מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
אוניברסיטת תל אביב
השנה הראשונה: טיהור אתני איטי מאת: טניה רינהרט [ ::: בימת שמאל ::: ]
השנה הראשונה: טיהור אתני איטי

מאת: טניה רינהרט [ ::: בימת שמאל ::: ]


 

2005 / 02 / 07

מדיניות הפציעות

כדי להבין את מלוא היקפם של הפשעים הישראליים המבוצעים במהלך דיכוי ההתקוממות הפלסטינית יש לבחון גם את הפציעות, ולא רק את מספר ההרוגים התופח. הבה נתבונן תחילה במה שהתרחש בשבועות הראשונים להתקוממות הנוכחית, מאחר שאלה היו פני הדברים גם בהמשך, בדרגות משתנות של עוצמה(1). ב-3 בנובמבר 2000 דיווחה הסי-אן-אן על "שקט יחסי" בשטחים. עד הערב נמנו 276 פצועים(2), ובספירה הסופית באותו יום נמנו 452 פלסטינים פצועים בשטחים, לפי נתוני "הצלב האדום"(3). ב-4 בנובמבר 2000, בעוד התקשורת מכסה בהרחבה את "בקשתו של ברק מהמנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת שישוב לשולחן הדיונים ויפסיק את שפיכות הדמים הישראלית-פלסטינית, למען השלום"(4), טופלו 153 פלסטינים נוספים שנפצעו בהתנגשויות עם חיילים ישראלים(5), לרבות חמישה תלמידי בית-ספר מהיישוב סעיר (בקרבת חברון), שנפצעו באורח אנוש(6).

למעלה מ-7,000 פלסטינים נפצעו על-פי הדיווחים בחמשת השבועות הראשונים של ההתקוממות. רבים מהם נפגעו בראשם, ברגליהם או בברכיהם מיריות; השימוש בתחמושת חיה הלך וגבר(7). רבים מהפצועים לא יתאוששו או ייוותרו מוגבלים לשארית ימיהם.

לא ייתכן שכמות הפציעות ואופיין מקריים. דן אפרון, כתב הבוסטון גלוב בירושלים, דיווח על ממצאי משלחת "רופאים למען זכויות אדם": "רופאים אמריקאים שבדקו את השימוש הישראלי בכוח בגדה המערבית וברצועת עזה הסיקו כי נראה שחיילים ישראלים מטווחים במתכוון לראשיהם ולרגליהם של מפגינים פלסטינים, אפילו במקרים שבהם לא נשקפת סכנת חיים לאיש"(8). רופאים מבית-הספר לרפואה שהשתתפו במשלחת הסבירו כי רשויות לאכיפת החוק בכל רחבי העולם מאמנות את אנשיהן לכוון לחזה במצבים מסוכנים (מאחר שזוהי המטרה ה"רחבה" ביותר), והעובדה שהפלסטינים נפגעו בראשיהם וברגליהם מרמזת על כך שלא היה מדובר במצבים שבהם נשקפה למישהו סכנת חיים; לחיילים היה שפע של זמן, והם ניסו לפגוע במתכוון באנשים בלתי-חמושים.

הצבא אפילו לא ניסה להסתיר את מדיניות הירי שלו. ריאיונות דומים לריאיון הבא, מתוך הג'רוזלם פוסט, לא חסרו בתקשורת הישראלית:

"יריתי בשני אנשים... בברכיהם. זה אמור לשבור להם את העצמות ולנטרל אותם, אבל לא להרוג אותם", אומר סמל רז, צלף מגדוד נחשון.

"איך הרגשתי?... האמת היא שהרגשתי די מרוצה מעצמי", מתוודה החייל בן העשרים. "הרגשתי שאני יכול לעשות מה שאומנתי לעשות, וזה נתן לי הרבה ביטחון עצמי, לחשוב שאם ניכנס למצב לוחמה אמיתי אני אוכל להגן על חברי לנשק ועל עצמי"(9).

נוהג נפוץ הוא לירות קליע מתכת מצופה בגומי היישר אל תוך עינו של פלסטיני - מעין שעשוע בקליעה של חיילים מאומנים היטב; משחק הדורש דיוק מירבי. הדיווחים בדבר פציעות עיניים נפוצים מאוד. "ב-11 באוקטובר 2000 דיווח בית החולים האבחוני אל-מיזאן שבחברון על טיפול ב-11 פלסטינים שנפגעו בעיניהם, לרבות שלושה ילדים. בית החולים לרפואת עיניים אל-נסיר שבעזה טיפל ב-16 אנשים שנפצעו בעיניהם, לרבות 13 ילדים. תשעה מהם איבדו את אחת מעיניהם"(10). "מה-29 בספטמבר ועד ל-25 באוקטובר טופלו בבית החולים לרפואת עיניים סנט ג'ון שבירושלים חמישים אנשים שנפצעו בעיניהם"(11).

לא ייתכן שכדורים תועים פוגעים בדייקנות כזו בעיניהם, בראשיהם או בברכיהם של אנשים רבים כל-כך. הצבא הישראלי התאמן לקראת האירועים הנוכחיים: "ארבעה גדודים הוקמו לפני למעלה משנה במיוחד במטרה להתמודד עם תסיסה בגדה המערבית. צה"ל אימן אותם לקראת סכסוכים נמוכי-עוצמה. נחשון הוא הגדוד המתמחה בלוחמה עירונית. חייליו מתאמנים בכפרי-דמה פלסטיניים שנבנו בשני בסיסים של צה"ל"(12).

יחידות ישראליות שאומנו לכך במיוחד יורות אפוא בפלסטינים במחושב ובמטרה לגרום להם נכות, בעוד שמניין הפלסטינים ההרוגים נותר נמוך. בהמשך הכתבה בג'רוזלם פוסט מוסבר כי "האסטרטגיה הכללית של צה"ל היא למנוע מהפלסטינים את מספר האבידות הרב אשר, לטענת הצבא, הפלסטינים מעוניינים בו כדי לזכות בתמיכה עולמית ולחזק את מאבקם לעצמאות. 'אנחנו מאוד מנסים שלא להרוג אותם...', אומר סגן אלוף יורם לורדו, מפקד גדוד נחשון ומייסדו"(13).

הסיבה לאסטרטגיה זו ברורה: אפילו התקשורת המערבית הידידותית וממשלות המערב לא יוכלו להתעלם ממספר רב של פלסטינים הרוגים מדי יום. ברק התבטא מפורשות בנוגע לכך: "ראש הממשלה אמר כי לולא היה מדובר ב-140 הרוגים פלסטינים, אלא ב-400 או ב-1,000 הרוגים, זה... עלול היה לגרום נזק גדול לישראל"(14). נראה שהוא העריך כי עם ממוצע יציב של חמישה הרוגים פלסטינים ביום, תוכל ישראל להמשיך בפעולותיה ללא נזק תקשורתי עוד חודשים רבים - וכך אכן קרה. בעולם המורגל כל-כך במחזות אימה, רבים חשים כי 140 הרוגים בחודש זה עצוב ומדאיג, אבל עדיין אין זו זוועה שעל העולם כולו להתאחד על-מנת להפסיקה. הפצועים בקושי זוכים לדיווח; הם "לא נחשבים" בסטטיסטיקה היבשה של הטרגדיה.

פציעת פלסטינים היתה ועודנה מדיניות ישראלית עקבית (עד מאי 2001 כבר טופלו מאתיים פצועי עיניים בבית-החולים לרפואת עיניים סנט ג'ון לבדו)15. יש אינספור דיווחים בדבר מצבם חסר התקווה של רבים מהפצועים, וכן דיווחים מפורטים בדבר צרכים רפואיים שלא ניתן לספקם. "אוכלוסייתה של עזה, בת מיליון תושבים, שמתוכם נפצעו קשה באינתיפאדה שלושת אלפים איש, נאלצת להסתפק בשני מומחי שיקום מקצועיים בלבד. מאות אינם זוכים לשיקום ראוי, לא רק בהיעדר מתקנים מתאימים, כי אם גם משום שהסגר הישראלי על עזה והגדה המערבית מנתק לעתים קרובות את החולים ממרכזי הטיפול הרפואי"(16).

עד דצמבר 2001 דווח על 25,000 פצועים פלסטינים, רבים מהם עיוורים, נכים ובעלי מום. גורלם הוא מוות איטי, הרחק מעין המצלמות. חלקם ימותו כי אין בתי-חולים שיטפלו בהם, אחרים ימותו כי לא יוכלו לשרוד בקהילתם מוכת הרעב והרוסת התשתית.

לא ניתן להסביר את מדיניותה השיטתית של ישראל בפציעת פלסטינים כהגנה עצמית, וגם לא כתגובה ספונטנית לטרור. זהו אקט של טיהור אתני - תהליך שבו קבוצה אתנית אחת מסולקת משטחים שבהם מעוניינת קבוצה אחרת לשלוט. במקום הזוכה לתשומת-לב עולמית כה רבה כישראל/פלסטין, לא ניתן לבצע טיהור אתני באקט פתאומי של טבח מסיבי ופינוי קרקעות. לכן מתנהל תהליך עקבי שמטרתו לאלץ אנשים, אט-אט, למות או להימלט.

הרס החברה הפלסטינית

בין אוקטובר 2000 לדצמבר 2001, מלבד אינספור הפרטים בדבר אלימות ואכזריות יומיומיות, מצטיירת תמונה ברורה של מאמץ שיטתי לשבור את החברה הפלסטינית ולהרוס את תשתיותיה. סיכום מדויק וכואב של מגמה זו ניתן למצוא בדברי טאהר מ?סרי, מדינאי ירדני ממוצא פלסטיני, בריאיון לניוזוויק בדצמבר 2001. מסרי הסביר כי ישראל עובדת בשלוש רמות. ברמה הראשונה מטרתה "להרוס את התשתית הכלכלית בשטחים הפלסטיניים, שהתבססה בעיקר על חקלאות ועל מעט תיירות. לדוגמא, במהלך הפשיטות הישראליות על בית לחם בתחילת השנה, הרסו החיילים בשיטתיות מלונות שזה אך נבנו". כחלק מאסטרטגיה זו נעקרו גם עצי זית והדרים באזורים נרחבים. ברמה השנייה המטרה היא "להשמיד את מערכות הרשות הפלסטינית, המשטרה ומנגנוני הביטחון. בה בעת ששרון דורש מערפאת לפגוע בחמאס ובג'יהאד האיסלמי, ישראל עצמה השמידה בחודשים האחרונים 80% ממפקדות המשטרה הפלסטינית... שרון גם מציב מגבלות חמורות על יכולתה של הרשות הפלסטינית לשלוח תגבור משטרתי מאזור אחד למשנהו". ברמה השלישית "שרון מוחק את ההנהגה הפלסטינית. עכשיו הוא מכה בדרג השלישי, אבל מהר מאוד יגיע לראשון, לצמרת ההנהגה. בהיעדר הנהגה, בהיעדר כלכלה ובהיעדר מנגנוני ביטחון אנשים יהיו מוכנים לעזוב את הארץ"(17).

במהלך ארבעה עשורים של כיבוש נכפתה על הכלכלה הפלסטינית תלות מוחלטת בישראל. הסכמי אוסלו העמיקו תלות זו והעניקו לה מעמד חצי-חוקי, בעקבות מודל ה"באנטוסטאנים" בדרום-אפריקה. ההסכם הכלכלי בין ישראל לפלסטינים מציין בצחות לשון "מעבר רגיל של עובדים" בין שני הצדדים, "מבלי לפגוע בזכותו של כל צד להגדיר מחדש מעת לעת את היקף כניסת העובדים לאזורו ואת תנאי כניסתם" (לפרטים נוספים בדבר ההסכמים הכלכליים עיינו בנספח). במלים גשמיות יותר, משמעות הנוסח היא שליטה מוחלטת של ישראל בכוח העבודה הפלסטיני. גם היבטים כלכליים אחרים, כגון מסחר, נותרו בשליטה ישראלית בלעדית. שליטה מוחלטת זו איפשרה לישראל להטיל מצור כלכלי מלא על השטחים מתחילת ההתקוממות: למנוע מפלסטינים לעבוד בישראל, ולמנוע מהם אפשרויות מסחר.

מצבם הכלכלי של הפלסטינים בשטחים הכבושים, שהידרדר מאוד במהלך שנות אוסלו(18), הגיע לדרגת אסון במהלך חודשי ההתקוממות החדשה. המצור שהטילה ישראל כלא את הפלסטינים בעיירותיהם ועלה להם באובדן קשה של תעסוקה והכנסה. לפי נתוני Miftah (היוזמה הפלסטינית לקידום דמוקרטיה ודו-שיח גלובלי)19, בדצמבר 2001 הגיע שיעור האבטלה בגדה המערבית וברצועת עזה ל-57%. נתון זה כולל לא רק את אלה שאיבדו את מקום עבודתם בישראל, כי אם גם את אלה שאינם יכולים להגיע לעבודה מחמת הסגר והמחסומים, ואת אלה שבתי העסק שבהם עבדו קרסו או נסגרו(20).

החקלאות - אשר כדברי מסרי מהווה מקור הכנסה עיקרי - ספגה וממשיכה לספוג נזקים קשים. המצור הכלכלי שהטילה ישראל על השטחים אינו מאפשר כל יצוא. כמו בשוק התעסוקה, גם כאן תלויים השטחים בישראל בכל הנוגע למכירת מוצריהם, בין אם הם מוכרים אותם לישראל עצמה ובין אם לשווקים בחוץ-לארץ (לפי הסכמי אוסלו אין הפלסטינים רשאים לייצא ישירות לחוץ-לארץ, אלא באמצעות חברות ישראליות). מסמך שהכין צה"ל עם פרוץ ההתקוממות מציין, בין יתר האמצעים הכלכליים שיינקטו נגד הרשות, כי אילולא פרצה האלימות היתה הרשות הפלסטינית המקור העיקרי של ישראל לתוצרת חקלאית בשנה הקרובה. לנוכח המצב לא תימכר התוצרת החקלאית של הרשות לישראל, וזו האחרונה תייבא מוצרים ממדינות אחרות כדי לענות על הביקוש(21).

אבל עכשיו כבר לא מדובר ביצוא כי אם בהישרדות בלבד. ישראל אינה חומלת על האדמה, בדיוק כפי שאינה חומלת על האנשים. Miftah מדווחת כי בדצמבר 2001 הגיע מספר עצי הזית שנעקרו מאדמות פלסטיניות ל-112,900, ואדמות מעובדות בשטח של 3,669,000 מ"ר הושחתו. בנוסף לכל זה, במקומות רבים חקלאים אינם יכולים לצאת ולעבד את שדותיהם עקב המצור הצבאי שהטילה עליהם ישראל.

53% מהפלסטינים חיים מתחת לקו העוני, כלומר פחות משני דולרים ליום. החברה הפלסטינית הגאה והמתוחכמת נדחקה לעמדה של קבצנות. להלן דיווח אחד מרבים שפורסם בגרדיאן הבריטי:

לפני שהחלה האינתיפאדה, בספטמבר האחרון, מספר הפלסטינים שעמדו בתור לקבלת שקי מזון מאונר"א היה קטן יחסית, ונבע ממקרי מצוקה ספורים. היום הרוב המכריע באוכלוסייה עומד בתור לסיוע... פקיד אונר"א בירושלים אמר כי שקי מזון מחולקים לכ-217 אלף משפחות בכל רחבי הגדה המערבית ועזה. עקב היעדר תקציב, על-אף פניות בינלאומיות, המשלוחים מוגבלים לתקופות קצובות של שלושה חודשים... חבילות המזון צנועות בתכולתן: קמח, עדשים, סוכר, שמן בישול, אבקת חלב, אורז ו-150 שקל. אך מאחר שפלסטינים רבים אינם יכולים לחצות את המחסומים ולצאת לעבודה, הנדבות הן מקור מחיה.

בג'לזון, צפונית לרמאללה, הגעת רכבי האו"ם מחוללת מהומה קולנית. עובדי הסיוע המיוזעים, אפופים בענני קמח, מעבירים שק אחרי שק מהמשאיות לאנשים, לנשים ולילדים הממתינים לרגליהם. כיסוי עיתונאי של המשלוחים אינו מתקבל בברכה, שכן המקבלים מרגישים לעתים קרובות מושפלים: מבחינתם סיוע במזון מוגש למדינות אפריקאיות עניות, לא לפלסטינים... נור א-דין חרוב, בת 46, אם לשישה, אחת מהנשים שהמתינו בתור, הודתה כי היא חשה מושפלת. "אני מתביישת. זה כמו לבקש נדבה", היא אומרת. "מי רוצה להיות כמו קבצן?"(22).

ישראל חסמה מעבר אספקה לשטחים הכבושים, ובכך החישה את קריסתם הכלכלית של הפלסטינים. בתחילת נובמבר 2000 דיווח האינדפנדנט כי: "למעלה מ-900 מכולות לשטחים הפלסטיניים תקועות בנמלי חיפה ואשדוד, וכמוהן גם אלף מכוניות, חדשות ומשומשות. בה בעת מעכבת ישראל העברה חודשית בסך של כ-30 מיליון שקל מהחזר המס המשולם על-ידי עובדים או יבואנים פלסטינים... הישראלים אינם מכחישים הפעלת נשק כלכלי. 'אנחנו משתדלים לא להרעיב אותם', אמר דובר ממשלתי, 'אבל אנחנו משתמשים בכל אמצעי כדי לשכנע את הפלסטינים להפסיק את האלימות. מתחולל כאן מאבק, פלסטינים נגד ישראלים, וישראל זכאית לנקוט בכל אמצעי כדי להגן על עצמה'"(23).

עמדה זו אושרה בדו"ח צה"ל שצוטט לעיל, עטופה בשפה המתאימה למאבקה של ישראל בטרור, אשר - יש לזכור - טרם החל בתקופה שבה חובר הדו"ח. "בנוסף לכך, כמויות עצומות של סחורות המיועדות לרשות הפלשתינית לא הועברו אליה ונותרו בנמל אשדוד. זוהי תוצאה של הדרישה הפלשתינית שצוות ביטחוני מטעם הרשות יעבור במעבר קרני לתוך ישראל, וייקח את הסחורות ללא כל בדיקה ביטחונית. ישראל אינה יכולה להתיר כניסה כה מסוכנת לגבולותיה, שתגביר את הסיכון לפיגועי טרור נגד אזרחים ישראלים, במיוחד לאור הידיעה כי פקידים פלשתינים מעורבים בהברחות נשק. מסיבה זו נותרות הסחורות מיותמות בנמל"(24).

גם מדיניות זו החריפה עם הזמן. בדצמבר 2001 דיווחה עמירה הס כי "קשה להכיל את כל המידע שמגיע מהיישובים הנצורים. מחסור בתרופות ובציוד רפואי כמו בלוני חמצן הוא כבר שגרה מייאשת בבתי החולים. גז לבישול ודלק ואפילו מי שתייה אוזלים גם הם מפעם לפעם. ספקים מתקשים להעביר מזון טרי..."(25).


הערות

  1. קטע זה לקוח ממאמרי "לא נוכל לומר שלא ידענו", ידיעות אחרונות, 14 בנובמבר 2000.
  2. דו"ח של האגודה הפלסטינית לזכויות האזרח, 3 בנובמבר 2000.
  3. הארץ, 5 בנובמבר 2000.
  4. סוכנות AP, 5 בנובמבר 2000.
  5. הארץ, 5 בנובמבר 2000.
  6. דו"ח האגודה לזכויות האדם ולתמיכה באסירים, רמאללה, 4 בנובמבר 2000.
  7. ד"ר ג'ומנה עודה, מנהל "המרכז הפלסטיני לילד השמח", 24 באוקטובר 2000; דו"ח האגודה הפלסטינית לזכויות האזרח, 2 בנובמבר 2000.
  8. דן אפרון, בוסטון גלוב, 4 בנובמבר 2000.
  9. אריה או'סליבן, ג'רוזלם פוסט, 27 באוקטובר 2000.
  10. דו"ח האגודה הפלסטינית לזכויות האזרח, 19 באוקטובר 2000.
  11. דו"ח האגודה הפלסטינית לזכויות האזרח, 2 בנובמבר 2000.
  12. אריה או'סליבן, ג'רוזלם פוסט, 27 באוקטובר 2000.
  13. שם.
  14. ג'רוזלם פוסט, 30 באוקטובר 2000.
  15. צ'רלס מ. סנוט, בוסטון גלוב, 3 במאי 2001.
  16. שם.
  17. מסרי, שמוצאו באחת המשפחות העשירות והמשפיעות ביותר בשכם, הוא דמות בכירה בפוליטיקה הירדנית. את הריאיון עימו ערך כריסטופר דיקי,Newsweek Web exclusive, December 7, 2000
  18. ראו Sarah Roy, “Decline and Disfigurement: The Palestinian Economy after Oslo”, בתוך הספר The New Intifada (לעיל הע' 2).
  19. עדכון אינתיפאדה מס' 31, נזקים בנפש וברכוש שהסבה ישראל לפלסטינים במהלך האינתיפאדה, מ-28 בספטמבר 2000 ועד 24 בדצמבר 2001. www.miftah.org. לעיתים קרובות מוצגים נתונים סותרים בדבר האבידות הפלסטיניות בנפש וברכוש. אני משתמשת בסטטיסטיקות של Miftah מאחר שהן, בדרך-כלל, השמרניות ביותר.
    Miftah: "הפסד הכנסות כולל של עובדים פלסטינים שהועסקו בעבר בתוך ישראל: 3.6 מיליון דולר ביום. הפסדים בפועל: התוצר הלאומי הגולמי ירד בין ספטמבר למרץ ב-1.5 מיליארד דולר. הירידה בהכנסה לאדם: 47 אחוז".
  20. "המחיר הכלכלי ששילמו הפלשתינים כתוצאה מהאלימות בשטחים", מסמך רקע שהכינו מינהלת מבצעים, דובר צה"ל וענף יחסי ציבור, 5 בנובמבר 2000, הופץ על-ידי Independent Media Review & Analysis, www.imra.org.il.
  21. יואן מק'אסקיל, גרדיאן, 28 ביוני 2001.
  22. אריק סילבר, אינדפנדנט, 7 בנובמבר 2000.
  23. "המחיר הכלכלי ששילמו הפלשתינים כתוצאה מהאלימות בשטחים".
  24. ר' לעיל, הע' 114.
  25. "תעשיות הנשק הנסתרות", הארץ, 12 בדצמבר 2001.


 

* זהו קטע מתוך ספרה של טניה רינהרט "שקרים על שלום", שיצא ב-2005 בהוצאת ספרי תל אביב (מפה).

חזרה ל "אוניברסיטת תל אביב"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 241520519שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb