אל נכבה" - "האסון". וזה בעצם האובדן של המולדת ופיזור והגירוש שהיה. ב-1949 וב-1949 הדיעות קצת חלוקות, 70-80 אחוז של האוכלוסיה הבדואית של הנגב, בורחת או מגורשת מעבר לגבולות של מה שמכונה ישראל, אז לא ידעו מה זה ישראל.

לקרוא את הספר אניטה שפירא על יגאל אלון, זה יתן לכם נתונים גרפיים. שם ממש מסופר על 1948. ואחרים שנשארו נרשמו ב-1949 ורוכזו במה שמכונה הממשל הצבאי.

 

 

חלקם של הבדואים הגיעו במאה ה-19. אני לא בדיוק יודע ממש את ההיסטוריה. הכיבוש האיסלמי וצפונה. בין השבטים השונים. הם לא היו זזים הרבה. היה להם איזור מחיה. היו גם מלחמות בין השבטים, אבל היתה די הסכמה. כמו מדינות כאלה קטנות של שבטים. לפי מחקרים היו גם מקומות קבע, של חלק מהאוכלוסיה, ועמים אחרים לא חיו בתוך הטריטוריה הזו. איך שאתה לא מתרגם את זה, אתה יכול לתרגם את זה לריבונות, או בעלות שבטית על הקרקע, אבל היה ברור שזו הקרקע שלהם, לא היה ספק בזה. בגבולות מסויימים כן היה ספק, במלחמות בין הבדואים לביניהם. אבל לא היה עם אחר,  וגם לא העותומנים שניסו לקחת את הקרקע מהם, ההיפך – העותומנים בבאר שבע ניסו לעגן את המרחב של הבדואים. באר שבע נבנתה כעיר המחוז כדי לאפשר לחברה הבדואית לשגשג בזמן המודרניזציה ונבנתה פה גם בגלל ההיסטוריה,  כמובן, כמקום מרכזי והשוק והדברים האלו שפרחו פה, יכלו לקדם את החברה הבדואית. איך עושים את זה. באוסטרליה יש מה שנקרא "בעלות בקרקע המסורתית, ובאוסטרליה יש סידור אחר, כמו שמורות, שכאילו אזורים שלהם.   בתוך ניו זילנד כל  מיני פתרונות יצירתיים זו לא משפחה אחת, מהנקודה הזו בכביש עד לנקודה אחרת. זה משהו אחר.

 

 

לאורך השנים האחרונות יש תהליך של התקבעות, בוודאי במאה ה-19, לפני שהיהודים הגיעו לכאן. שזה בשנות השלושים של המאה העשרים. היתה אוכלוסיה בהחלט בתהליך התקבעות ובתהליך מודרניזציה בצורה אחרת ממה שהקהילות האירופיות,.היתה גם נוודות, שהלכה ופחתה, והיתה גם נוודות של חלקים מהאוכלוסיות האלה.

בדואים קודם כל, רב האוכלוסיה הבדואית היתה פה. אלו שבאו ממצרים לתוך החברה הבדואית, נהיו אריסים, הם נהיו עובדי האדמה של הבדואים. לכן, יותר מאוחר, כמעט כל אלו שעברו לעיירות, הם אלו שמחוסרי קרקעות. יש כאלו שיש להם קרקעות, אבל כמעט כל אלו מחוסרי הקרקעות, עברו לעיירות

היו גם כאלו שהגיעו דרך כיבוש המצרי עד לגליל.

יש חוסר איזון עצום בכל הדיון הזה , שכאילו פרטי פרטים של למי היה קושן (נסח טאבו), ולמי היה טאבו ,ולמי כן מגיע או לא מגיע, בשנים האחרונות קמו פה כשישים חוות יחידים, לא חוקיות,  יהודיות והם קיבלו את הבעלות על הקרקע מבלי שהיה עליהם דיון כל כך גדול, כולל שי דרומי, שאתם שמעתם עליו, בעצם מתיישב לא חוקי. אז יש חוסר איזון בזה שתמיד בודקים אם אפשר להעיף אותם או אי אפשר להעיף אותם מהקרקע, כל הזמן דיברו אם אפשר להזיז אותם או לא. וכל המתיישבים היהודים הלא חוקיים, ברור מאליו שהם במקום.

 

 

בירדן הגיעו לפתרון הרבה יותר, הממשלה מקורבת יחסית לבדואים. למשפחה ההאשמית יש את המקורות שלה. אין שם סכסוך לאומי. יותר קל לעשות את זה. המצב שם יותר טוב מבחינה זו, שהם הכירו בבעלות החוקית ובהסדרים אלו או אחרים, ולא מנסים לפנות אותם. לכל מדינה מודרנית יש מתח עם האוכלוסיות הילידות. אם לאזרח אין כתובת, זה מרגיז את המדינה. אם לאזרח אין כתובת, איך לרדוף אחריו עם המס או בעבירות אחרות. המדינה צריכה לרשום את האנשים לתוך המשבצות שלה.

המדינה המצרית פשוט מזניחה את סיני. לא ממש יודע מספיק על זה. המצרים באים ומתחזים לבדואים כדי לזכות במקומות עבודה בדהב ובעוד מקומות. בירדן שזה קרוב, זה מודל שאנחנו יכולים ללמוד ממנו. בדואים בחברה הפלשתינית מנסים מאוד להשביח את ההבדל, כאילו כולם פלשתינים. ישראל מאוד מבליטה את הבדואיות, כאילו שהיא שונה מהפלשתינים האחרים. קווי החיץ מאוד לא ברורים.

 

אצל הפלשתינים הניסיון לטשטש הוא ברור. גם עם המסמך של  הזה של הפורום דו קיום הלכו לאו"ם, אז היה דיון, אם בדואים אחרים שהם פלשתינים כביכול, והם הרגישו מאוד לא בנוח, כי אנחנו לא שבטים, אז יש איזשהו מתח.

 

 

בשנות החמישים ישראל מסמנת אזור, המונח הזה מתאים לגדר בערבית, והיא סימנה אותו באיזור שמצפון מזרח לדרום לבאר שבע, בין דימונה ערד, ומה שהיום נקרא רהט. יותר ממחציתם כבר גרו שם. ובעצם ישראל סגרה את האיזור הזה לממשל צבאי, ופנתה בעצם להקים את ההתיישבות היהודית, את ערי הפיתוח, לקלוט את היהודים שהגיעו מכל המדינות, ויש 15 שנה שבעצם האיזור הזה, היה פה עוני נוראי, ובשנים 1963-1964 לא סיפקה אפילו קמח לאנשים, שהם היו על סף רעב, האיזור הזה הוא הכי לא פורה של הנגב.

 

ברמלה למשל, אנחנו יודעים שיש שם  מבנים של בדואים, גם בלוד. בסופו של דבר, סוכם שעדיף לעייר אותם פה. בסוף שנות השישים להקים מקום של שבע עיירות. הם ירדו יותר לדרום וקצת גם פה.

מערב הנגב, איפה שנגיד אופקים, נתיבות, ובמקומות האלה שער הנגב, אלו אזורים יחסית בצפיפות. כמובן שהצפיפות עלתה עם המשקעים ועם הקירבה לבאר שבע, התחילה המדיניות הזו, והמגמה היתה לרכז את כל הבדואים בשבע עיירות. היו בנגב בין 70-90 אלף בדואים. 11 אלף מהם עברו. תוכניות מאוד הגיונית,  לרכז בערים את הילידים, שרוב השטח יהיה פתוח להתיישבות או חקלאות, בו בזמן מקימים בנגב 100 ישובים יהודיים. התוכנית מתקדמת עד שנות התשעים והיא מצליחה בחלקה.

כמעט מחצית הבדואים עברו לערים האלה, זו כביכול הצלחה. מבחינת הבדואים, מה הם אומרים ומה הם חושבים, זה כשלון צורב מה שהם חשים על החיים שלהם, תעסוקה, פיתוח ועוד. אלא שלא עברו ובשנות התשעים התברר שהם גם לא יעברו. אחרי עשרות שנים של הפעלת לחץ עליהם חשבו שאפשר יהיה להעביר אותם, אלו שתובעים קרקעות, יושבים על הקרקעות ותובעים בעלות על הקרקעות

רוב התושבים שחיו באיזור באר שבע, חזרו לשם. אם היו מחזירים גם את הפליטים הפלשתינים, רוב איזור הנגב היה נתבע על ידיהם.

 

בדואים.

מתחיל מאבק של הבדואים, שחוששים שברגע שיעברו לעיירה, תיעלם להם הקרקע שהם תובעים או שהם מעבדים או שהם חיים עליה, סירבו לעבור. זו מתחילה להיות בעיה בשנות השבעים והשמונים. כך בעצם נוצרו היישובים הלא מוכרים, כולם נוצרו על ידי המדינה, לא פולשים, המדינה או שהביאה את האנשים להם או שהיו שם לפני 1948. היא סירבה להכיר בהם ולתת להם שירותים. המדינה סברה, שאנשים בלי שירותים, בלי בתי ספר, ובלי כלום, בלי חשמל, ואנחנו מציעים לו לא הרחק מפה, את בתנאים האלו. שאסור גם לזלזל בהם. לאוכלוסיה שרוצה להתקדם ולהשתלב. ילד שחוזר הביתה בלי חשמל ובלי מים, לא יגמור בית ספר. רוב האוכלוסיה לא נכנעה ונשארה ביישובים שלה עד היום. וכך הולך ומתחוור למדינה בשנות התשעים, שהמצב הזה הוא מצב של קפאון, ואז גם קמים די הרבה ארגונים, בשנות השמונים, אירגון לזכויות הבדואים ועוד וגם כמה ארגונים יהודיים, מתחילים לראות אתה הבעיה, כולל פורום דו קיום, ב-1996, בעקבות אירועים די ררמטיים, בעקבות היריות וכמעט הרג, ומי שנפצע מאוד קשה בעקבות האירועים ליד עומר, לכפר שעדיין נמצא על ידם, טאראבין א-סאנא, היו עימותים, ואז קם פורום דו קיום, שניסה לגשר קודם על העניין המקומי ואחר כך על הכללי. באותו זמן קמה המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים, שאיגדה את הכפרים, ויצגה אותם מאז והתחילה בניסיון לעשות תכנון אלטרנטיבי.

 

ארגון דו קיום ועוד ארגוני הקיבוצים, אין בהם הכרה של הממסד, פורום ראשי ערי הפיתוח, מישהו מכיר? גוש אמונים רשום איפה שהוא או מועצת יש"ע. המדינה דה פקטו כן מכירה בכפרים הבדואיים. אבל המצב באופן רשמי- לא. כפר סאווה, שהוא ליד חורה, כפר לא מוכר, היסטורי, עם הרבה שורשים במקום, לפני חודשיים נתקלנו בהרבה התנגדויות לתוכנית המחוזית שהוכנה לאיזור,  שבעצם מוחקת את רוב הכפרים ולא מכירה בהם שוב, מכה רצינית!! אבל אז הכנו התנגדויות, ואחרי שתיים שלוש פגישות, התברר שחצי מהכפר עשה הסכם עם המינהל והוא לא רוצה לדבר על זה והוא לא מוכן להצטרף להתנגדות. וההתנגדות מבקשת - אנא הכניס אותנו לתכנית.

למועצה קשה לעבוד, כי יש פיצולים בתוך האוכלוסיה הבדואית.

 

 

המאבק עכשיו הוא בשני ראשים - לתביעות קרקע, באופן מאוד אופייני לעמים ילידים בעולם הם רואים כאילו את העתיד שלהם כרוך בהכרה שלהם בבעלות על הקרקע או בקיום שלהם על הקרקע, להוויה ולתרבות שלהם, האוכלוסיות שעוברות לעיירות, מנושלות ומרגישות בגלות.

יישוב בדואי התגורר משך עשרים שנה. היה יישוב בדואי בלקיה בשוליים שלה, קודם פינו אותם לתל ערד, ועכשיו הם רצו לחזור לאדמתם המקורית, ולמה המדינה מתעקשת להרוס אותם כל כך הרבה פעמים, בגלל הנושא של השיבה, זה בלתי אפשרי לחשוב על זה בכלל והסכסוך הזה הוא כל כך אמוציונלי.

חשוב להדגיש, כי הקרקע והמקום הוא מרכיב תרבותי כל כך חשוב ששוב פעם קשה לאנשים עם ראש מערבי להכנס להגדרה הזו של הזהות

 

 

מדינת ישראל פועלת בכמה רשויות לגבי האוכלוסיה הבדואית _ מינהל מקרקעי ישראל, משרד הפנים, מבחינה זו שהם נותנים אישורי בניה ואישור קרקעות, המועצות השונות האזוריות, גם באר שבע, גם ערד, גם עומר, זה חיכוך מול זרוע של המדינה, וכל יתר הממשלה בענייני חינוך ובריאות

המדינה יש בה יד ימין ויד שמאל, אבל בעניין הבדואים היא מדברת בקול אחד. הקרקע היא של המדינה ואתם לא חוקיים. אי אפשר לרבע את העיגול הזה, אתם מחוץ לכל הרשת לפעול בצורה חוקית. אתם לא חוקיים. אין לכם מועצה מקומית ואתם לא יכולים להגיש אפילו בקשה לתכנון וכל בניין שתבנו יהיה לא חוקי ולכן המגע הוא מגע של בולדוזר

 

 

יש הריסות בתים בסיטונות, קרוב למאתיים, כל שבוע ארבעה חמישה בתים נהרסים. המגע של הבדואים הוא של נתין ושולי. לא נותנים לו כביש או בית ספר או מים ואם עקרו אותו ממקום מסויים לא נותנים לו לחזור למקום הזה.

המדינה השתמשה בנתינים שלה ככלי משחק בכדי ליישב את הנגב והגבולות,לקחה אנשים שהגיעו ממדינות ערב ושמה אותם כמו פיונים

 

אנשים במעברות, תן להם למות במעברות, והאפשרות היחידה שהיא לגור בדימונה ,ותן להם למות בדימונה. זה לא כמו שקורה היום – הנה משכנתא של 150 אלף דולר, אלא אנחנו מציעים לך, אתה גם יכול להישאר פה לגור באוהל, או שאנחנו מציעים לך דירה באופקים או בדימונה. ערי ספר לבדואים

עכשיו מדברים על זה שאם יהיה פינוי מערי הגדה, אז יציעו למתיישבים התנחלויות בקרב הבדואים.

מצפים בנגב, בדומה למצפים שבגדה

 

 

זאת אומרת שיש שם ערבים, ואז לשלוט בהם ולא לאפשר את השליטה הערבית בנגב!!!!

מחנות צבא שרוצים להעביר, תראו כמה נבטים היה מוצלח, אז בואו נעשה עוד כמה נבטים וזה יזיז את הבדואים, וזו הכוונה

 

 

מה שמשתנה עלית מדרגה משנות התשעים, הבדואים מתארגנים יותר בצורה אפקטיבית וגם ארגונים כמו זכויות אדם נכנסים. מצוקה מאוד מאוד קשה, ארוכת שנים, שלא מתאימה למדינה שישראל רוצה להיות. מתחילה להיות פעילות שהיא משמעותית. האגודה לזכויות האזרח וארגון כמו במקום וארגון עדאללה, וארגון הערבים לתכנון אלטרנטיבי, מתחילה להיות מול המציאות הזו. הרבה יותר נורא ממחנות הפליטים, זו מציאות קשה, ואז התחיל המאבק להישאר במקום ולהכין תוכניות אלטרנטיביות, ושתהיה הכרה מלמטה, כדי למצוא את הסדקים. הסדק הראשון היה חוק חינוך חובה, הכל דרך ועדות, והמדינה אולצה לספק בתי ספר לכל הכפרים, והיא מקימה מבנים יבילים, כדי שאפשר להזיז אותם. בתי ספר ברמה מאוד מאוד נמוכה, אבל זה יוצר קיבוע של היישוב

וסדק שני – מרפאות. קופות חולים מתחילות להתחרות אחת השניה, כי יש הרבה קליינטורה במקום

גם המים – שיתוף פעולה עם היישובים היהודיים, שהתחילו להעביר קווי מים, גני ילדים, פארקים ותשתית חברתית. הרבה בעזרת הארגונים. לאט לאט המוסדות הבינו, שהם לא יזוזו, ואז כדאי להתחיל להכיר בהם.

בשנות התשעים הכירו בעוד תשעה יישובים, חלקם הכירו, חלקם הקימו, הקימו מועצה אבו בסמה, מקווה שזו תהיה מועצה ערבית, עם ממשל מקומי עצמאי לאנשים האלו, בינתיים מועצה דלה, שאין לה רצף טריטוריאלי, לא מצליחה ממש להתרומם. ממשיכים בהריסות בתים, אין תקציבים.

המדינה אומרת, שזה תהליך שיקח הרבה זמן. צריך להכין תוכניות שאורך המון שנים. בינתיים עברו לדעתי יותר מעשר שנים, צריך לעשות את זה עם הקהילות עצמן. לתת להם תקציבים כמו למועצות היהודיות ולתת להם רצף טריטוריאלי. בינתיים, זה לא נעשה. יש טעות פטלית בנושא הקרקע, שלא הסדירו את נושא הקרקע. לפעמים ישנם פולשים לעיירות האלה, כי הקרקע היא נקבעת על ידי מישהו אחר, ואתה לא תבנה בית שהקרקע שלו נקבעת על ידי מישהו אחר

אני רואה את רבע הכוס המלאה. יש מועצה מקומית ערבית, שבקרוב, אני מקווה, יהיו בחירות וזה פוטנציאל להתקדמות

הסיפור של הבדואים הוא ילידי, התיישבותי, קרקעי, תכנוני.

בשנת 1947,ישראל השתלטה על הגליל, המשולש והנגב, כל האזורים שהיו אמורים להיות פלשתיניים, היא חשבה שאלו יהיו קלפי מיקוח, ממש כמו עם הפלשתינים, ואתם יודעים מה קרה.

הסיירת הירוקה כלפי הבדואים.

בין 200 ל-250 אלף בדואים בישראל. למרות ההכרה ביישובים, מספרם עולה ועולה, כי הריבוי הטבעי שלהם גבוה. 34 יישובים. בצילום אוויר שאנחנו עושים, וגם הם, שאין תכנון, ויש כאוס תכנוני,

הנשים הבדואיות בצפון מתערות בחברה יותר, כי ישנם שם מוסדות השכלה והמקום מפותח יותר, אבל המצב עדיין לא טוב. בגליל היה עניין שחלק מהם רשמו את הקרקעות.

הבדואים תובעים היום למעשה 650 אלף דונם, בערך חמישה אחוזים מהנגב. הם חיים על פחות מחצי מזה, על שטח של שני אחוזים מהנגב.

כל אדם שמאמין בשוויון, צריך לדאוג שכל היישובים הבדואים יוכרו ויקבלו את כל הזכויות והשירותים. שיהיה להם הייחוד שלהם ויחיו עם הקהילה שלהם, אבל יהיו שווים.

רובם תובעים את הקרקע שהם יושבים עליה ושישה כפרים דורשים גם את הקרקעות שמהם גורשו

 

 

 

 

חזרה ל "אוניברסיטת בן גוריון"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 241428527שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb