מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
האוניברסיטה העברית
השבתה של הציונות הדו-לאומית: תנועה חדשה? אייל ניב מלמד עברית כשפה זרה באוניברסיטה העברית

http://groups.yahoo.com/group/ActQuds/message/1029
Fwd: Invitation: - new movement  

 
---------- Forwarded message ----------
From: Eyal <niv.eyal@...>
Date: Mar 23, 2008 10:36 AM
Subject: השבתה של הציונות הדו-לאומית: תנועה חדשה?
To: postzioni@googlegroups.com
 

תקציר: אנו מעוניינים להקים תנועה כלל ארצית של סטודנטים (ומרצים) שתתחבר לערכים של הציונות הדו-לאומית (בובר/מאגנס/אחד העם וכו') בעדכון מודרני, ותשאף לשנות את השיח הישראלי-ציוני מבפנים. המטרה היא להרחיב את שורות השמאל הרדיקאלי, ולכן נציע ביקורת מתוך הציונות (ומתוך השמאל הרדיקאלי), ונבקש לייצר פעילות שאיננה רק פעילות "בשטח" אלא גם "רכה" ומזמינה (לקח מניסיון העבר וההווה והקושי להרחיב את מעגלינו ולדבר עם ישראלים). הרעיון הוא לראות בישראלים-יהודים, על כל הקושי הכרוך בכך,שחקן אינטגרלי בדרך לסיום הכיבוש והאפליה המובנית, ולייצר פעילות מזמינה שתגרום לאנשים לחשוב ולהיכנס לתהליך ארוך-טווח של ערעור על התפיסות הישנות.
 
מי שמעניין אותו/ה, מוזמן/ת לקרוא לעומק ולהעביר לחברים רציניים שיירצו לקחת חלק.
למטה תמצאו פרטים להתקשרות ועל הפגישה הקרובה.
אייל ניב, בשם הקבוצה.
 
 
 
להלן הרעיון שעלה בשני מפגשים בשבוע האחרון, כפי שהוצג במפגשים בתל אביב ובירושלים:
 
מקצועיות
·         כתנועה פוליטית משימתנו היא מקצועית. סיום הכיבוש אינו תחביב לשעות הפנאי, אלא משהו שאנו מאמינים בו, רוצים לשנות אותו, ומוכנים להקריב וגם לבקר את עצמנו וללמוד מן העבר כדי להצליח בו יותר. אפילו אם אנחנו מתנדבים, צריך לשאול את עצמנו שאלות כדי להשתפר.
·         אחד הדברים שמזמינים בדק בית הוא שהשמאל הרדיקאלי כמעט שלא מצליח להרחיב את שורותיו. אנו מקיימים דיון ומאבק בתוך בועה קטנה של שותפי עמדה, ולעיתים לא רק שאיננו תורמים, אלא אולי אפילו מזיקים (למשל: משאירים את הפלסטינים להתמודד עם התוצאות, משניאים את הציבור הישראלי על הפלסטיני ולהפך, מבזבזים משאבים על פעולות קטנות וסמליות בהשפעה מזערית וכו'). לומר, למשל, ש"פעולה היא לשם הפעולה" זה להתעלם מהשליחות, כי "הצלת הקרקע של פלוני" או כיבוי שריפה אחת, כשפורצות עשרות אחרות, עלול להיות בזבוז משאבים ביצירת מראית עין של פעילות, אשר נובעת אולי מהרצון לעשות משהו בכל החוסר-אונים שמסביב.

המפתח: שינוי השיח בישראל
·         ההחלטה לסיים את הדיכוי מתקבלת בסופו של דבר אצל הכובש. בין אם בתבוסה, בשינוי תפיסה, בעידוד חרמות בינלאומיים, בלחץ מן הרחוב הפלסטיני וכו' – כל אלו יכולים לתרום (אולי אף משמעותית) לכך שהממשלה תקבל את ההחלטה הרצויה, אבל בשורה התחתונה זוהי הממשלה הישראלית (וההגמוניה בתוך החברה בישראל) שיש לה(ן) הכוח לשנות משהו, ובידיה(ן) הוא יישאר בטווח הנראה לעין. למשל, תבוסת ישראל בלבנון נחתמה לא בהשמדה כוללת של כוחות צה"ל שם, ולא בכיבוש ע"י חיזבאללה את ישראל, אלא בהחלטה של הממשלה הישראלית, בלחץ חלק די רחב בציבור הישראלי. גם אם השינוי לו אנו מייחלים יכפה על ישראל, וזה לא נראה באופק, הרי שיש להכין את החברה הישראלית לתמוך בכך, ולא "לנטור את חרפת ורסאי", שתחבל בהישגי המאבק. לכן, חובה עלינו לעבוד עם ישראלים, למרות שזה קשה מאוד, למרות שאנחנו לא רצויים, ולמרות שיש לכך מחיר אישי. זו משמעותה של שליחות ומקצועיות.
·         לעומת הפעילות מול ישראלים (האזרח הממוצע, המגדיר את עצמו במודע או שלא במודע כציוני), נורא נוח לנו לעבוד דווקא עם פלסטינים בשטחים. אנו רצויים שם, אוהבים אותם בחזרה, עוזרים לקרבן-מיידי ומוחשי וקצת בורחים מחוסר האונים שלנו במיינסטרים של החברה בישראל. אנחנו בעצם גם חיים שם את האשליה שהחזון שלנו, של מקום שבו חיים בשוויון ושלום בלי הבדלים, כבר מתקיים. עבורנו, בעיקר הישראלים, שיש להם גם חופש תנועה והיכולת לחזור בבטחה הביתה, הפעולה עם פלסטינים והמפגש איתם הם תקווה מצד אחד, אבל גם בועה שבה אנחנו רואים שכול מה שאנחנו מאמינים שהוא אפשרי, באמת אפשרי. רק שייתכן שזה "נוח לנו" מדי והתגלגלות של אירועים ולא באמת בדקנו האם זו באמת הדרך הנכונה כתנועה פוליטית. יש כאן שתי בעיות לפחות: (א-) לא ברור כמה זה אפקטיבי, ואחרי 40 שנה (ויותר) של מאבק, עולה השאלה מה אפשר לשפר; ו(ב-)האם זה לא נכון יותר לעבוד גם עם החברה של הכובש, ולא רק עם הנכבשים (והקהילה הבינ"ל)? כישראלים בתרבותנו (לאו-דווקא בהגדרה העצמית, אלא בהבנה שלנו את השפה, התרבות, התפיסות וכו'), יש לנו יתרון מובנה על שותפינו הפלסטינים בהבנת החברה הישראלית מבפנים, והיכולת להידבר איתה, בדיוק כשם שלהם יתרון בהבנת חברתם שלהם. מדוע אנשינו אמיצים די הצורך כדי להשליך את גופם כדי לחצוץ בין מתנחל או חייל אלים לבין אזרח פלסטיני, אך נמנעים (יחסית) מלפתח דיון במקום העבודה, או מול דוכן גזענות בקמפוס/ברחוב?
·         אם רוצים ליזום שינוי ארוך טווח בחברה הישראלית, עלינו לסדוק את "המסגרת" הממלכתית. ("מסגרת" היא המושג יסוד בתקשורת המונים,
בפסיכולוגיה-חברתית, בחקר השפה והשיח, בלימודי רציונאליות ועוד; אנשים חושבים בקונספציות סיפוריות, כך שעובדות חדשות אינן מצליחות לפגוע בהן, אלא רק סיפור חלופי מלא ואמין יותר). גישה קצרה וקלה לקריאה לנושא הזה מציע לאקוף (שסיפרו מופיע גם בגרסה מקוונת באינטרנט) דרך ניתוח הכישלון של הדמוקרטים בשיח האמריקאי, וכיצד עליהם לשנותו. בקצרה, הוא מתנגד נחרצות לשינויים בעמדות ובעקרונות, ומבקש לחבר להם סיפור עומק שיוצג באופן קל יותר לעיכול. במילים אחרות, לא להתפשר על ה"מה" (כי זה לשחק בזירה של המתחרים), אבל כן לחשוב על שינוי/שיפור ה"איך". כשם שכותבת מאמר תשאף שהוא יהיה לא רק נכון ומדויק, אלא גם קריא, מסודר וקל להבנה. חייבים גם את ה"מה" וגם את ה"איך" ופשרה על אחד מהם היא פספוס, וחוסר מקצועיות.
·         בסיפור הישראלי הביטחון מסביר את הכול, וישראל היא קרבן טרור. בחיים לא תשמעו ישראלים שכוללים בדיון את הכיבוש, ההתנחלויות, העובדה שישראל היא מעצמה, הנכבה, השאיפה לארץ ישראל השלמה וכו'. באמצעות הרחבת החורים בסיפור הישראלי, (למשל: הריסת בתים בלי כל סיבה "ביטחונית", בניית חומה ארוכה פי שלוש מהקו הירוק בתוך הגדה, במחיר ביקורת בינלאומית ועלות מטורפת) וביחד עם סיפור ושיח חלופי (למשל: "עובדים עליכם, מוכרים לכם התנחלות בכסות של ביטחון, וכיבוש במסווה של סכסוך ושיחות שלום"), אפשר לאט-לאט להביא לשינוי בשיח הישראלי. מצורפת טיוטה של ספר שעומד לראות אור (counter_rethoric.pdf), ובו ניסיון לענות לסיסמאות ישראליות בתשובות קצרות אשר יפגעו בליבת התפיסה של הישראלים, ירחיבו את החורים בסיפור הישראלי, ויציעו סיפור חדש (החלק המעניין מתחיל בעמוד 11).
 
הבנת הציבור הישראלי: חשש קיומי מדומיין וקרבנות מדומיינת
לשם כך דרושה לנו הבנה של הציבור הישראלי (יהודי-חילוני). בכלל זאת:
·         הישראלים הם חברה פוסט-טראומטית. כמו שלא מנסים להתקרב לילד מפוחד באמצעות שיחה שהיא רק רציונאלית, אלא בתהליך של חיזור ורכישת אמון, כך גם צריך לפתוח שיחות עם הישראלים בנתינת מקום ומענה לחששותיהם. סאדאת הצליח בכישרון רב ובתהליך חיזור ארוך אחרי הישראלים "לפצח" את הקוד ולחדור
ללבבותיהם.
·         לא כול הישראלים הם כובש אכזר, ולא כולם רוצים בארץ ישראל השלמה. זו נטייה בשמאל הרדיקאלי לראות בכול-מה-שלא-אנחנו כמיליטריסטי, פשיסטי, משיחי וכו', אבל לא הכול מודע ופעיל, ולרובם אין כל עניין בגדה המערבית ועזה, והם היו מוותרים על הכיבוש בכיף. רובם ודאי גזענים, המדמיינים עצמם כנאורים, אלא שהם גם אדישים, ואז הצבא והמתנחלים נותנים את הטון. המיינסטרים החילוני עדיין משלמים מיסים, מתגייסים לצבא, ולא מצביעים "נכון", אבל אין זה אומר שכולם מזדהים עם כול הנעשה בשמם. דוגמה דומה אפשר לראות בערוצי הלוויין הערביים, שם אותם האנשים נקרעים בין הרצון להיות מסורתיים ולשמור על התרבות והייחוד, לבין ההסתכלות על עצמם בביקורת כנחותים מול המערב והקידמה והרצון ללמוד מהם. שתי התחושות הסותרות דרות יחד. גם אצל הישראלים, בעיקר החילוניים, השיח
הביטחוניסטי והרצון בשלום ובפשרה גם הם דרים יחד, ולכן מי שמצליח לסדוק את המסגרת של השני ישכנע יותר. המסגרות שהימין והמרכז הצליחו לקדם לכול אורך שנות התשעים ואילך היו ה"אין פרטנר" ו"תורת השלבים לחיסול ישראל", ואת הפירות הם קוטפים היום. עכשיו גם אנחנו יכולים להתחיל לסדוק את הסיפור הישראלי, שכולו מלא חורים גם ככה.
·         בהקשר הזה, חשוב להבין שהישראלים (היהודים-החילוניים) לא רוצים לבוא לפעילות בשטחים. חלק מהסיבה שהשמאל הרדיקאלי לא מצליח למשוך אליו עוד אנשים היא שהוא מרכז מאמץ בהוצאתם "לשטח", שעה שהם בכלל מפחדים מללכת ל"שטחים", ולא מספיק משוכנעים כדי להצטרף לפעילות. יש מחסור בפעילות "רכה", אשר פונה לקהל היעד היהודי ומנסה להתגבר על הפחד/אשמה שלו. אין כמעט הקמה של דוכנים בלב הערים הגדולות, פעילות הסברה בכיתות, בחוגי בית, בהפגנות מול הימין בתוך ישראל וכו'. זו פעולה מדכאת, מפחידה ופירותיה מעטים בטווח הקצר, והיא גם גובה מחיר אישי, ולכן כל עניין השכנוע של ישראלים נזנח ומופקר לימין, ובמקרה הגרוע פחות(?( לשמאל הציוני.
 
תשובה ל"אם תרצו"
·         הנה הדרך שבה זה מופקרת זירת ההסברה לימין ברחוב: בקמפוסים השונים קמה בשנה שעברה תנועה ימנית בשם "אם תרצו" שבהטעיה מכוונת קוראת "להחזיר את הציונות למרכז". התנועה הזו משייכת את הציונות לפרויקטים לאומיים-יהודיים של התנחלות, צבא, שליטה ואקסקלוסיביות יהודית על הארץ, אבל מסווה אותם
במיינסטרימיות פטריוטית מרכזית כביכול. הם נרתמו להפגין נגד ערבים בקמפוסים, למען התנדבות בכלל ובצבא בפרט, ולמען קמפיין רדיפת סרבני המצפון, ושואפים להפוך מתנועת סטודנטים לתנועת המונים. הסיסמה שלהם, "להחזיר את הציונות למרכז" והתמונות של הרצל, מביעות במידה רבה את הקשר בין הימין, המרכז והשמאל הציוני בשאיפתם לשליטה הישראלית-יהודית. אם נחזור ללאקוף, ה"התמרכזות" היא הטעות שלהם, ואנחנו יכולים לרכב על כך.
·         חוץ מהפגנות פה ושם של חד"ש, בהשתתפות (כמעט שרק של) פלסטינים, לא הייתה תשובה טובה של השמאל למערכת התעמולה המוסווית-היטב הזו. למשל, היא מתעלמת מכך שהייתה גם ציונות אחרת: זרם הציונות התרבותית/הרוחנית (מרטין בובר, י"ל מאגנס, הנרייטה סאלד, גרשם שולם, אחד העם, משה סמילנסקי, א"ד גורדון, יצחק אפשטיין, שלמה דב גויטיין, וכו'), שקבע שיש ליהודים זכות לחיות בארץ, אבל זכות הפלסטינים לכל הפחות איננה נופלת ממנה. הם היו בעד מדינה ליהודים, אבל לא רק ליהודים. מזה עשרות שנים שהציונות של הריאל-פוליטיק בעצם "גונבת" את מונח הציונות לכיוון מאוד ברור, ומנשלת את השמאל ממנו, ואפילו בקרב השמאל הרדיקאלי, התחלנו לקרוא להם "ציונים" (כגנאי של מה שזה מייצג במבחן התוצאה) ולעצמנו א/אנטי/פוסט למיניהם. כמובן שזו נפילה למלכודת ההדרה שטמנו לנו. אף אחד לא חושב ש"ישראלי" זה אשכנזי-יהודי-ותיק-חילוני, אז למה קיבלנו את "הציונות" בתור הזרם ההגמוני בה? עלינו לומר: "אם הציונות היא בית ליהודים (בין השאר), אני ציוני, וגם תומך בכל זכויות הפלסטינים (השיבה, אזרחות שווה וכו'); אבל אם הציונות היא שליטה ואקסקלוסיביות, אז אני לא ציוני." מה אם אני דור שני שנולד בישראל, מדבר עברית, הולך לבתי הספר כאן, עובד פה וכו' - בעצם אין שום סיבה שהביקורת שלי על הציונות תביא אותי להיהפך לקרבן ופליט בעצמי בארץ זרה לי. אני תומך (גם) בזכויות היהודים בארץ (וזה לא משנה אם אני מגדיר את עצמי כיהודי, או אם המדינה והפלסטינים מגדירים אותי ככה, או שפשוט התרבות שלי היא יהודית-ישראלית-חילונית), אבל היום הבעיה היא דווקא עליונות זכויותיהם על פני אלו של הפלסטינים.
·         השימוש בגישות של "האיחוד" ו"ברית שלום" איננו מושלם, אבל יש בו המון פוטנציאל לעקר את האיום הקיומי המדומיין ואת התביעה של "אם תרצו" ושות' לנכס לעצמם את האינטרס היהודי, כי אלו שמות וגישות שנלמדים בחטף בשיעורי היסטוריה בישראל. כמו ש"רבנים לזכויות אדם" מנטרלים חלק מהניכוס של דת, כמו שהמועצה לשלום וביטחון מערערת על מושג הביטחון, וכמו שפורום המשפחות השכולות מבקש לקחת שכול למקום של פיוס, ולא רק נקמה,  כך גם אצלנו אפשר לקחת את הרצון במקלט ליהודים בארץ, למקום שבו זה לא מתנגש עם ולא עליון על הזכויות
הפלסטיניות.
·         "אם תרצו" הוציאה בזמנו עלון בשם זה בקמפוסים, ובו הפשטות דמגוגיות הקושרות את ערפאת, אחמדינג'אד, היטלר וכו'. מצורף פלייר (אם תרצו עלכ.pdf) שאייל כתב בזמנו כדי להכניס לעלון השלישי שלהם, אבל בסוף יצאו רק שניים. הפלאייר נותן רקע טוב לגישות של "ברית שלום" (ובהמשך "האיחוד") לעומת הציונים המוכרים לנו. למרות האנכרוניסטיות, מדהים לראות איך הדברים שכתבו הפכו לנבואות. הם תמכו במדינה אחת או פדרציה, בשוויון  (ולעיתים שלילה של מדינה יהודית שאיננה בהסכמת המקומיים) ואולי אף ערכים הקרובים לאנרכיזם (אם כי לעיתים מאספקט יהודי, ובהקשר לשואה המתרחשת באירופה באותה העת). הם ניבאו שזו תהפוך חברה מילטריסטית מנשלת וכו'.
 
הקמה של תנועה שתענה על הצרכים האלו
·         הרעיון הוא פשוט: תנועה של צעירים, שתתחיל כמו "אם תרצו" בקמפוסים ותשאף להתפתח לתנועה המונית הפועלת מתוך החברה היהודית, תוך שהיא עושה שימוש במה שנוח לה מן הכתבים של הציונות התרבותית. הרעיון הוא לעקר את
החשש/טראומה/אשמה הישראלית ולומר: אנחנו מאמינים ולוחמים לזכות היהודים להיות כאן (כאמירה ראשונה, ובכלל זה הזכות להתפלל בהר הבית, להתיישב בחברון וכו') אך באותה הנשימה להמשיך ולומר שזה לא יכול לבוא על חשבון הזכויות של האחרים בארץ, או על חשבון השמירה על עקרונות השוויון, כי מרגע שאחד הצדדים לא מקבל את זכויותיו של האחר, יש סכסוך ומלחמה. התנועה תפעל בתוך החברה הישראלית בפעולה "רכה" ותסדוק את השיח הישראלי לאורך זמן.
·         באחרונה הופיעו ספרים ומאמרים רבים הנוגעים לנושא. ג'ף הלפר כתב שהציונות התרבותית היא אולי המענה לשינוי השיח; דרור גרין חזר אל חזון המדינה הדו לאומית של אחד העם; תמר הרמן הוציאה מאמר (מצורף כקובץ word) על ראשית הפציפיזם בישראל (כולל האיחוד וברית שלום, אשר מבקרות את המעשים הציוניים בחריפות בעיצומה של מלחמת 1948); בובר מוצא מקברו מעת לעת; אורי רם כתב על פוסט מודרניזם ופוסט ציונות ומצא גם כן את אותם אנשים; אפילו אברום בורג בתדמיתו החדשה נוגע בכך פחות או יותר. יש גם התעניינות מכמה מרצים ואנשי אקדמיה שיצא להזכיר את הנושא בפניהם.
·         במקביל לחזרה אל הציונות התרבותית מתפרסמים באחרונה יותר ויותר ספרים ונערכים כנסים בדבר פתרון המדינה האחת, והדבר תופס תאוצה ומוכן להתחיל להתגלגל. לכן, זו עשויה להיות ההזדמנות מעולה, לא רק בגלל שאנו מקבלים את עקרון הקיום של היהודים בארץ (אחרת, מה אנחנו עושים פה?) אבל גם מבקרים את הדרך (אקסקלוסיביות, הדרה, הפרדה, נישול וכו'); ולא רק בגלל העיתוי של המדינה האחת והמחסור בתנועה נחושה שתפעל מול ישראלים; אלא גם משום ש"אם תרצו" כרו לעצמם בור בתחפושת הזו, וחשיפתם והבכתם יכולות לשמש לנו קרש קפיצה להתחלה.  ·         כמובן, שאם אנחנו מאמינים במקצועיות פוליטית, צריך לתרגם את זה לאופן העבודה שלנו: למידת הנושא לעומק, להגיע מוכנים מאוד לכל עימות ודיון, לדעת מה אנחנו חושבים על כל מיני דברים וכו'. עד עתה ערכנו שתי פגישות קצרות, האחת בתל אביב ביום חמישי, ועוד אחת בשבת בירושלים, כשהמטרה הייתה להציג את הרעיון שלעיל, ולדון ביחד בהזדמנויות ובסיכונים הנובעים ממנו. לא מצאנו תשובות לכל השאלות מפאת קוצר הזמן, ובגלל שלא באנו מוכנים וערוכים לכך, אבל הכוונה היא לערוך מפגש נוסף (פרטים בהמשך המייל) עם פעילים מירושלים ותל אביב (אולי גם חיפה או ב"ש) ובו לנסות לגבש עמדות, שם וצוותי עבודה כדי להוציא את התנועה אל הפועל.
 
הזדמנויות וסיכונים
אלה כמה מהבעיות שעלו, והדעות המיידיות שהתייחסו אליהן, למרות שהדבר צריך לדיון מעמיק בקבוצה במפגש הבא. להתייחסותכם במפגש:
·         קונוטציה ושם: אם מכניסים ציונות לש?ם, או כל סוג של לגיטימיות לבית הלאומי היהודי, הרי שכביכול נתנו לו עדיפות על פני הזכות הפלסטינית. מצד שני, לשם של תנועה כזו יש חשיבות רבה בפירוק הפחדים. אייל סיפר מניסיונו שממש אותו הסיור לישראלים במזרח ירושלים נתפס אחרת לפי איך שמציג את עצמו המדריך. בדרך כלל לא מקשיבים ורק מתווכחים למי שאומר שהוא בא מטעם "הוועד נגד הריסת בתים", ואילו אותו הסיור בדיוק, כשהוא ניתן על ידי אותו המדריך, מקבל ביקורת טובה מאוד ונחשב מאיר עיניים כשהוא מוצג כנעשה מטעם "דילה". במקרה שלנו, אנחנו צריכים תנועה שנותנת כדבר ראשון מענה לאיום הקיומי המדומיין של הישראלים, ולא מניחה שזה "מובן מאליו". בין היתר הוצעו: "ברית שלום החדשה-בית לאומי ציוני ופלסטיני", "בית לאומי יהודי ופלסטיני", "ציונות דו-לאומית", "שני בתים" ועוד כל מיני אחרים. נא להביא הצעות למפגש הבא. בעיה נוספת הנובעת מכך היא שלהגיד "ציונות" במעגלי השמאל הרדיקאלי זה בערך כמו לקרוא להסרת המצור על עזה בלב יציע של בית"ר, וזה יזמן לנו גם ויכוח ארוך עם הקבוצות הותיקות שלא-מתפשרות גם על הדרך וגם על הצורה, וצריך להיות מוכנים גם לכך. ·         הצורך הן בלמידת הרעיונות והן ברענונם מכמה סיבות:
o        אין היום שואה באירופה.
o        לא צריך כבר לבנות בית לאומי ליהודים, אלא להפוך אותו למשותף לכל תושבי הארץ.
o        הכותבים באו מנקודת מבט יהודית-אשכנזית ובדרך כלל גברית, והתיאוריות של הגמוניה התפתחו מאז מאוד.
יחד עם זאת, העיר גלעד נתן שכשם ש"אם תרצו" לא ממש מדקדקים בתורתו של הרצל, וכשם שכול תנועה ומפלגה מתעלמת מהסתירות ומהדברים שלא מתאימים לה במקור ש"ממנו היא יונקת", כדי לקדם את הרעיון ברמת השכנוע, כך אפשר שנעשה גם אנחנו. ·         האם יש צורך בעוד תנועה? – מי שנשאר כנראה מסכים שהתשובה היא "כן". תנועות קמות ונופלות בגלל כמות גדולה של משתנים (בהם היסטוריים, אירועים מסביב, האנשים בתנועה, כריזמה ועוד), ואי אפשר לדעת מה יהיה גורלה. אולי נהיה קבוצת סטודנטים חולפת, אולי נתפתח לתנועה כמו "תעאיוש" בשיא כוחה, ואולי נהפוך לתנועה המונית כמו שלום עכשיו ב-1982. הדבר קשור גם בתחושה האישית בקבוצה, בכריזמה, ביכולת מקום לתת לדעות רבות, אך גם ביכולת לחתוך ולהחליט. כמובן שצריך לשאוף ולהאמין באפשרות השלישית, אבל גם השנייה שווה את הניסיון. לשם כך אנחנו רוצים להקים משהו חדש ודינאמי, המבוסס על צעירים ולא על קואליציות של ארגונים.
·         מה המקום של פלסטינים בארגון? לא ניתנה לכך תשובה חד משמעית. אייל אמר שב"איחוד" היו חברים גם ערבים, ושזה יהיה פספוס אם התנועה הזו תטיף לחיים משותפים ושוויון ולא ימצאו בין שורותיה פלסטינים. דימי הציע שעם התפתחות התנועה נשאף לקואליציות והרחבת השותפות, למשל, דיאלוג פורה ומסרים משותפים עם חתומי "מסמכי החזון" ושותפים אחרים.
·         עד לאן מגיעות הפשרות של ריאל-פוליטיק? את הרוח הכללית של המפגש אפשר לסכם כך: על הצורה אפשר להתווכח, לא על התוכן. לא נתפשר על פתרון שמתפשר על זכויות הפלסטינים (או היהודים), ולא נמכור את הפתרון בדמגוגיה זולה. יחד עם זאת, נדון כל הזמן בדרך הטובה ביותר לשווק את אותו העיקרון.
·         מה עמדותינו בנושאים שונים:
o        מקלט ליהודי העולם מול זכות השיבה (הוצע: בעד שניהם).
o        חרם על ישראל (הוצע: בעד).
o        הרצון הפלסטיני בביטוי לאומי נבדל. (אייל: אין רצון פלסטיני אחד. יש מגוון ורבים, למשל אזרחי ישראל, לא ירצו בהכרח ביטוי כזה בצורה של מדינה. כל תנועה שמדברת על הרצון של הרחוב הפלסטיני בוחרת את הפלסטינים שלהם היא מקשיבה. הייתי רוצה לקוות שאפשר יהיה למצוא ביטוי רב תרבותי לקבוצות שונות, יהודיות ופלסטיניות בתוך חברה רב תרבותית כזו).
·         האם יש תנועה דומה אצל הפלסטינים? אייל: יש רצון כללי בפתרון הסכסוך בצורה של שתי מדינות או מדינה אחת, אבל מה שרלבנטי כאן הוא דווקא לטפל בחברה שהיא בעלת השליטה, ובעצם להפוך את האיום בעיניה להזדמנות.
 
 
 
הצעה להתייחסותכם: יום חמישי 3.4.2008 משעה 16:00 ואילך בירושלים (משם כרגע רוב הפעילים), או, אם יש נציגים מחיפה וב"ש, אז בת"א. להרשמה והצעות
למועד/מקום אחר: לחצו כאן ושלחו הודעה.
משימות למפגש הבא:
1.       לחשוב על שמות.
2.       להזמין חברים נוספים שלטעמכם ירצו לקחת חלק פעיל ותורם.
3.       לעסוק בדילמות (בהמשך)
4.       לחשוב מהם צוותי עבודה הדרושים, ובאיזה מהם תרצו להשתתף.
 
למרות החששות והסיכונים, הסכמנו שכל תנועה צריכה לקחת בחשבון שהדרך לא קלה. אילו היו ההודים חושבים רק על הסיכויים שאחרים לא יבואו, או שיבקרו אותם, אז לא היו מסלקים את הבריטים מהודו. שינויים חברתיים קטנים גדלים עם הזמן, אם ההתפתחויות ההיסטוריות, הדינמיקה של הקבוצה, והטיעונים שלה – מביאים לכך. סדק בתפיסה היום יכול לאורך זמן לייצר שיח אחר. למרות הקושי שבעבודה עם ישראלים, ולמרות הביקורת הצפויה משמאל ומימין, רוב המשתתפים אמרו ששווה לנסות.
 
לשם כך פתחנו קבוצה: http://groups.google.com/group/postzioni

 
                                                       
 


 

חזרה ל "האוניברסיטה העברית"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
התגובות שלכם
    1.  תודה על הפרסומת
     מאת אייל ניב, נשלח בתאריך 03-06-2008
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 244721355שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb