מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
האוניברסיטה העברית
נורית פלד: "אני אתאבל ביום הנכבה". "בני כינים ככינים". הרצאה: "פלסטינים אמיתיים – פלסטינים מדומיינים": לגיטימציה לגירוש פלסטינים בספרי הלימוד הממלכתיים בישראל בעשור האחרון

נורית פלד-אלחנן, בית בספר לחינוך, האוניברסיטה העברית מייל: nuritpeled@gmail.com

http://zochrot.org/index.php?id=772

הרצאה: פלסטינים אמיתיים – פלסטינים מדומיינים
לגיטימציה לגירוש פלסטינים בספרי הלימוד הממלכתיים בישראל בעשור האחרון
 


פרופסור נורית פלד-אלחנן, מביה"ס לחינוך באוניברסיטה העברית ומהמכללה האקדמית לחינוך דוד ילין, תציג את מחקרה הבוחן את דמות הפלסטינים בספרי הלימוד בהיסטוריה ובגיאוגרפיה בין השנים 1996-2010.
 
יום חמישי, 18 במרץ 2010, בשעה 20:00
 
מרכז המידע של עמותת "זוכרות"
אבן גבירול
61/2 תל אביב-יפו (כניסה ממאנה 13)
טלפון: 03-6953155


  http://www.news1.co.il/Archive/003-D-46272-00.html?tag=14-21-09
אני אתאבל ביום הנכבה
 
אני אתאבל ביום הנכבה  וגם ביום שלפניו, שקוראים לו אצלנו יום הזיכרון, ואשר איננו אלא יום פולחן הבשר המת, שבמוצאיו קמים כולם וצולים בשר מת אחר על האש, רוקדים, שרים, זוללים וסובאים  אתאבל על חג העצמאות - שאיננו אלא חג ניצחון הסגר והשעבוד
אני אתאבל ביום הנכבה. אתאבל על פלסטין הנכחדת - שאת רובה לא היכרתי. אתאבל על המקום הזה, שהולך ומאבד את צלמו, את נופיו, את יופיו, את ילדיו - על מזבח הגזענות והרשע. אתאבל על ילדים שפולשים לבתי משפחות, משליכים אותן אל הרחוב, מחללים את בתיהן, ובעודם צופים בהם ישנים על טפיהן וזקניהן ברחוב - מרקדים ושרים לזכר רוצח ילדים. אתאבל על החיילים והשוטרים השומרים על הילדים המרושעים הללו - ללא נקיפות מצפון. אתאבל על אדמות בלעין ונעלין ועל גיבורי בלעין ונעלין, ביניהם ילדים בני 12 ובני 10 - העומדים ללא חת על זכותם לחיות חיים של כבוד על אדמות אבותיהם.

אתאבל על זכויות האדם שנקברו כבר מזמן בארץ הזאת, על הדם המותר, על ההרג המבורך, על הסיפור הציוני השקרי שעליו חונכתי ועל הסיפור הפלסטיני הדרוס שאסור לבטא - ואשר אמיתותו שבה ומבצבצת מבעד לעשבים ומבעד לחוקים. אתאבל על שרת חינוך לשעבר שאומרת "שלא יהיה להם על מה להתאבל ולא תהיה להם סיבה למרוד" - משפט המיוחס לגדולים שבצוררנו, למרושעים שבקולוניאליסטים.

אתאבל על כולנו, שאיננו יודעים מה אפשר לעשות לנוכח חוק שכולו רוע, אחד מעשרות חוקי גזע שהולכים ותופסים מקום של כבוד, אם לא את כל המקום, בספר החוקים של המדינה היהודית הדמוקרטית. אתאבל על הדמוקרטיה בארץ הזאת - שיותר ממחצית נתיניה חיים בתנאים שחוקים בארצות דמוקרטיות אינם מתירים לחיות-בר לחיות בהם.

אתאבל על הילדים. שמתו. שימותו. על הילדים שאינם יכולים עוד לחיות פה, ועל אלה שחיים פה כגלמים שקמו על יוצריהם. יצורים שהפחד, הרשע, הגזענות, האהבה המסולפת לאדמה לא-להם, השנאה לכל מה שאיננו כמוהם, ותאוות ההרג - מרכיבים את זהותם.

אני אתאבל ביום הנכבה. וגם ביום שלפניו, שקוראים לו אצלנו יום הזיכרון, ואשר איננו אלא יום פולחן הבשר המת, שבמוצאיו קמים כולם וצולים בשר מת אחר על האש, רוקדים, שרים, זוללים וסובאים. אתאבל על חג העצמאות - שאיננו אלא חג ניצחון הסגר והשעבוד.

על כל אלה אתאבל ביום הנכבה. אצטרף למיליוני עקורים, עשוקים, מושפלים שאינם מוותרים על העתיד, שעדיין מאמינים בסיכוי, וניצבים כעדים וכאודים לרוחו האמיתית של האדם.

אתאבל ביום הנכבה כדי להיות ראויה להם, כדי שילדיי ידעו שאני במחנה הזה ולא האחר, ויאמינו אף הם בסיכוי, בתקווה ובניצחון הצדק.


לאחר שחוק הנכבה עבר בכנסת בקריאה ראשונה.

  

מחברת המאמר הינה פרופ' לחינוך, כלת פרס סחרוב לזכויות האדם, איבדה בת בפיגוע בירושלים, פעילה בפורום המשפחות השכולות למען שלום.

==============================

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-46465-00.html?tag=14-28-25
בני כינים ככינים

 

לזכר ארבעה ילדים הרוגים
בישראל נוהגים מאז ומתמיד בילדים פלסטינים על-פי האמרה "בני כינים ככינים". יש האומרים זאת בריש גלי, ויש השותפים לדעה בשתיקה. אין חודש שבו לא הורגים כמה ילדים פלסטיניים, בתירוצים מעורפלים שאיש לא מבין, עד ששוודי אחד מנסה לנחש - ואז משתיקים אותו בכל התותחים האפשריים. על-פי רוב מצליחות רשויות הכיבוש לזייף את גילם של ההרוגים הקטנים, להמציא להם פשעים וכוונות זדון, וכשכל אלה גם יחד לא עוזרים - נפטרים מן האשמה, כמו שחקני פינג-פונג, במשפט: "אופס, סליחה".

גם הפעם אומרים המומחים להרג ילדים בצה"ל: "אולי אפשר היה לסיים את האירוע אחרת". אולי באמת. בדיווחי העיתונות הישראלית הילדים הפלסטינים הופכים לאיום אימתני הניצב מעל, מתחת, או מול החיילים היורים. יש לזכור, החיילים חמושים מכף רגל ועד ראש כמו רובוטריקים, אך מצטיירים בכתבות השונות כנערים אבודים מוכי אימה, לנוכח ילדים בחולצת טי שהולכים לעבוד בשדה עם טורייה, או לנוכח ילדים בני עשר התוקפים אותם ברוגטקות; גולייתים הרועדים מפני דוידים זעירים, זריזים, נחושים, המתעקשים להמשיך לחיות למרות כל מה שהסברנו להם כבר אלף פעמים. עוד לא נמוג העשן מעל עזה הטבוחה והמדממת, והם כבר שוב יוצאים לשדות. שוב תוקפים, או רוצים לתקוף, או חולמים לתקוף, או עושים תנועות של תקיפה כשהם מרימים את הקלשון כדי לאסוף חציר, או סתם מעלים לחיילינו את הסעיף בעצם נוכחותם. וחיילינו הגיבורים, הבוגרים, האחראים, אלה שמתהלכים עם נשק אימתני ברחובות העיר, בכל מקום ציבורי - מצטיירים בכתבות המתארות את מעשי ההרג שלהם כחסרי שיקול דעת, כרדופי אימה, או כרוצחים חסרי לב, חסרי מצפון, חסרי דעה, שאינם יודעים להסביר ואינם חושבים שצריך ואינם יודעים לשאול ובקיצור אינם יודעים. כמו בסרט ואלס עם באשיר, כמו בסרט לראות אם אני מחייכת, כמו בעדויות אינספור של חיילים מוכי-נפש, הם פשוט תוהים למה שמו אותם שם. שמו אותי שם אז יריתי, אז הפצצתי, אז וידאתי, אז פיזרתי הפגנות, אז צייתי, אז הרגתי. כי פחדתי, פחדתי נורא, הם נראו מרחוק כאילו הם מחזיקים אבן, רוגטקה, קלשון או משהו דומה, איך אפשר לדעת, איך אפשר לראות עם הקסדה הזאת שמכסה את העיניים, עם הזיעה הנוטפת אל תוך האישונים, אבל אני לא אשם, כי למה שמתם אותי שם?!

והילדים המתים שדמם מרווה את השדות?! שדמם זועק מן הרגבים?! שאלף התנחלויות לא ישתיקו את זעקת המוות שלהם?! שאיש לא יזיז בניינים לכבודם אלא להיפך, קרוב לוודאי שיכסו את גופותיהם בבתי מידות של מתנחלים שספק אם יכירו את קורותיהם אך לבטח ישירו וירקדו על הדם עוד ועוד ועוד כדי להשתיקו?! רק הילדים המתים הללו, שהצטרפו אל ילדתי שלי בממלכת הילדים התת-קרקעית שעליה נבנית והולכת ארץ הבטון הזאת, רק הם יודעים שנקמת דם ילד קטן לא ברא השטן. רק הם יודעים שכל הריקודים והשירה והצעדות והדגלים, הטנקים והבולדוזרים וההשתקה וחוקי הגזע הצצים לבקרים - לא ינקו את הדם מידינו, דמם של ילדים שרופים בחולצות טי, ילדים רזים, כמעט מורעבים, שקמים כל בוקר לחפש עבודה, לחפש פת לחם, לחפש קצת כבוד ולא מוותרים. זוהי נקמתם. יהי זכרם ברוך.

מחברת המאמר הינה פרופ' לחינוך, כלת פרס סחרוב לזכויות האדם, איבדה בת בפיגוע בירושלים, פעילה בפורום המשפחות השכולות למען שלום.

 

 
 

 

חזרה ל "האוניברסיטה העברית"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 243756990שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb