מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
האוניברסיטה העברית
ישראל היא לא האחראית הבלעדית לעימות בין חמאס לפתח - מאת מאיה רוזנפלד

 http://www.haaretz.co.il/hasite/objects/pages/PrintArticle.jhtml?itemNo=778677

w w w . h a a r e t z . c o . i l

--------------------------------------------------------------------------------

עודכן ב- 04:26 24/10/2006
אחראים לגורלם
בצדק רב טוענת עמירה הס במאמרה "לא עניין
פלשתיני פנימי" ("הארץ", 4.10) כי לא ניתן להבין את
עימות הדמים בין אנשי פתח לאנשי חמאס בעזה
מחוץ להקשרו, קרי, המדיניות שמפעילה ישראל נגד
תושבי השטחים הכבושים, מוסדותיהם והנהגתם בשש
השנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים.

ואולם, אחריותה המלאה של ישראל לאסון
ההומניטרי המתמשך ברצועת עזה, ופגיעותיה
המכוונות במוסדות השלטון של הרשות, אינם
הופכים את הסלמת העימות בין מחנות פוליטיים
יריבים שם, לתולדה בלתי נמנעת.

פרשנותה של הס מציגה את הפלשתינאים על
תנועותיהם, ארגוניהם, מוסדותיהם ומנהיגיהם,
כמחוסרי כל יכולת השפעה על גורלם ועתידם
הפוליטי, תוך התעלמות מאחד הלקחים המרכזיים
העולים מההיסטוריה של הסכסוך
הישראלי-פלשתיני: ישראל לא הצליחה לבטל את
משקלה של התנועה הלאומית הפלשתינית ולהכתיב
באופן חד-צדדי ובלעדי את הדינמיקה של
הקונפליקט.

ישראל הפעילה אינספור אמצעי דיכוי אלימים
ומנגנון שליטה אדיר ממדים בגדה המערבית
וברצועת עזה ב-20 שנות הכיבוש הראשונות. הם
פגעו קשה בחייה וברווחתה של רוב האוכלוסייה
הפלשתינית, אך לא הצליחו לבלום את צמיחתה
והשתרשותה של תנועת התנגדות המונית לכיבוש
שזיהתה עצמה, ברובה הגדול, עם אש"ף, ולא מנעו את
ההתקוממות העממית הגדולה (האינתיפאדה
הראשונה) שתנועה זו הובילה בהמשך.

ניסיונה של ישראל להביא לחיסול אש"ף במלחמת
לבנון אמנם המיט אסון על מאות אלפי פליטים
פלשתינאים ופגע קשה במוסדות אש"ף וביכולותיו,
אך לא מנע מהארגון לאמץ - שש שנים מאוחר יותר,
בכינוס המל"פ באלג'יר בנובמבר 1988 - את נוסחת
הפתרון של שתי מדינות ולהכיר בישראל באופן
חד-צדדי.

גם הסכמי אוסלו, שלא סילקו את הכיבוש הצבאי
הישראלי והותירו את ההתנחלויות על קנן, הניבו
כמה הישגים משמעותיים לפלשתינאים (ולא רק
לאליטה צרה ונהנתנית של "משת"פים", כטענת הס);
אחרת, קשה להסביר מדוע נתניהו וברק השקיעו
מאמצים רבים כל כך בהפרתם ובטרפודם.

עיקרו של דבר: זה עשרות שנים שישראל מפעילה
אלימות כדי למנוע מהפלשתינאים לממש את זכותם
להגדרה עצמית. אבל רק חלק מה"ניסויים" שבוצעו,
אם להשתמש בלשונה של הס, הוכתרו ב"הצלחה".
מרביתם נתקלו בהתנגדות פלשתינית וחלקם גם
הוכשלו על ידה. הצורך באימוץ התבוננות
דיאלקטית זו תקף גם ביחס לעימותים האחרונים
בעזה.

כדי למנוע הידרדרות למלחמת אחים, ניהלו נציגי
המחנות היריבים (בראשות הנשיא מחמוד עבאס
וראש הממשלה איסמעיל הנייה) מגעים ממושכים
במטרה להגיע להסכם על הקמת ממשלת אחדות. שני
הצדדים פעלו מתוך הבנה כי מהלך כזה הכרחי
לחילוץ הרשות מהמשבר שאליו נקלעה מאז הקמת
ממשלת חמאס.

פער העמדות לא גושר עד כה. עליית המגעים על
שרטון, לאחר שכבר דווח על התקדמות ניכרת בדרך
להסכם, החריפה את המתיחות ותרמה את חלקה
בהתלקחות אירועי הדמים. הס מתעלמת במופגן
מהשתלשלות עניינים זו במאמרה, כנראה משום
שהמאמץ הפלשתיני להביא לכינון ממשלת אחדות,
שתזכה ללגיטימציה בינלאומית, לא נתפש בעיניה
כמעשה של התנגדות למהלכי ישראל, אלא כנכונות
לקבל את תכתיביה.

הכותבת היא סוציולוגית החוקרת את החברה
הפלשתינית


כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©

 

 
חזרה ל "האוניברסיטה העברית"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 243864504שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb