מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
האוניברסיטה העברית
[האוניברסיטה העברית, מכון שלום הרטמן] אורית קמיר: "הגיע הזמן לעשות את מה שכולנו יודעים שצריך לעשות", ברק אובמה

 

דר' אורית קמיר

http://www.notes.co.il/orit/57181.asp

"הגיע הזמן לעשות את מה שכולנו יודעים שצריך לעשות", ברק אובמה

אני מאוד בעד אמירה חוזרת ונשנית, בזמן ובמקום הנכונים, של המובן מאליו. כי אנשים רבים כל כך מצליחים בחלקים גדולים כל כך של הזמן לא לראות את המובן מאליו, לא לזכור אותו, לא להתייחס אליו, לא להתחבר אליו ולכן להתעלם ממנו. אני גם אוהבת צירופי מקרים סימליים: יש בכוחם לחדד קשרים בין תופעות שהקשרים ביניהן מצמיחים תובנות משמעותיות. לכן אהבתי כל כך את דבריו המובנים מאליהם של הנשיא אובמה שנאמרו במקרה ביום השנה ה – 42 לתחילת המלחמה שהולידה את הכיבוש הישראלי בגדה המערבית: "הגיע הזמן לעשות את מה שכולנו יודעים שצריך לעשות"; לסיים את הכיבוש שהחל בדיוק לפני 42 שנה.
 
אובמה התכוון, מן הסתם, שהגיע הזמן לעשות את הדברים המעשיים, החיצוניים, ה"טכניים": הפסקת "עיבוי" ההתנחלות שמעבר לקו הירוק, פירוק ההתנחלויות הקיימות, הסרת המחסומים, יציאת ישראל מן השטחים הפלסטינים, וכינון מדינה פלסטינית עצמאית. אלה הדברים שכולנו יודעים שחייבים לעשות אותם, ואכן בהחלט הגיע הזמן. אבל אלה הם, בעצם, רק הגילויים, הסימפטומים, של הבעיה האמיתית. ביננו לבין עצמנו, בשיחה פנימית, חשוב להגיד את הדברים העמוקים יותר, הפנימיים, שהגיע הזמן לעשות. כי עד שלא נוציא את הכיבוש מתוכנו – לא נוכל אנחנו לצאת את הכיבוש. הטיפול האמיתי, העשייה האמיתית, הם בראש ובראשונה בנפשותינו, או בנפשנו הקולקטיבית, זו הישראלית.
 
מה שהגיע הזמן לעשות זה הדבר שאנו כה ממאנים לעשותו: היפרד. להיפרד מחלום הגדלות של מלכות ישראל השלישית המשתרעת על כל השטחים ההיסטוריים שרגלי יהודים תנכ"ים דרכה בהם אי פעם. להיפרד מן הפנטזיה של אימפריה איזורית (או בעצם עולמית?); של התחברות לימים הטובים של שלמה המלך, או הורדוס, במעין "עוקף/מוחק גלות"; "עוקף/מוחק שואה". הגיע הזמן להיפרד מהתחושה ש"מגיע לנו", כי "זה שלנו" וכי "לקחו לנו", פגעו בנו, השמידו אותנו מאז ועד היום. מה שמוכר בשיח שלנו כ"קרבנות הנצחית" והבלעדית ("רק אנחנו") שאנו כה אוהבים להאחז בה. לא בגלל שלא פגעו בנו ולא השמידו אותנו – בודאי שפגעו והשמידו, וזה כאב מאוד, וכואב עדיין. כואב כל כך שהכאב אוכל אותנו יומם וליל. אבל שום שליטה באוכלוסיה כבושה לא תפצה על הכאב הזה, לא תשכיח אותו ולא תאפשר להתגבר עליו. על כאבים צריך להתגבר כמו שמתגברים על כאבים: לאט, בקושי, באומץ. חלקית. כמה שאפשר. לא על ידי חלומות גדולה דורסניים הממיטים כאב על אחרים. הגיע הזמן להפסיק לברוח מן הכאב אל מחוזות מיתולוגיים; הגיע הזמן להרגיש את הכאב, להביט לו בעיניים, לבכות, ולנסות להחלים. ואז לנסות לבנות חיים נורמאליים, יום יומיים. "ככל העמים". שהרי, כפי שכולם יודעים, זו תמציתה הבריאה של הציונות. לחיות. לחיות ולתת לחיות.
 
בשלב זה כולנו גם יודעים שהכיבוש משחית; שהוא לא רק פוגע בכבושים, אלא גם משחית את הכובשים. אי אפשר לא לדעת. אנחנו יודעים שמאז שהפכנו לכובשים נהיינו אטומים; אכזריים. האטימות מתבטאת, כמובן, ביחסנו לפלסטינאים (ראו זוועות "עופרת יצוקה"), אבל גם בשאר תחומי החיים. למדנו לחיות בשלום עם ניצול, עם סבל אנושי של הזולת, עם דה-הומניזציה. "פועלים זרים", נשים נסחרות לזנות, עוני ופער משווע בין עשירים ועניים, בין בריאים וחולים, בין בני מזל ומוכי גורל לא מצליחים לרגש אותנו; הכיבוש מחייב את קירות הבטון העבים שאנו משתריינים מאחוריהם, ולמדנו להאטם בעזרתם מפני הכל. הדברים נאמרים שוב ושוב על ידי רבים וטובים, והם ידועים לכולנו. כל מה שנשאר הוא להקשיב לנשיא האמריקאי ולהחליט שאכן הגיע הזמן לעשות. עכשיו.
 
לא קל להיפרד מחלומות, פנטזיות, מיתוסים, פחדים והגנות. גם את זה כולם יודעים. אבל, מנגד – אין ברירה. כי פשוט מוכרחים, כפי שכולם יודעים. החיים בפנטזיה נחמדים בגיל שלוש, או למשך שעתיים של צפיה בסרט; אבל כשהם נמשכים 42 שנים זהו מצב של מחלה מסוכנת. הדחקות, עוורונות, עצימות עיניים – מתפוצצים בסוף בפנים, וזה נגמר בבכי. מישהו לא יודע?
 
ביום ששי בצהריים הצטרפתי למשמרת "נשים בשחור" בירושלים. מזה זמן רב שלא עשיתי זאת; דומני שמאז 40 שנה לכיבוש. מה שהשתנה יותר מכל זו אדישותו של הציבור. באתי מוכנה לקללות, יריקות, שטנה, "נשים בירוק" מצדו השני של הכביש. כך היה פעם. אבל הפעם נתקלתי באדישות גורפת; חוסר עניין מובהק. מחלה קולקטיבית במצב מתקדם. לכן חשוב כל כך להגיד את המובן מאליו, ולהחליט שהגיע הזמן. עובר האורח היחיד שהגיב, בצד שלי של הככר, למשמרת המחאה, שאג לעברנו "איזה כיבוש??? איזה כיבוש!!!" אז במקום להתפלפל אם הוא חכם, רשע, תם או אחד שלא יודע לשאול, הבה נענה בפשטות: "הכיבוש הישראלי ההורס חיים של פלסטינים ומשחית את ישראל; הכיבוש הישראלי שנמשך 42 שנה, והגיע הזמן לעשות מה שכולם יודעים שחייבים לעשות – להפרד מן הפחד והפנטזיה, ולחסל אותו".  
 
מאז "עופרת יצוקה" והתבהרותן של תוצאות הבחירות האחרונות, נדמתי. השילוב היה קטלני מדי. אני מתקשה למצוא משהו חשוב דיו שמצדיק אמירה, כשזו המציאות. מציאות מבעיתה. אובמה מסמן את התקווה היחידה שאני יודעת לראות. בגלל שהוא אומר את הדברים המובנים מאליהם, ומתכוון אליהם. והנסיבות מאפשרות לי לקשר את דבריו לאירועים קודמים, ולהפיק תובנות. אובמה נבחר לנשיאות ביום השנה לרצח רבין; מעין סגירה סמלית של מעגל אימה;  וביום השנה למלחמת ששת הימים הוא קרא לנו להתעורר ולהתחיל לעשות את מה שאנחנו יודעים שצריך, ואין שום ברירה. בעת הזו – זו תקווה גדולה.

פורסם ב 6 ביוני 2009 15:32

 

 

 

חזרה ל "האוניברסיטה העברית"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 241587706שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb