מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
מאמרי מערכת
השמצות עמוסות פטפוטופסיכולוגיה של דן בר-און

מאמרי מערכת מאת עמיתי IAM

יואל אמיתי
9/1/08


דן בר-און הוא פרופסור לפסיכולוגיה במחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון והיה פעמיים ראש המחלקה. במשך השנים הוא גילה את דעותיו בכתביו, וחתם על עצומות שאין לראותן  בשום אופן כנאמנות לישראל.

בר-און וסמי עדוואן (Adwan) הם מנהלים משותפים של "מכון מחקר לשלום במזרח התיכון"
( PRIME- Peace Research Institute in the Middle East). המכון שוכן בבית ג'אלה, ברשות הפלשתינית ו"מטרתו היא לחתור לדו-קיום הדדי ולבניית שלום באמצעות מחקר משותף ופעילויות להשגתו." ב- 2005 זכו בר-און ועדוואן בפרס על פעילותם מטעם "מכון גולדברג לחינוך בינלאומי" (Goldberg IIE) הממומן ככל הנראה בעיקר על ידי מחלקת המדינה של ארה"ב. 

 מאז שנות ה- 1980 ניהל בר-און כמה קבוצות מפגש בין ילדים, ובסופו של דבר בין
נכדים, של ניצולי שואה ושל מבצעיה הנאצים. משם הרחיב בר-און את  תחומי פעילותו. ב- 1996- 1997, קיים יחד עם חוקרים אחרים מפגש בין ישראלי לפלשתינאי.

וכפי שתואר בהודעה על הזכייה בפרס "מכון גולדברג", לאחרונה הפגישו בר-און ועדוואן "צוותים של מורים והיסטוריונים פלשתינאים וישראלים כדי לפתח נרטיבים מקבילים של מאורעות היסטוריים חשובים כפי שהם נראים על ידי הקהילה הפלשתינית והקהילה הישראלית, לתרגם אותם לעברית ולערבית ולבחון יחד את השימוש בהם בכיתות הלימוד הפלשתיניות והישראליות..."

במילים אחרות, בר-און רואה את "הסכסוך הישראלי- פלשתינאי" לכל היותר כסימטרי ומילת המפתח היא "לכל היותר".

בשנת 2002, בשיאה של אינתיפאדת אל- אקצה או מלחמת הטרור של אוסלו נגד ישראל, חתמו בר-און ועוד כמאה אקדמאים ישראלים על עצומה שהופצה על ידי פרופ' אברהם עוז מאוניברסיטת חיפה  (בר-און חתם על עצומה דומה במאי 2001) וקבעה:

"אזהרה דחופה: ייתכן שממשלת ישראל שוקלת פשעים נגד האנושות [שורה זו הודפסה באדום]

"אנו, חברים באקדמיה הישראלית, נחרדים מהתגברות התוקפנות של ארה"ב כלפי עיראק ומתמיכתה הנלהבת של ההנהגה המדינית של ישראל בכך.

"אנו מביעים דאגה עמוקה מן הסימנים לכך שממשלת ישראל עלולה לנצל את "ערפל המלחמה"
כדי לבצע פשעים נוספים נגד העם הפלשתינאי, עד לטיהור אתני מלא.

"הסלמת הדמגוגיה הגזענית בנוגע לפלשתינאים אזרחי ישראל יכולה להצביע על היקף הפשעים שאולי נשקלים.

"אנו קוראים לקהילייה הבינלאומית להקדיש תשומת לב מקרוב לאירועים המתגלים בתוך ישראל ובשטחים הכבושים, להבהיר באופן מוחלט כי לא תהיה סובלנות כלפי פשעים נגד האנושות, ולנקוט  אמצעים ממשיים כדי למנוע התרחשות של פשעים כאלה."

 

נראה כי הפרופסור לפסיכולוגיה עצמו, שנולד בישראל (1939), לא הבין אל-נכון את הישראלים שלו; בדקתי ברשומות, וככל הנראה הפשעים של טיהור אתני לא התרחשו כלל. אולם, אבחנה זו לא הרתיעה את בר-און וביולי 2006 הוא נמנה עם מספר דומה של אקדמאים ישראלים שחתמו על עצומה אחרת, אשר נשלחה על ידי פרופ' ענת בילצקי מאוניברסיטת תל- אביב, ובה נקבע:

"הפלשתינאים נתונים שוב לאלימות מחרידה ולסבל בלתי נסבל. התנאים בעזה הם קריטיים במיוחד, בעקבות מצב המצור הממושך, מעשי הרג חוזרים ונשנים של אזרחים על ידי ישראלים, ועתה פעולה צבאית מתמשכת, תגובה לא-מידתית לחטיפתו של חייל ישראלי.

"מעצרם של נציגים פלשתינאים שנבחרו באופן דמוקרטי [כלומר, אנשי חמאס] על ידי הצבא הישראלי מתרחש בשעה שהם מראים סימנים של פרגמטיות, על ידי אישורם של כל ההסכמים הבינלאומיים שאושרו על ידי אש"פ.

"חובתה של הקהילייה הבינלאומית  להציל חיים ולחייב את ממשלת ישראל להפסיק את פעולותיה הצבאיות, לכבד את הממשלה הנבחרת של העם הפלשתינאי, לחדש את הסיוע הכספי לממשלה הפלשתינאית ולהיכנס למשא ומתן אמיתי אשר יוביל לשלום צודק."

כלומר, בלחימה בעזה, שהחלה בפשיטה של החמאס שבה נרצחו שני חיילים ישראלים וגלעד שליט נחטף, לדעתם של בר-און ועמיתיו האקדמאים, התוקפן היה ישראל ואילו חמאס היה הצד שוחר השלום.

בר-און תיאר את הדברים באופן דומה במאמר שפרסם תחת חסותו של PRIME לאחר פרוץ אינתיפאדת אל- אקצה.  "כישראלי הרגשתי נורא לגבי פרוץ האלימות. חשתי כי ישראל היא האשמה בכך שהתירה לשרון לבצע את ביקורו הפרובוקטיבי והכוחני במסגד אל-אקצה בספטמבר 2000. סברתי גם כי הנשיא קלינטון וראש הממשלה ברק לא טיפלו באופן יעיל במפגש עם הנשיא ערפאת בקמפ דייוויד, אשר הניב תוצאות דלות ביולי 2000." 

בהמשך המאמר מנסה בר-און להעביר את האשמה לאחרים: " הרצח של ראש ממשלה רבין, התקפות הטרור הפלשתינאי המסיביות, והבנייה המתמשכת בהתנחלויות הישראליות, הוכיחו כמה עמוק ונרחב הוא הדחף למנוע פתרון במקום לחזק אותו." הנה כי כן: רצח רבין – פשע של איש אחד הנתון במאסר-עולם ללא סיכוי להשתחרר, יחד עם "בנייה בהתנחלויות" – בניית בתי מגורים ביהודה ושומרון, שקולים כנגד " התקפות הטרור הפלשתינאי המסיביות". דומני כי לפרופסור לפסיכולוגיה יש בעיה פסיכולוגית: יש לו חולשה לפלשתינאים; אין הוא באמת מסוגל להאשים אותם בדבר כלשהו.

אכן, " 'גרירת הרגליים' של יישום תהליך אוסלו על ידי ראשי הממשלה נתניהו וברק העלתה אצל הפלשתינאים חששות ישנים-חדשים לגבי כוונותיה 'האמיתיות' של ישראל. במשך עשר השנים האחרונות, ישראל אפשרה ליותר ממיליון יהודים רובם מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה לעלות לישראל לפי חוק השבות היהודי." שערו בנפשכם! כיצד באמת יכולים הפלשתינאים להאמין בשלום בשעה שפשעים כאלה נעשים?

אם אתם תוהים מדוע ממשיכים הישראלים המרושעים להתנהג מתוך כוונות זדון, יש לפרופ' בר-און הסבר: "הדרגה העמוקה יותר של סכסוך לא-פתור קשורה בעובדה כי הן הפלשתינאים והן הישראלים- היהודים אינם מקבלים את 'האחרות' של כל צד. ברצוני להתמקד כאן בתפיסה היהודית-ישראלית של 'האחר' הערבי, הדו- ערכיות שלנו לגבי התוקפנות המופנמת שלנו והחשש שלנו מפני קץ הסכסוך.
 
"תפיסתנו את האחר קשורה לאי האמון העמוק שלנו בנוגע לכנות כוונותיהם של הפלשתינאים. אנו חוששים כי בשעה ש'הם' מדברים על שלום זהו למעשה חלק מתוכנית ארוכת-טווח להשמיד אותנו. גישתנו הדו- ערכית כלפי השימוש בכוח והתוקפנות גורמת לנו לחוש בעת ובעונה אחת חזקים מאד ובעלי עוצמה רבה וגם חלשים ופגיעים מאד. דו- ערכיות זו מחזקת את תפיסתנו העצמית כקורבנות נצחיים וגבורה [כך], הקשורה לגולה. דו- ערכיות זו גורמת לנו לחוש בעיקר את הנזק שמסב לנו הצד האחר ולהיות בלתי רגישים כלפי מה שאנו גורמים להם. החשש שלנו מקץ הסכסוך קשור בעובדה כי אנשים רבים בנו את זהותם סביב הסכסוך וקצו יחייב שיקום מפחיד. יהיה עלינו להגדיר מחדש מי אנחנו אם אין אנו נחושים, באמצעות שלילת האחר שלנו, ושנאת האחרים כלפינו."

אם הדברים נשמעים כפטפוטופסיכולוגיה  הרי זה משום שהם אכן כאלה. הישראלים חוששים כי הפלשתינאים רוצים להשמידם מכיוון שהם אכן רוצים בכך; יש לכך שפע של ראיות מכריעות בספרי הלימוד, בתוכניות הטלוויזיה, בדרשות במסגדים, בסקרי דעת קהל ובהתנהגות של הפלשתינאים (לרבות העובדה שכל ישראלי התועה בדרך ונקלע לעיר פלשתינאית צפוי ללינץ'). הישראלים אינם "חוששים מקץ הסכסוך" ואינם זקוקים לסכסוך "כדי להגדיר את זהותם"; הישראלים ירקדו ברחובות מתוך שמחה על סיום הסכסוך. אולם מדוע להכיר בעובדות הפשוטות כאשר במקום זה אפשר להציג את הישראלים, כאנשים לוחמניים בצורה פתולוגית המכורים לסכסוך,  ולחזק את  הסילופים בפטפוטופסיכולוגיה?

יצוין גם כי פרופ' בר-און מייחס את הפתולוגיות-כביכול לזהותם המובנית של "יהודים ישראלים" ולמטען השלילי כביכול שהביאו עמם מן הגולה. לעומת זאת, לא מצאתי ולו מקום אחד בכתביו של פרופ' בר-און ובמאמריו האקדמיים הארוכים אשר סקרתי, שבו הוא מעלה על דעתו את האפשרות כי זהותם של הפלשתינאים המוסלמים כעם עלולה להיות גורם המטפח התנהגות וגישות לא נעימות.

כל אלה חלפו על פניו של פרופ' בר-און ולא השאירו כל רושם. השיח על המיליטנטיות האסלאמית והעובדה שכיום, המוסלמים מעורבים בסכסוכים אלימים בכל העולם הרבה יותר מכל קבוצה אחרת ונראה כי "הסכסוך הפלשתינאי- ישראלי" מתאים להקשר זה, ולמציאות האמפירית  של "גבולות האסלאם העקובים מדם" – בר-און אטום לכל נקודות המבט העלולות להעמיד את יקיריו הפלשתינאים באור שלילי. לדידו ישראלים הם "יהודים" הנתונים לחשש לא הגיוני ולתוקפנות; ואילו הפלשתינאים הם רק "פלשתינאים" – אנשים שוחרי שלום, דמוקרטיה וצדק.

כתביו של בראון גדושים הצהרות עוצרות נשימה ואני מציג כאן רק דוגמה קטנה. במאמר משנת 2002 על חיילי ישראל, שפורסם ב- New Internationalist , הוא כתב: "האם עלינו לעודד את החיילים להדחיק את רגשותיהם המסוכסכים לגבי פעולות שהם עושים נגד אזרחים (הנראות בעיני מקצתם כפעולות בלתי אנושיות ואף בלתי מוסריות)? או שעל הפסיכולוגים לסייע לחיילים להביע רגשות אלה ולהסיק מסקנות ולעזוב את השירות הצבאי?" זהו בדיוק הדבר הדרוש לישראל –  פסיכולוגים צבאיים נאמנים המעודדים חיילים לנטוש.  בהמשך המאמר הוא כותב: "אנו יכולים להבחין בברבריזציה מצד הפלשתינאים, הלובשת צורה של מחבלים-מתאבדים, המאלצת את צה"ל לתגובות גם ברבריות, כגון בהתקפה על מחנה הפליטים בג'נין."

זו הכרזה שיש בה הוצאת דיבה חמורה. "ההתקפה על מחנה הפליטים בג'נין" הייתה פעולה צבאית  נגד טרור, שישראל נקטה אחרי חודש (מארס 2002) אשר בו נטבחו יותר מ-  130 אזרחים על ידי טרוריסטים פלשתינאים באוטובוסים ובבתי מלון. ידוע היטב כי במקום להפציץ את "המחנה" ולפגוע באזרחים פלשתינאים בתוכו, ישראל שלחה את חייליה פנימה, לקרב פנים-אל-פנים נגד הטרוריסטים, ושילמה על כך בחייהם של עשרים ושלושה מחיילים אלה. עובדות אלה ידועות לכל חוץ מאשר לדן בר-און ומרעיו.

במאמר משנת 2006 על אתר האינטרנט קנטרה (Qantara) המשיך בר-און בהשמצה הפטפוטופסיכולוגית: " כאשר רקטות נוחתות בצפון ישראל ובדרומה, נסוגים היהודים הישראלים אל תחושת הקורבניות הראשונית שלהם. חווינו תחושת קורבניות זו פעמים רבות במשך עשרות השנים האחרונות, כך שהיא נעשתה לנו לטבע שני. היא מעניקה לנו תחושה של יחד ומיפה את כוחה של ממשלתנו לירות בשמנו באויב, כולל אזרחיו, כפי שהם יורים על אזרחינו; כמו במלחמה, ממש כמו במלחמה.

"אנו מאומנים היטב בתרחיש זה, ואפשר שאנו מעדיפים אותו על פני כל שאר התרחישים האחרים האפשריים באזור."

יורשה לי לתרגם דברי הבל אלה: בראותכם רקטות נוחתות על ישראלים – האשימו את הישראלים!  ומי יכול לרפא אותנו ממחלתנו ולהובילנו לשלום?  "ממשלת החמאס נבחרה בבחירות דמוקרטיות  על ידי העם הפלשתינאי. בחודשים האחרונים היינו עדים למאבק מר בתוך החמאס ... בין הפלג המתון של החמאס בהנהגת איסמעיל האנייה, לבין הפלג הצבאי בהנהגת חאלד משעל.

"מסמך האסירים שנחתם בין מרוואן ברגותי לבין מנהיגי החמאס בכלא הישראלי יכול להיות בסיס לדו-שיח בין ישראל לרשות הפלשתינאית. עכשיו אנחנו המסרבים לנהל דו-שיח כזה, לא מתוך חוכמה מדינית אלא מתוך רגש עליונות וכוחנות."   

הכל באשמתנו. האם אינכם מופתעים מן המסקנה שאליה הגיע פרופ' בר-און?

אולם פרופ' בר-און שחרר את כל המעצורים במאמר שפרסם יחד עם סאליבה סארסאר ב-  Middle East Times  ב- 27 באפריל 2007: "יד ושם לזכר השואה בירושלים וחורבות דיר-יאסין קרובים מבחינה גיאוגרפית אך רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב מבחינת נפש האדם של יהודים ופלשתינאים. בעוד שהראשונים מנציחים את ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה תחת הכיבוש הנאצי לפני ובמשך מלחמת העולם השניה, הרי שהאחרונים מציינים את הכפר שבו נטבחו פלשתינאים בידי קיצונים יהודים באפריל 1948 ומסמל את נישול הפלשתינאים ואת מאבקם להגדרה-עצמית.

"אף שיש הבדלים יסודיים בין טרגדיות אנושיות אלה – ואין לנו כל כוונה להשוות ביניהן – יהודים ופלשתינאים איתנים בפרשנויות השונות שלהם להיסטוריה ומסרבים להשתתף זה בזיכרונותיו הכואבים של זה ומכחישים את שחזורי העבר של כל צד. 

"ייתכן שאין זה רק צירוף מקרים שהתצוגה החדשה ביד ושם, בצורת מנהרה עמוקה בהר נפתחת בלא יודעין כלפי הגבעה שעליה שכן בעבר דיר יאסין. ודאי שלא זו היתה כוונתו של הארכיטקט. יש צורך בסוג חדש של אומץ לב כדי להכיר בחשיבות הסמלית ובהשלכות הן של יד ושם והן של דיר יאסין על מנת להגיע אל מעבר להם ולחזות עתיד טוב יותר לישראלים ולפלשתינאים גם יחד."

קודם כל, לא היה טבח בדיר יאסין ב-6 באפריל 1948; כוחות גרילה יהודים ופלשתינאים ניהלו לחימה עזה, ובמקרה הגרוע ביותר, כמה לוחמים יהודים הרגו ללא הבחנה כמה מן האזרחים הפלשתינאים, תוך שהם מאפשרים (באמצעות מסדרון בריחה) ומסייעים (באמצעות שיירת משאיות)  לרבים מן האזרחים לעזוב את המקום. ארבעה ימים אחרי הקרב, ארבו חמושים ערבים לשיירה יהודית בדרכה לבית החולים הדסה והרגו שבעים ושבעה יהודים, רובם אזרחים, כולל רופאים, אחיות ומטופלים.

ההשוואה של בר-און בין השואה לדיר יאסין, כפסע בינה לבין הכחשת השואה; זהו מזעור השואה.  האמירה: " שיש הבדלים יסודיים בין טרגדיות אנושיות אלה – ואין לנו כל כוונה להשוות ביניהן" אינה עוזרת כלל; אין היא אומרת מהם ההבדלים, ויש להניח כי פרופ' בר-און בעל הניסיון הרב בפסיכולוגיה ידע כי זה אינו המשפט שייחרט בנפשם של הקוראים, אלא דווקא ההשוואה הברורה שבמאמר בין שני האירועים והמסר שאין לטעות בו כי היהודים היו נאצים וביצעו רשע שהיה שווה-ערך לרשע הנאצי. 

במצב הבעייתי של האקדמיה הישראלית בעלת מרכיב משמעותי של מחרחרי הסתה וניגוח נגד ישראל והעם היהודי, פרופ' דן בר-און בולט כאחד המקרים הבוטים ביותר.

___________________________
יואל אמיתי הוא חוקר עצמאי ויוצר סרטים.  הגיעו אליו ב- 
Jamitai40@gmail.com

 

חזרה ל "מאמרי מערכת"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
התגובות שלכם
    1.  ליואל אמיתי ולכל חברי את מוניטור.אתם מחזקים את נפש העם היהוד
     מאת יוסף בן, נשלח בתאריך 12-01-2008
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 240185052שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb