מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
מוסדות אחרים
על אליוט הורוביץ, פרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת בר אילן ב-'אני פורים? בשום פנים ואופן'

 http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtSR.jhtml?itemNo=723233&objNo=59651&returnParam=Y
 
w w w . h a a r e t z . c o . i l 
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
עודכן ב- 18:02 05/06/2006
אני פורים? בשום פנים ואופן
הקיסר תיאודוסיוס השני אסר על טקס שריפת המן; מרטין לותר ראה במגילת אסתר הוכחה לרצחנותם של היהודים; וגם קלוד מונטיפיורי חשב שמוטב היה לא להכלילה בספר הספרים. ההיסטוריון היהודי אליוט הורוביץ מנתח בספרו החדש את האלימות הגלומה ביסוד חג הפורים
מאת רות מייזלס

 

Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence

Elliott Horowitz. Princeton University Press, 340 pp. 35$

ראוי לפתוח רשימה זו בגילוי נאות: מיום שעמדתי על דעתי לא אהבתי את חג הפורים, על סיפור הטבח בגויים ומסר הנקמה והשמחה לאיד העולה ממנו. שהרי כאילו לא די בתליית עשרת בני המן, מיד אחר כך ממהרת מגילת אסתר להתפאר על ש"היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמוד על נפשם ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם חמישה ושבעים אלף", ומתוארת בקשתה הבלתי נסבלת של אסתר להתיר ליהודי שושן יום נוסף "לעשות כדת המלך" - קרי, עוד יום של טבח בלתי מרוסן בשכניהם הגויים. ולמען הסר ספק, ממהר מחבר המגילה להדגיש שלא בהגנה עצמית מדובר, כי "איש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים". וכך, לא נותר מדי שנה אלא לחרוק שיניים בעת קריאת המגילה ולהתנחם בעובדה שלפחות האמת ההיסטורית שמאחורי הסיפור מוטלת בספק.

והנה התגלגל לידי ספרו החדש של אליוט הורוביץ, פרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת בר אילן, העוסק, כמאמר כותרת המשנה שלו, ב"חג הפורים ומורשת האלימות היהודית", ובין דפיו שמחתי לגלות בעלי ברית לעוינותי לחג הפורים. מתברר כי מאמצע המאה ה-19 חילחלה, במיוחד באנגליה הוויקטוריאנית, ביקורת ליברלית על סיפור המגילה גם לחוגים יהודיים, ואישים יהודים שונים ביקשו לכל הפחות לרכך ולטשטש את סיפור הטבח ומסר הנקמה הגלום בחג.

כך, לדוגמה, ב"מקראה לתנ"ך לשימוש במשפחות ובתי ספר יהודיים", שיצאה לאור ב-1877 באישורו המפורש של הרב הראשי ליהודי בריטניה, נתן מרקוס אדלר, הושמטו רוב פרטי ההרג הברוטלי המתואר בפרקים האחרונים של המגילה. ואילו קלוד גולדסמיד מונטיפיורי, בן אחיינו של משה מונטיפיורי, פתח ב-1888 בפולמוס מעל דפי העיתון הבריטי "ג'ואיש כרוניקל", כאשר מתח ביקורת חריפה על מסרי חג הפורים והכריז בלשון זהירה, כי הוא עצמו "לא היה מצטער" אילו איבד החג בהדרגה את מקומו בלוח השנה היהודי (עמ' 30). בחיבור שפירסם מאוחר יותר, ב-1896, היה מונטיפיורי אולי היהודי הראשון שתיאר את סוף המגילה כ"טבח בגויים חפים מפשע", וסיכם: "אילו לא נכללה מגילת אסתר בתנ"ך, היה ספר הספרים יוצא נשכר, ולא מופסד, מבחינת ערכו הדתי והמוסרי" (עמ' 29).

ביקורת על המגילה לא החלה בחוגים ליברלים במאה ה-19, אלא בחוגי הכנסייה, בעיקר הכנסייה הפרוטסטנטית. בחיבורו הידוע לשמצה "על היהודים ושקריהם" תיאר מרטין לותר ב-1543 עד כמה "אוהבים היהודים את מגילת אסתר, המתאימה כל כך לתשוקתם הרצחנית, הנקמנית וצמאת הדם" (עמ' 12), ובמקומות אחרים הגדיר את המגילה כספר "יהודי מדי". במעין ברית בלתי קדושה בינו לבין יהודים ליברלים מאות שנים אחר כך, אף הביע לותר תקווה כי מגילת אסתר כלל "לא היתה מתקיימת", ולאורך הדורות המשיכו תלמידיו לתאר אותה כספר צמא הדם, ולפיכך ה"לא נוצרי" ביותר בברית הישנה.

בתוך העולם היהודי פנימה, הביקורת הליברלית היתה תמיד בבחינת מעט המעיד על המרובה, ולא ייצגה את הזרם המרכזי במסורת היהודית. על מסורת זו נבנית התזה המרכזית - והפרובוקטיבית - של הורוביץ, בדבר מורשת האלימות נגד הגויים בכלל וסביב חג הפורים בפרט. בניגוד לדימוי היהודי כחלש, פסיבי ובלתי גברי בעליל, כתיאור האנטישמים, או כמי ש"עוין בלהט את האלימות", אם להשתמש בתיאור החיובי יותר של ז'אן פול סארטר (עמ' 187), מציג הורוביץ תזה שלפיה יהודים לאורך הדורות דווקא לא טמנו ידם בצלחת בכל הנוגע למעשי אלימות, שהגיעו לשיאם תמיד סביב חג הפורים. גם אם יש ספק בכך שתיאורי הטבח במגילת אסתר מייצגים אמת היסטורית כלשהי, הרי עצם העלאתם על נס מדי שנה הנחילה ליהודים מסורת נקמה ואלימות, והזדמנות לממש רגשות אלה.

הציונות, במיוחד לאחר כיבוש השטחים ב-1967, אמנם שימשה כר פורה לפריחת האלימות היהודית נגד הערבי "העמלקי", טוען הורוביץ, אך הזרע להתנהגות זו נטמן הרבה קודם לכן. המן "האגגי" מזוהה במגילה כנצר לעמלק, תואר שהוענק במרוצת הדורות לרומאים, לארמנים, לנוצרים, לנאצים, ובימינו אנו, בפי רבנים רבים, לערבים. ועמלק, כזכור, אחת דינו: השמדה.

בשנת 408 לספירה פירסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו "האוסר על היהודים לשרוף את המן כזכר לעונשו, בטקס מסוים של חגם (...) לשרוף מתוך כוונת חילול הקודש דמות המעוצבת כך שתזכיר את הצלב הקדוש, תוך ביזוי הדת הנוצרית". מכאן עולה, שכבר במאה החמישית נפוץ מנהג ביזוי הצלב והצלוב בתהלוכות פורים, מנהג שעליו עומד הורוביץ בהרחבה בחלקו השני של הספר. הצו של תיאודוסיוס, מסביר הורוביץ, לא הצליח לשים קץ למסורות האנטי-נוצריות של החג, בעוד שהשילוב בין סיפור ישועת ה' והנקמה באויבים לבין אווירת הקרנבל והשכרות האופייניות לחג הפורים הוביל להתנהגות שונה מאוד מהסטריאוטיפ המצוי של היהודי הגלותי הכנוע.

בפרק הפותח את חלקו השני של הספר מתרכז הורוביץ בתיאורים שונים של ביזוי הצלב על ידי יהודים לאורך ימי הביניים, לא רק בפורים, ומביא עשרות דוגמאות למקרים כאלה, שרבים מהם נעלמו מההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית. פרק זה מתמקד באלימות היהודית הסמלית (או מוטב: אלימות כנגד סמלים), קרי - שריפה, יריקה ואף השתנה פומבית על הצלב, מעשים שהסתיימו לא פעם ב"קידוש השם", כלומר במותו של מבצע המעשה, ולעתים אף בפגיעה בקהילה כולה. ממעשים פזיזים אלו - שאין להתעלם מהקשר ביניהם לבין סירובו העיקש, והבלתי מוסבר במגילה, של מרדכי להשתחוות לפני המן - נגזר שמו של הספר: "Reckless Rites".

ובחזרה לימינו: באוקטובר 2004 ירק תלמיד ישיבת "הר המור" בירושלים, נתן צבי רוזנטל, לעבר הארכיבישוף הארמני, שנשא צלב גדול בתהלוכת חג בעיר העתיקה. את התקרית הזאת, שעוררה סערה ודווחה בהרחבה בעיתונות המקומית, מציג הורוביץ כחוליה בשרשרת ארוכה של אלימות יהודית כנגד הנצרות וסמליה, מה עוד שהארמנים זכו מאז המאה העשירית לכבוד המפוקפק של זיהוי עם זרע עמלק. מעשהו המביש של רוזנטל, מטעים הורוביץ, לא היה אם כן מנותק מהקשר היסטורי, בבחינת סטייה מודרנית, אלא מעשה הטבוע עמוק במורשת היהודית ומצוי על קו ישר של מסורת שיקוץ הצלב.

בפרקים האחרונים של הספר מרחיב הורוביץ את הדיון ההיסטורי מתיאור אלימות יהודית כנגד סמלים נוצריים לגילויי אלימות פיסית נגד נוצרים בשר ודם. הטענה הקשה ביותר המוצגת בפרקים אלה נוגעת לדיווחים על השתתפות יהודים בטבח רבבות שבויים נוצרים בירושלים בשנת 614 לספירה, לאחר הכיבוש הפרסי של העיר. המקרים האחרים הנדונים כאן על פני עשרות עמודים אינם רבים, ואף אינם מסעירים במיוחד: רצח בודד של נער נוצרי בתהלוכת פורים ליד אנטיוכיה, סוריה, במאה החמישית לספירה; הוצאה להורג דווקא בחג הפורים (באישור השלטונות) של נוצרי שרצח יהודי בברי שבצפון צרפת במאה ה-12; ואלימות פנים-יהודית בפרובנס במאה ה-14 נגד זוג שהואשם בניאוף, ונענש פיסית בתהלוכת פורים. ואולם, המעניין בכל אלה הוא הדיון המאלף של הורוביץ בהיסטוריוגרפיה של האירועים, כלומר, בשיקולים שהנחו את המתעדים - החל בהתלהבותם של אי-אלו היסטוריונים נוצרים להדגיש את האלימות היהודית הזאת, וכלה בניסיונם של היסטוריונים יהודים מודרנים להעלים ולטשטש את הראיות למעשים הללו.

את האג'נדה שלו עצמו אין ההיסטוריון הורוביץ מנסה כלל להסתיר. נהפוך הוא, בפרק ההקדמה לספר הוא מניח את קלפיו בגלוי על השולחן, מצהיר כי הוא מתחיל למעשה "לא בהתחלה אלא בסוף" (עמ' 5), ומצביע על הלקח המודרני שהוא מבקש ללמוד ממחקרו ההיסטורי. מאז הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים במערת המכפלה בפורים 1994, "לגבי, ולגבי רבים אחרים, כבר לא היה החג אותו דבר" (עמ' 7). למעשה, אירוע זה הוא שהביאו להרחיב את מחקרו (שנועד במקור להגיע רק עד המאה ה-19), תוך שהוא שואב לקח מוסרי מאזהרת מרדכי לאסתר: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת...".

כהיסטוריון יהודי חש הורוביץ כי אינו יכול עוד להחריש ולא להצביע על הקשר שבין מורשת האלימות של החג למעשיהם הנוכחיים של "יהודים בארץ הקודש, שעדיין נוקמים 'את הסכסוך הישן והחדש' נגד אלה הנתפסים בעיניהם כ'עמלקים', אך כאשר הפעם איבתם אינה עוד אימפוטנטית כפי שהיתה בימים הרחוקים של תיאודיסיוס השני" (עמ' 18). הורוביץ מצטט התבטאויות של רבנים ומנהיגי מתנחלים בדבר זיהוי הפלסטינים עם עמלק, ומתאר את האלימות ההולכת וגוברת של תהלוכות הפורים בחברון מדי שנה, מיום "חידוש היישוב היהודי" בבית הדסה, שאליו נכנסו המתנחלים דווקא בחג הפורים 1981. אל נקודת השבר הגדולה, הטבח במערת המכפלה, חוזר הורוביץ לקראת סוף מחקרו רחב היריעה ומסכם בעצב, בדם לבו: "חגיגות הפורים שנמשכו באין מפריע במרכז ירושלים באותה שנה, גם לאחר שהגיעו החדשות על הטבח הנורא בחברון, הובילו אותי להסכים הפעם הזאת עם קביעתו הנבואית של (שמואל הוגו) ברגמן, כי את המשך ציון חג הפורים ניתן להבין רק כתוצאה מ'הריקבון העמוק שבו שרוי עמנו'" (עמ' 277).
 
 
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" © 

 

חזרה ל "מוסדות אחרים"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 242855686שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb