Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Ben-Gurion University
Israel Academia Monitor debates BGU Prof' Oren Yiftachel

Dear reader,

Please see the response of Oren Yiftachel to IAM's posting and IAM's reply:


Shalom to Israeli Academia Monitor,

Here are some comments in response to your recent post titled: "Oren Yiftachel's involvement in the new boycott attempt of South African academics against Ben-Gurion University":

  1. I appreciate the generous publicity you have given my articles. As you know, they draw on rigorous research published in leading academic journals, and indeed expose a problematic reality where human rights are regularly abused in Israel/Palestine. This research is conducted in the name of the (universal, academic and Jewish) values of truth and justice.
  2. 'Truth' however appears somewhat problematic your own post. I regret that you continue to spread misinformation. For example, contrary to what you wrote, I have had nothing to do with the current moves of Johannesburg University to end ties with Ben-Gurion University, of which I am a proud faculty member.
  3. Further, your sloppy standards caused you to misquote part of my work. Because you (surprisingly?) relied on al-Ahram instead of going to the widely available original, your post wrongly accredited to me a statement:

"It was expected Israeli behavior and an extension of Zionist policy that believes in the annihilation of the Palestinian people, and erasing their history and existence. It ignores the legitimate rights of the Palestinian people, which they are entitled to, and not out of Israeli charity. [...]"


The original article however states the following, in English and Hebrew:

"… we can also see it as the continuation of the Israeli territorial project which has adopted a consistent and cruel goal - the erasure of Palestinian time, that is, the full recent history of this land. This erasure … With this destruction comes the annihilation of political powers, those existing by right, and not as a result of some Israeli 'generosity'."

For verification see:





I expect that, as before, you retract your inaccurate comments and apologize to your readers about the misinformation.


Mo'adim Lesimcha,


Prof. Oren Yiftachel

Ben-Gurion University



Dear Prof. Yiftachel,

  1. First, we should thank you and your colleagues for making IAM a valuable source of information to be used in future research.
  2. As long as you do not make us aware of your official request from Al Ahram to correct their report we cannot accept your denial. In addition, we provided two more examples of your work, but you chose to ignore them.
  3. Below you will find extracts from extensive research done by The Institute for Zionist Strategies. I have only picked the parts dealing with you, a prominent and influential post-Zionist within the Israeli academic Community. To sum it up, you claim that Israel is not a democracy and is engaging in "creeping apartheid." Such fallacies serve as a basis for people to boycott Israel.
  4. I note that this past April you went to the University of Johannesburg  to lecture on "creeping apartheid," together with Ali Abunimah, who is a BDS supporter and the co-founder of electronicintifada.com. Don't you understand that speaking in South Africa on alleged Israeli "creeping apartheid" you provide fuel for those who then attempt to boycott your own university?  I have searched everywhere to see whether you published something which opposes BDS, and I failed to find anything. Have you written a letter to the proponents of the boycott in Johannesburg urging them not do so? If you can refer me to such a publication, I would be only too happy to publish it.

Yours sincerely, 

Dr. Mordechai Kedar IAM Chairman. 



המכון לאסטרטגיה ציונית

פוסט ציונות באקדמיה, אוקטובר 2010

להלן החלקים במחקר זה שעוסקים בפרופ' אורן יפתחאל


...חוקר חשוב נוסף שאמנם לא מגיע מתחום הסוציולוגיה אלא מתחום הגיאוגרפיה, אך מתבסס על  הפרדיגמה הקולוניאלית ומפתח ממנה את מושג ה"אתנוקרטיה" הוא אורן יפתחאל (אוניברסיטת באר שבע). יפתחאל, הוא אחד הפעילים הפוסט ציוניים הנמרצים ביותר באקדמיה הישראלית ולכן, על אף שאינו משתייך במישרין לחוג הסוציולוגים הביקורתיים, תעסוק עבודה זו בהרחבה בפועלו ובהשפעתו. המושג אתנוקרטיה המקביל במידה רבה למושג "דמוקרטיה של עם אדונים"[1]                 

מתייחס לקבוצה אתנית דומיננטית המבקשת להרחיב את שליטתה באמצעות השתלטות על המרחב הפיזי תוך שימוש במדינה לטובתה שלה ולהחלשת הקבוצות האחרות. מודל זה המוחל על הפרויקט הציוני מציגו כמאמץ מכוון ומתוכנן של מנהיגי היישוב ומאוחר יותר של מוסדות המדינה לייהוד המרחב תוך נישול האוכלוסייה הערבית באמצעים פסולים ומחיקת סממני הזהות הערביים מהמרחב המיוהד. לטענת יפתחאל הדגם האתנוקרטי פעיל במיוחד באזורי הגליל והנגב ועומד בבסיסו של פרויקט פיזור האוכלוסייה הציוני והקמתם של ערי הפיתוח[2].

[1] ראה נבות,  (שנה) העבודה מאוניברסיטת תל אביב.

[2] ראה, Yiftachel, 2006

ואכן, אורן יפתחאל, מהפעילים הפוסט ציוניים הבולטים והנמרצים באקדמיה הישראלית מצוטט בכתבה של נרי ליבנה[1]

"לרובנו, יש מספר לא מבוטל של ממשיכים, דוקטורנטים ומסטרנטים, וזהו גל שצפוי להמשיך".

 יפתחאל אכן מצטיין בהכשרת ובהעמדת דור אקדמי שלם של חוקרים פוסט ציוניים המשתלבים באוניברסיטאות, במכללות האקדמיות ובמכוני המחקר האקדמיים.

[1] הארץ, 21.9.01

חוקרים ישראליים פוסט ציוניים מרצים במשותף עם אקדמאים פלסטיניים בקמפוסים במערב ומקדמים אג'נדה אנטי ישראלית ופרו-פלסטינית. כך למשל השתתפו פרופ' יפתחאל והאנתרופולוגית פרופ' רמי חמאמה מאוניברסיטת ביר זית,  בסדרת הרצאות משותפת שנמשכה שלושה שבועות בקמפוסים בארה"ב. וכך מעיד יפתחאל

"סדרת ההרצאות אורגנה על-ידי ועד המרצים למען שלום ישראלי-פלסטיני, הפועל ברחבי הקמפוסים האמריקאים, למען שינוי השיח והתודעה ברחבי המעצמה על-פיה יישק דבר בירושלים של תחילת האלף השלישי. הופענו ב-14 אירועים שונים, רובם בקמפוסים הגדולים, כגון הארווארד, סטאנפורד, ברקלי, יו.סי.אל.איי ושיקאגו. במקביל הרצו במקומות אחרים גם הפרופ' איסאם נסאר ואסלאח ג'אד הפלסטינים, ויואב פלד ולב גרינברג הישראלים. מסע ההרצאות עורר עניין רב, ומשך קהלים של בין 50 ל-500 איש. את גישתנו תיארנו כבו-זמנית פרו-פלסטינית ופרו-ישראלית, והיא התבססה על ניתוח מפורט של קריסת תהליך אוסלו, ועל מתווה לשלום הכולל סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית, תוך כדי פתרון בעיית הפליטים והקמת שתי בירות בירושלים[1]".

[1] מופיע באתר "מוניטור האקדמיה הישראלית",


במסגרת ההרצאות הללו גולשים המרצים להכחשתה והצדקתה של האנטישמיות החדשה כנגד מדינת ישראל בטענה שהיא מבטאת רק את ההתנגדות הלגיטימית ל"כיבוש" כפי שמתברר מהמשך עדותו של יפתחאל:

(...) "אך המגמה השנייה מדאיגה אף יותר: ברוב הקמפוסים העלו דוברים רבים מהקהל את שאלת האנטישמיות, תוך ניסיון לחבר בין הביקורת על הכיבוש הישראלי, לבין עלייה ברמת האנטישמיות המורגשת לדבריהם באמריקה. קו זה עלה אף מהתבטאויות מהדהדות של בולטים באקדמיה האמריקאית, ובראשם נשיא אוניברסיטת הארווארד, אשר האשים לא מכבר את המבקרים את הכיבוש הישראלי בהיסחפות לאנטישמיות. התבטאויות גזעניות של ארגונים אסאלמיים בארה"ב הוסיפו לאחרונה שמן למדורה. מעבר להתנגדות המובנית לכל גילוי של אנטישמיות, הדאיגה העובדה שהנושא הצליח להתמקם במרכז סדר היום בקמפוסים, וכך השכיח למעשה את שאלת פלסטין. הקהל האמריקאי רצה לדון יותר בצלבי הקרס על קיר הספרייה הציבורית, מאשר בכיבוש הנמשך של פלסטין, בטרור הפלסטיני בישראל, או בהרג הלא נפסק של אזרחים פלסטינים" [1].

[1] ראה, שם

החברה הישראלית – היבטים ביקורתיים

ספר זה, הוא הפופולארי והנפוץ ביותר ברשימות הסילבוסים בסוציולוגיה. הספר הנו אסופת מאמרים נבחרת של זרם הסוציולוגים הביקורתיים בעריכת אורי רם. רובם ככולם של הפרסומים לוקטו מתוך במות מכובדות ונחשבות כולל כתבי עת יוקרתיים באנגלית, אך המקור המרכזי לחלק גדול של המאמרים הוא כתב העת "תיאוריה וביקורת", ביטאונם המרכזי של הסוציולוגים הביקורתיים ובכלל של הזרם הפוסט ציוני באקדמיה הישראלית. 


דמוקרטיה בישראל – אורן יפתחאל

(עמ'  116-125)

אורן יפתחאל מקבל במה  נוספת, אחת מני רבות להצגת ולהפצת תיאורית האתנוקרטיה מבית מדרשו. בנוסף, וכמסקנה בלתי נמנעת מהתיאוריה מפטיר יפתחאל שהצירוף יהודית ודמוקרטית הוא בגדר אוקסימורון והנאורות מחייבת את הבחירה בחיים, היינו במדינה הדמוקרטית שהיא מדינת כל אזרחיה. טיעון מרכזי נוסף של יפתחאל הוא שבמדינה ריבונית ודמוקרטית אין מקום לפעולתם של גופים בעלי אינטרס יהודי - פרטיקולריסטי כקק"ל וכסוכנות היהודית.


טריטוריאליות – בתיה רודד וארז צפדיה

(עמ' 197-203)

רודד וצפדיה  הונחו ע"י יפתחאל בעבודות הדוקטורט שלהם ובפעילותם הציבורית והאקדמית הם מפיצים ומשעתקים את תיאורית האתנוקרטיה מבית מדרשו. גם במאמר זה. 


ארז צפדיה ואורן יפתחאל – מדינה, מרחב והון: מהגרי בישראל וריבוד חברתי – מרחבי

(עמ'  197-221)  

במרכז המאמר מופיעה  הטענה שמדיניות כלכלית ניאו ליברלית מאפשרת את המשכה ושימורה של הלאומיות כציר מרכזי לארגון מרחבי וחברתי. הפערים החדשים מחזקים ומעצימים את הפערים הישנים, ולכן לא די במעבר לסוציאליזם / סוציאל דמוקרטיה על מנת להשיג צדק חברתי אלא יש צורך בפירוק המנגנון הלאומי.

עמ' 205: רעיון פיזור האוכלוסייה מושתת על עוול מתמשך כלפי האוכלוסייה הערבית. ערי פיתוח הוקמו על שרידי יישובים ערביים ועל גבי קרקעות שהופקעו מהאוכלוסייה הערבית. כלי נוסף שהפעילו מוסדות המדינה כדי להפוך את המרחב הערבי למרחב יהודי היה הפיכת ערים ערביות לערים מעורבות השומרות על נחיתותם הדמוגראפית של הערבים והופכות בעבורם ל"מרחבים אסורים". במובנים רבים סיפקו ערי הפיתוח את התשתית העירונית בפריפריה למדינה היהודית, במקום זו הערבית לפני 1948. אין מדובר כאן רק באמצעים תפקודיים לניהול המרחב וחיי היום יום שעברו תחלופה, אלא בשינוי סמלי של מחיקת המרחב הערבי המסורתי ויצירת מרחב חדש, יהודי, מערבי ומודרני. 



אורן יפתחאל ואלכסנדר קידר – על עוצמה ואדמה: משטר המקרקעין הישראלי

(עמ' 18-51)

במרכז המאמר, כמובן, תיאורית האתנוקרטיה. המסגרת ההשוואתית התיאורטית ממנה יוצא המאמר היא כמובן התיאוריה הקולוניאלית. המירכאות הרבות מופיעות במקור. 

עמ' 19 - משטר המקרקעין הישראלי נסמך על אסטרטגיות פוליטיות, מרחביות ומשפטיות שבאמצעותן מועברות קרקעות מיידיים ערביות לידי "העם היהודי", פרויקט ייהוד המרחב מייצר דפוסי ריבוד ואפליה בין ה"מייסדים" (אשכנזים), מהגרים (מזרחים) וילידים (פלסטינים), ומהווה ביטוי מובהק להיותה של ישראל חברה אתנוקרטית ולא דמוקרטית.  

עמ' 26-28 - תהליך ההתפשטות הנו הציר המרכזי שסביבו התפתחו היחסים בין היהודים לפלסטינים, כמו גם היחסים בקרב הקבוצות האתניות בתוך שני הלאומים. פרויקט הייהוד מונע ע"י התפיסה הציונית הגורסת כי ישראל היא טריטוריה ומדינה ה"שייכות"  לעם היהודי ורק לו. הפרויקט הציוני הובנה אם כן כפרויקט אידיאולוגי ומוסרי המממש את "הזכות" היהודית על הארץ, מבקש לרכז בה את היהודים, ומציע בכך תשובה להיסטוריה של רדיפות ואנטישמיות בתפוצות".

המשטר היהודי-ישראלי מבוסס על הנדבכים העיקריים של המשטר האתנוקרטי שתוארו לעיל: מדיניות ההגירה מתירה למעשה כניסה ואזרוח ליהודים ולמשפחותיהם בלבד. מדיניות הפיתוח וההון הציבורי מעדיפה, באופן שיטתי ומפלה, את היישובים והאזרחים היהודים של המדינה, ובתוכם את הקבוצות החזקות, הנמנות בד"כ על קבוצת המייסדים ה"אשכנזית". צה"ל הוקם כצבא יהודי בעיקרו, והשירות בו מקנה ליהודים עדיפות ניכרת בתעסוקה, בהשכלה ובנגישות למוקדי כוח מדינתיים, התרבות השלטת בצורה כמעט בלעדית במרחב הציבורי והפוליטי היא יהודית-עברית בעוד המערכת הקונסטיטוציונית של המדינה, ובמיוחד חוקי היסוד החדשים, מחשקים את אופייה היהודי. הנדבך הנוסף, שבו נעמיק בהמשך הוא משטר המקרקעין ועמו מערכת השליטה המרחבית – קרקעית. הללו פועלים בהתמדה להעברת הבעלות, השימוש והשליטה הקרקעית מערבים ליהודים בכל הטריטוריה הישראלית/פלסטינית ולשימור הדומיננטיות של קבוצת ה"מייסדים" הישראלית.

למרות צדדיו הבעייתיים, פרויקט הייהוד קיבל מעמד הגמוני בחברה הישראלית-יהודית. מעטים הקולות שקמו נגדו או כנגד חלק ממרכיביו. המחלוקות העמוקות כביכול, המתגלעות בין המחנות המכונים "ימין" ו"שמאל", או בין דתיים לחילוניים, מתקיימות ברמת סממני המשטר, אך אינן מאתגרות את המבנה האתנוקרטי. בקרב מחנות אלה לא קם ערעור מהותי על הלגיטימציה של תהליך הייהוד. הוויכוח העיקרי מתמקד בגבולות פרויקט זה וברמת הברוטאליות שלו, אך לא על נדבכיו הבסיסיים.       

המדינה יצרה משטר, ממסד וחקיקה קרקעיים שבמסגרתם לא רק שקרקע מופקעת הפכה לאדמת מדינה, אלא שקרקע זו הוכפפה לניהולו של העם היהודי, עקב שיתופם של גופים יהודיים עולמיים בבעלות על קרקעות ובניהולן. מצב זה עוגן באמנות שחתמה ממשלת ישראל עם ארגונים יהודיים, ובמיוחד עם קק"ל והסוכנות היהודית, כשהראשונה "מעגנת" את ייהוד הקרקע בשלב הבעלות, והשנייה – בשלב ההקצאה. אם כך, המנדט שהעניקה המדינה לגופים אלה, נהפך למכשיר רב עוצמה לאפליה "חוקית" של הערבים, משום שהוא אפשר להמשיך במדיניות "למען יהודים" (בלבד), תוך כדי שילובם במנגנון המדינתי האוניברסאלי כביכול. כך המדינה משתמשת באופן לא דמוקרטי בארגונים היהודיים כדי לעקוף את מוסד האזרחות השוויוני, ומשמרת מרכיבים של מבנה טרום מדינתי קולוניאלי יותר מחמישים שנה לאחר מימוש הריבונות הישראלית.





3.14  בצידי הדרך ובשולי התודעה – נגה קדמן

 הספר מתבסס על עבודת תזה שכתבה קדמן הפעילה בעמותת "זוכרות" בהנחייתו של אורן יפתחאל. 

מתוך ההקדמה (אורן יפתחאל) עמ' 8:

"מעשה המחיקה מונחה זה עשורים רבים ע"י מנגנוני המדינה היהודית המבקשים להשכיח את זכר החברה הערבית – פלסטינית אשר חיה בכל רחבי הארץ עד תש"ח, וכך גם להכחיש את האסון אותו המיטה הציונות על העם הזה".



במרכז הפרק השני – תיאורית האתנוקרטיה של יפתחאל: משטר המקדם את המטרות המרחביות, הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות של הלאום הדומיננטי בעוד שהוא מגביל קבוצות מיעוטים או קבוצות חברתיות אחרות שנדחקו לשוליים.




  עיר ישראלית או עיר בישראל

טובי פנסטר וחיים יעקבי  מכון ואן ליר והקיבוץ המאוחד

ספר נוסף המציב את תיאורית האתנוקרטיה כבסיס לבחינה ולניתוח של המציאות המרחבית במדינת ישראל. פנסטר ויעקבי הם תלמידיו של יפתחאל ובמאמרים בספר חוזרת ועולה הטענה שהפרויקט הציוני כולו מבוסס על נישול, הדרה, ואפליה של הפלסטינים. הקמת ערי הפיתוח, וההתיישבות היהודית בגליל ובנגב מוסברת  ומנותחת מבעד למשקפי ה"אתנוקרטיה" ומתבררת כתהליך מוחק זהות (ילידית פלסטינית), מנשל ומפלה.





ארז  צפדיה (גם כן תלמיד של אורן יפתחאל) – ישראליותן של ערי הפיתוח: עמ' 191-215

"ישראל ממשיכה להשתמש בערי הפיתוח כאמצעי לשליטת הלאום במרחב ולהרחקת מהגרים חדשים (...) וזאת בניגוד למדינות אחרות שבהן את מקום האידיאולוגיה הלאומית תופסת אידיאולוגיה ניאו ליברלית ושיח זכויות אדם...



רחל קלוש - העיר הישראלית: המקום של היומיום והלאום  עמ' 216-244

קלוש הקשורה גם היא ל"חבורת יפתחאל" מציגה פרשנות מקורית ביחס לאירועי הירי על שכונת גילה בשלביה הראשונים של "אינתיפאדת הר הבית". היא אינה מציינת מהי המדיניות המועדפת עליה בתגובה לירי, אך מהדברים נראה שהתגובה הראויה לדעתה היא נטישת השכונה ומסירתה לידי הפלסטינים.  



. עבודות לתארים מתקדמים – השושלת של אורן יפתחאל כמקרה מפתח


"לרובנו", אומר יפתחאל, "יש מספר לא מבוטל של ממשיכים, דוקטורנטים ומסטרנטים, וזהו גל שצפוי להמשיך[1].

אתר מרכזי לאיתור ומעקב אחר השתרשותם של תיאוריות, מגמות והלכי רוח מבית מדרשה של האסכולה הפוסט ציונית הוא מאגר העבודות לתארים מתקדמים. המסטרנטים והדוקטורנטים מייצגים את דור העתיד האקדמי. חלקם משתלבים במסגרות הלימוד והמחקר האקדמיות ואחרים משתלבים בתפקידי  מפתח במנהל הציבורי ובעמדות בעלות השפעה על עיצוב המדיניות. הסטודנט לתארים המתקדמים הנו אמנם אדם בוגר וניתן היה לצפות שעמדותיו לא יעברו עיצוב רדיקלי מחודש בהשפעתו של המנחה האקדמי, אך ההילה האקדמית ופערי הידע והניסיון בין המנחה למונחה, הופכות אפשרות זו לסבירה ומתקבלת, ככל שהמנחה הנו כריזמטי, מוכשר, מפורסם ובעל מעמד אקדמי בכיר. גם במקרה שבו מגיע הסטודנט לתארים מתקדמים עם עמדות מגובשות ואג'נדה סדורה, קל לו בהרבה לעגנן ולבססן במסגרת האקדמית כאשר הרקע התיאורטי ו"שדה הכוח הערכי" אותה מספקת הפרדיגמה השלטת בתחום הידע שבו בחר להתמחות תומכת בעמדות הללו. כך, למנחים אקדמיים באוריינטציה פוסט ציונית בעלי יוקרה ומעמד, ישנה יכולת השפעה לא מבוטלת על עיצוב חשיבתם, עמדותיהם, ופעילויותיהם העתידיות של מונחיהם ובוודאי שהם משמשים ככתובת מועדפת לסטודנטים בעלי עמדות בסיסיות דומות, שלהם מעניקה ההנחיה ביסוס תיאורטי ו"מדעי" של ערכיהם ועמדותיהם. לכן, ככל שלזירה האקדמית מתווספים חוקרים באוריינטציה פוסט ציונית כך גדל פוטנציאל הפצתם, השתכפלותם ושעתוקם של התיאוריות הפוסט ציוניות עד לכדי הפיכתם לפרדיגמה האקדמית השלטת בתחום הידע. 

בדיקה מקיפה של העבודות לתואר שני ושלישי במחלקות לסוציולוגיה ולמדעי המדינה לא התאפשרה במסגרת מחקר זה. בדיקה מדגמית, או הסתמכות על תקצירים בלבד הייתה פוגעת באמינות הממצאים, ולכן נבחר מקרה מפתח בודד המלמד על יכולת החינוך, ההשפעה, השכפול וההפצה של אג'נדה פוסט ציונית של מרצה וחוקר פעיל, מוכשר ובעל מעמד והשפעה – המקרה של פרופסור אורן יפתחאל.

עיון בעבודותיהם ובקורות חייהם של המסטרנטים והדוקטורנטים של יפתחאל מראה שדרכם ובאמצעותם מצליח יפתחאל לשכפל, להפיץ ולהרחיב את תיאורית האתנוקרטיה מבית מדרשו, ולהפכה לעמדה משמעותית ומשפיעה בשיח הציבורי ובמוקדי קבלת ההחלטות בתחום התכנון המרחבי.       


4.1  תקצירים נבחרים מעבודות המאסטר והדוקטורט בהנחיית יפתחאל  

מונחיו של יפתחאל מתמקדים בעבודות הגמר שלהם בסוגיות מגוונות הנוגעות לתחומי התכנון המרחבי במדינת ישראל. מושג האתנוקרטיה מככב בעבודות הללו הכוללות שימוש עקבי במונחים ובתיאוריות מבית המדרש של האסכולה הפוסט ציונית באקדמיה בכלל ושל אורן יפתחאל בפרט. המסקנות החוזרות ועולות מהעבודות מתנבאות כולן בסגנון אחד: הקולקטיב היהודי – ציוני יצר מערכת שלטונית לא דמוקרטית במטרה להתפשט במרחב על חשבון העם הפלסטיני. המדיניות האתנוקרטית משפיעה ומחלחלת לכל רובדי התכנון בכל אזורי המדינה, החל בעיירות הפיתוח, בור לערים המעורבות וכלה בגליל ובנגב. האתוס הציוני – לאומי הוא העומד בבסיס האפליה, הנישול וההדרה של הפלסטינים תושבי ישראל (ובמידה פחותה גם של המזרחים) ותנאי הכרחי להפיכתה של מדינת ישראל לנאורה ולדמוקרטית הוא ביטול יהדותה וציוניותה של המדינה ומעבר לאתוס אזרחי – ליברלי, רב תרבותי  ופוסט לאומי.              


4.1.1  עבודות נבחרות לתואר שני ושלישי


א. תואר שני

-   חתאם חמוד -  הבדווים מול המדיניות המרחבית: הכפרים הלא מוכרים וחוות הבודדים

-   חיה נח – מדיניות אתנוקרטית בנגב ומגבלותיה: מקרה הכפרים הבלתי מוכרים

-   רמי קושניר - גופים סביבתיים, גיוס פוליטי ותכנון מרחבי בישראל 

-   בתיה רודד – פיתוח אזורי ויחסים אתניים: השוואה בין ישראל לסרי לנקה


ב. תואר שלישי

-  יצחק (קיקי) אהרונובי'ץ  – גישות לתכנון עירוני בחברות מהגרים: רב תרבותיות מול הטמעה 

-  חיים יעקבי -  אתנוקרטיה עירונית: בנייתה של עיר והבניית זהויות: המקרה של לוד 

   -  ארז  צפדיה -  מהגרים בישובים פריפריאליים בחברת המתיישבים הישראלית: מזרחים בערי   פיתוח מול העלייה הרוסית

  -  בתיה רודד: התמרחבות במולדת האתנית: בחינה השוואתית של ישראל ומדינות נוספות 

[1] ליבנה, 19.9.01 "עלייתה ונפילתה של הפוסט ציונות", מוסף הארץ


... בעשור האחרון חוקרים רבים מוצאים שבעיות רבות שבהן נתקל המיעוט הערבי הפלסטיני בישראל נעוצות בעובדה שהמשטר הישראלי הוא משטר אתנוקרטי. במשטר זה נושא ההתפשטות וייהוד הקרקע היה מרכיב מרכזי באידיאולוגיה הציונית והציר המרכזי להתפתחות יחסי היהודים והערבים בישראל / פלסטין. יפתחאל וגאנם (2004) טוענים שאתנוקרטיה ומשטרים אתנוקרטיים מבוססים על שלושה כוחות עיקריים: קולוניאליזם התיישבותי, אתניות לאומית והיגיון אתני של ההון. במשטר אתנוקרטי המשאבים, הזכויות והכוחות בחברה נשענים על בסיס אתני  - מעמדי ולא אזרחי. (...)  יפתחאל (2000) טוען שמשטר המקרקעין בישראל הוא משטר של קולקטיביזם לאומי יהודי והמדיניות המתוכננת למען כך היא "ייהוד המרחב" . אחד המרכיבים בייהוד זה הוא מניעת שיבתם של הפליטים הפלסטיניים שנעקרו מאדמתם עם קום המדינה. לצורך כך נוסדו ועודכנו חוקי קרקע ותכנון מיוחדים, אשר מטרתם, בין השאר, לצמצם אפשרות התפשטות של הבדווים על הקרקעות בנגב.  

יפתחאל (1999) וקמפ (1997) ניתחו את התנאים הגיאופוליטיים של המשך הכיבוש על השטחים הפלסטיניים המונעים היווצרות של 'דמוס' ישראלי ברור.

. אהרונובי'ץ יצחק – גישות לתכנון עירוני בחברות מהגרים: רב תרבותיות מול הטמעה

מתוך התקציר:

"תפיסת התכנון המרחבי כחלק ממודל האתנוקרטיה עומדת בליבו של מודל שפיתח יפתחאל. האתנוקרטיה היא מודל המפרש את המבנה החברתי כפועל יוצא של הקצאת הכוחות, הזכויות והאפשרויות בין קבוצות אתניות. ההכרה בתקפותו של המודל האתנוקרטי בישראל, המהווה הנחת בסיס של חיבור זה מובילה להבנה כי האתוס הישראלי המטמיע, מנסה ליצור תרבות ציונית אחידה בעלת מספר מאפיינים מרכזיים אשר עוצבה על ידי קבוצת הותיקים ומונצחת בעזרת השליטה במנגנוני המדינה ובכלי מדיניות אשר אחד מהם  הוא   התכנון המרחבי". 



דור ההמשך של יפתחאל - פעילות אקדמית וציבורית

א. בתיה רודד

 ד"ר בתיה רודד משמשת כמרצה  במחלקה לגיאוגרפיה ותכנון סביבתי באוניברסיטת בן גוריון. 

מחברת נייר עמדה מס' 24 של מכון הנגב לפיתוח אזורי, מסמך באוריינטציה פוסט ציונית מובהקת[1], בצוותא עם אורן יפתחאל ואורי רם. 

אחת הפעילות לקידום הכרה בכפרים הבדואים הלא מוכרים, ואחת החותמות על עצומת המרצים – "גילוי דעת: תמיכה בזכויות הקרקע והתכנון של הבדווים בנגב".  

הקונספט בו היא מפרשת את יחסם של רשויות המדינה לאוכלוסיה הבדואית בנגב  הוא התיאוריה הקולוניאלית. 


מבוא לקורס של ד"ר בתיה רודד:

שימוש בפרקטיקת 'הילידיות' במאבק טריטוריאלי-אתני:              

      המקרה של הערבים הבדווים בנגב

לאחרונה, פנו הבדווים בישראל לפורום העמים הילידים באו"מ בבקשה להכיר בהם כעם ילידי. מושג 'הילידיות' הוא מושג מורכב מאוד.

[1] ראה בהרחבה בפרק הבא העוסק במכוני המחקר האקדמיים


עמיתים וחוקרים נוספים הקשורים לאורן יפתחאל הם: טובי פנסטר (אוניברסיטת ת"א), מייסדת עמותת "במקום" ויו"ר העמותה בשנים 200-2003, יוברט לו-ון (הטכניון: הפקולטה לעיר ואזור) חבר ב"וועד לסולידאריות עם אוניברסיטת ביר זית, בתנועת "יש גבול", "בצלם" ובמרכז אדווה[1]) רחל קלוש  (הטכניון) ונורית אלפסי (אוניברסיטת בן גוריון), המקדמים כולם א'גנדה פוסט ציונית בתחומי מחקרם וקשורים לארגוני שמאל רדיקלי[2].  

[1] חברי הוועד המנהל במרכז אדווה (רשימה חלקית): יוסי יונה, אורן יפתחאל, יוברט לו יון, רחל קלוש, אורי רם)

[2] ראה למשל,  רחל קלוש ויוברט לו יון, "הבית הלאומי והבית האישי: תפקיד השיכון הציבורי בעיצוב המרחב, תיאוריה ובקורת 16, (2000), עמ' 153-180, טובי פנסטר, זיכרון, שייכות ותכנון מרחבי בישראל, תיאוריה  ובקורת 30, (2007) עמ' 189-212


ב. מרכז הנגב לפיתוח אזורי [1]

מטרת המרכז שהוקם ב-1993, הוא "קידום יוזמות ועיצוב מדיניות לפיתוח חברתי כלכלי וסביבתי של הנגב". המרכז המשתייך למחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן גוריון היה פעיל בעיקר בשנות התשעים ובתחילת העשור הראשון של שנות האלפיים. הקף פעילותו ירד במחצית השנייה של העשור. חבר בולט בצוות המרכז – פרופ' אורן יפתחאל.

חלק מניירות העמדה שהוציא המכון (24 בסה"כ) הנם באוריינטציה פוסט ציונית מובהקת, כאשר תיאורית ה"אתנוקרטיה" מבית מדרשו של יפתחאל משמשת ככלי המרכזי לניתוח ולתיאור תהליכי ההתיישבות בפריפריה בכלל ובנגב בפרט. 


מתוך נייר עמדה מס' 24 (יוני 2003)

המאמר "מולדת ללא גבולות: על המרחבים הציוניים בזמר ובנוף", מאת אורן יפתחאל ובתיה רודד, בוחן כיצד מעוצבת תודעה מרחבית באמצעות שיח תרבותי-פוליטי. המאמר דן בתיאוריות מרחביות-חברתיות ודרכן מנתח את תהליך "הסוציאליזציה המרחבית", המקשר בין סוגי שיח וכוח לבין תהליכי שינוי גיאוגרפי קונקרטי. לאחר מכן בוחן המאמר את הבניית מושג ותחומי 'המולדת' של האומה הציונית, דרך זירת שיח מרכזית בישראל, והיא הזמר העברי. זירה זו משקפת ומעצבת את סולמות הערכים בחברה המתגבשת ומשתנה אל מול הגיאוגרפיה הדינאמית של המרחב הישראלי/פלסטיני.

המאמר פורש את ההתפתחות והשינוי בדימויי המולדת העולים בזמר, את משמעותם הגיאוגרפית, ואת השלכותיהם על עיצוב התרבות הפוליטית היהודית-ישראלית. שלוש נקודות עיקריות עולות: ראשית, הזמר משקף את הגמישות גיאוגרפית יוצאת הדופן של גבולות 'הארץ' ו'המולדת'. המולדת נעה לכל מקום בו מתיישב או לוחם היהודי. שנית, קיימת התעלמות כמעט מוחלטת מהפלסטינים תושבי הארץ. שלישית, קיים בזמר ובמסרים שבו מימד 'מנרמל' הנובע מהמופע היומיומי של שירה והשמעה במרחבים ציבוריים ופרטיים. אלה הופכים את הגיאוגרפיה ה-'מוגמשת' והמסולפת העולה מן השירים, למצב 'טבעי', נתון ורב-יופי.

באמצעים אלה סייע הזמר העברי לציונות לנכס את המרחב הישראלי/פלסטיני כמולדתו הבלעדית של העם היהודי, וכן כתשתית הגיאוגרפית למימוש הלאומיות היהודית. אך הלהט האתנו-לאומי של הזמר העברי החל לדעוך בשנות השבעים, וכיום עולים גם קולות אחרים, המדגישים מימדים כגון פרטיות, אנושיות, ודו-קיום. אלה אף מעניקים לעיתים נדירות 'פה' לערבי תושב הארץ ולחלום מולדתו. אך למרות השינוי, לא עולה עדיין בזמר העברי מחאה משמעותית או ערעור על הערכים המרכזיים של המעשה הציוני.

במידה מסוימת מהווה חוברת זו המשך לחוברת קודמת מטעם מרכז הנגב לפיתוח אזורי, נייר עבודה מס' 12, שכותרתה "אתנוקרטיה ועולמקומיות: גישות חדשות לחקר החברה והמרחב בישראל", והיא מציעה יישומים של תוכניות המחקר שהציבו בחוברת הקודמת אורן יפתחאל ואורי רם (אף כי החוברת הזו עומדת בפני עצמה). המחקרים שבחוברת זו נסתייעו בין השאר בתקציב מחקר שהוענק לצוות חוקרים באוניברסיטת בן גוריון שבראשו עומדים ד"ר אורי רם ופרופ' יהודה גרדוס, על-ידי משרד המדע, ותודתנו על כך.

נייר העמדה מס' 12  (מרץ 1999) אכן שזור בנימות פוסט ציוניות מובהקות:

אתנוקרטיה ו"עולמקומיות: גישות חדשות לחקר החברה והמרחב בישראל  - אורי רם ואורן יפתחאל


מתוך ההקדמה:

חקר החברה הישראלית היה מאופיין, עד לא מכבר, באחידות מחשבתית יחסית שבבסיסה הנחות היסוד של הזרם המרכזי במדעי החברה. השינויים החברתיים והפוליטיים בישראל נבחנו במסגרת דגמי-העל של מודרניזציה, פיתוח, והיטמעות. הגישה השלטת קיבלה באופן בלתי-בעייתי את אפיונה של ישראל כמדינה בעלת אוריינטציה מערבית, משטר ליברלי ותרבות דמוקרטית, הנמצאת בתהליך התפתחותי של צמיחה כלכלית, שילוב חברתי וקידמה תרבותית. קו מחשבה זה, שעדיין שורר באקדמיה ובתקשורת הישראלית, גם קיבל באופן בלתי-בעייתי, כהנחת מוצא ערכית, את  הגישה הציונית לחברה הישראלית, שייעדה כינון וביסוס מדינת-לאום יהודית בישראל/פלסטין. גישה זו השפיעה על הנושאים שנחקרו ונידונו, ועל אלה שהוצפנו והושתקו. כמובן שמידי פעם עלו קולות אחרים, אך הללו מצאו את עצמם מחוץ לשיח הנחשב לגיטימי.

(...) במאמר הראשון מנתח יפתחאל את התהליכים ההיסטוריים שהובילו לכינונו של משטר בישראל אותו הוא מכנה "אתנוקרטיה". משטר זה נועד להכשיר ולמסד את תהליך הייהוד של ישראל/פלסטין, תחת סממנים משטריים כעין-דמוקרטיים. המשטר האתנוקרטי כונן על ידי, ולמען, הקבוצה האתנית השלטת, והוביל להנהגה גוברת של "כללי משחק" אתניים בפוליטיקה ובמשטר, ולריבוד גובר למעמדות-אתניים הירארכיים.  יפתחאל מתמקד בהיבטים הגאוגרפיים -פוליטיים של תהליכים אלה, ורואה במשבר העמוק בו נמצאת החברה הישראלית השתקפות של סתירה שעלתה, בפעם הראשונה בתולדות הציונות, בין המטרות הכלכליות, לבין היעדים הטריטוריאליים-זהותיים של התנועה הלאומית היהודית. הראשונות מכתיבות כעת נסיגה מהשטחים הכבושים, בעוד השניים מעודדים את המשך תהליך ההתפשטות, ההתיישבות והייהוד. סתירה מבנית זו מקשה על תזוזה משמעותית לקראת פיוס אמיתי בין יהודים ופלסטינים, ולקראת סגירה של פערים אתניים-מעמדיים בחברה הישראלית. (...)

עבודותינו אינן נובעות יש מאין, והן בונות על הישגים של חוקרים ועמיתים רבים העוסקים בישראל/פלסטין. תודותינו נתונות לחוקרים שמעבודותיהם למדנו ושעימם אנו מצויים בשיג-ושיח מפרה ובמיוחד לידידינו שקראו חלקים מכתבי-היד שבחוברת והואילו להעיר הערות אשר שיפרו את המוצר המוגמר: דבי ברנשטיין, ניצה ברקוביץ, לב גרינברג, שרית הלמן, אלייה זורייק, יוסי יונה, אנדרה לוי, אלונה ניצן-שיפטן, ברברה סבירסקי, שלמה סבירסקי, סמי סמוחה, דני פילק, יואב פלד, ברוך קימרלינג, אדריאנה קמפ, דן רבינוביץ', הנרי רוזנפלד, זאב רוזנהאק, נדים רוחאנה, מיכאל שלו, אלה שוחט, גרשון שפיר, נאווה שרייבר וסאלים תמארי (כמעט כל החוקרים ברשימה הנ"ל הנם פוסט / אנטי ציוניים). האחריות על המאמרים חלה כמובן על כותביהם בלבד.






Back to "Ben-Gurion University"Send Response
Top Page
Your Responses
    1.  No substantive difference between
     From Shakespeare, Sent in 14-10-2010
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 160094688Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version