מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
אוניברסיטת בן גוריון
אורן יפתחאל: "הכפרים הבדווים אינם, פולשים, כפי שמקובל להניח בשיח היהודי"

http://plannersnet.ios.st/IOS/Users/plannersnet.ios.st/Files/goldenbergoren.doc

לקראת הכרה בכפרי הבדווים?

תכנון מטרופולין באר שבע מול ועדת גולדברג

 

פרופ' אורן יפתחאל

אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע

- - - - - - - - - - - - -

הרחק מאור הזרקורים התכנוניים התחוללה במהלך 2008 דרמה רבת משמעות בנגב, סביב שני תהליכים מכריעים בתכנון המרחב הבדווי, ואיתו כל מטרופולין באר שבע: (א) דיוני ועדת גולדברג, להסדרת ההתיישבות הבדווית; ו-(ב) תהליך ההתנגדויות לתוכנית מחוזית חלקית - מטרופולין באר שבע. להתרחשויות היבט אישי כיוון שבשנים האחרונות אני מועסק במתכנן של המועצה האזורית לכפרים הבדווים הלא מוכרים, ומכין בשיתוף פעולה עם עמיתי הגיאוגרף סעיד אבו-סמור, תוכניות חלופיות למסמכים הממשלתיים שאינם מקובלים כלל ועיקר על אוכלוסיית הכפרים.

בעמודים שלהלן אבקש לפתוח צוהר אל התהליך המתרחש בנגב. לאחר סקירה קצרה של ההקשר התכנוני, אפרוש את עיקריו של מסמך מפורט (בן כ-30 עמודים) אותו הגשתי לוועדת גולדברג. המסמך משקף את הקו אותו גיבשה האוכלוסייה הבדווית יחד עם מתכננים מקצועיים בעשור האחרון. קו זה גובש אל מול ניסיונות המדינה, דרך מוסדות הקרקע והתכנון, להסדיר תכנונית את האזור, תוך פינוי הבדווים מאדמות אבותיהם.

במקביל להתמודדות עם ועדת גולדברג, הגישה מועצת הכפרים הבדווים גם עשרות התנגדויות לתוכנית המחוזית החלקית (4-14-23) המתבססות על היגיון דומה למסמך ועדת גולדברג. אתייחס בקצרה גם להתנגדויות אלה. בתחתית המאמר הנוכחי צירפתי גם גילוי דעת חשוב שהוכן על-ידי המועצה האזורית לכפרים הבדווים לוועדת גולדברג עליו חתמו 34 פרופסורים ומרצים מאוניברסיטאות ברחבי הארץ.

ראוי לדעתי שמידע זה יעניין רבים מהמתכננים בישראל כיוון שאיננו עוסק רק בבעיה של אזור או מגזר מסוים, אלא באחת מהסוגיות התכנוניות העקרוניות והחשובות ביותר בישראל של המאה ה-21 עם השלכות לכל השאלה הציונית-פלסטינית.

 

ההקשר:

הדרמה העיקרית התחוללה סביב ועדת גולדברג, אשר מונתה בסוף 2007 להסדיר את שאלת הקרקעות וההתיישבות הבדווית, תוך קבלת סמכויות מפליגות. בראשות הועדה מונה השופט העליון ומבקר המדינה בדימוס אליעזר גולדברג, והיא התכנסה במשך כחמישה חודשים בישיבות פתוחות לציבור בבאר שבע ושמעה למעלה ממאה עדים - נציגי המדינה, ארגונים, מומחים ונציגי קהילות ויישובים בדווים. המלצות הועדה אמורות להתפרסם לקראת סוף 2008. מאות העדויות נגעו בעצבים הרגישים ביותר של יחסי יהודים-ערבים בארץ, כאשר הם חזרו שוב ושוב להיסטוריה הכאובה של יחסי שני העמים, למערכות הקרקע והתכנון מאז ימי העותמאנים לכאוס התכנוני השורר באזור בעשורים האחרונים, ולמסכת הכואבת של גירושים ונישולים אותה עברו הבדווים מאז אמצע המאה העשרים.

במקביל לועדת גולדברג התנהל גם תהליך ההתנגדויות לתוכנית המחוזית החלקית, אשר הוכנה עבוד מטרופולין באר שבע, על-ידי צוות שבראשו עמד תחילה האדריכל שמאי אסיף, אשר הוחלף ב-2005 על-ידי המתכנן משה כהן. עצם הכנתה של התוכנית החלקית גם הוא תולדה של הסכסוך החריף בין המדינה לבדווים. התוכנית, נולדה, לאחר עתירה לבג"צ בשנת 2000 כנגד התוכנית המחוזית הקודמת אשר מחקה את רוב רובם של הכפרים הבדווים המכונים 'לא מוכרים'. בחסות הבג"צ הוסכם בין העותרים למדינה שתוכן תוכנית חדשה אשר תוכן בשיתוף עם הקהילות המקומיות ותוך התחשבות בתוכניות אותן הכינו הגופים הבדווים בשנות התשעים, הקוראות להכרה ב-45 כפרים. בקיץ 2007 הופקדה התוכנית החדשה, אשר למרבה האכזבה של רוב הבדווים, ולמרות הסיכום בחסות הבג"צ, הכירה רק בשני יישובים נוספים, והותירה כ-36 מחוץ למפה.

ביוני ויולי 2008 מיד לאחר סיום העדויות הציבוריות בועדת גולדברג, קיימה החוקרת תלמה דוכן בשם מינהל התכנון ארבע פגישות שימוע בהתנגדויות הרבות שהוגשו לתוכנית החדשה. הדרמה שנחשפה שלב-שלב בדיונים הארוכים של ועדת גולדברג התפרצה בשימוע ההתנגדויות בצורה מרוכזת, כאשר נציגי המדינה התקשו למצוא תשובות לזעם שהתפרץ מהקהילות הבדוויות הסובלות שנים מחוסר הכרה ומשלל המצוקות הנלוות למצב עגום זה.

ועדת גולדברג והתוכנית המחוזית הגיעו לנגב בזמן של משבר עמוק: כידוע מצבה של אוכלוסיית הכפרים הלא מוכרים בנגב בכי רע: עוני עמוק, מחסור בשירותים בסיסיים כמו מים, חשמל, כבישים ומבני ציבור, חוסר מעמד מוניציפאלי, הריסות בתים תכופות, איום תמידי בסילוק הכפרים מאדמתם, ושיח ציבורי מפליל וגזעני. נזכיר גם שהכפרים הבדווים אינם, פולשים, כפי שמקובל להניח בשיח היהודי - הם היו על אדמתם לפני 1948 או שהועברו עליה כעקורי פנים בכפייה על-ידי המדינה. שלילת זכויותיהן הבסיסיות מהווה אם כך פגיעה קשה במעמדם האזרחי של הבדווים בנגב, ונגיסה עמוקה בעקרונות השוויון וכבוד האדם. שישים שנה לאחר הנכבה הפלסטינית היא עדיין מהווה מציאות יומיומית בחייהם של הבדווים -- החיים ללא מקום בטוח מאלימות השלטון, ללא מעמד מוניציפאלי, תוך חשיפה תמידית להריסות בתים, וללא אפשרות לבניית עתיד קהילתי על אדמותיהם ההיסטוריות.

הקמת ועדת גולדברג לוותה בבעיות לא קלות וחוסר שיתוף הולם של הקהילה. במיוחד בולט חסרונו של נציג לכפרים הלא מוכרים, אם כי בוועדה יושבים שני נבחרי ציבור בדווים מהעיירות, מתוך שמונת חבריה. כך או כך, ועדת גולדברג קיבלה מנדט חשוב ביותר לתת מענה לשאלות הקרקע, התכנון והמבנה המוניציפאלי של כפרי הבדווים בנגב. המנדט הזה חשוב כמענה אפשרי למצוקות המיידיות של האוכלוסייה הערבית המוחלשת, המנושלת והשולית בנגב. אך מעבר לכך, היות והוועדה דנה בנושאים הנוגעים, בעצבים החשופים, של היסטוריית היחסים בין יהודים לערבים בארץ, כגון - קרקעות, יישובים, גירוש, פליטי פנים, זכויות אזרח,, יכולות להיות לעבודתה השלכות חשובות על עתיד היחסים בין שני העמים, והכרה בזכויות ההיסטוריות של אזרחים רבים שנושלו מזכויותיהם מאז 1948. ייתכן כמובן שהממשלה תתעלם מהמלצותיה, אך בכל מקרה נפתח כאן לדעתי, סדק של הזדמנות לתיקון היסטורי אותו אסור להחמיץ.

 

המסמך: כחוקר של יחסים אתניים ברחבי העולם, וכפעיל שנים רבות בארגוני זכויות ושוויון, וכיועץ למועצה לכפרים הבדווים הלא מוכרים, הגשתי לוועדה מסמך מפורט והצגתי אותו בפניה בישיבה ארוכה וסוערת.

למסמך העקרונות שלושה הדגשים עיקריים - ניתוח מצוקות הבדווים וסיבותיה, השוואה בינלאומית למיעוטים ילידיים, והצעות לפיתרון. החלק הראשון מחבר את מצוקות הבדווים למדיניות הממשלתית הבעייתית בנגב. לב הבעיה  -- הסירוב להכיר בבעלות המסורתית של הבדווים בקרקע עקב אי רישומה בתקופה העותומאנית והבריטית, למרות ששתי האימפריות הכריזו גם שהן מכירות גם במשפט הבדווי המסורתי בענייני הקרקע. עם היום מדינת ישראל מנצלת את אי רישום הקרקע, כדי לסווג את הקרקעות כקרקעות מתות ('מוואת') וכך להעבירן לבעלות המדינה, ולנשל את הכפרים מאדמתם. אי ההכרה בבעלות המסורתית בקרקע גררה גם אי הכרה בכפרים, ויצרה דפוסי אפליה תכנונית עמוקה מול תושביו היהודיים של הנגב, אשר התיישבו בקרב הבדווים במגוון של יישובים - קיבוצים, מושבים ולאחרונה גם חוות בודדים ללא אישור אשר הוכרו בחלקן רק בדיעבד.

מטרת המדינה הייתה בעיקר ייהוד מרבי של הקרקע, על ידי העברתה לשימוש, התיישבות ופיתוח יהודיים. במקביל הקפיאה המדינה את תהליך רישום הקרקעות הערביות אותו פתחה בשנות השבעים, ואלפי תובעים בדווים נותרו ללא החלטה בעניינם במשך עשרות שנים. בד בבד, ניסתה המדינה לאלץ את תושבי הכפרים להגר לשבע עיירות פיתוח אותן הקימה עבור הבדווים, אך רוב בעלי הקרקעות סירבו להתפנות, ונותרו על אדמתם עשרות שנים בתנאים קשים. העקשנות הבדווית מהווה דוגמא למאבק אזרחי לא אלים, נחוש ואפקטיבי לשמור על רכושם וקהילתם אל מול המדינה האתנוקרטית. עקב המאבק זה הוכרו/הוקמו לאחרונה 10 יישובים או מקבצים היסטוריים, אך הכרה זו עדיין לא הביאה לשיפור במצב בשטח, כיוון שאיננה כוללת את נושא הקרקע. עקב כך, פיתוח הכפרים והענקת שירותים ממשיכים להתעכב, וחיי הבדווים ממשיכים במצוקה עמוקה, תוך התפתחות תרבות של פשע וניכור בשולי השוליים של החברות הישראליות והפלסטיניות גם יחד.

עם זאת, הזכויות ההיסטוריות של הבדווים בקרקע ברורות למדי --  מחקרים רבים מעידים שבנגב תפקדה היטב מערכת בעלויות קרקע מסורתית, ושאזור של לפחות שלושה מיליון דונם היה בשימוש, עיבוד, בעלות וחזקת הבדוויים לפני 1948. כלומר, קרקעות הבדווים לא הולמות סיווג של, מוואת, השולל מהם את זכות הקניין. התקדמות לקראת פיתרון דורשת אם כך פריצת דרך על-ידי הענקת זכויות היסטוריות לבדווים כמהלך שיוביל את הסדרת האזור הבדווי מחדש.

המחקר הבינלאומי מראה שפריצות דרך כאלה התרחשו לאחרונה במספר מדינות בהן מתגוררים מיעוטים ילידיים הדומים לבדווים. ברוב המדינות האלה, הכוללות למשל את ניו זילאנד, דרום אפריקה, קנדה, מלזיה, ברזיל, בוליביה, הודו ואוסטרליה, קיימות קבוצות גדולות, בעלי היסטוריה של חיים שבטיים וחוק מסורתי, אשר לא רשמו את קרקעותיהם. ברוב המדינות הללו אומצה לאחרונה גישת, הצדק המעברי, (transitional justice), אשר פועלת לשמירת הזכויות והרכוש של אוכלוסיות אשר עברו מהמשטר הקודם למשטר החדש. כך נעצר לאחרונה נישול האוכלוסייה המקורית ברוב המדינות הנ"ל, על-ידי חקיקת חוקים חדשים. מעבר לכך - התחיל גם במספר מדינות תהליך של השבת הקרקע לבעליה המסורתיים, היכן שאין עליה שימוש אחר.

הדוגמא הבולטת ביותר היא אוסטרליה, שם פסק ב-1992 בית המשפט העליון במקרה, מאבו, המפורסם, שצריך להעניק לתושבים המקוריים, בעלות מסורתית, בקרקע, אם ישבו עליה ברציפות, גם ללא רישום בטאבו. מאז קיבלו באוסטרליה כבר 72 שבטים אבוריג'ינים בחזרה את אדמתם. ב-2007 גם אישרה מליאת האו"ם את הצהרת העמים הילידים, אשר קובעת בפירוש שאסור להזיז אוכלוסיות מסורתיות מאדמתן בכפייה, ויש לתכנן את יישוביהם בשיתוף מלא עם התושבים, ובהתחשבות בצרכיהם הקרקעיים, התרבותיים והכלכליים. הדוגמאות והחקיקה הבינלאומיים פותחים איפה אפשרויות רבות לפריצת דרך גם בעניין הבדווי.

ניתן ללמוד הרבה מהדוגמאות בעולם כדי לצאת מהמשבר ולפתוח בתהליך של תיקון היסטורי ופיוס בין האוכלוסייה הבדווית למדינה. תהליך זה צריך לפעול לפי גישת, הצדק המעברי, ולפי עיקרון 'ההכרה הכוללת'. אחד מהנחות הייסוד שהכרה כוללת דורשת פיתרון משולב קרקעי ותכנוני. הניסיונות לפיתרון תכנוני ללא פיתרון הקרקעות נכשל כישלון חרוץ, כפי שמעידות בעיות הפיתוח ביישובים כגון אומבטין וכסייפה - בשניהם בעיות תכנוניות רבות עקב תביעות קרקע סותרות. אך במקביל, הפתרון הקרקעי לבדו לא יספיק, כיוון שגם אם תוענק הקרקע לבדווים, הם לא יוכלו לבנות עליה ולקבל שירותים ללא תהליך תכנוני. לפי המלצותיי התהליך יכלול מספר שלבים עיקריים: הכרה היסטורית, פיתרון השאלה הקרקעית, תכנון הכפרים והענקת מעמד מוניציפאלי.

 

לקראת פיתרון: התהליך עליו המלצתי מתחיל בהכרה עקרונית בכל הכפרים הבדווים המעוניינים להמשיך להתקיים. ניתן לפעול על פי רשימת 45 הישובים שהכינה המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים, אך המספר לא קדוש, וייתכן שיוכרו קהילות נוספות אם הן עומדות בקריטריונים של גודל יישוב בישראל. תוכנית המתאר הארצית של ישראל (תמ"א 35) אשר אושרה לפני שנתיים, קובעת שיישוב לא יהיה קטן מ-50 משפחות. אותו עיקרון צריך לחול גם על הבדווים במסגרת אימוץ העיקרון התכנוני החשוב של שוויון אזרחי.

השלב השני כולל הנהגת מנגנון הוגן של בירור תביעות המקרקעין התלויות ועומדות, אשר יאפשר הענקת זכויות קניין על בסיס בעלות מסורתית. מנגנון זה יכלול ייצוג בדווי הולם. כל הבדווים שיוכלו להראות שקרקעות התביעה היו בשימושם לפני 1948, לפי קריטריונים הוגנים וברורים, יוכל לרשום את הקרקע על שמם. במהלך זה יתבררו גם תביעות שנסגרו בגלל שהמדינה הכריזה כבר על חלק מהקרקע כאדמת מדינה, כמו באזור הר הנגב, והוא יכלול גם כמובן אדמות במערב הנגב מהם פונו הבדווים בכפייה. לאחר רישום הקרקע והשבתה לבדווים, או הענקת קרקע חלופית, יתחיל תהליך של איחוד וחלוקה, באזור הכפרים, בו יוכלו הבדווים לרכז את אדמותיהם כדי ליצור אזורים רצופים בהם ניתן לפתח את הכפרים בצורה מיטבית. במקביל יקצו קרקעות מדינה לכפרים חסרי קרקעות על בסיס קריטריונים שוויוניים.

השלב השלישי במסלול ההסדרה יהיה תכנוני, ובו ייקבעו קווי הבנייה ושימושי הקרקע של הכפרים. בשלב זה גם יוקמו במידת הצורך כפרים חדשים, ואף חוות יחידים בדוויות, על-פי קריטריונים שוויוניים במערכת התכנון הישראלית. כלומר יוקצו קרקעות ואזורי בנייה וחקלאות על פי אמות מידה הדומות למגזר הכפרי היהודי, תוך התחשבות באופי התרבותי הייחודי לקהילות הבדוויות. כך יוצע לבדווים מגוון של יישובים, בדומה להיצע הרחב הקיים ליהודים, תוך שיתוף מלא עם הקהילות. השלב התכנוני יאפשר גם שיבה של כפרים אשר נושלו מאדמתם העומדת כיום ריקה והמעוניינים להתיישב עליה, כמו למשל טוואיל ג'אווראל אל-עוקבי, וואדי אל-נעם או תראבין אל-סנאע. בשלב הזה יוקם גם בהדרגה מערך מוניציפאלי ערבי אשר יתארגן בהסכמה, וינהל לטווח ארוך את המרחב הבדווי הכפרי על-ידי חלוקתו למספר מועצות אזוריות. כדי לייעל ולפשט את תהליך הקמת המערך המוניציפאלי חלק מהכפרים גם יוכל להיות מסופח ליישובים מוכרים קיימים, במידה וקיימת הסכמה הדדית.

מיותר כמעט לציין שהסדר בר-קיימא בין הבדווים למדינה חשוב לכל הצדדים המעורבים בדבר. בלעדיו ימשיך האזור להתדרדר מבחינה סביבתית, כלכלית ומבחינת היחסים בין הקהילות. עקרונות השוויון והצדק ההיסטורי המגולמים במסמך מייצגים אם כך גישה מוסרית ופוליטית כאחת, אשר מזהה שוויון ותחושת צדק כתנאים הכרחיים ליציבות פוליטית ושגשוג כלכלי.

 

האם הבדווים נותרו לבדם? למרות חשיבות ודחיפות הדברים, ולמרות שלועדת גולדברג ניתן מנדט, לטיפול שורש, באחת הבעיות החריפות ביותר של הערבים הפלסטינים בישראל, ההתגייסות למען הבדווים הייתה עד היום חלשה. בצעד תמוה, ההנהגה הערבית הכריזה, בחצי פה, על חרם עקב הבעיות בהקמת הוועדה ובמנדט שהיא קיבלה. היא קיוותה שחרם כללי יכרסם בלגיטימציה של הוועדה. אך חרם זה איבד מיידית מהאפקטיביות שלו היות ורוב האוכלוסייה הבדווית הייתה מעוניינת בפתרונות אותן יכולה הוועדה להציע, והמועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים הציגה את עמדתה לפני הוועדה. בנוסף, עשרות מנהיגים בדווים, כולל סגן יו"ר ועדת המעקב, הופיעו בפני הוועדה, וכך התפורר כל ניסיון לחרם אפקטיבי.

אך במקביל, רוב ארגוני זכויות האדם והתכנון ובעיקר אלה הערבים, אשר מצבם הנורא של הכפרים הבדווים נכלל בברור במנדט הפעולה שלהם המשיכו להדיר את רגליהם מהוועדה. רק מספר מועט של ארגונים הממוקמים מחוץ לנגב, בהם ראויים לציון, 'במקום' והאגודה לזכויות האזרח, הגיעו והציגו עמדות עקרוניות ומקצועיות לפני הוועדה. יתר הייצוג נותר לארגוני נגב, אך הם מעטים ודלי אמצעים. הפוליטיקה של ההנהגה הערבית-בדווית, של הסכסוכים הפנימיים בקרב הבדווים, ושל חולשת והתעלמות הארגונים האזרחיים הובילה אם כך לשיתוק והתפוררות הייצוג.

בלטו בהיעדרם גם גופים תכנוניים מקצועיים, כגון איגוד המתכננים, האגודה הגיאוגרפית או אגודת האדריכלים. מצבם של הכפרים הבדווים מפר בברור כל כלל ונורמה מקצועית האמורה להיות נר לרגלי ארגונים אלה, אך הם לא הגיעו לנסות ולהשפיע על הוועדה ולא הרימו שום קול ציבורי בעד הענקת זכויות שוות לאוכלוסייה המקופחת ביותר בישראל. האפקט הכללי של החברה האזרחית היה אם כך חלש ומאכזב.

כך נוצרה בקרב הבדווים תחושה מקוממת של הזנחת הערבים בנגב על-ידי כל הגורמים, דווקא בשעת הצורך הדחופה ביותר! לדבר גם השלכה ישירה על דיוני הוועד כאשר העניין הבדווי ונושאים של צדק ושוויון עמדו מול מגוון רחב של הצגות מהוקצעות ומסמכים מסודרים רבים, שהגיעו מהממסד המשפטי והתכנוני ומארגונים ביטחוניים ופוליטיים הקוראים להמשיך במדיניות, ריכוז, הבדווים. אלה המשיכו והציגו את הבדווים בצורה מוטעית ומעוותת כ-'פולשים' אותם צריך לפנות, או לחלופין המליצו להמשיך במדיניות הלחץ של קיפוח ומניעת שירותים, לא הוצגה בפני הוועדה עמדה כוללת, היסטורית, מקצועית ומנומקת המבוססת על עקרונות בסיסיים של תכנון למען צדק חברתי וקהילתי.

לסוגיית הבדווים השלכות רחבות על היחסים האתניים בנגב, במדינה ובכל המרחב הישראלי -פלסטיני. לוועדת גולדברג הזדמנות נדירה לחולל מפנה היסטורי לטובה, אך היא עלולה גם, לחלופין, להעמיק את המשבר אם תבחר להמשיך את המדיניות הכושלת והמפלה שפעלה עד היום.

 

 


גילוי דעת:

תמיכה בזכויות הקרקע והתכנון של הכפרים הבדווים בנגב

 

אנו קבוצה של פרופסורים ומרצים באוניברסיטאות הישראליות החוקרים ועוקבים אחר סוגיית הכפרים הבדווים הבלתי מוכרים בנגב. עקב חשיבותו העליונה של הנושא לשיפור היחסים בין יהודים לערבים במדינה, ועקב דחיפות העניין, בחרנו לפנות לוועדה בגילוי דעת משותף. קוצר היריעה לא יאפשר לנו להיכנס לעומקן של הסוגיות הכבדות, אם כי העמדה אותה אנו מביעים מבוססת על היכרות עמוקה עם הנושא.

אנו סבורים שהמנדט אותו קיבלה ועדת גולדברג להציע לממשלה תוכנית מקיפה להסדרת שאלת הקרקעות וההתיישבות הבדווית, הכוללת הצעות לחקיקה, פיצויים ותכנון יישובים, מציב אותה בצומת בעל חשיבות היסטורית. המנדט המקיף מעיד על עומק הבעיה, אך גם מספק ההזדמנות נדירה לפעול למען פיתרון צודק של אחת הבעיות הכואבות והסבוכות ביותר בישראל.

 

רקע: כידוע מצוקתם של הכפרים הבדווים הלא מוכרים עמוקה. בכל מדד אפשרי תנאי חייהם הם מן החמורים והקשים בארץ, כאשר הם עומדים מול הריסות בתים תכופות, איום תמידי בסילוק מאדמתם, ושיח ציבורי המייצר סטיגמות ושנאה. במקביל איבדה המדינה כל שליטה על הבנייה באזור הכפרים בו שורר כאוס תכנוני ומשטרי, המוביל לרמת פשיעה גבוהה, אבטלה עמוקה, ניכור ותסכול עמוק.

תושבי הכפרים הבדווים אינם, פולשים, כפי שנטען תכופות בשיח הציבורי. הם הגיעו למצבם בשתי דרכים: מגורים במקום לפני 1948 או העברה כפויה על-ידי המדינה לאזור הסייג בשנות הממשל הצבאי. נסיבות אלה מעידות ששלילת זכויותיהם הבסיסיות מהווה פגיעה קשה בעקרונות השוויון וכבוד האדם.

שורש הבעיה הוא בסירוב להכיר בבעלות המסורתית של הבדווים בקרקע עקב אי רישומה בתקופה העות'מאנית והבריטית. מדינת ישראל ניצלה את אי רישום הקרקע כדי לסווג את הקרקע כ'מתה' ('מוואת'- כלומר כקרקע לא מעובדת, מוקצית או מיושבת, השייכת לריבון. ב-1948 עוגן המצב המעוות בפסיקה של בית המשפט העליון ('הלכת אל הוואשלה' שנפסקה על ידי השופט חלימה, המאיינת למעשה אפשרות של הכרה בבעלות בדווית בקרקעותיהן ההיסטוריות.

עם זאת, הזכויות ההיסטוריות של הבדווים בקרקע ברורות למדי: מחקרים רבים מעידים שבנגב תפקדה היטב מערכת בעלויות קרקע מסורתית, ושאזור נרחב היה בשימוש, עיבוד, בעלות והחזקת הבדוויים לפני 1948 כלומר, חלק ניכר מקרקעות הבדווים לא הולם סיווג של 'מוואת', ונישול תושביהם ממעמדם כבעלים יוצר עיוות היסטורי ואי-צדק פוגעני.

אי ההכרה בבעלות המסורתית בקרקע לוותה באי הכרה בכפרים, ויצרה דפוסי אפליה תכנונית עמוקה לעומת האוכלוסייה היהודית בנגב, אשר התיישבה באותו אזור במגוון רחב של יישובים, ולאחרונה גם בחוות בודדים. בו בזמן, לאחר הסרת הממשל הצבאי, התירה המדינה לבדווים להגיש תביעות בעלות על קרקעותיהם ההיסטוריות, אך הקפיאה את תהליך הסדר המקרקעין. כך נותרו אלפי תובעים בדווים ללא החלטה בעניינם במשך עשרות שנים.

בד בבד, ניסתה המדינה לדחוק בתושבי הכפרים להגר לשבע עיירות, אשר סבלו עצמן ממצוקה כלכלית וחברתית, ואשר אילצו את הבדווים לוותר על דרך חייהם המסורתית. רוב תובעי הקרקעות סירבו להתפנות, ונותרו על אדמתם עשרות שנים בתנאים קשים ביותר, ותוך מאבק ברשת רשויות אכיפה שהוקמו במיוחד עבור, טיפול, בבדווים. המאבק הבדווי נשא פירות חלקיים כאשר לאחרונה הוכרו/הוסדרו תכנונית 10 יישובים, אך הכרה זו חלקית ביותר, כאשר קיימים עדיין כ-35 כפרים ללא כל הכרה. גם ההכרה שניתנה עדיין לא הביאה לשיפור אמיתי בשטח, כיוון שהיא לא הסדירה את נושא הקרקע. עקב כך, פיתוח היישובים והענקת שירותים ממשיכים להתעכב, וחיי הבדווים ממשיכים להתאפיין במצוקה ושוליות. התקדמות לקראת פיתרון דורשת אם כך פריצת דרך על-ידי הענקת זכויות היסטוריות לבדווים כמהלך שיניע את הסדרת האזור הבדווי ופיתוחו.

 

ההיבט הבינלאומי: המחקר הבינלאומי מראה שפריצות דרך כאלה התרחשו לאחרונה במספר מדינות בהן מתגוררים מיעוטים ילידיים אשר מצבם דומה לבדווים. במדינות אלה קיימות קבוצות גדולות להן היסטוריה של חיים שבטיים וחוק מסורתי, אשר לא רשמו את קרקעותיהם. במקרים שכאלה, הכוללים את ניו זילאנד, דרום אפריקה, קנדה, מלזיה, ברזיל, בוליביה, הודו ואוסטרליה, אומצה לאחרונה גישת 'הצדק המעברי' (transitional justice), הפועלת למען אוכלוסיות אשרו איבדו את רכושם וזכויותיהם במעבר בין משטרים שונים. כך החל גם במספר מדינות תהליך של השבת זכויות קניין בקרקע לאוכלוסיות המסורתיות היושבות עליה, או לאלה שפונו בכוח מקרקעותיהן. הדוגמא הבולטת ביותר היא אוסטרליה, שם יצר ב-1992 בית המשפט העליון, במקרה, מאבו, התקדימי, קטגוריה חדשה של, בעלות ילידית, (native title)  בקרקע, המתקיימת על בסיס החזקה רציפה והמשכיות תרבותית, גם ללא רישום בטאבו.

ב-2007 גם אישר האו"ם את, הצהרת העמים הילידים, אשר קובעת בפירוש שאסור להזיז אוכלוסיות מסורתיות מאדמתן בכפייה, ויש לתכנן את יישוביהם בשיתוף מלא עם התושבים, ובהתחשבות בצרכיהם הקרקעיים, התרבותיים והכלכליים. הצהרה זו נוספה למגוון של אמנות בנוגע לזכויות חברתיות, כלכליות ופוליטיות האמורות להגן על מיעוטים בפני נישול מרכושם ואדמותיהם, שמדינת ישראל חתומה עליהם ומחויבת ליישמם. הדוגמאות והחקיקה הבינלאומיים פותחים איפה אפשרויות לפריצת דרך בעניין הבדווי.

 

פיתרון: מיותר לציין שאנו רואים בפיתרון הסוגיה צורך דחוף וחובה מוסרית כאחד, וצעד הכרחי לפתיחה בתהליך פיוס בין האוכלוסייה הבדווית למדינה ולאזרחיה היהודים. כל תהליך ההסדרה ראוי שייעשה תוך שיתוף מלא של הקהילות בקביעת עתידן, ותוך ייצוג הולם של הקהילה הבדווית בכל המוסדות והוועדות אשר יוקמו לצורך העניין.

הפיתרון בו אנו תומכים מבוסס על תפיסת, הצדק המעברי, ועל עיקרון השוויון האזרחי. אימוץ עקרונות אלה מוביל לפיתרון משולב קרקעי, תכנוני ומוניציפאלי. ראוי לציין שהניסיונות לפיתרון תכנוני ללא הסדרת המקרקעין נכשלו פעם אחר פעם, כפי שמעידות בעיות הפיתוח הכרוניות בעיירות ובכפרים המוכרים, עקב קיומן של תביעות קרקע לא פתורות. אך גם הפתרון הקרקעי לבדו לא יספיק, כיוון שגם אם יוענקו זכויות קניין לבדווים בקרקע, היא לא תוכל לשמש לפיתוח ללא הסדרה תכנונית. עקב כך, הפיתרון צריך לכלול הכרה קניינית ותכנונית גם יחד.

עקרונות הסדרת המרחב הבדווי בו אנו תומכים, כוללים:

1.      הקמת מנגנון הסדרה קרקעית, בו יוכלו הבדווים לקבל זכויות בעלות בכל הקרקעות אותן הן תובעים, על סמך המצאת ראיות היסטוריות (ולאו דווקא משפטיות) מתאימות; המנגנון יכלול גם אפשרויות לפיצוי בקרקע חלופית או בכסף עבור קרקעות אשר הוקצו על פי חוק לאוכלוסיות אחרות; מנגנון ההסדרה יכלול גם קרקעות נתבעות אשר נרשמו על שם המדינה לפני רישום תביעות הבדווים;

2.      הכרה בזכויות קנייניות ומעין קנייניות - כגון רישיון במקרקעין, והכרה בהחזקה ארוכת טווח כמקימה זכויות.

3.      הכרזה על הקפאת הריסות הבתים הקיימים בתקופת ההסדרה;

4.      הכרה בכפרים הלא מוכרים, על פי קריטריונים המקובלים של יישוב במערכת התכנון הישראלית, ובהתחשב ברשימת 45 הכפרים אותה הכינה המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים המייצגת את האוכלוסייה בנושאי תכנון וממשל מקומי;

5.      הצעת מניפת פתרונות יישוביים לבדווים ותכנונם על פי מגוון אפשרויות המקובלות על הקהילות, כגון חוות בודדים, יישובי רועים, חקלאיים, כפריים ופרבריים, ותוך שימוש בסטנדרטים ישראליים בנוגע לגודל, צפיפות, ושירותים ציבוריים;

6.      במידת הצורך, הקצאת קרקעות מדינה לכפרים כתוספת לקרקעות הבדוויות, על בסיס תבחינים שוויוניים לאוכלוסייה היהודית באזור;

7.      הענקת אפשרות לכפרי עקורים לשוב לאדמתם ההיסטורית אם זהו רצונם, ואם קרקע זו איננה בשימוש לגיטימי אחר;

8.      כיבוד הזכות לשימור אורח החיים והתרבות הבדווית בתכנון היישובים;

9.      הפסקת פעילותם של גופי שלטון מיוחדים שהוקמו עבור, טיפול, בבדווים;

10.  הקמת מוסד מיוחד שיפעל כנאמן עבור הבדווים בשאלת הקרקעות. הגדרת הנאמנות ותנאיה תיעשה בשיתוף עם בדווים ואנשי אקדמיה;

11.  הענקת העדפה מתקנת לכפרים הבדווים בתשתיות חברתיות וכלכליות, כפיצוי על שישים שנות הזנחה;

12.  הקמת מערך מוניציפאלי מייצג אשר ינהל את המרחב הבדווי;

13.  דפוסי אכיפה שוויוניים לאחר ההסדרה הקרקעית-תכנונית;

14.  הנהגת דפוסים ארוכי טווח של ייצוג הולם לבדווים במוסדות התכנון והשלטון באזור.

אנו תקווה שועדת גולדברג תנצל את הזדמנותה נדירה שניתנה בידה לחולל מפנה היסטורי בשאלת הבדווים בנגב, אשר תקרין לטובה על יחסי יהודים-ערבים בישראל כולה ואף מעבר לה .

 

 

על החתום:

דר' שרה אוסצקי לזר, מכון ון-ליר בירושלים

פרופ' אסמעיל אבו-סעד, המחלקה לחינוך, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

דר' ת'אבת אבו-ראס, המחלקה לגיאוגרפיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

דר' ח'ליל אבו-רביע, המחלקה ללימודי מזרח תיכון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

דר' סראב אבו-רביע, המחלקה לחינוך, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

פרופ' עארף אבו-רביע, המחלקה ללימודי מזרח תיכון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

פרופ' ריאד אג'ברייה, הפקולטה לבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

דר' מוחמד אל-עטאונה, המחלקה למזרח תיכון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

דר' ג'יהאד אל-סנאע, המחלקה לכלכלה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

דר' ישי בלנק, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב

פרופ' אורנה בן-נפתלי, הפקולטה למשפטים, המכללה למינהל

דר' אבנר בן-עמוס, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל-אביב

פרופ' אסעד ג'אנם, בית הספר למדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה

דר' יוסף ג'בארין, הפקולטה לאדריכלות ותכנון ערים, הטכניון

דר' שרה הלמן, המחלקה לסוציולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

דר' נטע זיו, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב

דר' ראיף זרייק, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה

פרופ' ראסם חמאיסי, המחלקה לגיאוגרפיה, אוניברסיטת חיפה

פרופ' אורן יפתחאל, המחלקה לגיאוגרפיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

דר' חיים יעקובי, המחלקה לפוליטיקה וממשל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

פרופ' נעמי כרמון, הפקולטה לאדריכלות ותכנון ערים, הטכניון

דר' יעלה לבנת, המחלקה ללימודים חברתיים, המכללה האקדמית ספיר

פרופ' יוברט לו-יון, הפקולטה לאדריכלות ותכנון ערים, הטכניון

פרופ' אבינועם מאיר, המחלקה לגיאוגרפיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

דר' יצחק נבו, המחלקה לפילוסופיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

דר' אילן סבן, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה

דר' ג'רמי פורמן, המחלקה ללימודי ארץ-ישראל, מכללת עמק יזרעאל

פרופ' טובי פנסטר, המחלקה לגיאוגרפיה, אוניברסיטת תל-אביב

דר' ארז צפדיה, בית הספר לניהול ולמדיניות ציבורית, המכללה האקדמית ספיר

דר' סנדי קדר, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה

דר' בתיה רודד, המחלקה לגיאוגרפיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

פרופ' דן רבינוביץ', המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב

דר' איסי רוזן-צבי, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב

פרופ' צבי שילוני, המכון למורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

פרופ' דבורה שמואלי, המחלקה לגיאוגרפיה, אוניברסיטת חיפה

חזרה ל "אוניברסיטת בן גוריון"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 218323664שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb