מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
מאמרי מערכת
הכרה בכפרי הבדווים? --- תהיות, שאלות ותשובות למאמרו של פרופ' אורן יפתחאל, אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע "לקראת הכרה בכפרי הבדווים?"

לא היה שמח יותר ממני למראה אחוות עמים שלמה בין עם ישראל לבין המיעוט הבדאוי בארצנו. הדבר היה מבסס ברית אמתית בין שתי קבוצות אתניות אשר המיעוט הערבי מתנגד להן בכל צורה ואופן אפשריים. לא לריק הדברים אמורים, הראיות לכך קיימות ובהמשך אף נגע בהן.

השמחה לאפשרות זו, אשר מפעמת בלבי אף עתה, בטרם היות הדבר בשלמות, נטועה עמוק לא רק בחוש צדק טבעי ומולד, אלא אף בעקרונות מוקנים אשר הוטבעו בתודעתי ובתפיסת עולמי על ידי חינוך באחד ממעוזי הסוציאליזם ושל אחוות אנוש ועמים בארץ, קבוץ גן שמואל המפ"מניקי, ביתו של שמחה פלפן; שם זה אומר הרבה  בכל הקשור לנושא הסכסוך המיותר בין מדינת ישראל והעם היהודי לבין הערבים הפלשטיניים והעולם הערבי, ולא ארחיב מפאת קוצר היריעה.

שמחה זו נטועה גם בהכרה כי ברית מעין זו הייתה מהווה גושפנקה נוספת לטיעון היהודי על בעלות על הארץ, בתוקף ההכרה המשתמעת ברבון, העם היהודי. זאת, כאילו שאמת זקוקה לגושפנקה, אך מה לעשות והתעמולה השקרית הערבית הבלתי נלאית, תעמולה שהפכה קרבן לתוקפן ותוקפן לקרבן, קנתה לה אחיזה בלבותיהם של רבים וטובים, אנשים ישרי לב, אשר צרתו של הזולת היא צרתם שלהם, וזאת מבלי לפשפש הרבה בטיעונים, הכצעקתה הם, וכך הם נמצאים מרומים, אך זה עניין לדיון אחר. השמחה נטועה בהכרה כי ברית מעין זו הייתה מהווה מסמר נוסף בארון המתים של הטיעון הערבי השקרי והכושל מכל בחינה בדבר בעלות על הארץ, למעט זו המצויה ברוחם הזחוחה והמנוכרת של השמאל הקצוני בארץ ובחו"ל ושל האמונה הערבית כי אמירה מהווה אמיתה.

לדאבון לב, שמחה דו-שורשית זו מהולה בעצב לנוכח ההכרה כי אלה הרוצים כל כך בטובת הבדואים וטוענים לה בעוצם רב לכך ומתוך תחושת שליחות עמוקה למען הצדק, כל אלה החתומים על גילוי הדעת הנלווה למאמר, עושים כך בהתעלם מנושאים, דברים והשלכות אשר מעוררים תהיות ושאלות לא מועטות בלב הקורא.

קשה לי להאמין כי התעלמות זו, הבאה לידי ביטוי באי הזכרה של אותם נושאים, דברים והשלכות ולו כזית, הנה מקרית. לא יכול להיות כי חברי הקבוצה הרשומים על גילוי הדעת אינם מודעים להם, בפרט לנוכח ההזכרה הבלתי נלאית של החשיבות העצומה שיש לפתרון הבעיה. אך אז נשאלת השאלה מדוע ההתעלמות? המקרית היא, אם מכוונת? אם מקרית, מדוע שאסבור כי טיעוניהם מדוייקים ולעניין? אם מכוונת, אזי היכן הצדק לו הם טוענים? זאת ועוד, אם מכוונת, העדים אנו למניפולציה עזת פנים? לא לכך הייתי מצפה לאור הקריאה הנרגשת לצדק לאורך שני חלקי המאמר. רשמו לפניכם כי רשמתי לפניי טעויות רבות מאד באיות, פיסוק ותחביר לאורך כל המאמר, טעויות אותן מצאתי עצמי מתקן מבלי שים לב אפילו, עד אשר תפסתי עצמי והבנתי כי אני מתקן מאמר שאינו שלי. והפסקתי. ותוהה אני, הכתב זאת פרופסור? אך מה ניטפל אנו לקטנות שכאלה כאשר הפרופסור המכובד מעלה לפנינו שאלות ברומו של עולם, הלא כך?

ובכן, לענייננו.

אמנם שאלות ונושאים חשובים ונוקבים מועלים במאמר, ולו בעקיפין לעתים. החשוב ביותר, בעיניי, הוא הקשר בין העם היהודי למיעוט הבדואי. איו ערוך בעיניי לקשר שכזה, מהטעמים המוזכרים בתחילה, והפיכתו לברית, אינשאללה!

ובכל זאת, לצד אותם נושאים חשובים, עלו ברוחי תהיות ושאלות כהנה וכהנה. הן הדהדו באוזניי לאורך כל הקריאה במאמר. הן זעקו באוזניי. היכן אנו, הן שאלו. ובאמת, היכן הן?

ובכן, אני בא לטעון לכן ולעשות אתכן צדק.

קודם כל ולפני הכל.

לא מקובל עליי, ועל כל ציוני באשר הוא, לחלוטין, ללא עוררין וללא הרהור שני, השמוש שהמחבר עושה במושג "הנכבה הפלסטינית" והחתימות היהודיות עליו ואישורו עקב הכללתו בגילוי הדעת. ואני בחברה טובה כאן, בזאת אני בטוח כפי שאני בטוח בזריחת השמש מחר. חציתם קווים, רבותיי! בנסיבות הקיימות, מעשכם חמור. חמור מעין כמוהו, ואני קורא לכם כאן למחוק ללא זכר את המושג השקרי והמסולף הזה, מושג הנלקח מהרהורי לבו של ההוגה אותו, ולסלקו מגוף המאמר. אני סמוך ובטוח שאין צורך לפרט מדוע, אך אם בכל זאת יש מי אשר תוהה בקשר לסיבה, אז הנה היא: ארץ זו, ארץ ישראל, שייכת לעם היהודי e basta! נקודה. על כך אין ולא יכול להיות ויכוח, פשרות, מו"מ ודיונים. מה עם ישראל עושה עם ארץ זו, האם יגלה הוא נדיבות ויכיר מטעמים הומניטריים בקבוצות אתניות ויפעל בהתאם, זו פררוגטיבה שלו ושלו בלבד. לאור נסיון העבר, אנו רשאים לצפות להתנהגות הולמת נורמות מקובלות במשפחת העמים על אף מה שהשמאל הסהרורי עם חלקיק אקדמה רעשני, חוצפן ובוגדני כסמן ימני אומר. זאת ועוד. מדינת הלאום זוכה לתחייה מחדש, כפי שאנו עדים לאחר מלחמת ג'ורג'יה והתגובה לה מצד מדינות יחידות באיחוד האירופי, ולאחר הטפול הפרטני שכל מדינה באיחוד האירופי הציגה אל מול המשבר הכספי הגלובלי. תופעה מפתיעה זו גוררת בעקבותיה במישרין תמיכה אין ערוך לה עבור הרעיון ההומניטרי האולטימטיבי של הקמתה מחדש של מדינת ישראל זאת, ע"י אישור מחודש של רציונל הקיום שלה, של ה -raison d’etre  שלה – מדינה לעם היהודי, מדינת-לאום יהודית.

איני יכול גם להבין את החתימות של המשתתפים הבדואים על מושג לא רציני ומיותר זה. זאת, לאור ההתנגדות הגלויה של הערבים לבדואים בכפרים ערביים שבדואים עברו להתגורר בהם (שם הם נחשבים לנטע זר; ב – 1997, למשל, המועצה המקומית כפר קאסם פרסמה מנשר שבו היא בקרה את שכניהם הבדואים ואף דרשה את גירושם; The Bedouin in Israel”, ד"ר יוסף בן-דוד, חוקר נלווה ב - Jerusalem Institute of Israel Studies), ולאור חוסר התמיכה של הערבים בקיום וועדת גולדברג עד כדי הטלת חרם בה, בחצי פה אמנם (כפי שמוזכר במאמר עצמו), אך חרם הוטל גם הוטל ועוד איך. הוא הוטל על אף העניין העצום שהבדואים גילו בוועדה ובהצעותיה, ועל אף הנכונות שלהם לשתף פעולה אתה כפי שזה בא לידי בטוי בהצגת עמדתם בפניה. בהטילה חרם על הוועדה, ההנהגה הערבית שמה במכוון מכשול בפני הבדואים ותקוותיהם. יהיו סיבותיהם אשר יהיו, התוצאה לה קיוו הייתה לרעת הבדואים, בלי ספק. ואתם, חבריי הבדואים, כן, חבריי, מצטרפים לשמוש במושג הזה, 'נכבה'? למה מה קרה? אם היהודים קפצו מהגג, אז גם אתם צריכים לקפוץ? ככה לא בונים חומה! לא, לא! לא ע"י תמיכה בקרבן שהוא למעשה תוקפן, הפלשטינים, אתם תזכו לתמיכתי ושל אחרים כמותי.  

הלאה.

באופן טבעי, לאחר השאלה הקודמת נמשיך ונשאל מדוע התמיכה לה זכו הבדואים בקרב ארגונים שונים הייתה כה קטנה? מתוך המאמר: "אך במקביל (לחרם הערבי על הוועדה; ד.ב.), רוב ארגוני זכויות האדם והתכנון ובעיקר אלה הערבים, אשר מצבם הנורא של הכפרים הבדווים נכלל בברור במנדט הפעולה שלהם המשיכו להדיר את רגליהם מהוועדה. רק מספר מועט של ארגונים הממוקמים מחוץ לנגב, בהם ראויים לציון, 'במקום' והאגודה לזכויות האזרח, הגיעו... ."

אין לי תשובה לכך ואני גם לא נדרש לתת אותה. מי שנדרש, אלו כותב המאמר והבדואים. השאלה, אבל, בעינה נשארת ואני סקרן לדעת את התשובה עליה. ובכל זאת, הבה ונזרוק לחלל האוויר כמה השערות: חוסר הסכמה? אם כן במה? חוסר עניין? חילוקי דעות עמוקים כל כך?

אם מצרפים את החרם הערבי על הוועדה לחוסר ההשתתפות הבולט של גופים שאפשר היה לקוות כי ישתתפו בדיוניה, נוצרת תמונה של חוסר תמיכה די נרחב, הייתי אומר,בעניין הבדואי, אשר קיומה והמקורות לה מעוררים ספק בו.

נמשיך מכאן לזכות הקניין על קרקע של מיעוט בדואי בארצות המזרח התיכון, ובישראל כהשוואה.

ברוב ארצות אלו אין להם זכות קניין על קרקע אלא רק זכות שמוש (ד"ר יוסף בן-דוד, ibid). ישראל, לעומת זאת, ב - 1970 הסכימה להכיר בזכות קניין של בדואים על קרקע. זאת אף שעל פי החוק הישראלי, חוק שברובו מקורו בחוק הבריטי, אשר בתורו כלל חלקים רבים מהחוק האוטומני, מי אשר לא רשם את קרקעו ברישום המקרקעין אינו יכול לטעון לבעלות. מכאן ניתן להסיק כי מדינת ישראך הכירה בעובדות היסטוריות כתקפות בעיניי החוק לעניין הנדון.

שאלה לי, כאן.

מדוע אינה מוזכרת עובדת יסוד זו של שלילת זכות הקניין על קרקע מהמיעוט הבדואי ברוב הארצות במזרח התיכון? הזכרתה במאמר הייתה מאירה את מדינת ישראל באור אחר לחלוטין.

ראשית, בטרם הסכימה מדינת ישראל להכיר בזכות קניין של בדואים על קרקע, היא הייתה בחברה טובה, חוג מדינות שהבדואים הנם חלק אינטגרלי מהמרקם האתני המקומי, בשר מבשרן, מדינות ערביות. כי ממה נפשך? מה שטוב להן, לא טוב לנו? “What’s good for the goose is not good for the gander?”

בוודאי שלא טוב, והסיבות רבות ומובנות מאליהן. לכן, מדינת ישראל פעלה כפי שפעלה ועשתה את אשר עשתה מתוך אותן סיבות – אנושיות, חברתיות, כלכליות, ועוד כהנה וכהנה. כל זאת, מתוך הסכמה מלאה עם גישת הצדק המעברי (transitional justice), הרבה לפני שמדינות אחרות אמצו אותה אף הן (אוסטרליה עשתה זאת [רק; ד.ב.] ב-1992, כפי שמוזכר במאמר עצמו), והרבה לפני שנת 2007, שנה שבה אישרה מליאת האו"ם את "הצהרת העמים הילידים", שלושים ושבע (37!!!) שנה לפני. 

נקודה לטובת ישראל. נקודה מאד חשובה.

הלאה.

אולי מצבם הכללי של הבדואים במדינת ישראל וברמת הפרט, לא רק בנושא הקניין על קרקע, אף הוא בולט, ולטובה, כשיבולת חיטה בשדה קוצים, בהשוואה לזה של אחיהם במדינות ערב במזה"ת.

אומנם כן הדבר, ומקומם ומכאיב שאין זכר, ולו קל שבקלים, לשפור העצום ברמת החיים של המיעוט הבדואי בארץ ברמת הפרט, ולקדום המשמעותי מאד שחל בחברה הבדואית ככלל, שפור וקדום אותם ניתן להגדיר אך ורק, וללא הגזמה, כנחשוניים. כל זאת, חייבים לאמר בפה מלא ובקול רם, בהדרכתן והכוונתן של רשויות המדינה, מדינת ישראל. כל זאת, מתוך מאבק בכל אותם בלמים מוכרים מחברות דומות בנסיבות דומות, בלמים שחברה מסורתית שבטית של נוודים למחצה מציבה בפני המצעד הבלתי נמנע של הקדמה על כל היבטיה.

דוגמאות לקדומם ולמצבם הכללי המשופר עד מאד של המיעוט הבדואי במדינת ישראל? בשפע (כל הנתונים להלן מתוך המאמר של ד"ר יוסף בן-דוד, ibid)!

כדי להעמיד דברים באור וביחס נכונים, ולמלא העדר מפתיע במאמר הנדון כאן, ואני חייב לאמר בגילוי לב ועם כל הזהירות והכבוד הנדרשים, אף חשוד, של מידע בנושא אותו אזכיר מיד, וכדי לבסס את הטיעון של קדום נחשוני בקרב המיעוט הבדואי, אציין כי מספרם הכולל של הבדואים בארץ הוא כ – 170,000 נפש.  כ – 110,000  מצויים בנגב, כ - 10,000 במרכז הארץ וכ – 50,000 בצפון.

ושוב, כדי להעמיד דברים באור וביחס נכונים, אוכלוסיית הבדואים גדלה פי עשרה מאז הקמתה של מדינת ישראל. זהו גידול של תשע מאות אחוזים בחצי מאה. % 900! האין זה מדהים? כיצד אפשרי הדבר?

התשובה היא שרותי בריאות משופרים ללא הכר לעומת העבר ולעומת הארצות השכנות הסובבות אותנו בעלות מיעוט בדואי.

ובכן, בנוסף לאחוז ילודה גבוה כעניין מסורתי בחברה הבדואית, יש לתלות מספר מפתיע ומעורר כבוד זה בגורמים חצוניים שרק השלטון, זה היהודי, יש להזכיר ובגאווה, יכול להפיק אותם ולהפוך אותם לנגישים לכל, כולל למיעוט הבדואי. גורמים אלו הם שרותי בריאות ורפואה מודרניים נגישים בקלות, דבר הגורם לאחוז נמוך של תמותת תינוקות ולהגדלת תוחלת החיים בקרב אלו הנהנים מהם, במקרה שלנו, הבדואים. פריון ילודה גבוה כמסורת בלבד, לא הביא בעבר למספרים כאלו ולא היה מביא לכך בעתיד.

העובדות והנתונים מפתיעים לא פחות גם בשדה החינוך.

בתוך דור אחד בלבד, אחוז הבערות בקרב הבדואים ירד מ - % 95 ל - % 25, ירידה של % 73.7, ירידה נומונלית בבערות של כשלושה רבעים מקרב האוכלוסיה הבדואית. אלה שאינם יודעים עדיין קרוא וכתוב הם בקרב בני ה – 55 ומעלה. שוב, ללא עוררין וללא צורך להצטנע, המספרים מדהימים.   

ובכן, קשה להתכחש לעובדות ואלו שהובאו לעיל הנם רק חלק ממסכת רחבה הרבה יותר של נתונים חיוביים וקשה עוד יותר שלא להתפעל התפעלות אמתית לנוכח גודל ההישגים שמדינת ישראל יכולה אך להתפאר בהם והמיעוט הבדואי להתברך בהם, ושניהם מתוך תחושת סיפוק עמוקה, כל אחד מסיבותיו הוא.

נכון, יש לומר מיד. בכל הכפרים הבלתי מוכרים, כדי להגיע לבית ספר או למרפאה, יש לנסוע למקום אחר ולעתים יש לנסוע מרחק רב .

נכון, יש לומר מיד. בכל הכפרים הבלתי מוכרים יש מחסור בשרותים מוניציפליים כמו מים, נקיון, פינוי אשפה, דרכים סלולות, חשמל, ועוד, אבל, ואבל גדול.

זו בדיוק הדילמה בפניה ניצבת מדינת ישראל ואותה היא מנסה לפתור, והפעם באמצעות וועדת גולדברג: כיצד ובאלו אמצעים אפשר לפתור אותה.

אבל, התעלמות מההישגים שהמדינה הביאה על המיעוט הבדואי בשפע ובזמן קצר יחסית, התעלמות מכך שבעיות ומכשולים לא פחות רציניים קיימים גם בקרב היהודים, התעלמות מחוסר האונים והמעש המוחלטים כמעט של הרשויות הבדואיות ביישובי הקבע בגביית מסים ובמתן שרותים לאזרח, התעלמות מחוסר שתוף הפעולה המובהק שהתושב הבדואי מפגין ביישובים אלה, התעלמות מההשתוללות שלוחת הרסן של נהגים בדואים בכבישים באזור הסייג בנגב (שאני מזכיר אותה בגלל היקפה ורצינותה) ומתופעת הגנבות הבלתי פוסקות המבוצעות לאור היום ובגלוי ביישובים היהודיים באזור תוך איום בצהרי היום על הבעלים של הרכוש הנגנב (אני מציין זאת מתוך ידיעה ממקור ראשון עקב קשר אישי  ליישוב עומר ולעיר באר-שבע, הנאבקים יום-יום במשך שנים בתופעות אלו), התעלמות מהיד הרכה אותה מפגינה המשטרה כלפי הפושעים והפשע המאורגן המופעל ע"י בדואים בדרום, התעלמות משבירת קווי מים ארציים בידי רועים בדואים כדי להשקות את הצאן, התעלמות ואי-הזכרה ולו כבדרך אגב של החיוב במצב המיעוט הבדואי במאמר הנדון, אינם מוסיפים כבוד והדר לכותב אותו ואינם מוסיפים אמינות לו.

ההישגים שהמיעוט הבדואי התברך בהם בזמן קצר כל כך, מעידים כאלף עדים על המאמץ שמדינת ישראל השקיעה בכל תחום שניתן להעלות על הדעת. התעלמות מכך לא תבטל אותם ולא תגרע מהם.

אני מצפה מהאיש הבדואי באשר הוא להכיר בכך בפה מלא ולו רק כדי שאנו, השכנים היהודיים, לא נחשוב שבלב ערל מדובר. אין אנו זקוקים לתודות כדי להחניף לגאוותנו, זקוקים אנו להכרה במעשינו, דבר שרק יקרב אותנו לבדואים שבקרבנו ויחזק בתודעתנו את התחושה כי בן ברית אפשרי לנו בבנית המקום המשותף לשנינו, לטובת שנינו.

כפי שאתם הבדואים מצפים להכרה בזכות הרכוש על הקרקע המבוססת על עובדות היסטוריות, כך אני והעם היהודי כולו מצפים מכם להכרה בזכות ההיסטורית של העם היהודי על הארץ הזו.

הדרך לפתרון אינה קלה, כנראה, אך אפשרית גם אפשרית.

דברים אלו מוגשים לכם, הבדואים, ברגשי כבוד ואחווה.

 

 

 

 

 דן ברקאי, סופר ומשורר, 25 נובמבר 2008

חזרה ל "מאמרי מערכת"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 244821833שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb