Watch video

http://www.rnw.nl/english/article/great-book-robbery

'The great book robbery'

Published on : 27 December 2010 - 12:36pm

The Israeli army’s "looting" of books belonging to Palestinian intellectuals is the subject of a documentary being made by Dutch-Israeli film maker Benny Brunner. He claims as many as 30,000 Arabic books and manuscripts, some of them rare and valuable, ended up in Israel’s National Library after the 1948 war.

Brunner’s interest in the story was sparked by an article written by young Israeli academic Gish Amit who stumbled across books while researching his Ph.D. According to Mr Amit, the library "collected" the books from the private collections of Palestinians who fled or were expelled from their homes in 1948.

Benny Brunner is now recreating what he calls the "looting" of the books in a documentary, The Great Book Robbery. He hopes eventually to locate the original owners of the books. One witness he has spoken to is Nasser Eldin Al Nashashibi, a member of a well-known family of intellectuals in Jerusalem, who was in his 20s in 1948:

"Our books were stolen from my house here. They were looted by Jews. I saw that with my own eyes".

Collected
According to Brunner, employees of the National Library coordinated with the Israeli military, moving in after Palestinians had been evicted by force from their homes. Sometimes, he says, books were collected while the fighting was still going on.

Israel’s National Library denies the charge of looting. Spokesperson Oren Weinberg says in a written statement that the library is only managing the books on behalf of the abandoned property department of the Israeli ministry of finance.

In a brief response, a finance ministry official has confirmed that the library manages the collection. According to the ministry, however, the books were collected in 1948 by a third party, the University of Haifa. Under what circumstances the books were collected or how they became the property of the ministry is not made clear. The original owners of the books are said to be unknown.

Witnesses
Brunner has discovered witnesses on both the Palestinian and the Israeli sides, including one person who worked on the indexing process. Aziz Shehadah, an Arab-Israeli lawyer from Nazareth, was a student at the Hebrew University in the 1960s and worked part-time at the National Library. "Some were rare old Arabic books on Islam,” he says. “Everyone knew they came from Arab towns, some were even still in sacks".

Signs of Ownership
Brunner says that many of the people he tracked down were involved in what happened to the books but refused to meet him or be filmed for the docum;entary. One former library employee even “reacted very aggressively and it turned out that he was in charge of the indexing process".

Others were more cooperative, and one former worker described how library employees removed signs of Arab ownership from most of the books. That, says Brunner, “explains why only 6,000 books are registered as abandoned property, while original docum'ents mention 30,000".

In another twist, Brunner discovered a Palestinian-Israeli who bought books in the 1960s from the custodian of the abandoned property only to find out they belonged to a friend who had moved to Lebanon. "When books did not interest the library, like school books, they sold them again. Imagine selling stolen property to the people you stole it from!"

Campaign
Together with Dutch Green Left MP Arjan El Fassed, who is of Palestinian descent, Brunner has launched an online campaign to locate people who were either directly involved, or heard about events from parents and grandparents. This information will be used in the docum'entary.

==============================================================

Amit Gish on Iranian media

Translated by google

http://www.teribon.org/archives/21251

Now more than five decades of occupation of Palestinian territory and the general belief passes the unique tragedy in the confiscation of water and soil of this land knows, but causing a clear consensus Zvayhay dark and unknown, but this momentous event: the period of Israeli PhD student named Gish Amit during research among some old docum'ents of government, the Sindhi deal in which the name of the "Books" and the necessity of "collection" had come between them.

This spark led to the start of an independent and popular cultural project called "grand theft Book» (The Great Book Robbery) was. Meanwhile it became clear that the investigation in 1948 and during the war, Arabic - Israel, 30.000 of the best books of old manuscripts can not be priced and belonging to Palestinian residents of Jerusalem, the city has been shaped by the government of newly built and of course Sazmandhyshdh illegitimate Israel has been looted. The "collected" by the National Library of Israel, "an important cultural institution of the Zionist movement has been management. Also, other books cover 30.000 Palestinians in Haifa and preach "collection" has been.

Currently, about 6.000 volumes of books on the shelves Ghartshdh Israel's national library is available as a fossil military empire is held in China and tagged with AP (Abandoned Property) has been classified.One of the docume'nts in the month of March 1948 has left, the list of dozens of Ktabkhanhhayshan Avrshlymyha that there has been looting. This docum.ent can be as Palestinian elite who's who at the time into account.

Joint cultural project "Grand Book" has two main parts: making a docume.ntary for the international production and distribution is a website for a multichannel information and communicate with those interested to work with this project.Docum.entary "Grand Book" in two versions 60 and 90 minutes and directed byBenny Brunner an Israeli filmmaker - Dutch is in progress.

For years Prvpagnday Zionist and Israeli Palestinians as "a nation without culture" has been introduced.However, most of the state of Israel knows that the Palestinians left their duty in this country to the human and civil. The study of culture or remind Palestinians are banned from their past, their cultural and historical memory as a weapon is considered dangerous should be banned and control.

Wherever you are, the occupied Palestinian territories or abroad, Christian or Muslim or Jew, if you are concerned with the condition if the Palestinian culture in the head, you can get working on this project. If you have a friend or relative about the robbery incident in Ktabkhanhshan is located, or ideas you have around this issue, with the project implementers

The original Iranian posting

http://www.teribon.org/archives/21251

اکنون بیش از پنج دهه از اشغال سرزمین فلسطین می‌گذرد و باور عمومی این فاجعه را منحصر در غصب آب و خاک این دیار می‌‌‌داند، اما یک اتفاق باعث روشن‌ شدن زوایه‌ای تاریک و ناشناخته ولی خطیر از این واقعه شد: یک دانشجوی‌ اسرائیلی دورهٔ PhD به نام Gish Amit حین تحقیق در میان بعضی از اسناد قدیمی حکومتی، به سندی برخورد که در آن نامی از «کتاب‌ها» و ضرورت «جمع‌آوری» آن‌ها به میان آمده بود.

این جرقه، منجر به آغاز یک پروژه‌ٔ فرهنگی مستقل و مردمی به نام‌ «سرقت بزرگ کتاب» (The Great Book Robbery) شد. در اثنای تحقیقات مشخص شد که در سال ۱۹۴۸ و در خلال جنگ عربی-اسرائیلی، ۳۰٫۰۰۰ جلد کتاب از به‌ترین نسخه‌های خطی قدیمی که قابل قیمت‌گذاری نیست و متعلق به ساکنان فلسطینی شهر اورشلیم بوده است، به شکل سازمان‌دهی‌شده توسط دولت جدیدالتأسیس و البته نامشروع اسرائیل غارت شده است. این «جمع‌آوری» توسط «کتاب‌خانه‌ٔ ملی اسرائیل» که یک نهاد مهم فرهنگی در نهضت صهیونیستی است مدیریت شده است. هم‌چنین، ۳۰٫۰۰۰ جلد دیگر از کتا‌ب‌های فلسطینیان در حیفا و جفا «جمع‌آوری» شده است.

در حال حاضر، حدود ۶٫۰۰۰ جلد از این کتاب‌های غارت‌شده در قفسه‌های کتاب‌خانه‌ٔ ملی اسرائیل قابل دست‌رسی است که هم‌چون ارتش فسیلی امپراطوری چین نگه‌داری می‌شود و با برچسب AP (مالکیت متروکه) طبقه‌بندی شده است. در یکی از اسناد که از ماه مارس ۱۹۴۸ به جا مانده است، فهرست ده‌ها تن از اورشلیمی‌ها که کتاب‌خانه‌هایشان غارت شده است وجود دارد. این سند را می‌توان به عنوان فهرست رجال نخبه‌ٔ فلسطینی در آن زمان به حساب آورد.

پروژه‌ٔ فرهنگی مشترک «سرقت بزرگ کتاب» دو بخش عمده دارد: ساخت یک فیلم مستند که به صورت بین‌المللی تهیه و توزیع می‌شود و یک وب‌سایت که مجرایی برای اطلاع‌رسانی و برقراری ارتباط با علاقه‌مندان به هم‌کاری با این پروژه است. فیلم مستند «سرقت بزرگ کتاب» در دو نسخه‌ٔ ۶۰ و ۹۰ دقیقه‌ای و به کارگردانی Benny Brunner که یک فیلم‌ساز اسرائیلی-هلندی است در حال پیش‌رفت است.

سال‌هاست که پروپاگندای صهیونیستی و اسرائیلی، فلسطینیان را به عنوان «ملتی بدون فرهنگ» معرفی کرده است. حال، دولت غالب اسرائیل بر خود واجب می‌داند که فلسطینیان باقی‌مانده در این سرزمین را انسانی و شهروندی کند. این فلسطینیان از مطالعهٔ فرهنگ یا یادآوری گذشته‌ٔ خود منع شده‌اند، حافظهٔ فرهنگی و تاریخی آن‌ها هم‌چون سلاحی خطرناک تلقی می‌شود که بایستی توقیف و کنترل شود.

در هر کجای دنیا که هستید، سرزمین‌های اشغالی فلسطین یا خارج از آن، مسیحی یا مسلمان یا یهودی اگر هستید، اگر دغدغهٔ این عارضهٔ فرهنگی فلسطینی را در سر دارید، می‌توانید در اجرای این پروژه هم‌کاری کنید. اگر دوستان یا اقوامی دارید که کتاب‌خانه‌شان در این حادثه مورد دست‌برد واقع شده است، یا ایده‌ها و نظراتی حول این موضوع دارید، با مجریان این پروژه در میان بگذارید.

تیزر تریلر فیلم «سرقت بزرگ کتاب» را می‌توانید از این‌جا مشاهده کنید.

===============================================================

http://www.jerusalemquarterly.org/ViewArticle.aspx?id=36

 

The Jerusalem Quarterly - Winter 2008, Issue 33

 

 

Ownerless Objects? The story of the books Palestinians left behind in 1948

Gish Amit

 

 
“The Jewish National and University Library has gathered tens of thousands of abandoned books during the war. We thank the people of the army for the love and understanding they have shown towards this undertaking.”
–National Library News, June 1949 Between May 1948 and the end of February 1949, in the course of the 1948 war, 1 the staff of the Jewish National and University Library at Hebrew University collectedsome 30,000 books, manuscripts andnewspapers that were left behind by thePalestinian residents of western Jerusalem.1 About 6,000 of those books were then ‘loaned’ to the National Library’s Eastern Studies department.2 Furthermore, in 1948 and the following years, the employeesof the Custodian of Absentee Property gathered some 40,000-50,000 books fromthe cities of Jaffa, Haifa, Tiberias, Nazareth and other places. Most of these books –largely textbooks found in the schools and warehouses of the British mandate – were later resold to Arab schools. Some 450 were handed over in 1954 to theA National Library’s Eastern Studies Department. Around 26,000 books suffered a worse fate: in 1957, it was decided that they were “unsuitable for use in Arab schools in Israel, [because] some of them contained inciting materials against the State, and thereforetheir distribution or selling might cause damage to the State”3. These texts were sold as paper waste. 
This untold story of the fate of Palestinian ‘abandoned’ books clearly demonstrates how occupation and colonization is not limited to the taking over of physical space.Rather, it achieves its fulfilment by occupying cultural space as well, and by turning the cultural artefacts of the victims into ownerless objects with no past. Israel’s collection of Palestinians’ books marks the transformation of a lively and dynamic Palestinian culture into museum artefacts. Thus, Palestinian’ books were placed within the shrine of Israeli libraries, fossilized on the shelves – accessible and at the same time completely lifeless.2 
Two central issues will be discussed in this essay. First, it will retrace the months during which the staff of the National Library followed in the wake of the soldiers, moving from house to house in search of books and intellectual assets that had beenleft behind when thousands of Palestinians fled their homes. The second issue to be discussed is the conflicted handling of these books – their sorting and classification –in the years to come. 
An image guides my investigation, an image that is by no means fictional. Zionistfighters march along, followed closely by the librarians of the National Library whoare gathering up the books from all the houses of the neighbourhoods of westernJerusalem – Katamon, Musrara, Talbiya, Bakaa, the German Colony. The soldiers take over the houses, ‘mop up’ the area, eradicate resistance and secure the roads, while the librarians, some of whom are serving in the standing army and others who are‘civilians’ (exempt due to their age or because their work was considered essential), assemble the cultural and intellectual assets. The librarians emerge from a seemingly marginal role allotted to them by history, to become part of creating the state’s story. The work of librarians is facilitated by military action – thus, we have the above-citedletters of gratitude from library officials to the army and the Custodian of Absentee Property, whose cooperation was crucial. 
Simultaneously, and even as the project was underway, I imagine the first seeds of hesitation, pangs of conscience and misgivings begin to sprout: are the books ours?What should we do with them?Are we, the employees of the National Library, looting the books or only keeping them safe temporarily? If we were to return the books totheir rightful owners, how much should we charge for our efforts? 
But in the midst of war, these hesitations do not affect the enthusiasm and efficiency of the library staff in carrying out their mission, or their belief that they are engaged in acts of salvation. And indeed, we must ask: would these books have been preserved had it not been for the vigorous efforts of these clerks, most of whom were only new immigrants from central Europe? 
The second issue I wish to explore is the library’s conflicted handling of these books: on the one hand, facilitating a systematic and ongoing separation between the booksand their owners by sorting and cataloguing them into the ‘property’ of the library and, on the other hand (in a seemingly opposing mindset) keeping the books togetherin the National Library’s storerooms marked by a special signature. In the 1950s, the collected books were marked by the names of their owners whenever possible. In the1960s, however, the cataloguing system was dramatically altered, erasing the names of the owners and replacing them with a new signature, “AP” (“Abandoned Property”).This was a significant change: the books’ connection to their owners was severed, but the new signature prevented the books from becoming an integral part of the library’s collections – defacto preserving the Palestinian memory. 
Confronting the Past, Silencing Culture 
Between December 1947 and September 1949, some 670,000 to 760,000 Palestiniansfled or were expelled from the towns and over 500 villages occupied by the Jewsduring the 1948 war. In recent years, following the declassification of most official political docu;ments of the State of Israel, disclosure of private docu'ments, andthe consolidation of a new critical consciousness, much has been written in Israel about the war’s catastrophic outcome for the defeated. The works of historians and sociologists, including Avi Shlaim, Ilan Pappe, Benny Morris, Idit Zartal, and Baruch Kimmerling, have contributed significantly to this subject by confrontingand exploring the past. We know much more today about the refugees and the way in which the State of Israel prevented them from returning to their homes. We even know much about the scope of the refugees’ assets, property, land and factories that were looted, expropriated and sold, initially to the army and later to the highest bidder.4 However, little research has been done on the tragic implications of the war for Palestinian culture. This limited attention to the destruction of Palestinian culture is, interestingly enough, common to both Israeli and Palestinian discourse. 
On 30 April, 1948, renowned educator and Christian Arab writer Khalil Sakakini fled his home in the Katamon neighbourhood in Jerusalem one day after theneighbourhood was taken over by Haganah forces. His diaries, which have beenpartly translated into Hebrew, reveal to Israeli readers a fairly broad picture of life in Palestine, beginning with the optimism of the 1920s and ending with the miseries of war and exile in Egypt, where Sakakini died in 1961. In his escape from Jerusalem,Sakakini left behind not only his house and furniture (the grand piano, electricrefrigerator, liquor cabinet and narghilah), but also his books, to which, two monthsafter he had settled in Cairo, Sakakini bade farewell with emotion and pathos: 
Farewell, my library! Farewell, the house of wisdom, the abode of philosophers, a house and witness for literature! How many sleepless nights I spent there, reading and writing, the night is silent and the people asleep… goodbye, my books!... I know not what has become ofyou after weleft: Were you looted? Burnt? Have you been ceremonially transferred to a private or public library? Did you end up on the shelves of grocery stores with your pages used to wrap onions?5 
We now know what became of that library: Tom Segev, who made Sakakini one of the protagonists of his book on Palestine during the British Mandate, notes in a footnotewhat he learned from Sakakini’s daughter, Hala, who in the summer of 1967 visited the Jewish National and University Library with her sister and discovered there herfather’s books scrawled with his handwritten notes.6 



Palestinian Books: Collection and ‘Guardianship’ 
On 10 and 16 June, 1948, the first two letters were written that specifically referredto the gathering of Arab books. The first is a letter sent by Hebrew University administrator David Senator to the Jewish Agency’s directorate for “urgent discussion” at the “appropriate Israeli government ministry”. A memo written by Kurt Warman, director of the National Library, and entitled “on the urgent need for a central custodian authority for handling the matter of public and private abandoned books andlibraries” was attached to Senator’s letter. In the memo, Warman implores the Israeli government to grant the National Library the status of: 
a central certified authority, whose task would be to handle the issue of abandoned libraries, whether private or public… [Because] in our opinion, the National Library is the most suitable institution for reception and guardianship of the aforementioned books. The National Library has the means to see that the books are properly preserved, and to return them to their rightful owners, should such come forward.7 
The second docum;ent, dated 16 June, is a short eight-line letter written by Yisaschar Yoel, Warman’s deputy. The letter, which is a report on the National Library’s condition, concludes with the following words: “Our book collecting project reachedthe Musrara neighbourhood yesterday.”8 How can we interpret these two doc'uments,the first a measured administrative argument for authority and guardianship to 
preserve Palestinian books, the second a brief sentence from the ‘field’ where the books are being acquired, the formerly Palestinian neighbourhood of Musrara, near the walls of Jerusalem’s Old City. 
I find these documents odd and unexpected.9 What is meant by Warman’s memo, which throws us immediately into the deep water of the issue of ownership? And what lies behind Yoel’s ten words mentioning the collection of books so incidentally, apropos other things? At this moment I think of the limitations of this research, and perhaps – if I am not overreaching – of the boundaries limiting the work ofthe historian: her dependency on docum.ents, and all the docu'ments that she doesnot succeed in finding (due to inability or overflowing archives or simply missingwhat one is seeking). I once again ponder Yoel’s ten words: I am entranced by their simplicity and openness, by the straightforward manner in which they lay before usthis historical event, in an almost naïve gesture. At the same time, I cannot but feel troubled by the events, words and actions that lay behind them.10 What are the books in question? Who does the word “our” refer to? Who are the collectors? And where did they collect books on the previous day? 
It is necessary to read many more documents before we can answer these questions,decipher them, and realize that these words characterize the entire affair of the ‘collection’ of Palestinians’ books: a constant and ongoing movement between exposure and concealment, between explicit statements and vague, almost alienatedgeneral rhetoric, which naturally plays a political role. 



Owners on the Margins: The Question of Return 
Warman’s memo explicitly mentions custodianship, not ownership. Between May and the beginning of August 1948, the official treatment of the books was one of restraint. In all the letters, reports and memos from this period, the staff of the National Library reiterates the stance that the Palestinians’ books have been entrusted to the Library for indefinite guardianship. In all of these docu;ments there appear, if only in the margins, legal owners who may one day return. I believe it would be wrong to claim that thebooks’ owners were the primary concern of the National Library’s employees although they may have believed that the books would one day be returned. This may explain why the Library’s eagerness to receive the books has not yet taken on an overtly possessive shape. 
Here is where the work of interpretation is essential, but also where the act ofinterpretation becomes so charged. Some would consider Dr. Warman’s appeal to the Custodian a testimony of his careful treatment of the books and his sincere efforts to ensure the property’s safety and preservation. I, on the other hand, am inclined to read these words – with their urgent claim for ownership only two weeks after the collection project had begun – as revealing a man indifferent to the implications and context of his actions. Where others may see restraint, I mostly find an efficient, disturbingly cold professionalism. And even if we assume for a moment that Warman, a product of German education and 19th-century positivism, yearned for the “good order of things”, doesn’t this desire itself prompt an uneasy feeling? Furthermore, Warman’s stated objective was to prevent chaos in the collection of books. There is, of course, much logic to Warman’s demand that one authority should be appointed to handle, sort and distribute the books, and it was not unlikely that this authority shouldbe his own. He himself notes: 
The National Library possesses the mechanism most capable of handling all the problems, which are many and very often complicated, having to do with these books… [and it also possesses] the biggest catalogue in the country which makes the bibliographical identification and processing of the books easier.11 
He adds that, as the books are in Arabic, “the National Library employs the most experienced expert librarians for this sort of literature, as well. In passing, Warman also mentions: 
The absence of an official authority recognized by the civilian and military leadership has significantly obstructed and is still obstructing the rescuing of the books. Among the many difficulties that stand in our way, there should be mentioned theinappropriate phenomenon ofcompetition between different public institutions over the find. 
Remarkable in this last sentence is not only its rhetoric, which turns the act ofconfiscation into an act of ‘rescuing’ and the books themselves into a ‘find’, but also the matter at hand. It is clear there was a struggle between various institutionsseeking to obtain the books, as well as greed among these institutions (some onlyrecently founded) and impatience with the appropriation and distribution of the books.Warman’s appeal “of the most pressing urgency” may have been born, in fact, from his interest in the prestige of the National Library in a competition with other libraries andgovernment offices, as well as his own ambitions and professional career. 
This docum;ent seems to point to some of the book affair’s most obvious characteristics: a mixture of arrogance, greed and indifference hidden under the guise of professionalism; the inseparable combination of occupation and passion foracquiring possessions; a fear of losing books; but also a banality of action, where theextraordinary becomes an ordinary matter of administration. 

A Safe Place for ‘Magnificent Arab Libraries’ 
In July 1948, western Jerusalem was under Jewish control and of the thousands ofPalestinian residents of the western city, only about 750 non-Jews remained in the area, mostly non-Arabs.12 The issue of looting and robbery by the conquering armywas discussed by the Jewish public. Al-Hamishmar newspaper reported the conquestof the village of Malha, its reporters denouncing increasing looting and robberies. At the beginning of the month, the paper reported a new law, the “Emergency Regulations (Absentees’ Property)”, which obligated registration of absentees’ assets, noting that “finally, the police chiefs and city leaders have waged a war on the looting and robbery… Katzin Sofer, the head of the Jerusalem Police, has announced that great efforts are being carried out to find those responsible for the pillaging in the occupied territories in Jerusalem; those efforts have already yielded some initial results.”13 
On 26 July, we find a letter to Dr. Warman, the head of the National Library, by an unknown writer: 
According to my estimates, 12,000 books or more have been collected sofar. A large portion of the libraries of Arab writers and scholars is now in a safe place. Severalbags ofmanuscripts, whose value has not been evaluated yet, are also in our hands. Most of the books come from Katamon, but we have also reached the German Colony and Musrara. We found some magnificent Arab libraries in Musrara. We also removed from Musrara part of the Swedish School’s library. The winds have not yet quieted in this area, but I hope we can continue there in the coming days. After Dr. Unger complained to me that we have not tried hard enough to save medical libraries, I took out in the recent days the library of the health department in the German Colony. The IsraeliGovernment’s Jerusalem Health Department was quick to claim it, but we are in negotiations and I hope we can reach an agreement… several days ago, the university allotted for this action 2-3 of its workers. This has improved the productivity of the project which until now has been in the hands of only three people: Goldman, Eliyahu and myself. And even those did not do it daily, but in intervals. We received a room at Bergman’s house, and also discovered a small storeroom in Itingon’s house. These two rooms have solved the problem of space for now.14 
This letter provides us with some important details: it notes the number of books that have been collected in the first three months of the city’s western occupation; it specifies the neighbourhoods from which the books have been taken; and it discloses that books were not only taken from private houses, but also from public institutions, in this case the Christian Arab School in the Katamon neighbourhood. In addition, the letter implies disagreements between the librarians as to which books should be collected, and also indicates the government’s eagerness to grab the plunder despite issues of ownership. 
Two other things seem worthy of mention. First, here we are witnessing a moment that strikingly illustrates the way in which one culture emerges from the ashes of another; the ruin of Palestinian culture is the birth moment of a new Israeli consciousness based not only on erasing the Palestinians’ presence, but also on erasing their culture. Once the culture is erased, one can claim that it never existed – there is nothing to contradictor refute this conception.15 Second, this letter not only underscores the act of takeover, but also its rhetoric: the books, which have been scattered everywhere, have finallycome to rest in a safe place. 



Processing Arab Books: A Right and a Service Rendered 
At about the same time that this letter was sent to Dr. Warman (perhaps a bit earlier) the head of the Eastern Sciences Department at the National Library, Dr. Strauss, published a memo entitled, “Processing the Arab books from the occupied territories”. It was Strauss’ responsibility to receive the books, catalogue them and store them. His words attest both to his excitement at the growing influx of books, as well as to hisresulting confusion and distress. It was a time of complete and total chaos; he found itdifficult to handle the thousands of books and sort them properly, and his requests for help and more assistants have thus far been denied. In addition, the National Libraryhad been forced to relocate from the Wolfson Building on the Mount Scopus campus to the Terra Sancta Building in western Jerusalem. The first part of the document reads: 
Since the National Library was granted the right to collect abandoned libraries in the occupied territories and began a comprehensive operation in Jerusalem’s Arab neighbourhood, nearly 9,000 books have been assembled. The number of books that were brought to the library in this way is greater than the number of Arabic books that have been collected by us throughout the years ofthisinstitution’s existence. And not only this, but also among the books that have been found in the occupied territories there is a substantial number of books that have not been in our possession before, and many newspapers (nicely bound) that are not in the National Library’s archive. Seeing that when approaching this task we have before our eyes the possibility of receiving some of the books as a fee for our services, indeed we have been given the opportunity to expand our collections considerably. However, in order to take advantage of this opportunity, we must invest much work in arranging and processing the books, which are in the meantime packed in sacks. Since the rules that would apply to these books have not been set yet, it is fitting that lists are compiled in a manner that would make it easier to reach an agreement in case the books are returned to their previous owners. For the authorities (the Israeli government and military governors) we shall provide lists that include the name of the author and 
of the book alone, and for the libraries’ owners also there is no need to go into more detail. Taking into account that our work is currently not being carried out in the National Library itself, and since it is possible that the books will once again be placed in crates and carried to Mount Scopus, it would be advisable to mark each book with the same number that would appear on the lists… in order to make it easier to select the books we are to receive as a fee for our services – if such an arrangement is agreed upon – the list should be divided according to the subjects the books belong to, 
16
such as old and modern literature, humanities, sciences, etc.
The expression “The National Library has been granted the right” is very important,because it indicates that the collection of books has been carried out with official and military permission. It is also important because of its sanctimonious tone,which bleaches the sin by turning the library into a passive body. However, I want to concentrate on what I feel is the most important concept in this letter, the term “fee for services rendered”. How are we to understand it? Is this a spectacular display ofsophisticated apologetics, the rhetorical trick of an administrator conscious of the facthe is writing an official, perhaps even public, docu;ment and who is therefore trying to conceal his eagerness to adopt the books under the cloak of future distributionarrangements? Alternately, is it possible that Strauss honestly believed that the National Library had performed an act of grace and salvation, and therefore deserveda reward for its efforts? Either way, it is clear that Strauss, like his colleagues, recognized the value of the books, coveted them, and had no intention of giving themup easily. If we have any doubts, the following sentences in the memo make this clear: 
If a substantial number of these books is given to the National Library, we would be able to dramatically expand our research opportunities. Doubtless, we have first to bring into the National Library those books that are not currentlyin our possession. As for the other books, we are mainlyinterested in classical literature publications… examining the books that have come into our hands therefore requires library processing with exact awareness of our needs, and it should be noted that in this aspect, the Eastern Department at the National Library far surpasses similar institutions in the rest of the Near East countries that, although they are wealthy in books, are not adequately organized and do not allow the reader and the researcher the kind of work that can be done here.17 
The conditional that appears at the beginning of the quote should not distract us fromthe fact that Strauss had a solid answer to the question of what should be done with thebooks; in fact, it underscores it. 



The National Library and Orientalisation 
The book looting cannot be understood without first tracking the history of theNational Library. Since the establishment of the Hebrew University in 1925, the National Library had been intended to serve both as an archive for Israeli and Jewishculture over the years, and – in the words of Chaim Nahman Bialik who spoke at theuniversity’s groundbreaking ceremony – to serve as a place whose windows are “open to the four winds… to bring to it all that is good and sublime from the fruits of man’s creative mind in all times and in all countries.”18 This attitude is what allowed Arab texts, including scripture, literature, science, and foreign language books, to becomeintegrated in the National Library, namely to become part of ‘our’ knowledge of the East. In short, discussion of this book affair cannot be complete without returning to Edward Said, who taught us that the Orient (like the Occident) is not a fixed fact ofnature – they are both the creation of man. Said would probably have claimed thatthe books were orientalised not only because they were discovered as ‘oriental’, butalso and mainly because it was possible to force them into becoming ‘oriental’. Healso would have reminded us that this book affair is related to that enormous chain of power relations and interests, supervision and control, that decides who should beallowed to talk (represent the Orient), and who will remain silent, voiceless, devoid ofthe opportunity to represent himself. 
The role played by the Eastern Department of the National Library in the looting ofPalestinian books expressed two of its functi;ons. On the one hand, it was home tocelebrated Orientalists, Zionist intellectuals who were educated at Middle Eastern studies departments in Britain and Germany (Dr. David Bennett, Prof. Guthold Weill, etc.), scholars who were not only librarians, but also central figures at the OrientalStudies Institute in Hebrew University and for whom the collection of these bookswas part of a wider task of mapping and understanding the East. On the other hand,the department accommodated Arab librarians19 as well as librarians from eastern countries (mainly from Iraq) in the daily work of collecting and cataloguing the books.Their work once more reveals to us how the eastern Jews, themselves the object of theIsraeli and Ashkenazi establishment’s orientalism, have become major players in the oppression of the Arabs.20 



In Love with Plunder 
Strauss’ memo is also notable for its quick adjustment to the new situation, including a daring leap towards the creation of the ‘obvious’, where the books are not ours,but yet are already entirely ours, only months after the process of their collectionbegan. A similar process was occurring not far from the National Library in the new government offices, as Benny Morris delineates in his book about the creation of 
the refugee problem and the dispossession of refugee property. The workers of the National Library did not know what to do with the books initially, and therefore made various statements about their possible future return to their owners, subject tohard-to-meet conditions and restrictions. After a while, no one was willing to discuss seriously returning the books to their owners, who were already far from Jerusalem atthat point. 
I wish to complete this short chronicle of the pillaging of the books with one lastdocum.ent.21 Its importance lies in the manner that it bleaches and purifies this sin, until no sign of violence and wrongdoing remains. It is not only the occupation, theexpulsion of the Arabs and the taking of their libraries that evaporate, but also the pangs of conscience, if such ever existed (and I believe that they did), that disappear. Those who read this docum/ent without knowing the history of the war might easilycome to think that the Palestinians left their houses willingly, for some reason leaving behind tens of thousands of abandoned books for the staff of the National Library to rescue fearlessly. 
The National Library publishes an annual booklet entitled, The National Library’s News, detailing the institute’s major recent acquisitions, relevant academic publications, and information about other events of importance. In the report for theperiod between January 1948 and June 1949, it says: 
Throughout the years of fighting, the National Library has collected tens of thousands of abandoned books, thus saving them from ruin. This operation has been carried out with dedication and sacrifice on the employees’ part. We wish to take this opportunity to thank the people of the army and the custodians of the relevant government ministries, for their great help and the understanding and love they have shown, and are still showing, to this important work.22 
According to this description, Palestinians should be grateful and cherish the Zionistlibrarians’ momentous efforts: if it hadn’t been for them, who knows what would have become of their libraries? The docu.ment goes even further, however, implying that the Palestinians’ books never had any owners in the first place. The books were simply ‘found’, scattered at the mercy of passersby, an anonymous pile of books one might stumble upon in the street. 



The Owners of the Objects 
Following is a partial list of the dozens of book-owners whose names appeared on thereport submitted to the National Library’s directorate in March 1949:23 
Ajaj Nuwaihid – BakaaHanna Sawida – Katamon Khalil Baydas – BakaaGeorge Sai’d – BakaaMichael Kattan – Bakaa Saliman Sa’ed – Bakaa Aref Hikmet Nashashibi – St. Paul St. George Khamas – Katamon Khalil Sakakini – Katamon Henry Kattan – BakaaAttorney Saa – MusraraYousef Heikal – Katamon Tawfik al-Tibi – Katamon Francis Khayyat – MusraraHagob Malikian – Talbiya Emil Salah – German ColonyZ. T. Dajani – Railroad station neighbourhood S. A. Awad – Katamon Fuad Abu Rahma – Katamon Adel Hasan al-Turjeman – St. Paul St.Niqola Faraj – MusraraM. Hanoush – Talbiya 
And the list goes on and on, a fading remembrance booklet of the lost and lootedbooks of Palestinians and Palestinian culture. Can they be saved from oblivion? 

Gish Amit is a PhD student and a lecturer in the Hebrew Literature Department at Ben Gurion University. 

Bibliography 
Ginzburg, Carlo, “Checking the Evidence: The Judge and the Historian”, Critical Inquiry, vol. 18, no. 1, 79-92. 
Kimmerling, Baruch, Immigrants, Settlers, Natives: State and Society in Israel – Between Multiculturalism and Culture War, Tel Aviv, Am Oved Publishing House, 2004. [Hebrew] 
Morris, Benny, The Birth of the Palestinian Refugee Problem, 1947-1949, Tel Aviv, Am Oved Publishing House, 1991. [Hebrew] 
Pappe, Ilan, “The New History of the 1948 War.” Theory and Criticism 3, Winter 1993, 99-114. [Hebrew] 



Endnotes 
1 State Archives, Jerusalem, (hereafter SA) GL-429/3.
2 Most of the books are still kept in the storerooms of the Jewish National and University Library in Jerusalem.
3 SA GL-1429/5.
4 Tamar Berger, Dionysus at the Mall (Israel:Hakibbutz Hame’uhad Publishing House, 1998) [Hebrew]; Tom Segev, 1949 – The First Israelis (Jerusalem: Domino Publishing House, 1984) [Hebrew]; and Dalia Habash and Terry Rempel, “Assessing Palestinian Property in West Jerusalem”’ in Jerusalem 1948: The Arab Neighbourhoods and 
Their Fate in the War, ed. Salim Tamari (Jerusalem: The Institute of Jerusalem Studies & Badil Resource Centre, 1999) 154-183.
5 Khalil Al-Sakakini, This is the Way I Am, Gentlemen!, Translated by Gideon Shilo(Jerusalem: Keter Publishing House, 1990) [Hebrew] 239-240.
6 See Tom Segev, Days ofthe Anemones, the Land of Israel During the British Mandate (Jerusalem: Keter Publishing House, 1990) [Hebrew].
7 Hebrew University Archives, Jerusalem(hereafter HUA), 042/1948.
8 National Library Archives, Jerusalem (hereafter NLA), 793/200.
9 As a researcher I feel that I should defend myself from them, in light of what appears to me to be open and unrestrained aggression, which instantly throws  me into the heart of this affair. Had I been given the privilege, I would have preferred to become  acquainted with the events of those days more slowly. Iwould ask the documents to show patience, I would urge them to reveal themselves in a more measured Said, Edward, Orientalism, Tel Aviv, Am Oved Publishing House, 2004. [Hebrew] Shafrir, Dov, A Flowerbed of Life, Tel Aviv, Agricultural Center Publishing, 1975. [Hebrew] Shlaim, Aviv, The Iron Wall – Israel and the Arab World, Tel Aviv, Yedioth Ahronoth Publishing House, 2005. [Hebrew] Shunami, Shlomo, On Libraries and Librarianship, Jerusalem, Reuven Mass Publishing House, 1969. [Hebrew]  Zartal, Idit, Death and the Nation – History, Memory, Politics, Israel, Dvir Publishing House,2002. [Hebrew] way. However, they are manifestly raring to go, and they demand from me – almost force me – to move faster.
10 To put things differently, I believe that the magic in these words is somehow connected to a certain kind of inner contradiction. They tell us, without embellishment, everything we wish to know, and at the same time they make us feel as if so much has beenleft beyond our reach. They tellus so much, and at the same time so little.
11 NLA 793/200.
12 See Nathan Krystall, “The Fall of the New City 1947-1950”, in Jerusalem 1948: The Arab Neighbourhoods and Their Fate in the War, ed. Salim Tamari(Jerusalem:The Institute of Jerusalem Studies & Badil Resource Centre, 1999) 92-146. 13 Al-Hamishmar, 1 July, 1948.
14 NLA, 793/200.
15 I think, for instance, of Hirbet Hiz’a by the Israeli novelist S. Yizhar. Even there, in the heart of this brave attempt to reveal things that have been buried and repressed, the Arabs remain farmers. And I also think of myself, the son of a bourgeois, middle-class family, with parents who voted for Meretz their entire lives. Did I ever encounterin my childhood the names of Arab novelists? As far as I can remember, I did not even imagine it.
16 NLA 793/200.
17 Ibid.
18 Menachem Megidor, “Preface” in Hidden Treasures – From the Collections of the Jewish National and University Library, eds. Rafael Wizser and Rebecca Palsar (Jerusalem: Hebrew University, 2000) 7 [Hebrew]. 
19 I recently had the opportunity to speak with two of them, Aziz Shihadeh, an attorney from Nazareth who worked at the library from 1963 to 1966, and Butrous Abu Manneh, a professor of Middle Eastern history at the University of Haifa, who worked at the library from 1956 to 1958. Shihadeh told me of:big sacks of flour containing books. We knew that these were books of Arabs from 1948. The sacks were put behind the department’s reading hall. We would get dozens of sacks, sometimes even a hundred, and catalog them. GA: Did this bother you?AS: No, at that time it did not bother me. The person is more important than the book. If the people have been exiled and dispersed across the world, what good doesthe book do? It’s good the books were not burned. There are people who would have burned them. GA: Why do you think the books were not burned? AS: The Jews appreciate the book. They are a civilized people. They are not barbarians. And besides, had the books been left to the street children, they would have ransacked or destroyed them. People in the street would not have valued these books. (Aziz Shihadeh, meeting in Nazareth, 28 Feb., 2007)Abu Mannehtold me similar things: “I appreciate the initiative to bring together and preserve these books. This reallyis a civilized act – or elsethe books would have been lost. I’m sure that the act was sincere and based on the notion that at stake were cultural assets that should be preserved. The people of the library were decent.” (Butrous Abu Manneh, meeting in Haifa, 14 March, 2007) 
20 In this context, and in the current stage of my work, I cannot help but think about the fact of my being an Israeli. I thought about it when I met with Knesset Member JamalZahalka, who approached the National Library several years ago with a request to return Khalil al-Sakakini’s books, a request which was answered with the following reply: “We are unable to discuss your request until the list of books is handed to us.” (Needless to say that such a list could have only existed in the hands of the National Library.) Zahalka was courteous and tried his best to assist me. However, and for no apparent reason, I could not help but feel that he was looking me over with suspicion and that his tone was tinged withirony towards me, a somewhat questionable interviewer, seeking to speak on behalf of those whose voice had been taken from them, and at the same time a descendent of the disinheritors. 
21 NLA, 793/200. A last note: this study owes its existence to archives. Two things occur to me in this context. First, the gap between the chaos of war, at least as it is usually conceived, and the methodical nature of docum[entation. I am convinced that there are many things of which nothing has been said, and of which nothing remains: undocu;mented conversations, letters that were lost forever, oral agreements and operations that went unmentioned. However, I cannot but be impressed by the plentiful doc'uments keptin the archives, which I believe reveal more than just the mechanism of administration. Secondly, much has been said about the power of the archive, its incessant aggression and the varied ways in which it serves the regime. All this is true, but still, archives may also undermine the same order on whose behalf they are supposed to funct'ion. These spaces, which zealously preserve the incriminating testimonies and the evidence that might, some day, indict their owners, could undermine teleological narratives which unravel in a seemingly undisturbed manner. Because it is the docum.ents, so zealously kept, which expose the breaks, the rifts, the cuts and the transformations that imperial history seeks to hide. By preserving remnants and partial,incomplete objects, archives have the power to act against imperialhistory and at the same timelead us towards more fragile, uncertain dimensions.
22 It seems that since then, this version of events has become fixedin the NationalLibrary’s consciousness. In an exhibition that was held in 1965 marking 40 years since the Hebrew University’s inception, the 1948 war was given a place of honor. However, the book affair was summed up very simply in the catalog: “During the Liberation War, many abandoned Arab books were found.” (The National Library, An Exhibition Marking 40 Years Since the Hebrew University’s Foundation (Jerusalem: The National Library and the Hebrew University, 1965) 36). 
23 SA, GL-1429/3.

 

 

______

 

The Institute of Jerusalem Studies (IJS), the Jerusalem branch of the Institute for Palestine Studies (IPS), was established in 1995 in Jerusalem, and then moved to Ramallah in the year 2003. due to Israeli restrictions on movement.

IJS draws upon a local board of trustees, scholars, and administrators. The main objective of the Institute of Jerusalem Studies is to produce scholarship in English and Arabic on the city of Jerusalem. It publishes both the Jerusalem Quarterly (English) and the Hawliyyat al-Quds (Arabic).

The Institute also promotes and distributes the publications and projects of the Institute for Palestine Studies inside Palestine.

==========================================================

http://www.mitaam.co.il/mit12gish.htm

עמית גיש

"למכור את הספרים לזוכים במכרז לקניית פסולת נייר"

עוד על גורל הספריות הפלסטיניות שנבזזו בידי המדינה עם הקמתה

כינונה של מדינת ישראל, הפך את הפלסטינים שנותרו בארצם, אבל לא במדינתם, ל"בעיה" נאמנות, משום שבשביל המדינה – יהודית על פי הגדרתה – היו מרגע הגדרתה בבחינת חשודים, כלא יהודים, אשמים כל עוד לא הוכח אחרת, ונתפסו כמיעוט עוין, המהווה סיכון לביטחונה של המדינה: נאמנותם היתה מוטלת בספק; הם דיברו בלשון זרה; בתיהם, שנותרו על תילם, היו תזכורת מתמשכת לרבבות הבתים שנהפכו לעיי חרבות. הם היו איום, ולפיכך אלה שצריכים לעבור חינוך מחדש, ברוח המחשבה הקולוניאלית התובעת "הסתערות כללית על המיעוט הערבי" : מאז 1948, נכתבה הספרות הערבית בכפוף להשגחתו של השב"כ, תחת עינו הפקוחה של משרד "היועץ לענייני ערבים". מנהלי בתי-ספר ערביים נדרשו לקבל אישור של מנהלי מחוזות במשרד החינוך.

ב-1949 הוקמו במרבית משרדי הממשלה מחלקות או מדורים מיוחדים לטיפול באוכלוסיה הערבית. חינוכם של הפלסטינים הופקד בידי "המחלקה לחינוך ולתרבות לערבים" במשרד החינוך, שהוקמה במארס 1949 במטרה לת?ר?ב??ת אותם, כפי שציין שר החינוך אז, בן-ציון דינבורג (דינור), בפתח ישיבתה הראשונה של המועצה לחינוך ולתרבות לערבים, "בדרך החדרת הטוב והנאה, המובחר והמעולה מן המורשת הרוחנית של הדורות הקודמים ושל הדור הזה לליבו של הדור הבא" (גנזך המדינה, ג – 5/2220); אך בה בעת, הפלסטינים היו גם אלה שנאסר עליהם לשוב לתרבותם, שהוגלו מעברם, שזיכרונם נתפס ככלי נשק מסוכן ולפיכך מן ההכרח היה לאסור עליו מלחמה (שמה של המחלקה לבדו עשוי לעורר בנו אי נחת, ולו בשל האופן שבו מזדהרת לפנינו באמצעותו "הבעיה" הערבית, התובעת את ייצורן של אסטרטגיות פעולה חדשות וחובקות-כל). תוכניות הלימוד נכתבו בירושלים, בשביל תלמידים ערבים אך בידי פקידים ציוניים: באוקטובר 1955, בתום בדיקת בחינות הבגרות בעברית של תלמידים ערבים, התלונן ישראל בן-זאב, הממונה על הוראת הערבית במשרד החינוך, על רמתם הנמוכה של מרבית החיבורים, והציע "להשמיט אידיליות שאינן מובנות לערביים ולבחור בפואימות כמו 'צדקיהו בבית הפקודות' ו'בין שני אריות' של יל"ג, 'דוד מלך ישראל' של ק. שפירא, הבלדה של טשרניחובסקי 'בעין דור' וכו'" (גנזך המדינה, גל – 4/1223). עבותות של השכחה, אלימות, פיקוח ואידיאולוגיה היטו שכם אל שכם כדי למחוק את מה שהוקע והוגלה אל מחוץ לכלכלה האתנוקרטית של החברה החדשה.

בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים הרעיפו הממשלה והכנסת תועפות של מחשבה על בעיית "החינוך הערבי". ועדת החינוך של הכנסת הקדישה לנושא נתח קבוע מישיבותיה; את חבריה העסיקו בעיקר שתי סוגיות – הכשרתם של מורים בבתי ספר ערביים, וספרי הלימוד לשימוש התלמידים הערבים. חברי הוועדה היו תמימי דעים שחיוני לפקח על המורים ועל הספרים כאחד, כדי להבטיח את נאמנותם למדינת ישראל, אך התלבטו באשר לעוצמת הפיקוח. בנוסף, העיב עליהם הקושי ליישב בין חיוניותם של אמצעי השליטה והפיקוח לבין מחויבותם הפומבית לקדם שוויון בין מערכת החינוך היהודית לערבית. פעם נוספת התגלתה הסתירה שבין יהדות לדמוקרטיה: כדי להבטיח את אופיה היהודי של המדינה לא היה מנוס מהפעלתם של אמצעי דיכוי ומהעדפת האינטרס הביטחוני, ואולם כדי להוסיף ולאחוז בדימוי הדמוקרטי של מדינת ישראל, חיוני היה להעלות על נס את ערכי השוויון, ההזדמנות השווה והחופש. באורח פרדוקסלי, הוצאתו לפועל של אתוס השוויון היתה מותנית בהחרפה שיטתית של אמצעי הדיכוי; למעשה, כדי לספק לפלסטינים השכלה, נחוץ היה בראש ובראשונה לעקור מן השורש את תרבותם ואת זהותם. ישיבות ועדת החינוך של הכנסת מסגירות את הדילמה הזו: כך, למשל, בפתח ישיבה שהתקיימה ב-28 בדצמבר 1949 אמר שר החינוך דינור כי "ביחס לחינוך הערבי, עלינו לתת להם חינוך כזה שיהיו נאמנים למדינה. מצד שני עלינו לתת להם את הרגשת השוויון המלא" (גנזך המדינה, כ – 22/4). ס. יזהר, חבר כנסת של מפא"י, אמר כי הוא מתנגד לספרי לימוד "מטעם"

מי כמונו נכווה מניסיונות כאלה שכפו עלינו ספרי לימוד 'מטעם'. ביקורת על ספרים, זה דבר אחד, וכתיבת ספרים לערבים, זה דבר אחר... כמובן שיש צורך בביקורת ובפיקוח עליהם, אבל יחד עם זאת אין להביא לעם הערבי ספר לימוד אשר מישהו אחר חיבר למענו (שם).

חבר הכנסת אידוב כהן טען כי זוהי תקופה מכרעת של עיצוב אופי העם הערבי, ולכן "צריכה להיות עין מפקחת עד כדי איסור ספרים מיוחדים" (שם), ואילו חבר הכנסת אליהו הכרמלי הציע כי "עד אשר יחברו ספרים אשר ישפיעו מרוחנו על התושבים", כדאי ללמד אותם ספר שכבר תורגם לערבית – התנ"ך (שם). הדיון נמשך בישיבה הבאה, שנערכה ב-4 בינואר 1950. ח"כ אברהם אלמליח הציע

לבדוק אם כל המורים הערביים במדינת ישראל נאמנים למדינה, כי הערבים לעולם לא יהיו "משלנו". הייתי רוצה שגם ספרי הלימודים שבהם מלמדים בבתי הספר הערביים יימסרו לבדיקה. עלינו לבדוק אם מלמדים עדיין באותם הספרים שלפיהם ארץ ישראל היא סוריה הדרומית, או מצרים הצפונית.

הערבים לעולם לא יהיו "משלנו": דומה כי הדברים הללו מבטאים נאמנה את הלכי הרוח ששררו בוועדה, כמו גם במשרדי הממשלה, שמדיניותם הוכתבה כמעט במלואה בידי האינטרס הביטחוני של חיזוק ההתיישבות היהודית בארץ, וכללה שימוש בטכניקות פיקוח שונות ובמניפולציות שלטוניות, שנועדו להבטיח התנהגות פוליטית נכונה וסוגים שונים של ציות ושיתוף פעולה. אי לכך, המורים בבתי הספר הערביים, כפי שכתב באפריל 1949 י"א בלום, המפקח הראשון על החינוך הערבי במשרד החינוך למפקד הממשל הצבאי, "צריכים להיות נציגינו ולעמוד משכמם ומעלה מעל לאחרים, והם צריכים לדעת ערבית במדה מספקת לא רק בעזרה בהוראה אלא גם כדי לדעת לעמוד על המשמר" (גנזך המדינה, גל-2921/4). חמש שנים מאוחר יותר, כתב שמואל שלמון, מנהל המחלקה לחינוך ולתרבות לערבים במשרד החינוך, תזכיר מקיף על החינוך הערבי: מעטים המורים הערבים, טען, המפיחים בגלוי איבה למדינת ישראל, ואולם הסיבה לכך אינה נאמנות כי אם הפחד פן יתגלו; בבתי הספר לא מתנהלת תעמולה גלויה נגד המדינה, ואולם תעמולה מוסיפה להיות נפוצה בכפרים, בבתים פרטיים, באסיפות ובמסגדים, והיא מנביטה את "חיידקי השנאה למדינה".

שלמון הציע להקים לערבים מרכזי תרבות במקומות שונים בארץ, שבהם ישוכנעו ב"צדק המוחלט שבהחזרת ארץ ישראל לעם היהודי", וכן "שמרכזי העם הערבי ויצירתו אינם כאן אלא במקום אחר, ושיהודים יילחמו עד אחרון האנשים על ארצם; שבמלחמה זו יושמדו הערבים במדינת ישראל; שהאוכלוסיה הערבית במדינת ישראל יכולה לשגשג הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית אם היא תגלה עמדה חיובית למדינה" (גנזך המדינה, פ-2/689). כל אותה עת הוסיפו ספרי לימוד פלסטיניים, שנאספו במלחמת 1948 ולאחריה, להיערם במחסני משרד החינוך.

הספרים שהופקעו

מיד אחרי הקמת המדינה הוקמו בערים יפו, חיפה, נצרת וירושלים מחסנים, שבהם נשמרו כ-40,000 ספרים, מרביתם ספרי לימוד, שנאספו ממוסדות חינוך ומבתי ספר ערביים במלחמת 1948. הספרים הועמדו תחת פיקוחה של המחלקה לחינוך ותרבות הערבים במשרד החינוך, והיו נתונים להשגחתם של פקידים וביורוקרטים, שגלי ההיסטוריה השליכו ברגע מסוים אל החוף: שמואל שלמון, סגנו דוד דואק, סמנכ"ל משרד החינוך י"ל בנאור, גזברים, אפסנאים, אנשי משרד האוצר, מבקר המדינה וחוקרי משטרת ישראל; כמשרתיה האנונימיים של האדמיניסטרציה, בוודאי לא היו מעלים בדעתם שיבוא יום ומישהו יעלה את שמותיהם מן האוב. ובכל זאת, מבנים נשכרו, הוקמו מדפים והתמנו פקידים שעסקו במיון הספרים, וכפי שניווכח עוד מעט גם במכירתם. כבר ב-15 באוגוסט 1948 הוציא המושל הצבאי ביפו, מאיר לניאדו, צו שנועד למנוע ביזת ספרים והוצאתם אל מחוץ לתחומי העיר. "על המשמר" דיווח ב-1.9.1948:

אסור להוציא שום ספר ערבי מתחום העיר יפו. ועדה שמונתה על ידי שר המיעוטים, בראשותו של ד"ר ישראל בן זאב, מומחה לספרות והיסטוריה ערבית, תאסוף את כל הספרים הערבים ביפו ותרכזם בתוך העיר. כל אדם בשטח העיר, אשר ברשותו כל ספר שהוא, מכל סוג שהוא – יודיע למשרדי המושל כדי שהממונים על כך יבואו לקחתו.

הספרים שנאספו ביפו רוכזו בספרייה אשר הוקמה במיוחד לשם כך בג'בליה (היום גבעת עלייה). ב-18 במאי אותה שנה, הגיע דוד בן גוריון לביקור ביפו, כדי לעמוד מקרוב על מצבה של העיר, שבאותה עת, שלושה שבועות לאחר שנכבשה בידי האצ"ל, כבר התרוקנה כמעט כליל מתושביה הערבים . כך כתב בן גוריון ביומנו בציניות שאפיינה את כתיבתו על גירוש הערבים: "נסעתי ליפו. העיר כמעט ריקה. פה ושם ערבי מתורבש. הנמל ריק, אבל המחסנים מלאים... לא יכולתי להבין: איך תושבי יפו עזבו עיר זו?" . את דעתו בנוגע לעתידה של יפו הביע כחודש מאוחר יותר, ב-16 ביוני: "עלינו ליישב את יפו. מלחמה היא מלחמה; לא אנחנו רצינו במלחמה. תל אביב לא עשתה מלחמה ביפו, יפו היא שעשתה מלחמה בתל אביב. אסור שדבר זה יחזור. לא נהיה 'חסידים שוטים'. החזרת הערבים ליפו אין בה צידקות אלא איוולת" (525). ב-9 בדצמבר שב ליפו פעם נוספת, והפעם לקחו אותו מארחיו למחסן הספרים. בן גוריון כתב ביומנו: "ביקרתי עם ששון הספרייה הערבית של מדינת ישראל ביפו. ריכזו רבבות ספרים ערבים. עובדים שם צמח ו[ד"ר ישראל] בן זאב. עוד לא מיינו ורשמו הספרים. ממשיכים באוסף" (שם, 871). עתידם של הספרים היה קשור ללא הפרד בגורל תושבי העיר הערבים.

משרד האוצר הקצה למחסני הספרים תקציב, ככל הנראה זעום למדי: בין 1953 ל-1958 שב והתלונן שלמון שתקציב "הספרייה הערבית" – השם הכולל של מחסני הספרים – אינו מספיק, ועקב כך, טען, נגרם נזק לספרים ופוחת הרווח שניתן להפיק מהם. בארבעת המחסנים יחד הועסקו אפסנאי אחד ושלושה פקידים. הספרים הסגירו משהו מן האנתרופיה של הספרייה, תערובת פלאית של סדר ואנדרלמוסיה, ובה בעת, בשל "בעיית החינוך הערבי", העמידו הספרים בפני המחלקה לחינוך ולתרבות הערבים בעיות חמורות. ב-30 באפריל 1953 כתב דואק לשלמון על רשמיו מסיור במחסן הספרים הערביים בירושלים:

בסיור במחסן הספרים הנ"ל עמדתי על המספר הרב של ספרי לימוד וקריאה ערביים הנמצאים במחסננו הארעי בירושלים. חלק ניכר מספרים אלה ארוז בחבילות והוגדר לפי תוכנו. חלק אחר נמצא עדיין לפני הספירה והסדור... אין ספק שיש לבדוק את הספרים האלה מבחינת התוכן והתועלת שהם יכולים להביא למפעל החינוך הערבי, ואני מניח שיש לך ידיעות על הנושא הזה (גנזך המדינה, גל- 5/1429).

בסוף 1948 הוחלט למכור את הספרים. היה זה דפוס פעולה ייחודי: הספרים, שנלקחו במלחמה ובעקבותיה מבתי ספר ערביים, נמכרו מחדש לפלסטינים שנותרו בארץ, לאחר שתוכנם נבדק ואושר בידי פקידי משרד החינוך, כלומר לאחר ש"הידע שלהם" הפך ל"ידע שלנו" על הנעשה בתרבותם . חלק מהספרים נמכרו ישירות לבתי ספר ערביים, ואחרים הוצעו לציבור במכירות פומביות שמשרד החינוך ערך מעת לעת בערים הגדולות. חנא אבו-חנא, סופר, משורר ואיש חינוך פלסטיני, יליד הכפר ריינה ליד נצרת, פקד את אחת המכירות הללו: "בתחילת שנות השישים", סיפר, "שמעתי שמשרד החינוך מקיים מכירה גדולה של ספרים שנמצאו בכל מיני מקומות. זה היה בחיפה, במחסן גדול ברחוב אלנבי. כל מי שרצה לקנות הלך וקנה. גם אני הלכתי לשם – היו שם בעיקר ספרי חינוך, אבל גם ספרים אחרים, כולם בערבית. אחד הספרים שקניתי היה שייך לד"ר מוחמד יוסף ניג'ב, שהיה מורה והבעלים של ספרייה גדולה: השם שלו היה רשום על גבי הכריכה הפנימית. אני מכיר את ניג'ב. באותו זמן הוא כבר לימד באוניברסיטה האמריקאית בביירות. אחרי שקניתי את הספר שלחתי לו אותו לביירות, דרך ידיד אמריקאי שהתגורר באירופה". לדברי אבו-חנא, אף שניג'ב לא היה בפלסטין ב-1948 – הוא גדל במג'דל (תושביה גורשו בתחילת שנות החמישים, זמן רב אחרי המלחמה, והכפר נהרס כליל, היום אשקלון) ועזב את הארץ טרם פרוץ הקרבות – הגיעה לאוזניו הידיעה על אודות הספרים שנלקחו מביתו. "אחרי שהספר הגיע לידיו הוא שלח לי מכתב, שבו הוא כתב לי שגניבת הספרים היא חלק מהנכ??ב??ה. באיזושהי צורה, אמר, האירוע הזה מסמל את הנכבה במובן התרבותי שלה" .

מכירת הספרים שנבזזו הכניסה כסף לקופת המדינה: במאי 1954 כתב סמנכ"ל משרד החינוך, י"ל בנאור, לממונה על התקציבים במשרד האוצר: "בשנים 1949-1950 קיבלנו מן האפוטרופוס על נכסי נפקדים וכן ממקורות אחרים מספר רב של ספרים, בעיקרם ספרי לימוד ערביים. את הספרים האלה אנו מוכרים לבתיה"ס" (שם). במכתב פירט בנאור את ההכנסות ממכירת הספרים: בין השנים 1949-1954 הסתכמו רווחי המכירה ב-17,360 ל"י, שווה ערך לכ-210 אלף שקל במונחים של ימינו.

בשל הסכומים הללו, ולנוכח הטרחה הכרוכה במיון הספרים ומכירתם, ביקש בנאור ממשרד האוצר להגדיל את תקציבי הספרייה הערבית בסכום של 2,000 ל"י לשנה. משרד האוצר סירב להיענות לבקשה: "הננו עומדים בסימן הקמוצים בתקציבי כל המשרדים כולל משרדכם...", השיב הממונה על התקציבים לבנאור באמצע יוני 1954, "ולא יהיה זה מן ההיגיון להוסיף מצד השני עובדים לעבודה שנעשתה עד עתה בצוות העובדים הקיים. הננו משוכנעים כי תמצאו אפשרות להמשיך בעבודה כסדרה, כפי שהיה נהוג עד כה" (שם).

ואולם, בתנאים ששררו קשה היה להוסיף ולקיים את העבודה כסדרה. בראשית שנות החמישים נערמו מכשולים זה על גבי זה, כדי לשבש באורח כמעט חסר תקנה את עבודת הספרייה הערבית: בשל מחסור בכוח אדם התגלו קשיים במיון הספרים ובטיפול בהם. כל אותו זמן הגיעו עוד ועוד ספרים, שלא נמצא מקום לאחסנם. ספרים הועברו ממחסן אחד למשנהו, ללא רישום ובקרה. בהיעדר רשימת מצאי, מן הנמנע היה לעקוב אחר מסלולם, ואף לנהל רישום מסודר של הספרים אשר נמכרו מחדש לבתי ספר ערביים – אי אפשר היה. מדי פעם נערכו ספירות מלאי, שהצביעו על חוסרים מטרידים, ואם לא די בכך, את מחירי הספרים קבעו פקידי הספרייה, לעתים קרובות באורח שרירותי ועל דעת עצמם. שלמון ובנאור סברו כי אין להם די ידע המאפשר להעריך נכונה את מחירי הספרים. לא רק קופת האוצר נפגעה מכך; מעת לעת הגיעו גם תלונות של צרכנים ערבים, שהתרעמו על בלבול והיעדר אחידות. בנובמבר 1953 הגיעו הדברים לידי חשד למעשים פליליים, ובנאור ביקש את עזרת משטרת ישראל: "יש לנו חשש רציני", כתב לאגף החקירות במטה הארצי, "שנעשו מעשים שיש בהם משום עברות פליליות ברכוש משרד החינוך ע"י עובדים ומורים. נבקש לשלוח אלינו נציגכם על מנת לקבל פרטים ולהתחיל בחקירה..." (שם). חקירת המשטרה נמשכה כמה חודשים, ובאמצע מארס 1954 דיווח י. קאופמן, מפקח ראשון במחלקה הפלילית, לבנאור על סיומה: "החקירה העלתה כי המחסן מנוהל ע"י חנא חזן אשר נסתייע מדי פעם בפעם בעזרתו של המורה סלים תופיק. המורה, מבלי לדעת כי מחיר הספרים עומד להשתנות, מכר את הספרים במחיר הרגיל ולאחר שנודע לו על השינוי הפסיק את המכירה. את תאריך המכירה שינה בתום לבו מאחר שלא רצה שביום אחד יופיעו שני מחירים שונים. איש לא נהנה מהשינוי הזה ואיש לא היה יכול להיות מרומה ע"י הזיוף" (שם). בהעדר אשמה פלילית, החליטו החוקרים לגנוז את החומר.

גם אם לא היתה אשמה פלילית, שלטה במחסנים אנדרלמוסיה גמורה, שלא נעלמה מעיניו של מבקר המדינה. בתחילת 1954, בסדרה של תכתובות בינו לבין מנהל המחלקה לחינוך ותרבות לערבים וסמנכ"ל משרד החינוך, דרש המבקר להשליט סדר במחסנים ולהכפיפם לכללים של מינהל תקין. בביקורת שערכו אנשיו במחסני הספרים, התגלו ממצאים קשים, והמבקר, במכתב שנשלח לבנאור בפברואר 1954, דרש לקבל עליהם תשובה: כיצד ייתכן, שאל, שבין 1949 ל-1953 נקבעו מחירי הספרים לפי לוח מחירים שנקבע בשעתו בידי שלטונות המנדט, ורק באוקטובר 1953 ערך הממונה על המחסנים לוח מחירים חדש? וכיצד אירע שלאחר קביעת לוח המחירים החדש "נמכרו עוד ספרים במחירים המוזלים הקודמים"? באשר למחסן בירושלים, המבקר התלונן על שלא מצא רשימה מפורטת של הספרים שהועברו לספרייה הלאומית, ובספרייה של הסמינר הערבי ביפו, שבו נמצאו כ-4,000 ספרים, לא מתנהל רישום נאות בספרי המלאי, ו"אלפי ספרים המאוחסנים בבי"ס חסן ערפה ביפו לא נספרו ולא מוינו עדיין".

ב-9 במארס השיב בנאור בפירוט לטענותיו המבקר:

השתלשלות העניינים איננה בדיוק כמתואר במכתבכם. ספור המעשה הוא כך. בערך בסוף 1948 העבירו לידינו מחסן ספרים בחיפה שהשאיר מי שהיה המפקח המחוזי בצפון. קבלתי את המחסן אך לא יכולתי לבדוק בדיוק אם מה שהיה בו התאים לרשימות שעשו אלה שמסרו אותו ושאינני זוכר כעת בדיוק מי הם היו. התחלתי למכור ספרים מן המחסן הזה לביה"ס ערבי שפתחנו בחיפה. אחרי זה המשכנו למכור ספרים מאותו מחסן גם לבתי"ס אחרים בגליל. במרוצת הזמן, כלומר בשנת 1949 ואולי אף בשנת 1950 נוספו למחסן זה ספרים שנלקטו בטבריה ובצפת.... ב-1948 התחילו אסוף ביפו ובסביבתה, בעיקר ד"ר בן-זאב, ספרים ערביים ולועזיים מחנויות ומבתים נטושים. הספרים האלה רוכזו ב'בית הירוק' ביפו, ומהם הקים ד"ר בן זאב את הספרייה הערבית בחסות משרד המיעוטים ואחר כך משרד החינוך... לאחר מכן, באמצע שנת 1949, העביר האפוטרופוס אלינו את כל הספרים שהיו במחסנו ביפו ואת אלה העברנו למחסנים ב'בית הירוק'. כתוצאה מזה נתמלאו המחסנים ב'בית הירוק' עד אפס מקום ולא היתה כל אפשרות למיין את הספרים בצורה מזורזת מחוסר מקום. על הספרים האלה נוספו עוד ספרים שלקחתי בבאר שבע ובמגדל-אשקלון וכן במקומות אחרים. בסופו של דבר הועברו הספרים האלה מן המחסן ביפו לירושלים בסוף 1951 (שם).

בהמשך המכתב התייחס בנאור אחת לאחת לטענות המבקר: המכירות, טען, לא בוצעו על פי לוח המחירים של שלטונות המנדט. כבר ב-1949 הועלו המחירים, ותהליך ההעלאה נמשך כל הזמן באורח הדרגתי; ספירת המלאי העלתה אמנם כי חסרה כמות נכבדה של ספרים במחסן בחיפה, אך יש לייחס זאת למחסור בכוח אדם. ולבסוף, באשר לתלונת המבקר על כך שמכירת הספרים הופקדה בידי עובד ערבי, כתב בנאור כי "הטלנו את מכירת הספרים על המפקח הערבי משום שלא היה לנו מישהו אחר שאפשר היה להטיל תפקיד זה עליו" (שם).

באביב 1954 ערכו עובדי מבקר המדינה ביקורת נוספת במחסני הספרים, וגילו כי מדצמבר 1953 חל שינוי לרעה בשטח הטיפול בספרים, "בזה שהטיפול כולו (היינו החזקת המחסן בירושלים והעברת הספרים לחיפה, קבלתם, רישומם, איכסונם ומכירתם שם) הופקד עתה לידי עובד אחד בלבד שאין עליו כל פיקוח שהוא מטעם הנהלת המשרד" (שם). במיוחד התרעם המבקר על כך שלא נמצא עדיין פתרון לבעיית קביעתם של המחירים והאחדתם: הספר 'מוכתאראת ג'ורג'י זידאן', למשל, נמכר ב-18.12.53 במחיר של 1.250 לירות, וחודש מאוחר יותר ב-0.650 לירות בלבד. "לאור העובדה שהמדובר הוא כאן ברכוש ניכר", חתם המבקר את מכתבו, "הכרחי הוא לדעתנו שתייחסו תשומת לב מיוחדת לתיקון מהיר של כל הליקויים עליהם הצבענו בדו"ח זה" (שם). חודש אחר כך נדרש שר החינוך לתת את דעתו לנעשה בספרייה הערבית: "מתברר", כתב, "שחלק לא קטן מספרים אלה לא יצלח לשימוש בבי"ס ונהיה אנוסים להכריע מה לעשות אתם, אם למכור אותם למוכרי ספרים או לבתי חרושת לנייר" (שם).

בינתיים, על כל פנים, התרחשו במחסני הספרים דברים נוספים. בדצמבר 1954 דיווח דואק לשלמון כי בהיעדר אצטבות, הוא נאלץ להניח חלק מהספרים במחסן יפו על רצפה, ש"חלק ניכר ממנה עשוי מביטון לא נקי אולי מעורב עם זפת ואם שמים או נופלים עליו ספרים הם מתלכלכים במהירות ומאבדים מערכם" (שם). באותה עת נעשו ניסיונות ראשונים להקים את "קרן הספר הערבי", מפעל משותף למשרד החינוך, הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית, האוניברסיטה העברית והוצאת הספרים עם עובד, שנועד לתת מענה למחסור בספרי לימוד ערביים, ובד בבד לסייע בחינוכם של הפלסטינים תושבי הארץ. מטרות הקרן מופיעות בתקנון שנוסח בחודש מאי 1955: "הוצאת ספרים בלשון הערבית, מכל הסוגים, ספרי למוד, קריאה ועיון, במקור ובתרגום, לתלמיד ולנער, למורה ולכל איש משכיל, לאכר ולפועל, בהתאם לצרכים החנוכיים והתרבותיים של אזרחי המדינה דוברי ערבית; להוציא כתבי עת חנוכיים ותרבותיים בלשון הערבית; לעודד בעלי יכולת ונטיה, בין המורים בבתה"ס הערביים ובין אחרים מחוצה להם, לעבודת חבור ותרגום של ספרים, לפי תכנית פעולותיה של הקרן" (גנזך המדינה, גל – 4/1223). בשנים הבאות התנהלה הקרן בעצלתיים, ובין השנים 1955 ל-1960 פורסמו על ידה רק מספר מועט של ספרי לימוד וספר או שניים של ספרות יפה (מכתב י"ל בנאור לשר החינוך, 8 בינואר 1961, שם). בינואר 1961 נכרכה הקרן במעין שערוריה: לדעת היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה, הקרן נכשלה בתפקידה כאשר החליטה לפרסם את הספר "אנא אחיא", הכולל דברי שטנה נגד יהודים. בעמ' 258, למשל, כתבה המחברת "ולד מתנועע וגדל בגופה של שכנתנו היהודיה המלוכלכלת", ובעמ' 306-304 מעלה הדוברת לפני רוחה את הריונה, וכותבת: "ואילו נתקיים חלומי והיה לי ילד, האם ירצה שנכין אותו ללחום נגד היהודים במקום נגד הקומוניזם?" (שם). בעקבות האירוע התפטר שלמון מתפקידו בהנהלת הקרן.

בדצמבר 1955 התעניין נשיא המדינה, יצחק בן צבי, באפשרות לקבל לידו את המילון הערבי "הבוסתן"; לשכת סגן שר החינוך העבירה את בקשתו לטיפולה של המחלקה לחינוך ולתרבות הערבים (גנזך המדינה, גל – 5/1429). מוסדות אחרים נהנו אף הם מהשלל: ביוני 1957 הודה מנהל הסמינר הממלכתי-דתי למורות ולגננות בירושלים למשרד החינוך על תרומה גדולה של ספרים ערביים. מעת לעת גילתה גם מחלקת מדעי המזרח בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי עניין בספרים שנשמרו בספרייה הערבית. בפברואר 1957 העביר מנהל המחלקה, ד"ר אלי אשתור, לידי י"ל בנאור רשימה של 111 ספרים שהמחלקה חפצה לקבל לידה. כמה שבועות אחר כך ביקש בנאור את רשותו של החשב הכללי במשרד האוצר להעברה. החשב הכללי העניק את אישורו להשאלה, בתנאי שהספריים יירשמו באינבנטר הספרייה. זמן מה אחר כך דיווח בנאור למנהל הספרייה הלאומית על השלמת התהליך: הוא ביקש לשלוח אליו נציג הרשאי לחתום על קבלת הספרים, והוסיף כי רצוי שהביקור יהיה באחד מהימים ראשון, שלישי או רביעי (שם).

ב-1955 נקלעה הספרייה הערבית לסחרור נוסף, הפעם בשל העברת מחסן הספרים הערביים בחיפה מרחוב מאיר לרחוב הבנקים. מהתכתובות השמורות בגנזך המדינה עולה כי ב-23 ביוני ביקש דואק מהאפסנאי הראשי במשרד החינוך לספק לספרייה הערבית פועל שיעזור בסידור המחסן במשך ארבעה עד ששה ימים. ככל הנראה, התבצעה ההעברה למחרת היום, שכן ב-26 ביוני דיווח דואק לשלמון על כישלונה: "ההעברה בוצעה כעת בצורה בלתי סדירה ומזורזת וניתן לנו רק החדר שעל הגג שהוא קטן למדי; המלאי הוכנס לחדר זה בערבוביה שלמה, ויש לסדר אותו מחדש כדבעי... כתוצאה מהעברה זו אין אנו יכולים להיות אחראים על שום חומר במלאי, כי הסבלים זרקו את חבילות הספרים שאריזתם נותקה והספרים פוזרו לכל עבר, והיה צורך לאסוף אותם ולהעלאתם 4 קומות מקום המחסן החדש; אגב היה לנו סולם חדש שנעלם..." (שם).

מנהל משרד החינוך בחיפה, רפאלי, שמתוקף תפקידו היה אחראי על ההעברה, כפר בהאשמות נגדו: תנאי ההעברה, טען, היו מאוד בלתי נוחים; הסבלים הסתלקו בתום היום הראשון ולא חזרו למחרת לעבודה; מר דואק עצמו עזב את חיפה בשתיים אחר הצהריים כדי לשוב לירושלים, מבלי להתחשב בצרכי העבודה, וביום השלישי לא הגיע כלל; בנוגע לסולם, הוא ניתן לעובדי מע"צ בזמן סידור האצטבות, שהבטיחו להחזיר במקומו סולם קטן אחר. בסיכומו של דבר, הוסיף רפאלי, "עשיתי בזמן העברה זו כמיטב יכלתי, עבדתי קשה בשני הימים האלה. שמרתי על הרכוש של מדינת ישראל יותר מאשר את רכושי ובריאותי. קמצתי למדינה בהעברה זו בערך 110 ל"י... מה היה עלי עוד לעשות ולא עשיתי?" (שם).

כזכור, כבר בנובמבר 1954 הועלתה האפשרות לפיה לא יהיה מנוס מלהשמיד לפחות חלק מהספרים שנשמרו במחסני הספרייה הערבית. בשנים הבאות הלכה ההצעה והבשילה, בכפוף לנסיבות: במחסני הספרייה נותרו רבבות ספרים, שהפלסטינים סירבו לגלות בהם עניין; אחזקתם של המחסנים עלתה לקופת המדינה ממון רב, ואילו ההכנסות ממכירת הספרים פחתו בהדרגה; הספרים גם לא היו שייכים לאיש (בניגוד ללבטי הנפש והספקות שליוו את ביזת הספרים בירושלים בידי עובדי בית הספרים הלאומי, הרטוריקה של עובדי הספרייה הערבית נעדרת אפולוגטיקה באורח מוחלט). ולבסוף, חלק מהספרים נאסרו למכירה מסיבות חינוכיות וביטחוניות. את זיכרון הדברים הבא, "מישיבה בקשר לחיסול ספרים ערביים שהגיעו למשרד החינוך עם קום המדינה והנמכרים בחלקם לבתי"ס ערביים בארץ" (שם), שהתקיימה באפריל 1957 , ראוי לצטט בהרחבה (הכתיב המלא הוא שלי):

מאחר והמפקחים על לימוד הערבית בבתי"ס: מר שלמון – מנהל המחלקה לחינוך לערבים; מר מיכאל מוראד – מפקח; מר ס. שמאי – מפקח, חתמו על רשימת ספרים שלדעתם אינם מתאימים לשימוש בתיה"ס הערביים בארץ ובחלק מהם נמצא חומר נגד המדינה והפצתם או הוצאתם לשוק עלול לגרום נזק למדינה. והספרים רשומים בספר המלאי של המחלקה לחינוך הערביים ללא רישום ערך כספי והרשימות החתומות ע"י המפקחים.... כוללות 23,004 ספרים הנמצאים במשרדנו בתל אביב וכן 3,311 ספרים במשרדנו בחיפה. הוחלט: למכור את הספרים בתל-אביב בעזרתו של מר ברגר ובחיפה בעזרתו של מר רפאלי כפסולת נייר בהתאם להוראות החשב הכללי, לזוכים במכרז לקנית פסולת נייר, תוך הבטחה שפקיד מהמחלקה לחנוך לערבים יצטרף להובלת הספרים ויהיה נוכח בשעת טחינתם, ע"מ להבטיח שהספרים לא יוצאו לשוק" (שם).

על ההחלטה חתומים פקידי משרד החינוך: מנהל המחלקה לאספקה ושרותים משקיים, האפסנאי הראשי ומנהל ענף לאספקה משרדית.

תהא זו טעות להניח, אני סבור, שלספרים לא היו בעלים, ולכן ניתן היה להשמיד אותם. למעשה, ההפך הוא הנכון: כדי להכחיד את ספרי הפלסטינים, נחוץ היה להבנות שיח ביורוקרטי ואדמיניסטרטיבי, נטול בני אדם; אחרי הכל, בדיון בגורלם ובתפקידם של ספרי הפלסטינים השתתפו יהודים בלבד, והוא נועד לייצר מחדש את גבולותיה המובנים-מאליהם של הקולקטיביות היהודית. הדיון הזה היה חלק משיח השליטה, ולא חלק מהשיח הציבורי . בנוסף, הרתיעה, אולי אפילו הזעזוע, שאנו עשויים לחוש לנוכח הכחדתם של הספרים, היא ביטוי לסנטימנט הומאניסטי: ללא ספרים, ההיסטוריה נאלמת דום, היצירה משתתקת, המחשבה קופאת על מקומה, המדע מתעוות והרוח האנושית כולה נדמית כנתונה תחת מתקפה. אם ספרים הם נשאיה של הציוויליזציה, הרי שפגיעה בהם פירושה שיבה אל הברבריות. עם זאת, הכחדת ספרי הפלסטינים התרחשה בעידן של תמורות מקיפות ביחס לנכסי תרבות של נתינים ואויבים כאחד: בשעה שהשיטה המועדפת על הקולוניאליזם היתה ביזה ולא הכחדה - נכסי התרבות נשדדו באורח שיטתי ומקיף, אך נשמרו היטב במוזיאונים ובספריות של אירופה - המאה העשרים טיפחה צורות חדשות וקטלניות של התמודדות עם רכוש תרבותי; היא התאפיינה בהרס שיטתי של תרבות, ספרים וספריות, שלא היה עוד התוצר הבלתי מתוכנן של מלחמות, כיבושים ורשע פוליטי, כי אם חלק בלתי נפרד ממנו. "מה שאני מכנה Libricide", כתבה רבקה קנות', "נמצא בין ה-Genocide ל-Ethnocide. הוא קשור לשני המושגים הללו ומשלים אותם, בתוך ההקשר הרחב של האלימות הקיצונית של המאה העשרים" .

השמדתם של של 26,315 הספרים התנהלה בעצלתיים. בתחילת יוני 1957 כתב מנהל מחלקת אפסנאות לשלמון כי הוא מצטער שלא חלה התקדמות ב"חיסול הספרים הערביים... למרות שההסדר נגמר בצורה עקרונית עם החשב הכללי וכפי שהודעתי לך, יש בידינו לכסות הוצאות העובדים במיון הספרים. בינתיים נסתיים גם מכרז של החשב הכללי למכירת פסולת הנייר ואנו יכולים להתקדם" (שם). בשנים הבאות המציאה המחלקה לתרבות ולחינוך הערבים רשימות ארוכות בערבית של ספרים הראויים להשמדה. הנה שמות כמה מהם: "סיפורים על נשים בנות תמותה", "ההיסטוריה המצולמת של הכתב", "התרנגול הפיקח", "ידידו של התלמיד", "אנציקלופדיה של ימי הביניים", "תמונות אירופאיות", "העולם החדש", "ספר הצופים הפלשתינים", "ההיסטוריה המצולמת של הגיאוגרפיה" (כרכים א' וב'), "שלושה גיבורים מפורסמים של ההיסטוריה הערבית", וכן הלאה, על פני עמודים רבים (שם). כל הרשימות נכתבו בסדר מופתי על גבי ניירות רשמיים. בראש העמוד הופיעה הכותרת "מדינת ישראל", ותחתה המלים "רשימת סחורות שאינן טובות לשימוש".

מסה קודמת של גיש עמית ראתה אור ב מטעם

=======================================

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1093978&contrassID=1&subContrassID=18&sbSubContrassID=0

 

פורסם ב - 02:04 19/06/09

הם מנסים להכתיב לנו מה לקרוא

מאת גיש עמית

באוגוסט 2008 החלה מדינת ישראל לאכוף חוק מנדטורי משנת 1939 האוסר על יבוא ספרים מארצות אויב, והפעם: ספרים ממדינות ערב. וכך, בעיצומן של חגיגות הספר העברי, יש כאלה שנשללת מהם הזכות לקרוא בשפת אמם

שמונה בפברואר 2009 היה יום שיגרתי בחייו של מישל אל-ראהב, ערבי-נוצרי מרמלה והבעלים של חנות הספרים "יאפא". בחמש השנים האחרונות, מאז נפתחה החנות ביפו, נהג לרכוש ספרים בערבית במצרים ובירדן: "הייתי נוסע פעמיים בשנה, ומעולם לא עשו לי בעיות". לא כך היה בפעם הזאת: "חזרתי דרך מעבר הגבול נהר הירדן. עברתי את הביטחון, וכשנכנסתי למכס שאל אותי הפקיד מה יש לך. אמרתי ספרים. הוא התחיל להסתכל ספר ספר, ואחר כך הגיע פקיד נוסף והתחיל למלא טופס. לא הבנתי מה הם רוצים. ואז הם אמרו, טוב, אתה יכול ללכת. שאלתי מה עם הספרים, אמרו: הספרים נשארים אצלנו. הם הציעו שאכתוב מכתב שבו אני מבקש סליחה. שאלתי למה אני צריך לבקש סליחה, אמרו: על זה שעברת עבירה, אסור להביא ספרים מארץ אויב". 

הנה הטופס, שעותק אחד ממנו נותר בידי מישל: אישור בדבר תפיסה לפי סעיף 188 לפקודת המכס". 56 קילוגרם ספרים. על החתום: פרג' עינב וחיים אזולאי. באוגוסט 2008 החלה מדינת ישראל לאכוף חוק מנדטורי משנת 1939 האוסר על יבוא ספרים מארצות אויב. שבעים שנה היה החוק מונח כאבן שאין לה הופכין, וסוחרים פלסטינים מירושלים, מיפו, מנצרת ומחיפה יכלו לייבא ספרים בערבית כאוות נפשם - בכפוף, כמובן, לאישור הצנזורה - ופתאום החליט מי שהחליט לאכוף את החוק. 

הנה כי כן: יש החוגגים את שבוע הספר העברי בכנסים ובירידי חוצות, בהתפעמות מרוח היצירה והחופש הישראליים, ויש אלה שנשללת מהם הזכות לקרוא, שנאסר עליהם לרכוש השכלה, שילדיהם אינם יכולים לקרוא בשפתם את הארי פוטר ואת פינוקיו. וכל זה מתרחש לא רק בדממת הביורוקרטיה, אלא גם באדישות הגמורה של דעת הקהל: ב"ניו יורק טיימס" וב"הארלד טריביון" כתבו על כך, אבל בעיתונות הישראלית עבר העניין בשתיקה. 

סחאר עבאסי, הבעלים והמייסד של כל בו ס.ה.ר בחיפה, הוא יבואן הספרים בערבית הגדול בארץ; מאז נפתחה חנותו, לפני 35 שנים, הוא מייבא ברציפות ספרים מלבנון ומסוריה דרך מצרים וירדן. בכל שנה הגיש בקשה לרשיון, ובכל שנה העביר כמקובל וכנדרש את רשימת הספרים שביקש לייבא לידי הצנזורה. מעולם, נכתב בעתירה שהוגשה בשמו לבג"ץ באמצעות "עדאלה", המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, לא הערימו השלטונות קשיים בדרכו, ומעולם לא פסלה הצנזורה איזה מן הספרים שהופיעו ברשימותיו. 

ואולם בשנה שעברה השתנו פני הדברים: באוגוסט 2008 קיבל עבאסי מכתב ממשרד התמ"ת, המודיע לו כי "על פי חוות דעת משפטית עדכנית של משרד האוצר, המשרד המופקד על פקודת הסחר עם האויב, לא יינתנו עוד רישיונות לייבא ספרים אשר הודפסו/יוצרו בארץ אויב, גם אם נרכשו בארץ אחרת". בחלוף התדהמה (רק לפני כשלוש שנים כתב לעבסאי עורך הדין עקביה מהלשכה המשפטית במשרד האוצר כי "איננו רואים ברכישה של ספרי לימוד סוריים ולבנוניים מחנות בירדן, באמצעותך, משום מסחר עם האויב"), החל עבאסי להשתדל אצל פקידים ופוליטיקאים. לבסוף, ולפנים משורת הדין, ניתנה לו הרשאה כללית וזמנית עד סוף שנת 2008. משפקע תוקפה נותר כמה חודשים ללא רשיון, עד שמקץ השתדלויות ומאמצים רבים ניאות שר האוצר בר-און לחדש את ההרשאה הזמנית, שתוקפה עתיד לפוג אף הוא בעוד כמה חודשים. 

עבאסי אינו יודע מה יהיה אז, וממילא ההרשאה אישית, ואינה חלה על סוחרים ויבואנים אחרים. שמונים אחוזים מהספרים הדרושים לערביי ישראל רואים אור בסוריה ובלבנון: מילונים מקצועיים, האנציקלופדיות הידועות בעולם, ספרי לימוד בשפה הערבית, שירה ופרוזה. בלבנון מתורגמים לערבית ספרי ילדים מכל הלשונות, וסוריה היא המדינה היחידה שבה מתורגמים דרך קבע ספרים מעברית לערבית; בשנים האחרונות נדפסו בה בין השאר ספריהם של עמוס עוז, אשכול נבו ויורם קניוק. 

האם צריך להכביר מלים על אלימותו ואיוולתו של חוק האוסר על אנשים לקרוא ספרים בלשונם ובשפת אמם, הגוזל מהם את תרבותם - למעשה, השולל מהם תרבות בכלל - וכורת את הקשרים הרוחניים והאינטלקטואליים בינם לבין בני עמם ברחבי העולם? מה היה להם לפקידים, שעה שהחליטו לשלול ממיליון וחצי בני אדם זכויות שאין בסיסיות מהן, המעוגנות לא רק בחוקי המדינה אלא גם באמנות ובהסכמים בינלאומיים? 

בתזכיר לבית המשפט כתב פרופ' מרואן דווירי, מומחה לפסיכולוגיה חינוכית, על השפעתו הרת האסון של החוק: "מחקרים בתחום הפסיכולוגיה והחינוך מצביעים באופן חד-משמעי על חשיבות חשיפת הילדים בשלבי התפתחותם השונים לספרות הילדים בשפת האם והשפעתה הקריטית על התפתחות האינטליגנציה ועל בריאותם הנפשית של הילדים. חסך בספרות הילדים יפגע באוצר המלים, בחשיבה המילולית ובדמיון והיצירתיות. נוסף לכך, החשיפה לספרות הילדים בשפת האם של הילד מהווה תנאי הכרחי לגיבוש ערכים אוניוורסליים, מודעות עצמית, אמפתיה, וגיבוש דרכי התמודדות של הילד עם מצבים שונים בחיים". 

האם ייענה בית המשפט הישראלי לדברים הללו, או שגם הפעם יסכין עם עמדת המשיבים (פקידי האוצר, אגף המכס, ואולי גם נציגי שירות הביטחון הכללי, שיעידו מאחורי דלתיים סגורות), שלפיה צורכי המדינה קודמים להתפתחותם של ילדים ערבים? "הם מנסים להכתיב לנו גם מה לקרוא", אומר עורך הדין סלאח מוחסיין, שהגיש את העתירה בשמם של עבאסי וארגון "עדאלה". עמיתתו, עורכת הדין חנין נעאמנה, סבורה כי אכיפת החוק היא תולדת התלכדותם של אינטרסים כלכליים, ביטחוניים ופוליטיים. "זה מדרון חלקלק", היא אומרת: "היום הם אוסרים על ספרים, מחר יכולים למנוע מאתנו סרטים. ייתכן שזה חלק ממגמה רחבה יותר - מדיניות היד הקשה כלפי ערביי ישראל". 

ארבעה חודשים מונחת העתירה בפתחו של בית המשפט העליון, ועדיין לא נקבע מועד לדיון. בעתירה נטען כי החלטת המדינה פוגעת בנגישות לחינוך ותרבות בשפת האם של האוכלוסיה הערבית בישראל, וכן בעקרונות חופש הביטוי ובראשם הזכות לחילופי מידע, תרבות ספרות ולשון. כדרכם של מסמכים משפטים, הדברים מנוסחים בלשון נקייה וחסכונית. במסמך מופיעות גם אי אלו התיחסויות להיסטוריה, כגון הביקורת שמתח בית המשפט האמריקאי על האיסור לסחור בחפצי תרבות עם מדינות שהוטל עליהן חרם כלכלי, ובהן איראן וקובה. העותרים נמנעו מלהזכיר אנלוגיות קרובות יותר, מן ההיסטוריה המודרנית של היהודים; אולי חששו שהן יעוררו את חמתם של השופטים. הם גם לא הזכירו את ההיסטוריה בת שישים השנה של קיפוח ודיכוי התרבות הערבית, למן הקמתה של מדינת ישראל - פיקוח על ספרי הלימוד, צנזורה של ספרים, הכחשת ההיסטוריה וכתיבתה מחדש.

עבאסי, על כל פנים, משתומם מאוד: "בשנה אחרונה חתמתי על הסכם עם הוצאת ספרים בסוריה, לתרגום שבעה ספרים מעברית. לפני זמן מה אמר לי חבר כנסת מהימין שהעסק שלי מממן את תוכנית הגרעין של איראן. בסוריה ובלבנון, לעומת זאת, מעולם לא טענו כלפי שהספרים שאני מתרגם מעברית מממנים את כלי הנשק של צה"ל"