Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Ben-Gurion University
What went wrong in the Faculties of Humanities & Social Sciences?

IAM Special

Anthropologist Prof. Gideon M. Kressel of Ben-Gurion University answers:

What went wrong in the Faculties of Humanities & Social Sciences?

Academic researchers are people who attack their own hypotheses; they pose questions such as: “When I think about A thusly and about B thusly, am I not wrong?” They go into the laboratory or out for field research to collect data and then diagnose, classify and analyze them, in order to clarify what their findings say. In contrast, some “researchers” have entrenched themselves in institutes of higher learning but do not engage in corroborating their own ideas so much as in negating the findings of others.

Competing over the crown of wisdom, scientists are motivated to conduct in-depth research, to be more resolute about their hypotheses and more emphatic about their findings. The conventions in this competition usually start becoming slacker in academic institutions lacking in tradition, or those in which conventions and rules were challenged during a changing of the guard. Academic frameworks also become more flexible due to financial backers guided by the market and politics – mixed with self-serving considerations.

Classifying findings to help establish a partisan worldview and then defending the conceptual hypotheses are what is now making room for flag-waving on university campuses. Self-righteous idealists then feel comfortable addressing “heartless” others who are immersed in real work in order to classify them somewhere between reactionary and “progressive,” based on a partisan code. The ensuing disruption of academic activity’s two main components – instruction and research – is inevitable. And yet, consequently, the academic campus becomes a partisan arena with inappropriate tussles filling the agenda.

The elements of academia – its teachers, students and employees – need only to exit the campus gates in order to participate in partisan activity. After all, there is nothing wrong with belonging to a party and engaging in political activity in our country, provided that it take place outside frameworks unsuitable for such activity, such as the military, workplaces, educational institutions, and so forth.

In the absence of a tradition setting boundaries, people began unrestrainedly signaling objections and blowing trumpets of a blatantly partisan nature. Dr. Haim Gordon, for example, gained nationwide fame (30 years ago) when, from the university lectern, he called upon his students to kill Ariel Sharon, a political figure of whom he was not fond. The cultural relations on the young campus did not allow for student protests, and did not lead to the president, director-general or rector to express any reservations, but the national press reacted with disgust.

Jewish culture includes inward tongue-lashing, such as the additions to the Yom Kippur prayers: “For the sin which we committed against You…” as well as “We have been guilty, we have betrayed, we have stolen, we have spoken falsely…” and so on. This heritage is shared by secular Jews as well, who keep it in their hearts and are accustomed to the matter of inward tongue-lashing which involves a lot of show and no sacrifice; they present themselves as relinquishing public assets. Never their own private assets.

Ten years ago, our representative at an academic conference in London, Dr. Oren Yiftachel, openly criticized the Israeli state positions. Members of the audience, haters of the Jewish state, called out that he was also party to the sins, because otherwise he would have rebelled against the government, to bring it down forcibly; and he found himself apologizing for not having done enough. A cultural hero, and he couldn’t find anything to say but to express regret to his assailants. It wasn’t that he lacked courage, but that it was directed against his own roots.

My longtime friend Mr. Nuri al-Uqbi called me last summer to the Magistrate’s Court in Beersheba, to be present at the trial in which he was suing the Israel Lands Authority (ILA) to recognize his rights to the plot of land where his father’s tent was located. I support and defend Mr. al-Uqbi’s right to erect his house on the site where his father’s tent stood, but the course of the trial was a slap in the face. Prof. Ruth Kark of Hebrew University took the stand as a witness for the defendant, the ILA, and she rebuffed the categorical claims that Mr. al-Uqbi’s forebears supposedly dug the well and worked the lands around it. I myself am familiar with the well, surrounded by ancient clay pots. They indicate that neither al-Uqbi’s grandfather nor his great-grandfather were the ones to dig the well, but local residents many generations prior.

Talking with Nuri many years ago next to that ancient well, I counseled him against claiming that his grandfather’s grandfather allegedly dug the well. Prof. Yiftachel and his hired attorneys, conversely, asserted to the judge (Sarah Dovrat) that the land and the well on it have been the property of the al-Uqbi clan since antiquity. Unfortunately for Prof. Yiftachel, Prof. Kark is well-versed in the chapters of history recorded by travelers who visited the Negev in the 18th and 19th centuries, documenting the presence of tribes there. Expert geographers from the two universities showed up to testify on both sides of the case regarding the al-Uqbi clan’s land. I listened to some of the proceedings and again advised my friend to exercise his right to build a house where his father’s tent had stood, without taking part in the attempt to produce historical facts.

In Ben-Gurion University, staff members bonded together to fight against the state for neglecting the Bedouin sector (a valid claim) and filing a suit for recognition of the Bedouins’ ownership of the Negev (a baseless claim). The purity of their intentions should be clear from their clinging to the truth even at the expense of Israel’s national interests. The show is one of self-sacrifice to serve absolute justice, to the extent of disregarding ownership over the land according to Bedouin tradition. Hence the flag-waving rituals on campus are demonstrations for the sake of demonstrating, divorced from pure academic endeavor. But sacrificing the truth, even if out of aspirations to achieve social justice, is an offense against integrity. The link between moving up the academic ladder and taking part in political demonstrations was not long in coming. While the ladder of political combativeness proves more effective for getting staff members promoted than the purely academic ladder, where the main thing is delving into the material, the weak-minded get carried away along with the self-righteous.

Defying the state and the government ministries – which in long-ago days was a test of courage and has now become the high road at Ben-Gurion University, in view of a weak academic administration – has become the most lucrative norm.

The little cadre of political go-getters has swollen, to the detriment of pure academic specialization. The scholarly importance of some of the university departments has in any case plummeted since they started functioning as political parties. Since back in the 90s, the requisite daring for a “partisan preacher” on campus to challenge his colleagues who “care only about the actual teaching.” Politics turned on the main road to promotion. Nowadays, even defying the state doesn’t take any courage, perhaps because the state is not listening or making time for “nonsense,” or because their “square” colleagues simply swallow the insults, due to lack of time or interest to deal with arrogant, argumentative people; to quarrel or settle a score with someone who is obviously bored and looking for a stage for “social reparation,” even to the point of preaching for the boycott of Israeli colleagues from the stage of foreign universities.

Every so often, when I’m invited to lectures given at the university on subjects close to my fields of expertise, I come and sit in the audience. Sometimes after the lecture when time is allotted for questions, I raise my hand to make a comment or ask a question. For several years I haven’t been in any hurry to accept these invitations and show up, particularly not at places where the local partisan self-righteous act as bouncers. For years now, O. Yiftachel has been sitting down next to me, waiting for me to express myself or ask a question, so he can get an answer in instead of the speaker to whom my question is directed. From the time he became an associate professor and has been coming to university board meetings, it has sounded like he is handing out grades to the faculty members speaking there – who is regressive, who is progressive, etc. The in-house debate, meant to bear on professional and academic matters, is now given over to rulings on ideological positions such as, for instance, to whom the Negev belongs.

The Negev belongs to the Bedouins, claims that champion of culture, Oren Yiftachel.

פרופסור גדעון מ. קרסל, אנתרופולוג,  אוניברסיטת בן גוריון
    עונה לשאלה מה השתבש בפקולטות למדעי הרוח והחברה
חוקר אקדמי הוא זה התוקף את הנחות היסוד שלו עצמו; מציג הוא שאלות מעין
זו: --בחושבי על א' כך ועל ב' אחרת, האם אינני טועה?"  בא הוא למעבדה או
יוצא למחקר שדה כדי לאסוף אז לאבחן, אז למיין ולנתח נתונים, לברר מה
אומרים ממצאיו
לעומתו ישנם "חוקרים" שהשתרשו במוסדות להשכלה גבוהה ואינם עוסקים באמיתות
מושגיהם אלא בשלילת ממצאי זולתם. בחלל המדעים עומדת תחרות חוקרים על כתר 
החכמה, זו הממריצה להעמיק חקר, להוסיף תקיפות להנחות יסוד ומשמעות לממצאים.
התרופפות מוסכמות "המירוץ" חלה על פי רוב במוסדות אקדמיים חסרי מסורת או
בכאלה בהם חילוף משמרות התלווה בערעור מוסכמות וכללים.  מסגרות האקדמיה 
"מתגמשות" גם בשל גורמי מימון מונחי שוק ופוליטיקה, המתערבבים בהם משיקולי 
תועלת. סיווג ממצאים כתורמים לביסוס השקפת עולם מפלגתית אז מיגון על הנחות היסוד רעיוניות, הם 
המפנים עתה מקום להנפת דגלים בקמפוס האוניברסיטאי.
צדקנים אידאיים נוחים אז לטפל בזולתם "חסרי הלב" השקועים בעבודה
לגופה כדי למיינם בין ראקציונים לבין "פרוגרסיביים", לפי צופן מפלגתי.
שיבוש הפעילות האקדמית הוא אז בלתי נמנע וניכר
בשני רכיביה העקריים; הוראה ומחקר. עם זאת ומכך הופך הקמפוס האקדמי לזירה
מפלגתית אשר התנגחויות שלא במקומן באות למלא את סדר יומו.
גורמי האקדמיה, מוריה, תלמידיה ועובדיה צריכים רק לצאת משער הקמפוס כדי
השתתפות בפעילות מפלגתית.  הרי אין שום בעיה עם השתייכות ופעילות
פוליטית בארצנו, ובלבד שתתנהל מחוץ למסגרות שאינן מתאימות להכילה כגון 
הצבא, מקומות העבודה, מוסדות ההוראה וכו'.

באין מסורת מגבילה, ללא מעצור, באו אנשים לאותת מחאה, לחצרץ תרועות
שמאופי מפלגתי בוטה. ד"ר חיים גורדון, לדוגמא, זכה (לפני כ-30 שנה) לפרסום 
ארצי כאשר קרא לתלמידיו, מבימת הקתדרה, להרוג את אריאל שרון, אישיות פוליטית שלא
הייתה חביבה עליו.
תרבות היחסים בקמפוס הצעיר לא איפשרה מחאת סטודנטים, ולא הביאה להסתייגות
ה-נ.מ.ר. (נשיא/מנכ"ל/רקטור), אולם העיתונות הארצית הגיבה בסלידה.
עניין של תרבות יהודית היא ההשתלחות פנימה. תוספת לנוסח תפילות יום כיפור
מעין: "על חטא שחטאנו לפניך - -", כן גם: "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דברנו
דופי, - -" וכו'. מורשת היא שלא פסה מראש יהודים חילונים, הנוצרים בליבם 
ומתרגלים עניין ההשתלחות פנימה שיש בה ראווה ואין בה הקרבה; מציגים הם עצמם 
כמוותרים על נכסים ציבוריים. לעולם לא על נכס פרטי שלהם.
נציגנו לכנס אקדמי בלונדון, ד"ר אורן יפתחאל, ניצב לפני כעשור שנים קבל
עם וגידף את מדיניות ישראל. קראו לו שומעיו בקהל, שונאי מדינת היהודים כי 
שותף הוא לחטא, כי אחרת, עליו למרוד בממשלתו להסירה בכוח, ונמצא מצטדק על כך שאינו 
עושה די.
גיבור תרבות ולא מצא מילים אלא של התנצלות מול תוקפיו. תעוזתו לא שהיתה 
בלתי מספקת אלא מוכוונות אל כור מחצבתו.
ידידי משנים רבות מר נורי אל-עוקבי קרא לי בקיץ החולף להיווכח בבית משפט
השלום בבאר שבע, להיווכח במשפט שניהל מול מנהל מקרקעי ישראל בתביעה 
שיכירו בזכותו על חלקת הקרקע עליה ניצב פעם אוהל אביו. תומך אני ומגבה את זכות מר אל-עוקבי 
להקים את ביתו במקום בו עמד אוהל אביו, ברם מהלך המשפט טפח על פני. על 
דוכן העדים ניצבה פרופסור רות קרק מהאוניברסיטה העברית, עדת הנתבע, מינהל מקרקעי ישראל, 
והדפה את טענות הקטגור כביכול סבותיו של מר אל-עוקבי חפרו את הבאר ועיבדו 
את קרקעות על סביבותיה. מכיר אני את הבאר שסביבה חרסים עתיקי יומין. משמע, 
לא סבו ולא סב-סבו של נורי הם שחפרוה אלא תושבי המקום בני דורות קדומים מאוד.
בשיחות בינינו, כבר לפני שנים רבות יעצתי לנורי ליד הבאר העתיקה הזאת, לבל
יטען כביכול סב-סבו הוא שחפרה. לא-כן פרופסור יפתחאל ועורך הדין ששכרו,
שטענו בפני השופטת (שרה דוברת) כי הנחלה והבאר שבה הם רכוש שבט אל עקבי 
מקדמת דנה. פרקי ההיסטוריה שרשמו נוסעים, מי שביקרו בנגב במאות ה-18 וה-19 
ותיעדו נוכחות שבטים כאן שונן היטב ע"י פרופסור קרק, לצער סוללת פרופסור יפתחאל. 
גאוגראפים מומחים משתי האוניברסיטאות ניצבו משני צידי המיתרס בסוגיית קרקע 
שבט אל-עוקבי. הקשבתי למקצת הדברים ויעצתי לידידי לעמוד על זכותו להקים 
בית במקום בו חנה-ניצב אוהל אביו, מבלי לקחת חלק במסע לייצור עובדות הסטוריות.
באוניברסיטת בן גוריון נקשרו אנשי סגל כדי להציב קאדר הנלחם נגד שירות 
המדינה, על ההזנחה במגזר הבדווי (טענה תקיפה) ובתביעה כי יכיר בבעלות הבדווים על הנגב 
(טענה חסרת תוקף). כתר טוהר הכוונות אמור להסתבר מאליו מדבקותם באמת ולו 
על חשבון אינטרס הלאום הישראלי. ההצגה היא של הקרבה עצמית בשירות של צדק
מוחלט. כדי כך שמסירים הם עניין במרכיבי סוגיות הבעלות על הקרקע, זו שעל פי
המסורת הבדווית. טכסי הנפת דגלים בקמפוס באה אפוא כמיפגן לעצמו, בנפרד
מהמאמץ אקדמי גרידא. אלא שהקרבת האמת ולו משאיפה להגיע לצדק חברתי פוגמת 
בתעודה של יושר. הקישור בין קידום בסולם האקדמי לבין נטילת חלק במפגן פוליטי זה 
לא איחר להגיע. מעת שמסלול הלוחמנות הפוליטית מסתבר כיעיל לקידום הסגל מהמסלול 
האקדמי גרידא, שבו ההעמקה בחומר היא עיקר, סוחף הוא חלשי-דעת לעבר צד 
התרסה כלפי המדינה ומשרדי ממשלה שבימים רחוקים היתה מבחן אומץ, צולחת עתה
כדרך מלך באוניברסיטת בן גוריון. נוכח מינהל אקדמי רופס הפכה היא לנורמה 
קאדר העסקנות הקטן הלך ותפח על חשבון ההתמחות האקדמית גרידא. חשיבותן 
האקדמית של מקצת מחלקות האוניברסיטה צנחה ממילא מעת שמתפקדות הן כמפלגות.  
התעוזה שנדרשה לו ל"דרשן המפלגתי" בקמפוס עוד בשנות ה90-, בקוראו תיגר על עמיתיו "שאכפת
להם רק עצם תלמודם", היה למסלול של קידום. כיום, גם ההתרסה מול שירות
המדינה שוב אינה מחייבת אומץ. אולי מכיוון שאנשי שירות המדינה אינם
מקשיבים או מתפנים ל"שטויות" ומכיוון שקולאגים "מרובעים", בולעים את
עלבונם, מחוסר פנאי או עניין להתעסק עם ווכחנים זחוחים; להתקוטט או 
להתחשבן עם איש מהם הניכר כמשועמם, המחפש לו במה של "מתקן חברתי", אף 
להטיף להחרמת עמיתים ישראלים מעל במות אוניברסיטאיות בחו"ל.
מידי פעם כשאני מוזמן להרצאות בנושאים הקרובים לשטחי התמחותי הנישאות
באוניברסיטה הריני מגיע. יושב  בקהל. יש ולאחר ההרצאה כשניתן זמן לשאלות
גם אני מרים את ידי להשיג על הנידון או להציג שאלה. מזה שנים אחדות שוב
אינני ממהר להיענות להזמנות ולהופיע, בפרט לא למעמדים בהם צדקני המפלגתיות
המקומית משחקים כשומרי הסף. במשך מספר שנים א. יפתחאל מתיישב לצידי בהמתנה
שאתבטא. שאציג שאלה כדי שיספיק לענות לי במקום המרצה אליו הוכוונה שאלתי.
מעת שהיה לפרופסור-חבר ומגיע לישיבות הסנאט נשמע הוא מחלק ציונים למתבטאים 
שם, מי מהם רגרסיבי ומי פרוגרסיבי וכו'. הדיון הפנימי שנועד להיסוב על ענייני
מקצוע מועתק עתה לביטוי עמדות רעיוניות, כמו למשל, למי שייך הנגב.
הנגב שייך לבדווים טוען גבור התרבות אורן יפתחאל

Back to "Ben-Gurion University"Send Response
Top Page
Your Responses
    1.  Who destroyed standards at BGU?
     From yirmi, Sent in 19-12-2010
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 255604889Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version