Home
Search
עברית
Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
On the Brighter Side
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Lawfare
Activists Profiles
Readers Forum
Photographs
Anti-Israel Conferences
Board of Advisers and Associates
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Donate
Number of visitors to IAM
Articles by IAM Associates
Festival of Hatred פסטיבל שנאת ישראל

IAM Friday Special

Opinion

A Festival of Hatred* 

With a lot of fanfare the Hate Fest dubbed “Israeli Apartheid Week” opened in campuses worldwide.  For the last six years this vile event has become a fixture on the agenda of the self styled community of “Israel’s Critics”.  Like previous years, this year’s event, Which took place from March 1, through March 13, 2010, featured endless diatribes condemning  Israel delivered by a host of “enlightened” intellectuals and academics.  Among the keynote speakers in the various happenings one could find many prominent Israeli names.

 

It started on a low key - at the University of Toronto in Canada in 2005, where it was organized as a demonstration of solidarity with the people of Palestine and other oppressed nations.  The idea found a receptive audience In the academia and it spread like a wild fire - from a single campus in 2005, through 3 campuses in 2006, to more than forty campuses, scattered over several continents this year.  During the six years that these festivities were held, other oppressed nations have been waiting in vain for their turn to be mentioned in any of the happenings.

 

The key motto of this recurring annual anti Israeli festival, is promotion of the BDS - short for Boycott, Divestment, and Sanctions - against the State of Israel (other oppressed nations are still waiting to be included).  The goal, as stated by the organizers, was to put an end to the colonization of Arab lands, and to enable the Palestinian Right of Return.  No definition was given as to which Arab lands are being “colonized” nor of the Right of Return. 

 

The Toronto event of 2005 featured as its keynote speaker Ilan Pappe, a professor of Creative History at the Haifa University in Israel.

 

For the benefit of the uninformed reader, Creative History is a research discipline whereby the researcher rewrites History according to his political agenda, regardless of the facts and/or what has really happened.  The term Creative History was coined by yours truly; its definition, however, was given by Ilan Pappe himself in a lecture delivered to the general public in Palo Alto, California, about 10 years ago.  The new discipline, a rotten fruit of post modernism, took roots and is now an integral part of the curriculum in many academic institutions, including top rated ones like Berkeley, Stanford and Harvard.  It was only natural for the Israeli academia to follow suit.

 

Ilan Pappe’s act did not remain alone for a long time.  The fire ignited by him in 2005 was picked by the “best of the best” among Israel’s finest.  Professors and doctors, academics and  thinkers from all walks of life, writers, artists and god knows who else, all men of unblemished moral record, enlisted to carry the torch.  To borrow from Winston Churchill - It Was Their Ugliest Hour.          

 

A prominent Israeli presence is nowadays a permanent fixture in each and all of these carnival like events.

 

These Israeli academics - professors and doctors, thinkers, writers, artists and god knows who else, purport to occupy the moral high ground.  In fact their acts reflect sheer malice, and there’s no morality whatsoever in what they say or do. 

 

Two notable figures taking part in this year’s festival were Prof. Anat Matar and Prof. Adi Ophir from Tel Aviv University.  The two were booked to appear in the UK, where they were to lead the call to boycott Israel, though their contract may have extended to include other venues as well.  Additional Israeli academics assumed similar roles in other campuses.        

 

This academic trend, which can be best defined as an Israeli Academics Against Israel movement, has gained momentum and had some accomplishments, sometimes where least expected.  Best known is the story of Prof. Oren Yiftach’el from Ben Gurion University.  Being one of the most vociferous among those calling to boycott Israel, the eminent professor was in for an unpleasant surprise.  Unbeknownst to him, most editors of scientific journals in the world lack the intellectual wherewithal required to make the distinction between a “good” Israeli and a “bad” one.  For them an Israeli is an Israeli.  Period.  Thus, the poor professor had to face the embarrassment of having a paper of his rejected by the major journal in his field.  Rather than understand that the editors of that journal were acting in good faith, in fact heeding his call, he took it very hard and pleaded with the editors to bend the rules for him.  To the best of my knowledge, the editors refused to reconsider their decision.

 

This year a new term was added to the vocabulary used by the Israeli “critics”.  It has been enriched by a new slur.  From an “apartheid” state Israel has been upgraded (downgraded?) to become an “ethnocracy” - a state which favorably discriminates one ethnic group.  It is not clear why this term qualifies as a slur, since it is hard to find one state among the world’s nations that is not an ethnocracy, in particular among all the Muslim and/or Arab states.  Who can fathom what goes on in the mind of the obsessive Israel critic? 

 

Israel, after all, was established by the Jewish people for the Jewish people.  Thus, it is an ehnocracy by definition.  How can anyone see anything wrong with that?

 

George Orwell defined an anti-Semite as Someone Who Hates Jews More than Is Absolutely Necessary.  In a similar fashion, the excessive preoccupation with Israel criticism/condemnation/denunciation is the hallmark of the modern era anti-Semite.  Israelis are not excluded. 

 

             

   * Israel Bar-Nir is a retired scientist living currently in the U.S

 פסטיבל שנאת ישראל*

 

 

בשעה טובה ובקול תרועה נפתח בעשרות קמפוסים ברחבי העולם הפסטיבל השנתי המכונה "שבוע האפארטהייד בישראל" (Israeli Apartheid Week).  זאת השנה הששית לקיומו של ארוע ה Hate Fest האנטי ישראלי הזה.  הולדת הרעיון היתה יוזמה שננקטה בשנת 2005 באוניברסיטת טורונטו בקנדה, יוזמה שנועדה, לדברי מארגני הארוע, להיות דרך להבעת "הזדהות עם תושבי פלשתיין ועמים מדוכאים אחרים" (solidarity with the people of Palestine and other oppressed nations).  מארגני הארוע הדגישו את "האופי האוניברסלי" של היוזמה בהצביעם על ההזדהות עם עמים מדוכאים אחרים.  הם השתמשו בביטוי הזה ככסת"ח להצדקת טענתם שלא מדובר באנטישמיות, באנטי ציונות, בשנאת ישראל או בסתם שנאת יהודים.  הרעיון קנה לו הרבה אוהדים והתופעה התפשטה כמו שריפה בשדה קוצים – קמפוס אחד ב 2005, שלושה קמפוסים ב 2006, ולמעלה מארבעים קמפוסים המפוזרים על כל יבשות תבל השנה.  לא תהיה זאת הפתעה אם בשנה הבאה המספר יגיע לשלוש ספרות.  לריבוי הפסטיבלים לא נלווה ריבוי דומה בתוכן.  חלפו שש שנים מאז שהתופעה עלתה לראשונה על הבמה והעמים המדוכאים האחרים עדיין מחכים שמי שהוא יתייחס אליהם ולו רק ברמז.  בכל שפע הנאומים, המצגים והמופעים אחרים שמלאו את סדר היום של של הארועים האלה עדיין לא נמצא מקום להזכיר עמים מדוכאים אחרים כל שהם.  אלה יכולים להמשיך לחכות,

 

 

חגיגות ה Hate Fest השנה נמשכו מה 1 במרץ, 2010, עד ה 13 במרץ 2010.  שבועיים של עצרות, נאומים והפגנות בהם שוחרי הטוב והצדק עלי אדמות הביעו את "הזדהותם" עם עמים מדוכאים אחרים באמצעות סדרה בלתי פוסקת של נאומי הסתה נגד מדינת ישראל והציונות, וקריאת תגר על עצם זכות הקיום של המדינה היהודית.  בקיצור, בהשאלה מהנאמר במגילה - האקדמיה צהלה ושמחה, ולכל שונאי ישראל היתה אורה ושמחה.  

 

מהצד המעשי, לכל הארועים האלה היה מוטו מרכזי משותף שהוא קריאה להחרמת מדינת ישראל.  הביטוי בו השתמשו המארגנים הוא Boycott, Divestment, and Sanctions או BDS.  בתרגום חופשי - חרם, הסט השקעות וסנקציות נגד מדינת ישראל.  היעדים אותם מארגני הארועים חותרים להשיג באמצעות ה BDS כוללים בין השאר להביא לסיום הקולוניזציה של אדמות ערביות, ולממש את זכות השיבה של הפלשתינאים.  מיותר לאמר שאין כל ההגדרה או פרוט באלו "אדמות ערביות" בדיוק מדובר, ושאין כל התייחסות למה שמסתתר מאחורי המושג "זכות השיבה" – צריך לזכור שקהל היעד בכל הארועים האלה הם סטודנטים בעולם הרחב שאינם סובלים מעודף ידע על הנעשה באזור.   

 

כפי שתארתי במאמר קודם על הנושא, ביקורת אובססיבית כפיייתית (אי-מאגו מיום 19 בפברואר, 2010, http://www.e-mago.co.il/Editor/actual-3247.htm), חלק משמעותי מהחומר המוגש בפסטיבלים האלה, וכן מספר לא קטן מבין ה"כוכבים" המופיעים על הבמות הם מתוצרת כחול-לבן.  ה"כוכב" המרכזי בפסטיבל הראשון בשנת 2005 היה אילן פפה, פרופ' להיסטוריה יצירתית מאוניברסיטת חיפה. 

 

לאלה מבין הקוראים שאינם מתמצאים, היסטוריה יצירתית (Creative History), היא דיסציפלינה מחקרית בה החוקר משכתב את ההיסטוריה ע"פ האג'נדה שלו ללא כל התייחסות לעובדות ולמה שקרה בפועל.  המונח "היסטוריה יצירתית" הוא המצאה שלי, אבל ההגדרה אותה הבאתי כאן היא ציטוט מדוייק של דברים שנאמרו ע"י אילן פפה בעת הרצאה שנתן בפאלו אלטו בקליפורניה לפני כעשר שנים.  תחום המחקר הזה, פרי באושים של העידן הפוסט מודרני, הכה שורשים והוא מהווה היום חלק אינטגרלי של הקוריקולום במוסדות אקדמאיים מכובדים ביותר כמו אוניברסיטאות סטנפורד, ברקלי והרווארד.  אין צורך להרחיב את הדיבור על הנעשה במוסדות אקדמאיים ישראלים.

 

להופעת הבכורה של אילן פפה בשנת 2005 היה המשך.  מיטב האינטלקטואליה של העם היושב בציון, דוקטורים, פרופסורים, אנשי רוח, הוגים, סופרים והשד יודע מי עוד.  כולם ללא יוצא מן הכלל נושאי דגל המוסר, הצדק והשוויון.  כולם נשמות יקרות העושות ימים כלילות במאבק להבאת שלום, עצמאות, ושחרור מהכיבוש לבני עם פלשתין, חשו להטות כתף ולהבטיח שהגחלת שהדליק אילן פפה לא תכבה.  בהשאלה משיר ידוע שנכתב בעקבות מלחמת יום הכיפורים – את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. 

 

נוכחות ישראלית בולטת היתה לתופעה של קבע בכל הפסטיבלים.  אחרי ככלות הכל, כאשר יש סיבה למסיבה אז מי שבא בא.

 

כל אותם דוקטורים, פרופסורים, אנשי רוח, הוגים, סופרים והשד יודע מי עוד שהתגייסו ללכת בדרכיו של אילן פפה, מתיימרים לאייש את פיסגת המוסר.  המציאות היא שהם פועלים מתוך זדון לשמו ומפגינים חסר יושר אינטלקטואלי בסיסי.  אין שמץ של מוסר לא בדברים שהם אומרים, ולא במעשים שהם עושים.  את הקריאות להשמדת מדינת ישראל והשלטים "מוות ליהודים" הנישאים בנוכחותם הם אינם רואים ואינם שומעים.

 

שתי דמויות מרכזיות שכיכבו בפסטיבל השנה הן פרופ' ענת מטר ופרופ' עדי אופיר מאוניברסיטת ת"א (הצמד הזה הופיע בלונדון למיטב ידיעתי, אם כי ייתכן שחוזה ההופעות שלהם כלל אתרים נוספים).  אני מניח, למרות שאינני יודע בוודאות, שעל במות אחרות בפסטיבל ניתן היה למצוא ישראלים נוספים שנטלו חלק ב"שמחה". 

 

מה שמצא חן בעיני בפרשה הזאת במיוחד הוא סיפורו של פרופ' אורן יפתחאל מאוניברסיטת בן גוריון.  הנ"ל, מהעומדים בראש מסע הקריאות להחרמתה של מדינת ישראל, זכה לכבוד המפוקפק שעיתון מדעי מכובד לקח אותו ברצינות וסרב לפרסם מאמר שלו.  זה כמובן לא כל כך מצא חן בעיני הבעל דבר שחשב שבעולם הגדול ידעו להבחין בין "צדיק" לבין "רשע"' ושלו תהיה חסינות.  הוא הגיש מחאה לעורכי העיתון ובקש מהם to reconsider (לשקול מחדש את ההחלטה).  הרבה זה לא עזר לו.                   

 

במסגרת הפסטיבל השנה התבשרנו על חידוש לשוני, תואר גנאי חדש התווסף ללכסיקון הגינויים המוטחים במדינת ישראל.  מדינת ישראל היא מעתה לא רק מדינת אפארטהייד.  מדינת ישראל עברה "שידרוג" - ממדינת אפארטהייד למדינה אתנוקרטית (Ethnocracy).  מדינה בה קבוצה אתנית אחת נהנית מעדיפות ביחס לקבוצות אחרות (מעניין היה לדעת איפה זה לא כך, ובמיוחד איזו מדינה מוסלמית איננה אתנוקרטיה.  אבל מה שמותר למדינות אחרות  .  .  .).  הכינוי הזה הצטרף לשלל המטבעות הלשוניות אותן דקלמו הכוכבים העולים על הבמה במופעים השונים של הפסטיבל. 

 

קצת קשה לי לרדת לסוף דעתם של המשמיצים.  מדוע הם רואים במושג מדינה אתנוקרטית מה שהוא שלילי?  מה כל כך רע בזה?  הרי מדינת ישראל הוקמה ע"י העם היהודי עבור העם היהודי, ולכן היא מעצם ההגדרה מדינה אתנוקרטית.  זאת למעשה מהותה של הציונות.  חדשות לבקרים מועלות דרישות לטשטש את אופיה היהודי של מדינת ישראל ולהפכה למדינת כל אזרחיה, אבל דרישות אלו מקורן הוא בעיקר בחוגי האינטלקטואליה של העם היושב בציון, דוקטורים, פרופסורים, אנשי רוח, הוגים, סופרים והשד יודע מי עוד.  על זה כבר אמר ג'ורג' אורוול "יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם".     

 

הליקוי נפשי אותו תארתי במאמרי הקודם על הביקורת האובססיבית, "תיסמונת נרכשת של שכל דפוק" (AIDS – Acquired Intellectual Deficiency Syndrome), ליקוי שהוא כנראה נחלתם של אינטלקטואלים בלבד, יכול להסביר מדוע האינטלקטואלים הם כאלה..                  

 

 

 

 

*ישראל בר-ניר הוא מדען בדימוס ומתגורר כרגע בארה"ב

 

 
Back to "Articles by IAM Associates"Send Response
Top Page
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 81295310Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version
    blueweb