Home
Search
עברית
Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
On the Brighter Side
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Lawfare
Activists Profiles
Readers Forum
Photographs
Anti-Israel Conferences
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Donate
Number of visitors to IAM
Tel Aviv University
New Paradigms and Old Fallacies: The Radical Left’s Struggle for Clarity at Tel Aviv University "חילופי פרדיגמות בשיח הכיבוש" באוניברסיטת תל אביב

New Paradigms and Old Fallacies: The Radical Left’s Struggle for Clarity

 

            At a recent symposium under the auspices of  Tel-Aviv University’s Cohn Institute of the History and Philosophy of Science and Ideas, members of the radical left addressed the topic: Analysis of the Occupation: Toward a New Research Paradigm? The question mark is in the original.

 

            The gathering was organized to consider the formulation of a new “analytical” model to describe the relationship between Israel and its Arab citizens and the situation in the “occupied” territories; a model that would replace the current conceptual--and legal-- mind-set that sees the situation as a “temporary” condition with one that recognizes the occupation as a “permanent reality” and would encourage new ways of thinking and responding to it.

 

            In a long and meandering critique on the leftist web site, Hagada HaSmalit: A Critical Forum of Society and Culture, Hedva Isachar reports on the pretentiously named symposium and seeks to explain why the discussion ended without a definitive response to the question posed by the topic.

 

            As recounted by Isachar, the luminaries on the dais and their like-minded audience of opponents of the “political persecution” of Arab “activists” did not have an easy time of it. Among those in attendance, she notes, were a significant number who earlier that day had protested in front of the Petah Tikvah courthouse the arrest for espionage of Amir Makhoul.

 

            The evening’s search for a “new paradigm” was a farrago of Israel-bashing. A few examples illustrate the tenor of the proceedings.

 

            Hassan Jabareen of Adalla, the Palestinian “human rights” center, sought--correctly in Isachar’s view--a  formula that would incorporate  advocacy for a  bi-national state “from the [Mediterranean] Sea to the Jordan.” In a similar vein, Isachar cites Meron Benvenisti who, she writes, has argued that the term “occupier-occupied” is a deterrent to the analysis of the broader situation between the sea and the river.

 

             Ben-Gurion University professor Oren Yiftachel saw no immediate need for a revision of the current anti-occupation model, but recommended that research be devoted to the “apartheid regime in the framework of Jewish ethnocracy,” going back to the Palestinian “Nakba” of 1948.

 

            The University of Haifa’s feminist activist teacher of women’s studies Dalit Baum took another tack, arguing that “academic knowledge” of the occupation as an analytic tool must be supplemented by the flow of “new” knowledge provided by information and data accumulated by political activists in the field.

 

            Isachar weighs in by bemoaning the “absolute absence” at the symposium of consideration of the contributions by radical left stars such as Amira Hass and Gideon Levy and of left-wing blogs and internet sites devoted to “academic research.”

 

            And she offers a larger criticism. The symposium’s apparent attempt to delineate--as Isachar sees it--clear boundaries between “pure” scientific concepts and practical ideas in establishing a new paradigm misses the point. What is needed, she maintains, is “a radical intellectual and practical reform of all the forces working against the occupation and seeking the establishment of a democratic state with equality and justice.”

 

            In the end, Isachar is forced to conclude, the question posed by the meeting: Can an appropriate replacement be found for the well known slogan: No to Occupation! Yes to Peace?--remained open. But she finds solace in the failure to define a new paradigm. The “multi-dimensional concept of occupation has provided a wide platform” for collaborative partnership among the various groups working against it--“activists,” the Palestinian “resistance” movement, Women in Black, the rock-throwing protestors, and so on. 

 

            The report is depressing. Not because of the frustration of the radical left’s efforts to revise its noxious approach to the conflict with the Palestinians, but because of its regurgitation of the pernicious fallacy that Israel is the root of the problem.

 

            By placing Israel relentlessly in the dock, the extreme leftist diehards are guilty of perpetuating a tragic irony. With all of its flaws, this Jewish and democratic society has repeatedly demonstrated its commitment to achieving equality and justice for all its citizens. By fanning the flames of militant opposition to the state’s laws and institutions--and by aligning itself with those seeking Israel’s dissolution-- the radical left continues to thwart progress toward the advancement of this essential objective.

 

Jack E. Friedman, Ph.D.

             .

 http://hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&thold=-1&mode=nested&order=0&sid=7525

חילופי פרדיגמות בשיח הכיבוש

מאת: חדוה ישכר [ ::: בימת שמאל ::: ]

 

2010 / 05 / 15

 

בשבוע שעבר התקיים במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל אביב ערב עיון בכותרת, "האנליטיקה של הכיבוש: לקראת פרדיגמה מחקרית חדשה?" אמנם הכותרת מסתיימת בסימן שאלה, אולם במהלך הדיון ריחף סימן קריאה גדול מעל הנחת מוצא משותפת לכמעט כל שמונת המשתתפים ושתי המשתתפות: הכיבוש, שנתפס בהגדרתו המשפטית כמצב זמני, מתאפיין כיום כמציאות קבועה. לכן פרדיגמת הכיבוש סיימה את תפקידה ויש למצוא לה חלופה, כלומר, מושג אנליטי חדש שישמש לחשיבה על המציאות המתהווה בשטחים הכבושים אך חומקת מהגדרות ידועות או מניסיונם של אחרים.

הערב עמד בסימן של מחווה לספרות האקדמית שראתה אור בשלוש השנים האחרונות על הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים, ובעיקר לספריהם של איל ויצמן (שלא נכח בדיון), ניב גורדון, אריאלה אזולאי ועדי אופיר, ביחד ולחוד. בצדק העיר על כך עו"ד חסן ג'בארין, מנהל המרכז המשפטי לזכויות - עדאלה, שהדיבור על "שטחים פלסטיניים בגדה וברצועת עזה" מניח שטח ישראלי מובהק בגבולות 48' המחוקים.  הנחה זו, טען ג'בארין, אינה מתיישבת עם ההצעה למדינה דו-לאומית של כל אזרחיה, מן הים עד הירדן, שחלק ניכר מהדוברים ומהנוכחים באולם הצפוף תומכים בה, אם מתוך השלמה עם המציאות או ממניעים אידאולוגיים.

בהזמנה לערב העיון הוצגה הספרות האקדמית אודות הכיבוש כמחוללת "גוף ידע חדש [...], ידע שמפרש את הכיבוש מחדש כמערך שליטה ממוסד וכצורת משטר מובחנת", וכ"פרויקט אינטלקטואלי שאפתני". אך כפי שהעירה דלית באום, אקטיביסטית פמיניסטית ומרצה במוסדות אקדמיים, גוף הידע האקדמי הוא לא היחיד,  ובוודאי שלא הבולט, בידע "החדש" המצטבר על הכיבוש הישראלי. היא הזכירה את הארגונים העוסקים בתיעוד המצב בשטחים הכבושים ובניתוח הנתונים כחלק מהותי מפעילותם. היא ציינה ששיח הכיבוש חייב את התגבשותו לאקטיביזם הפוליטי שבו יש נוכחות מובהקת לפעילות הפמיניסטית וטענה, שבעוד שהאקדמיה נוטה לשחזר ידע בהסתמכות על תיאוריות ידועות, פעילות השטח מייצרת ידע חדש באמת תוך ניסיון להשתחרר ממודלים קודמים וידועים. חשוב לציין, שההתעלמות המוחלטת בערב מסוג זה מתרומתם העצומה של עיתונאים כמו עמירה הס או גדעון לוי (ספרם של עקיבא אלדר ועדית זרטל - "אדוני הארץ" - הוזכר בחטף), ושל בלוגים ואתרי אינטרנט, למחקר האקדמי, הותירה - ולא רק בי -  תחושה כבדה של אכזבה. הרי גם הספרות המחקרית שעמדה במרכז הדיון לא נכתבה כולה במסגרת עבודתם המדעית של המחברים, ובמובנים רבים אף היא אופן של פעילות פוליטית. רוב הכותבים נעים בחופשיות על הציר העובר בין עולמם האקדמי למרחב האקטיביסטי, ובמרבית הזמן הם מתקשים להפריד בין התיאורטי לפרקטי, כפי שהעיר ניב גורדון. לכן, ארגון ערב כזה תוך העמדת גבולות הפרדה ברורים בין חשיבה מדעית "טהורה", כביכול, למחשבה המעשית, העוסקת בדרכי ההתנגדות והתגובה ל"מצב", מחמיצה את החשוב מכול: הצורך בשידוד מערכות רעיוני ומעשי, מתוך שיתוף פעולה של כל הכוחות הפועלים נגד הכיבוש ושואפים לכינון מדינה דמוקרטית, שוויונית וצודקת.  

בין הנוכחים באולם היו לא מעטים שהתראו אך באותו הבוקר בפתחו של בית המשפט המחוזי בפתח תקווה, שם הפגינו ערבים ויהודים, פעילי שטח ואקדמאים, נגד הרדיפה הפוליטית אחרי פעילים ערבים בארץ ובתמיכה באמיר מח'ול והד"ר עומר סעיד העצורים בידי השב"כ. הסיסמאות שנכתבו בחופזה, ואלו שנצעקו בגרון ניחר בשתי השפות, דווקא הדגישו את נוכחות הכיבוש לא רק בשטחים אלא גם בישראל עצמה. קראו לו איך שתקראו, אבל יחס הכובש לנכבש, שעוצב בשנות הכיבוש בשטחים, מופעל עתה כלפי אזרחי המדינה הערבים. הציבור היהודי תומך ברובו בהגבלות על חופש הביטוי ועל החרויות הפוליטיות של אזרחי המדינה הלא ציונים, והצידוק הביטחוני יוצא תמיד מכל הסקרים כבלתי מנוצח. הכיבוש מנקודת ראותו של מיעוט נרדף אינו מושג טכני או משפטי המגדיר מצב זמני, אלא ישות חונקת שממשותה הקבועה בחייו ניתנת לתיאור פלסטי.   

הדיון בחילופי הפרדיגמות נגע בשאלות כגון, לאן אנחנו הולכים? איך לכנות את מה שמתהווה כיום בין הים לירדן? האם פרדיגמת הסכסוך (וממתי לחשב אותו: סוף המאה ה-19? שנות ה-30 של המאה ה-20?) רלוונטית עדיין ככלי לניתוח המצב? ואם פרדיגמת הכיבוש של 67' סיימה את תפקידה איזו חלופה נמצא לה? והאם המציאות הכמו-קבועה ("קווזי-קבועה" בפי מירון בנבנישתי) ניתנת להמשגה המאפשרת עשייה פוליטית. 

בנבנישתי, הקורא זה שנים לשמאל לזנוח את המודל כובש-נכבש ולאמץ את מודל המשטר הדו-לאומי הקיים, למעשה, בשטחים טען שאנחנו חסרים כלים מושגיים שיאפשרו ניתוח מושכל של המציאות המתהווה בין הים לירדן. ואילו אורן יפתחאל תהה מדוע לזנוח מושגים ישנים שצברו במהלך השנים כוח משלהם וציין, כי לא תמיד נחוצה פרדיגמה חדשה. הוא הציע לחקור את משטר האפרטהייד במסגרת פרדיגמת האתנוקרטיה היהודית, המתבססת מאז 48' על "הישג" הנכבה, שנוסחה על ידו.   

האם פרדיגמה חדשה צריכה לקחת בחשבון את כושר הספיגה או העיכול של הציבור היהודי או, אולי, להצביע על כיווני פעולה למתנגדי הכיבוש? ואיזו משמעות יש בכלל לפרדיגמה היוצאת מבית היוצר הישראלי בלי שישותפו בה אינטלקטואלים ואקטיביסטים פלסטינים? פרדיגמת האפרטהייד, לדוגמה, שאומצה על ידי המצדדים בחרם על ישראל (תנועת ה-BDS) מתגלה כצעד נכון מצדם לערעור מעמדה הבינלאומי. אך איזה ערך ימצאו בה ארגוני הזכויות והסיוע ההומניטרי הפועלים בשטחים הכבושים? 
 
מתברר אפוא ששאלת הפרדיגמה היא שאלה לא אקדמית כלל בתפיסתם של אנשי המעשה, ולא מהיום. נזכרתי בערב אחר שהתקיים בעניין זה עוד בינואר 2009, ביפו, מטעם הארגון רופאים לזכויות אדם. הכינוס  אורגן בדחיפות עקב מצוקתם הגוברת של פעילים בארגוני הזכויות במשטר ההפרדה המקשה על גישתם לשטחים הכבושים ופוגע בשיתוף הפעולה הכה חיוני לעבודתם עם עמיתיהם הפלסטינים. בחיפוש שלהם אחר הגדרות חדשות ל"מצב" הם מבקשים למצוא כלי עבודה יעיל ומועיל. ארגוני הזכויות חייבים לפתח כישורי הסתגלות גבוהים למציאות המשתנה, וגמישות מחשבתית העוזרת לגשר בין עקרונות מוסריים או רעיוניים ובין ההכרח להתפשר עליהם לשם ביצוע עבודתם. קצת קשה להודות בכך, אולם הניסיון מלמד שאפשר להסתגל לכל מצב, ואיכשהו לחיות אתו, אם במסגרת הפרדיגמה או מחוץ לה.  

באותו ערב תיאר עו"ד מיכאל ספרד את מה שהוגדר בפיו כ"בועה של המשפט הישראלי" שנוצרה בשטחים הכבושים לאחר ש"גדר משפטית" הולבשה על גדר ההפרדה הפיזית. איך, הוא נשאל על ידי הפעילים, אפשר  להמשיך ולסייע לפלסטינים במשטר ההפרדה המתקבע בשטחים בלי לקחת חלק במה שמסתמן כמתן הכשר לנירמול הכיבוש (בהעדר מושג מתאים אחר, בינתיים). ספרד ענה, שצריך לפתח תודעה פוליטית ולחדד אותה ביחס לפעילות, ויחד עם זאת להמשיך ולטפל בבני האדם הזקוקים לסיוע ומבקשים אותו. תשובתו, ההגיונית כשלעצמה, הציעה, לאמיתו של דבר, את בבואת ההיגיון המנחה את השיטה הישראלית או, כדבריו, הליכה על הסף בתוך ה-shit; דחייה לאין קץ של פיתרון מוסכם לסכסוך ויצירת מצבים של כמעט קטסטרופה הומניטרית. ארגוני הזכויות והסיוע, מצדם, מסייעים במניעת הקטסטרופה בגבולות השיטה ומתוך מודעות כואבת להליכתם שלהם על הסף באותו ה- shit. גם עדי אופיר, הדובר השני באותו הערב, תיאר את הארגונים כחלק מובנה בשיטה המועידה להם תפקיד של ספקי חמצן למשטר הכיבוש בעצם פעילותם למניעת אסונות הומניטריים. מילות עידוד, אתם מבינים, לא מצאנו באותו ערב ביפו.  

כך שבדיון שהתקיים באוניברסיטת תל אביב לא נחשפו כיוונים חדשים או בלתי ידועים בשאלת החלופות לפרדיגמת הכיבוש, ולא הושגה הסכמה ביחס למודל זה או אחר. גם אם ברור לכולנו שהכיבוש איבד את הרלוונטיות שלו כמושג המאפיין את השליטה הישראלית בשטחים וכמכשיר אנליטי לחשיבה עליה, נתקשה למצוא לו מחליף ראוי. הכיבוש כמושג רב מימדי סיפק מצע רחב לקבוצות השונות השותפות למאבק נגדו. לישראלים רבים, גם מן השמאל, הוא נוח מפני שהוא מייצג מצב זמני המאפשר להם לשגות באשליות; לאקטיביסטים בתנועת ההתנגדות הפלסטינית הוא מסמל מטרה ברורה ומוגדרת למאבק; נשים בשחור הקוראות זה למעלה מארבעים שנה: "די לכיבוש!" מזהות אותו כ"דיכוי הגדול", פטריארכלי וכוחני לא רק בנסיבות הפוליטיות אלא גם בהקשר של יחסי הכוח הבין-מגדריים; ולפלסטיני שאמר בהפגנה סוערת שהוא "מזיין את הכיבוש" כשהוא משליך אבנים לעבר גדר ההפרדה הוא מסמל בדיוק את ההיפך - את הישות הציונית הפוסקת את רגליה במטרה לבולעו ולהעלימו. ושאלת השאלות, האם יימצא לו תחליף ראוי בסיסמה הידועה: כיבוש...לא! שלום..(עוד מושג שנשלח למחסן הגרוטאות )..כן! ?

  

 

 

Back to "Tel Aviv University"Send Response
Top Page
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 101495560Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version
    blueweb