Home
Search
עברית
Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Lawfare
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Donate
General Articles
Friday Special: Antisemitism and Introspection, פרופסורים נגד חופש הביטוי, "נו, אז כמה פוסט-ציונים עושים כותרות, הטפה לחרם - וחופש אקדמי

 

 

"Antisemitism and Introspection": Israeli lecturers who defend the international anti-Israel boycott in the name of academic freedom 

 

http://www.speroforum.com/a/37251/Antisemitism-and-Introspection

Antisemitism and Introspection

 
This year, Tisha B'Av (the annual Jewish fast day commemorating the destruction of both the First and Second Temples in Jerusalem) once again reminded us of the dangers of “gratuitous hatred” without rhyme or reason for one’s fellow Jews; the kind of hatred for its own sake, which seems more recently to have become part of our everyday Israeli reality. Divisions between Ultra-Orthodox and Secular Jews or the bitter antagonism towards the settlers in the West Bank are of course not new, but they have lost nothing of their malevolent edge. No less distressing are the actions of those Israeli lecturers who defend the international anti-Israel boycott in the name of academic freedom and the much larger numbers of those who denounce any criticism or sanctions against these boycotters as “McCarthyism”.

Such harsh polemics are happening at a time of unprecedented hatred towards Israel as a nation within the international community. The hysteria surrounding the Gaza flotilla brought this trend to new heights of hypocrisy. It reflects the ongoing campaign of branding Israel as the “Jew” of nations - libeling it as a racist, bloodthirsty, pariah-state. At the same time, American Jewish support for Israel’s policies, especially among liberals, has also been increasingly eroded. This has potentially dangerous consequences for our relations with the Diaspora, already tense over the issue of non-Orthodox conversions.

True, the majority of Americans still show remarkable empathy with Israel’s dilemmas and President Obama has more recently chosen to adopt a somewhat friendlier tone to Israel’s prime minister. Many European leaders, while less supportive than the United States, are by no means blind to Israel’s security needs, to the Iranian threat or to the disastrous implications of Hamas’s violent rule in Gaza. Nevertheless, the international weakening of Israel’s legitimacy as a state remains deeply troubling. It has been accompanied by an unprecedented explosion of global anti-Zionism and anti-Semitism during the past few years.

The assault from without is not unconnected with a growing sense of spiritual disorientation and deeply conflicted Jewish identities within Israeli society. This trend is, if anything, the most dangerous of all since social, economic and cultural alienation are centrifugal forces – accelerating the divisive schisms that already exist in Israeli society. Against such a background, the disaffectation of the Israeli academic elite from the Zionist ethos is bound to have particularly demoralizing consequences.

For some of the anti-Zionist or “post-Zionist” intellectuals the foundation of the Jewish state in 1948 is evidently the “original sin” that has caused all subsequent Middle Eastern wars. They have, in effect, uncritically adopted the Palestinian narrative, which is not only supported by almost all Muslim holy warriors and many radical leftists, but has also infiltrated an influential sector of mainstream Western opinion. If we are to move forward we will have to find more creative means to circumvent this destructive discourse and show the world that another path is possible – one which rejects Jihadi barbarism and terror but also excessive reliance on Israeli force alone. This will not be easy. We do need to be more sensitive to the suffering of our Arab and Palestinian neighbors. But they too must take responsibility for their own terrorist nihilism, self-deception, and historic guilt (such as the ethnic cleansing of Jews from Arab lands). They must once and for all end their tolerance of genocidal incitement to holy war against Israel.
This will necessitate a major effort of intellectual honesty, introspection and self-criticism on all sides. It also requires considerable political will, broad international support and an unequivocal recognition of the identity of “the other” and his legitimate rights. In order to come with clean hands to the table, we Israelis might begin by putting our own house in order. A good start would be to display greater empathy, tolerance and solidarity with the problems of the underprivileged - whether Jewish or Arab - in our own society. We also need to more positively internalize the tragic lessons of divisioness and fragmentation in our own history, so that we can achieve a minimal consensus on what kind of Israel it is that we really want – both for ourselves, our neighbors, and the wider world.

Prof. Robert S. Wistrich is the director of The Vidal Sassoon International Center for the Study of Anti-Semitism at the Hebrew University of Jerusalem (http://sicsa.huji.ac.il/) and the author of A Lethal Obsession: Anti-Semitism from Antiquity to the Global Jihad (Random House, January 2010).
===============================================
 
 
 

פורסם ב - 01:18 02/08/10
עדכון אחרון - 01:23 02/08/10
 הארץ
 
 
 
חיים גנז | פרופסורים נגד חופש הביטוי   
 
 
 
לאחרונה טען בעמוד זה אשר מעוז, פרופסור למשפט חוקתי, כי אמירות של מרצים כמו זו הקובעת כי חיילי השייטת שפשטו על הספינה מרמרה הם "רוצחים בדם קר", או זו המכנה חיילים המפנים מתנחלים "נאצים" - מתיימרות לחסות תחת כנפי החופש האקדמי, אך למעשה אין להן דבר אתו ("מה לחרם ולחופש אקדמי", "הארץ" 21.7). שר החינוך גדעון סער קדם למעוז בעניין זה. לא מזמן אמר, כי "קריאה לחרם אקדמי, פעולות לחרם על מדינת ישראל, בעיני לא לגיטימיות". ואמנון רובינשטיין, גם פרופסור למשפט חוקתי וגם שר חינוך בעבר, הצטרף למקהלת הליווי של "ישראל ביתנו" בטיוטת מאמר אקדמי שהפיץ בימים אלה באתר "מדעי החברה - ישראל". רובינשטיין מציע שם לאפשר לטריבונלים משמעתיים אוניברסיטאיים להעניש מרצים, אפילו בפיטורים, על סוגים מסוימים של התבטאויות, שאינן בגדר עבירה פלילית.

כל הדוברים הללו מסכנים את חופש הביטוי והחופש האקדמי בישראל. הם מטשטשים את ההבחנה היסודית בין הזכות לחופש ביטוי ולחופש אקדמי ובין השאלה אם ראוי לומר דברים אלה או אחרים במסגרת החופש הזה. חופש הביטוי והחופש האקדמי פירושם גם חופש לומר דברים מוטעים.

מעוז מנצל היטב את החופש הזה. כשהוא טוען בנחרצות שלאמירות כמו "חיילי השייטת שפשטו על הספינה ?מרמרה' הם רוצחים בדם קר", או "חיילים המפנים מתנחלים הם נאצים", אין קשר לחופש אקדמי - הוא טועה פעמיים. ראשית, אם מורה למשפט פלילי אומר את הדברים, הם קשורים עניינית לתחומו האקדמי. כמובן, קרוב לוודאי שאותו מורה טועה. אבל כמו שלמורים במשפט חוקתי מותר לטעות, כך גם למורים במשפט פלילי.

שנית, גם אלמלא היו האמירות האלה שייכות לתחומו האקדמי של המורה, הן היו צריכות להיכלל בחופש הביטוי שלו. כמובן שלא צריך לאפשר לאנשי אקדמיה להקדיש חלקים נכבדים משיעוריהם לדיבורים שאינם קשורים לתחומים שעליהם נסובים השיעורים. אבל מזה לא נובע שהדוגמאות שנזכרו הן מחוץ לחופש הביטוי של אנשי אקדמיה, ממש כשם שמהאיסור לבטא דעות פוליטיות מתחת לחלון של השכן בשלוש לפנות בוקר לא נובע, שדעות פוליטיות אינן במסגרת חופש הביטוי הכללי.

הדוגמאות של מעוז הן דוגמאות לאמירות קשות, מכוערות ופוגעניות. אבל מתוך כך לא נובע שצריך להוציאן ממסגרת חופש הביטוי האקדמי. דברים דומים צריך לומר על אמירתו של סער. באומרו כי קריאה לחרם היא לא לגיטימית, הוא אומר לא רק שמדובר בקריאה שלא ראוי לקוראה. הוא רומז לכך שצריך לאסור על השמעתה. ורובינשטיין, כאמור, לא מסתפק ברמזים. הוא מנסח במפורש הסדרי "יא, ברעכן" לאקדמאים סוררים.

הגנה על חופש הביטוי מוכרחה להכיל משוכות גבוהות במיוחד לאיסורים על ביטויים בגלל תוכנם, או בגלל תוצאותיהם האפשריות. ערכו הגדול של חופש הביטוי לנכסים ציבוריים מרכזיים כמו דמוקרטיה, מדע ואמנות, העובדה שנזקיהן של התבטאויות בדרך כלל אינם מיידיים ושניתן לרוב למונעם באמצעות התבטאויות נגד, והעובדה שהטלת איסור על התבטאויות היא בעלת אפקט מצנן על חופש המחשבה - הן מן הסיבות המסורתיות המרכזיות לא לאסור התבטאויות בגלל תוכנן, אף לא בגלל תוצאותיהן האפשריות.

הסיבות האלה חלות במשנה תוקף על חופש הביטוי באקדמיה. הדוגמאות שהובאו לעיל מפי שרי חינוך ופרופסורים למשפט חוקתי בישראל הן כאלה שאפשר למחות עליהן ולגנותן, אבל לא להעניש עליהן, לא לאסור על אמירתן.
 
 

==========================================

 

 

http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-50544-00.html?tag=07-56-08
 
יפעת ארליך עיתונאית  |  מקור ראשון
 

"נו, אז כמה פוסט-ציונים עושים כותרות" 
 
 
 
 
ד"ר גדי טאוב פורס כתב קטגוריה נגד השמאל הפוסט-ציוני, שלדבריו ניתק עצמו מהציבור הישראלי ("כשיתחיל להיות רע, הם ילכו מכאן"), אך משוכנע שזו אינה הרוח השוררת באקדמיה בישראל. "לאנשים בעלי דעות ימניות צפויים אומנם חיים קשים באקדמיה, אבל לא רודפים בה אף אחד, ובטח שלשמאל הבלתי ציוני אין בה רוב"

 

 


▪  ▪  ▪

"השמאל הפוסט-ציוני חי בבועה מדומיינת של עולם אקדמי שבו מנשבות רוחות קוסמופוליטיות מבית היוצר של אוניברסיטאות קיימברידג' וברקלי", אומר הסופר והעיתונאי ד"ר גדי טאוב. "מדובר באנשים שאין להם חיבור אמיתי לישראל. כשיתחיל להיות כאן רע, הם ילכו מכאן. לעומת זאת, השמאל הציוני מחובר לעם. יש בו אינטלקטואלים בעלי רוחב דעת, אך גם בעלי חיבור עמוק לחברה הישראלית. רבים מהם משקיעים מזמנם וממרצם כדי לסייע לחברה הישראלית".

מי למשל?

"עמוס עוז, א"ב יהושע, רות גביזון, שלמה אבינרי, אמנון רובינשטיין ודויד גרוסמן. כולם אנשי רוח שרואים עצמם חלק מצוות הספינה".

השימוש בדימוי הספינה נעשה טעון לאחר אירועי המרמרה, אבל טאוב אימץ אותו עוד לפני שהפך לרב משמעי. במאמרו "הישראליות זו לא אנחנו" ('ארץ אחרת', מאי-יוני 2008) הצביע טאוב על הניכור מהישראליות שחשה האליטה החדשה בישראל, מבית היוצר של עיתון 'הארץ', תוך שהוא משתמש בדימוי הספינה. "הפילוסוף האמריקני-יהודי מייקל וולצר הבדיל פעם בין שני סוגי מבקרים חברתיים: אם החברה משולה לספינה, יש מבקרים הרואים את עצמם כחלק מצוות הספינה; הם תופסים את עצמם כנושאים באחריות לתיקונה, ולכן אינם מרשים לעצמם לרדת ממנה", כתב טאוב. "לעומתם, יש מבקרים המבקשים לרדת לסירת ההצלה ולצעוק משם לספינה שראוי לה שתטבע. שני סוגי המבקרים יכולים להיות נוקבים וחריפים, אבל הראשון מכוון לשינוי ולשיפור, והשני מכוון לניקיון מצפונו. יש פיתוי בעמדה השנייה הזו, ורבים מתמקמים להם בסירות ההצלה הנוחות: באוניברסיטאות, בחברות היי-טק, בעיתונות; כולם מקצועות שסביבת העבודה שלהם היא במידה רבה בינלאומית, ומקיפה אותם בתחושה נעימה של קוסמופוליטיות".

האם דויד גרסמן שכתב יום לאחר עצירת המשט לעזה "שום הסבר לא יוכל להצדיק או לטייח את הפשע שנעשה כאן" רואה עצמו חלק מצוות הספינה הישראלית? האם הוא קשוב לרחשי לב החברה הישראלית או חי בבועה?

"היה לי ויכוח נוקב מאוד עם אנשי השמאל שיצאו להפגין בימים שלאחר עצירת המשט. אני חשבתי שזו טעות להפגין. נכון שהממשלה נהגה בטיפשות קולוסאלית באופן שבו עצרה את המשט, ובהחלט מגיעה לנו ממשלה טובה יותר, אבל ההפגנה הזו רק פגעה בשמאל. היא יצרה רושם שהשמאל פועל נגד ישראל ותומך בעמדת ארדואן, וכך רק חיזקה את הימין.

"למרות הוויכוח הזה, אני בטוח שאנשי הרוח מהשמאל הישראלי כמו אבינרי, עוז וגרוסמן, שהשתתפו בהפגנה או הביעו ביקורת, עשו זאת מתוך אהבת ישראל. התגובה הטקטית שלהם לא הייתה חכמה בעיניי, אבל אני יכול להגיד בביטחון שהם אינם תומכים בעמדה הטורקית. הם אומנם מתנגדים למדיניות הסגר על עזה, אבל זה בהחלט לגיטימי. מה גם שלהיות מחובר לרוח העם זה לא אומר 'קול המון כקול שדי', זה לא היענות לכל רחש לב של הציבור".

את אנשי הרוח מבכר טאוב לדון לכף זכות. נוח לו יותר לתקוף דווקא את הבמה הציבורית שניתנה להם. במאמרו הנזכר הוא מביע ביקורת ישירה על עיתון 'הארץ' ומאשים אותו בניתוק מהישראליות: "הזירה המרכזית שבה מקיימת האינטליגנציה הישראלית את השיח הציבורי שלה היא 'הארץ'. זהו עיתונה המובהק של השכבה האמידה והמשכילה בישראל. על כן, 'הארץ', יותר מכל זירה אחרת, מסמל את חילופי האליטות בישראל ואת המעבר מתפישת עולם סוציאל-דמוקרטית לתפיסת עולם ניאו-ליברלית.

"ההפרטה המסיבית, הקטנת המגזר הציבורי, חדירתו של ההון לפוליטיקה, התחזקות בית המשפט העליון, ההתקפה על האתוס המשותף, תפיסת מושג הצדק באופן כמעט בלעדי מבעד לפרספקטיבה של זכויות הפרט, הם מרכיביה השונים של השקפת העולם של האליטה החדשה. 'הארץ', כזירת הדיון של האינטליגנציה, לא רק מייצג אותם, אלא שימש כלי מרכזי בביסוס ההגמוניה שלהם.

"בשונה מהאליטה הישנה והאינטליגנציה שלה, שביססה את תודעתה על שירות, כלומר נשיאה בעול בניין המדינה ומוסדותיה, האינטליגנציה החדשה מטפחת ריחוק מישראל ומן הישראליות. זו אליטה הרואה את עצמה מורמת מעם לא משום שהיא מנהיגה את העם, אלא משום שהיא נבדלת מן ההמון הישראלי. ההתנכרות לישראלים הייתה במידה רבה לבסיס הזהות של האליטה הזו ולמסד תחושת העליונות שלה. מעמדה של האינטליגנציה החדשה מוגדר על דרך הניגוד; הישראליות היא לא 'אנחנו', ו'אנחנו' רחוקים ככל האפשר מן הישראליות".

 
 
 
 
טאוב. האינטליגנציה החדשה מטפחת ריחוק מישראל 
 
 
 
 "זה לא מקרה בעיניי שיש מי שמגלם בוז לרגשות הלאומיים ומצד שני תומך בכלכלת השוק החופשי ובהפרטה של בנימין נתניהו. זה גם לא מקרה שאותם אנשי שמאל ליברלי לא יצאו לרחובות כדי להילחם על העלאת שכר המינימום"
 
  
 
 
  ציונים על תנאי
 

טאוב מבחין כאמור בין השמאל הפוסט-ציוני שלדעתו כבר ירד מן הספינה המשותפת לבין השמאל הציוני, שהוא לדעתו חלק מצוות הספינה. בין שני הקצוות הללו הוא מזהה את המתנדנדים, אלה שעומדים על הסיפון ליד סירות ההצלה. "אני בעיקר מתכוון לאלו שפורמלית מגדירים את עצמם כציונים, אבל מבחינה סנטימנטלית מנוכרים לישראליות", מסביר טאוב. "התופעה הזו מזוהה בעיניי עם עיתון 'הארץ' ועם חלקים רחבים של מרצ ומצביעיה. אלה אנשים שמאמינים בליברליזם, אך כזה שמנותק מסולידריות חברתית ומלאומיות או שמחובר אליהם רק בקורים דקיקים.

"פורמלית הם טוענים שהם ציונים, אבל בפועל הם ציונים על תנאי. הם יתמכו בציונות רק אם תהפוך לליברליזם שהחיבור שלו ליהדות ולישראל הוא דקיק. הם ליברלים שהמקסימום שהם מוכנים לקבל הוא ליברליזם בעברית. זאת טעות לקרוא לסוג הזה של השמאל בשם שמאל. הוא אומנם מתנגד לרעיון של מדינה דו-לאומית ותומך בחלוקת הארץ, ולכן הוא לא פוסט-ציוני, אבל חברתית וכלכלית תפיסת העולם שלו מבוססת על זכויות הפרט. השקפת עולם ליברלית שדוגלת בשוק חופשי היא השקפת עולם ימנית. הביטוי שמאל ליברלי הוא אוקסימורון. הליברליות מתייחסת אל האינדיבידואל במושגים של זכויות וסובלנות ולא במושגים של סולידריות ואחריות, כמו סוציאל-דמוקרטים".

טאוב מסביר שהאליטה החדשה הזו היא צאצאית של קבוצת שוליים מימי ראשית היישוב: הבורגנות הגבוהה. "בחברה שנשלטה על-ידי אתוס שוויוני וסוציאליסטי, היה קולה של הבורגנות הגבוהה, קולו של האגף הפרוגרסיבי בציונים הכלליים, קול אופוזיציוני. 'הארץ' של אז, עיתונו של הימין הכלכלי והליברלי בנוסח האירופי, היה חלק מובהק מתוך המחנה הציוני. 'הארץ' התנגד לסוציאליזם מצד אחד, והיה חשדן כלפי הלאומיות מצד שני, מאותן סיבות עצמן: הקולקטיביות נתפסה בעיניו כסכנה מתמדת לחירות הפרטית.

"אחרי מלחמת ששת הימים, נוסף רכיב חשוב לעמדתו של 'הארץ' והוא ההתנגדות הנחרצת לכיבוש. מסיבה זו התחילו לראות את 'הארץ' כעיתון של 'השמאל'. אבל בפועל לא היה כאן שינוי, אלא המשך של אותה עמדה ליברלית של הימין מימי היישוב. 'הארץ' התנגד לכיבוש מתוך אותו אופק מוסרי המכיר רק בזכויות הפרטיות.

"באגף הפרוגרסיבי דיברו בחריפות נגד העלייה המזרחית. מתוך אותה אנינות יקית, רגש ההמונים היה לצנינים בעיניהם. המזרחים נתפסו כפרימיטיביים שמסכנים את הדמוקרטיה. פעם הם היו אומרים בשפה בוטה שהמזרחים הם פרימיטיביים. היום עוטפים את הסלידה מהאנשים שעושים מנגל במילים יפות של רב-תרבותיות, אבל גם היום אין לאותה אליטה חדשה אמפתיה לרגשות הלאומיים של ההמונים", טוען טאוב. "זה בסדר לחשוש שהלאומיות תהפוך ללאומנות, אבל זו אי הבנה לחשוב שכל לאומיות היא רע. הביקורת על המדיניות הישראלית יכולה להיות לגיטימית. אדם מבקר כשאכפת לו. אבל בחוגים האלה אין אמפתיה למצוקת ישראל. זה לא מקרה בעיניי שעיתון 'הארץ' מגלם בוז לרגשות הלאומיים ומצד שני תומך בכלכלת השוק החופשי ובהפרטה של בנימין נתניהו. זה גם לא מקרה שאותם אנשי שמאל ליברלי לא יצאו לרחובות כדי להילחם על העלאת שכר המינימום".

גם השמאל הלאומי לא יצא לרחובות כדי להיאבק על שכר המינימום.

"השמאל הלאומי כל הזמן עסוק בסוגיות חברתיות ונאבק עליהן. הוא שם במרכז האג'נדה שלו את הקריאה לשים סוף לחזירות ולרהבתנות. לעומת זאת, השמאל הליברלי מנותק מהחברה. ברגע שאתה מנוכר לחברה שבה אתה חי, אתה כבר לא יכול להשפיע על עיצובה. רואים את זה היטב במספר המנדטים של מרצ. הם מוכנים להילחם על זכויות הפרט של המיעוטים, אבל הם שכחו שגם לרוב יש זכויות. זה בסדר להיות בעד זכויות של הומואים. גם אני בעד. אבל אני גם בעד הזכויות של היהודי. לפני שקמה מדינת ישראל אפשר היה להיות יהודי רק בארון. הרעיון של יהודה לייב גורדון, להיות אדם בצאתך ויהודי באוהלך, קרס במקביל לכישלון האמנציפציה וההשכלה. על-רקע הכישלון הזה קמה הציונות ואמרה יהודי יכול להיות יהודי לא רק בארון, אלא גם ברחוב.

"ברשימת זכויות הפרט של השמאל הליברלי נשמטה השורה שקובעת שלכל אדם ראוי שתהיה מולדת, ולכן הוא לא מצליח לגייס תומכים וקהל בישראל. השמאל שנולד מתוך סולידריות ואהבת ישראל והקים את המדינה חדל להשפיע. צריך לזכור שהשמאל בכל גלגוליו, כולל 'שלום עכשיו', הוקם מתוך פטריוטיות, אבל ככל שגבר ייאושו, הוא איבד את יכולת השפעתו. השמאל מאמין שפרויקט ארץ ישראל השלמה פירושו סוף הציונות. משורה של סיבות הוא לא הצליח ליישם את האג'נדה הזו וחלקים ממנו הגיבו באופן ילדותי: אם לא עושים מה שאני רוצה, אז אני לא משחק".

 

 
 
  "יש באקדמיה רוח לא נעימה של תקינות פוליטית. קחי למשל את ד"ר ירוחם לויט, המרצה שדיבר נגד הומוסקסואלים. נכון שהוא אמר משהו לא סימפתי, אבל הוא לא קרא לפגוע בהם או להחרים אותם. הדברים שהוא אמר דוחים אותי באופן אישי, אבל הם ממש אינם מצדיקים העפה מהאקדמיה. לעומת זאת אפשר לזהות יחס סלחני לאנשים כמו ניב גורדון, שבעיניי העמדה שלו היא מכוערת ופחדנית"
 
  
 
 
  רק הפוזה נשארה
 

טאוב, דוקטור להיסטוריה של ארצות הברית ומרצה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג למדיניות ציבורית ובחוג לתקשורת, מצוי היטב בעולם האקדמיה הישראלי.

אתה כותב שהאקדמיה הפכה לסוג של סירת הצלה למי שהחליט לרדת מהספינה הפונה לציון. עד כמה המגמה הזו שלטת באקדמיה?

"יש באקדמיה כיסים של פנאטיות, אבל זאת בהחלט לא המגמה השלטת. אפשר להצביע על רוח לא נעימה של תקינות פוליטית. קחי למשל את ד"ר ירוחם לויט, המרצה שדיבר כנגד הומוסקסואלים. נכון שהוא אמר משהו לא סימפתי, אבל הוא לא קרא לפגוע בהם או להחרים אותם. הדברים שהוא אמר דוחים אותי באופן אישי, אבל הם ממש אינם מצדיקים העפה מהאקדמיה. לעומת זאת, אפשר לזהות יחס סלחני לאנשים כמו ניב גורדון, שבעיניי העמדה שלו היא מכוערת ופחדנית. איזה מין אדם קורא להחרמת מוסד בזמן שהוא עצמו מקבל ממנו משכורת ואינו מחרים אותו? לפני הכול, אדם צריך לדאוג לכך שפיו ולבו יהיו שווים. לצערי, יותר אנשי אקדמיה מתגייסים להגן על ניב גורדון מאשר אלה שמתגייסים להגן על לויט. זאת לא חוכמה להגן על חופש הביטוי של מי שקרוב לעמדתך.

"עם כל זאת, אני חושב שלא נכון להשתיק את גורדון, כי זה רק יעצים את השפעתו. למרות אותה רוח, לא נכון להסיק שבאקדמיה אין מקום לציונים. רוב הקולגות שלי בשתי המחלקות שבהן אני מלמד הם ציונים במלוא מובן המילה. אני כן יכול, לצערי, לומר שלאנשים בעלי דעות ימניות צפויים חיים קשים באקדמיה. אבל לא רודפים אף אחד באקדמיה ובטח שלשמאל הבלתי ציוני אין בה רוב".

האקדמיה אינה מנותקת מהחברה הישראלית?

"לא. נוצר דימוי כזה כיוון שאנשים נחשפים אל האקדמיה דרך העיתונות. אנשים אינם רואים את עבודת השגרה האפורה. בחוג למדיניות ציבורית, למשל, עסוקים כל הזמן בשאלה איך לשפר את השירות הציבורי בישראל. גם בחוג לסוציולוגיה מנתחים וחוקרים את החברה הישראלית. אז כמה פוסט-ציונים עושים כותרות בעיתונים. במדורי הספרות והתרבות ב'הארץ' הנטייה לכיוון פוסט-ציוני היא בולטת, אבל באקדמיה כולם יודעים שהמשקל המחקרי של אניטה שפירא למשל גדול לאין שיעור ממשקלו המחקרי של ניב גורדון.

"חלקים בשמאל התייאשו והפסיקו להיות ציונים. לצערי, יותר חשוב להם לעשות רושם על שניים וחצי חברים של טלי פחימה מאשר להשפיע על המציאות", מסכם טאוב. "רק הפוזה נשארה להם והרצון להישמע הכי מגניב. מקס ובר הבחין בין פוליטיקה של מצפון, שבה בוחר האדם כדי להרגיש טוב עם עצמו, לבין פוליטיקה של אחריות ששוקלת מה יהיו התוצאות של המעשים. לצאת להפגנה אחרי אירועי המשט זו פוליטיקה של מצפון; לנסות להפיל את ממשלת נתניהו שמפריטה כל מה שזז ושמובילה אותנו למדינה דו-לאומית זה מעשה רציונלי. והכי חשוב, צריך לפנות אל רגשות הציבור ולא לבוז לו".

 
 
================================================


http://www.news1.co.il/Archive/0017-D-50362-00.html?tag=10-11-09
 
 www.news1.co.il
  News1 - מחלקה ראשונה יום שני 02 אוגוסט 2010  10:13
 
 
רמי הלפרין פובליציסט
 

הטפה לחרם - וחופש אקדמי
 

 עשבים שוטים גדלים בערוגות האקדמיה. אין כל כוונה לפגוע בחופש דעות והבעתן בציבור, כמו גם בחופש הבעת הדעה לציבור בכלל. חופש הביטוי אינו חופש השיסוי. יש להגביל חופש ביטוי, כאשר הוא גורם מסית ומטרתו גורמת לקעקוע אושיות מדינה וחברה.

דוגמה לכך מהווה מסע הדה-לגיטימציה שבו נוקטים חברים מן האקדמיה. בחסות עלה תאנה אקדמי, מרשים לעצמם אנשי אקדמיה (מסוימים) ישראלים, הפועלים במסגרות אקדמיות בישראל, להסית נגד המדינה. יש לזכור שמסגרות אלה מתקיימות (בעיקר) מתקציבי מדינה - המאפשרים תשלום שכרם. והנה אנו עדים להשתלחותם במדינתם, המפרנסת אותם ומפיה הם אוכלים לחם.

תחת כל מכון עוין וכל פקולטה רעננה המסובסדת על-ידי ערב הסעודית, הם מטיפים ברחבי העולם, וקוראים להטיל חרם אקדמי (ולא רק) על ישראל הגזענית. ד??מו לעצמכם, מנהל מפעל, המטיף לציבור השכם והערב, להחרים את תוצרת מפעלו - שייסגר לאלתר כתוצאה מנטישת לקוחותיו. הרי מיד יוקע על-ידי עובדיו ואף ייחשף למעשי נקם מהעובדים שהם הם אלה אשר ישלמו את מחיר "רעיונותיו".

באם יש לאנשי האקדמיה שארית של יושרה, הם מתבקשים בשם ההיגיון הפשוט, להראות דוגמה אישית ולהתפטר מיידית ממשרותיהם במוסדות אותם הם ממליצים להחרים.

יש גופים ישראלים נוספים, אשר נוקטים ביוזמות נלוזות דומות, בכך שמספקות נתונים לגורמים בחו"ל העוינים את מדינת ישראל, ואף משמשים מסד נתונים לתביעות נגד פוליטיקאים (ציפי לבני), ואנשי צבא (בוגי יעלון, דורון אלמוג ועוד). אולם, במקרה שלהם לפחות, אין הם נהנים מתקציב המדינה.

 
 
 
נוצר:  25/07/2010  |  עודכן:  26/07/2010 
   
  
  

Back to "General Articles"Send Response
Top Page
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 243739059Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version
    blueweb