Home
Search
עברית
Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
On the Brighter Side
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Lawfare
Activists Profiles
Readers Forum
Photographs
Anti-Israel Conferences
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Donate
Number of visitors to IAM
Tel Aviv University
[TAU, History] Gadi Algazi's version of history replete with half- truths: Israeli Tree Campaign "Judaizes" Expropriated Land

 

 TAU Gadi Algazi, head of History Dept.  

gadi.algazi@gmail.com

Editorial Note

TAU Professor Gadi Algazi has once again ventured into the history of the Israeli-Palestinian conflict in order to delegitimize the state of Israel. Not surprisingly, his version of events is replete with half- truths, misrepresentation and misinformation.

In January 1949 the government sold one million dunam of Palestinian land to the Jewish National Fund; with an additional 300,000 sold subsequently. Up to 1962 the JNF paid some 30 million Israeli pounds to the government. The JNF used the land to resettle immigrants from Europe and the Arab counties; the law was patterned on a similar Pakistan and India arrangement where 16 million refugees were dispossessed by the bloody conflict between the Hindus and the Muslims. In 1953, the Knesset passed a law regulating the expropriation of Arab Palestinian land which also mandated compensations. The Israeli Arabs resisted, but the Israeli government exerted some pressure in order to complete the process. Left wing Israeli parties have protested the law and the process of confiscation. Years later Dorit Beinish, the Supreme Court justice, wrote that the legislation hurt the Israeli Arabs and the ideal of private property, but should be understood in the context of the unique historical circumstances that led to the creation of the State of Israel. Beinish noted that such a law would have serious legal challenges today.

Indeed, Algazi makes no references to the circumstances of the 1948-9 war and the history of WWII and its aftermath that triggered massive population movements. As well known, Palestinians and their Arab backers ignored the 1947 U.N. Partition Proposal and initiated a war which they lost. According to the dominant realist theory in International Relations, a losing belligerent is penalized; in the case Germany, the penalty included massive expulsion of German civilians from land that was ceded to Poland and the Soviet Union. Czechoslovakia forced out million of German civilians from its territory without any compensation.

It is possible that Algazi, an expert in medieval history, is poorly informed about the Israeli-Arab conflict and virtually ignorant of International Relations and WWII. A simple visit to Wikipedia could have provided him with most of the relevant facts. Still, Algazi, like many of his fellow radical peers, apparently prefers to create his own "narrative" to undermine the legitimacy of Israel.



Gadi Algazi interviewed on Youtube

Israeli Tree Campaign "Judaizes" Expropriated Land

http://www.youtube.com/watch?v=Z7DtpgIFmFY

הועלה על ידי TheRealNews בתאריך 52 בדצמ 11

Jewish National Fund's practice of selling and leasing land exclusively to Jewish owners is met with growing opposition

  Gadi Algazi's interview starts at 04:21 into the program 

 Transcription:

The story of land in Israel is fascinating. There are two laws. Again, almost none of Israel’s citizens, certainly none in my daughters class, she is now 17, has heard of. The first law is of course the law of 1949, regulating the possession of the Palestinian refugees.

Ben-Gurion’s idea, June 1949, was to circumvent any future action by simply selling, absolutely illegally, selling the land entrusted to the custodians to some third party, so that the State of Israel in case of an international debate, can safely say sorry, you know like any bicycle thief on the streets of Tel Aviv. Sorry, it’s not in my hand any more. So, within a few days, a million dunam was sold to the JNF. It took about eight days to realize one of the biggest business deals in the history of Israel for a price well below their value and the nice thing about it is that the JNF never even paid for most of this land!

So, all in all, the JNF has acquired from the land of the refugees, not from its owners, but from the custodian, 1,300,000 dunams. And they remain to this very day the property of the JNF and it applies to this property, which is Palestinian property, this rule that the land can not be leased to Arabs.

Number two is another piece of legislation that shapes our lives here and this is the law from 1952-1953. It simply said that whoever was not on his land or her land on the crucial date April 1953, was not cultivating it on this crucial date, the state can expropriate this land for reasons and for purpose of development, security, or settlement without even notifying the legal owners. Whereas the first law pertains to the refugees, the second pertained to Palestinian land of Palestinian citizens of Israel. Now, if you just managed to disassociate them, even temporarily, from the land, for the important and crucial phase, you could just take it and that’s it.

Response in Hebrew by Dr. Arnon Golan of University of Haifa to Dr. Gadi Algazi's claims

Dr. Arnon Golan, agolan@geo.haifa.ac.il

Geography and Environmental Studies

Research Areas: Historical Geography, Political Geography

באשר לדברים שאמר גדי אלגזי תגובתי היא זו:

א. בענין החוק כביכול משנת 1949. לא מדובר בחוק אלא בעסקה שנחתמה בין הקק"ל לבין ממשלת ישראל בינואר (ולא ביוני) 1949 שמסגרתה מכרה הממשלה כמיליון דונם קרקע שהיו רכוש פליטים ערבים ושהוחזקו על ידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים לקרן הקיימת. במסגרת עסקה שניה רכשה לאחר כשנה הקרן הקיימת כ- 300,000 דונם נוספים.

העסקאות הללו נעשו כחלק מן המאמצים למנוע את החזרתם של הפליטים הערבים לתחומיה של מדינת ישראל, אך גם נוכח הצורך לנצל קרקעות אלו עבור שיקומם מספר גדל והולך של פליטים יהודים מאירופה, ולאחר מכן של פליטים יהודים ממדינות ערב, שהגיעו באותם השנים לתחומה של מדינת ישראל. תהליך דומה של איגום רכוש קרקעי של אוכלוסיית פליטים יוצאים והעברתו לטובת שיקומם של פליטים נכנסים נעשה בשנים הללו גם בהודו ובפקיסטן שהחליפו ביניהן כ- 16 מליון פליטים.

הקרן הקיימת התחייבה לשלם 10 מיליון ל"י עבור מליון הדונם הראשונים וסכום נוסף עבור יתרת הקרקעות שרכשה. לדברי אברהם הרצפלד באוקטובר 1962, התשלום נעשה לשיעורין ועד למועד ההוא שלמה הקרן כ- 33 מיליון ל"י לממשלה, סכום שהצטבר נוכח הריבית והעליה במדד המחירים, ועדיין היה עליה לשלם סכומים נוספים על מנת לסגור את חובה.

ב. באשר לחוק השני, אני מניח כי פרופ' אלגזי התייחס לחוק רכישת מקרקעין תשי"ג. אני מצרף להלן את הערך בויקיפדיה המתייחס לחוק זה:

 

חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים) התשי"ג - 1953 (בקיצור: חר"ם) הוא חוק ששימש להכשיר בדיעבד הפקעה של קרקעות, ברובם הגדול של ערבים שלא היו נפקדים, שלאחר מלחמת העצמאות הוקצו ברובם לבסיסי צבא או ליישובים יהודיים.



תוכן עניינים

1. תוכן החוק

2. פסיקה

3. היסטוריה

4. פולמוס

5. הערות שוליים



תוכן החוק

החוק הסמיך את שר האוצר, למשך שנה אחת, להפקיע קרקעות שב-1 באפריל 1952 לא היו ברשות בעליהם, שימשו לצורכי ביטחון, התיישבות או פיתוח חיוניים בזמן כלשהו בין 14 במאי 1948 ל 1-באפריל 1952 ועדיין דרושים לצורך זה בעת ההפקעה. החוק קבע שאם הבעלים נמצאים בישראל בעת ההפקעה הם זכאים לפיצויים בכסף ואם הקרקע שימשה את הבעלים לחקלאות וזאת הייתה פרנסתו העיקרית, יש להציע לו פיצוי מלא או חלקי בקרקע, בין בבעלות ובין בחכירה. הפיצוי בכסף ניתן בהתאם להערכת שמאי ממשלתי בדבר שווי הקרקע ב-1 בינואר 1950 בתוספת של 3% ריבית שנתית. הקרקעות שהופקעו הועברו לידי רשות הפיתוח. החוק קבע שהוצאת צו הפקעה של קרקע אינה עדות לכך שהקרקע איננה כבר בבעלות הממשלה. החוק גם קבע בסעיף 9 שלו חסינות מתביעות על מעשים שעל פי הכרזת שר האוצר נעשו ברכוש המופקע קודם להפקעתו.

החוק לא דרש שתנתן לבעלים הודעה על ההפקעה ולחלק מהבעלים נודע על ההפקעה, לטענתם, רק שנים רבות אחרי ההפקעה ‏[1].



פסיקה

במספר פסקי דין דן בית המשפט העליון במשמעות של הביטוי צרכי פיתוח והתיישבות חיוניים ופירש אותם במובן רחב ככוללים "פעולות לרוב הצריכות לפיתוחה של המדינה בכלל" ובין השאר שמורת טבע, מגורים, תעשייה, חקלאות, מרעה, כבישים ויער[2].

בית המשפט העליון, בתביעה יונס נגד שר האוצר, קבע שחתימת שר האוצר על צו הפקעה מהווה ראיה לכך שתנאי החוק מולאו ושאין חובה על שר האוצר לתת לבעל הקרקע הזדמנות לטעון את טענותיו. בנוסף, קבע בית המשפט שהחוק חל על מי שלא יכל לעבד את האדמה בגלל צו שניתן על ידי המדינה ‏[3]. בית המשפט שב וקבע ש"ערכה ההוכחתי של התעודה שהוציא שר האוצר מכוח סמכותו שבחוק רכישת מקרקעים, הוא מוחלט, ולא ניתן לתקוף את האמור בה"[4]. עם זאת, בשנת 2010 פתח בג"ץ פתח לדיון לגופו של עניין בעתירה כנגד הפקעה על פי החוק, לאחר שנטען שבמשך 50 שנה לא נעשה דבר כדי לממש את ההפקעה‏[5]

היסטוריה

החל מסוף 1950 החלו ערבים ישראלים להגיש תביעות לבתי משפט בישראל בדרישה להשיב להם קרקעות שהוחרמו מהם. באוגוסט 1951 הקים שר החוץ משה שרת ועדה לבחינת הבעיה והועדה המליצה לחוקק חוק שתכשיר באופן רטרואקטיבי את החרמת הקרקעות ללא קשר לשאלה אם הבעלים היו נפקדים.

החוק עבר בכנסת בקריאה שנייה ושלישית ב-10 במרץ 1953 ברוב של 22 ח"כים מסיעות הקואליציה, נגד 5 ממק"י, סיעת שמאל של משה סנה וג'בר מועדי מהרשימה הדמוקרטית לערביי ישראל. חברי חרות ואברהם כלפון ממפא"י נמנעו, ואילו חברי מפ"ם (שהייתה באופוזיציה) נעדרו מההצבעה‏[6]. הוא פורסם ברשומות ב-20 במרץ 1953. במשך השנה שהחוק חל הוציא שר האוצר 465 תעודות הפקעה שנגעו לקרקעות בשטח שמוערך ב-1,200,000 דונם. על פי ההערכות, כ-325,000 דונם היו קרקעות פרטיות של ערבים והשאר היו אדמות מדינה (כולל נכסי נפקדים) וקרקעות בנגב שהיו בשימוש של בדואים. החוק שימש בין השאר להפקעת קרקעות כפרי איקריתובירעם. ערביי ישראל קיימו אסיפות מחאה כנגד החוק ברחבי המדינה. רבים מהערבים לא פנו לקבלת פיצוי. הסבר אחד שניתן לכך היה שהם סירבו לבקש פיצוי מכיוון שראו בכך הכרה בהפקעה. הסבר אחר שניתן לגבי חלק מבעלי הקרקעות היה שלאור עליית מחירי הקרקעות קיוו הבעלים לפיצויים יותר גבוהים אם ימתינו‏[7].

החל משנת 1956 הפעילה הממשלה לחצים על ערבים כדי שיסכימו לקחת פיצוי על קרקעות שהופקעו. בין השאר הותנו החכרת קרקעות מהמדינה, מתן היתרי בנייה וסיוע בבניית בתים בהסכמה לקבל את הפיצויים ‏[8].

עד שנת 1959 ניתן פיצוי עבור 64,500 דונם, עד שנת 1962 עבור 132,036 דונם ‏[9] ועד שנת 1970 עבור 170,000 דונם. מתוך זה ניתנו 55,629 דונם קרקעות חילופיות כפיצוי. החוק תוקן בשנת 1973 כדי לעדכן את גובה הפיצויים, ושינויים נוספים בנוסחת הפיצוי נעשו בשנים 1979, ו 1989 ‏[10].

הפיצוי שניתן בהתאם לערך הקרקע בתחילת 1950 היה נמוך משמעותית מהערך בעת מתן הפיצוי שכן בעת כניסת החוק לתוקפו כבר איבדה הלירה ישראלית 80% מערכה ‏[11]. על פי הערכות, ערך הקרקע ב-1953 היה פי 14-16 מערכו בשנת 1950, בין השאר בגלל ירידת ערך הלירה ‏[12]. בשנת 1959 הועלה הפיצוי על סמך מסקנות ועדת הערכה מיוחדת שרוב חבריה היו ערבים והפיצוי הגיע קרוב למחיר השוק בגליל, הגם שבמשולש הפיצוי עדיין היה נמוך משמעותית. בשנת 1961 הועלה הפיצוי בעוד 15%‏[7]. במקרה ספציפי בסוף 1999, הוצע למערערים שהביאו הערכת שמאי שקרקע שווה 92,000 דולר אמריקאי, פיצוי בסך 32,406 ש"ח, ראו ע"א 3535/04, סעיפים 1, 2ref>.



פולמוס

ההצדקה שניתנה לחוק הייתה שהוא פועל בהתאם לחוק המחלול הכלול בחוק הקרקעות העותמאני על פיו מי שקיבל קרקע מכוח חזקה ונטש אותה למשך שלוש שנים איבד את זכותו בקרקע. נטען שמכיוון שבעלי הקרקעות זכו בקרקע מכוח חזקה הרי שאם אינם משתמשים בה הם איבדו את זכותם, כמו שדייר מוגן מאבד את זכותו אם אינו גר בדירה.

אגודת "איחוד" שהייתה מעין המשך לברית שלום יצאה במכתב גלוי לועדת חוקה, חוק ומשפטנגד החוק בו נכתב: "לא על רכישת מקרקעין – כאילו מרצונם הטוב של כל הצדדים — מדובר בו אלא על הפקעת מקרקעין, אשר נתפסו באופן שרירותי ובלתי חוקי ... החוק הזה נותן גושפנקא חוקית למעשים פליליים". בנוסף טענה האגודה כנגד חקיקת חוק המפקיע רכוש במליונים בלי לתת לנפגעים זכות ערעור ‏[13].

על חוק רכישת מקרקעין כתבה השופטת דורית בייניש את הדברים הבאים ‏[14]:

"הנה כי כן, קשה לנתק את החקיקה החריגה מהרקע ומהתקופה שבה נחקק חוק הרכישה, ואין ספק כי מדובר בחקיקה חד-פעמית שיש להשקיף עליה על רקע הנסיבות ההיסטוריות ששררו בתקופת הקמת המדינה. חוק הרכישה הביא לפגיעה משמעותית ביותר בזכות הקניין של בעלי המקרקעין שקרקעותיהם הוקנו לרשותהפיתוח מכוח החוק הנ"ל. פגיעתו של החוק הייתה ללא ספק קשה עוד יותר מהפגיעה ממנה נפגע, בדרך כלל, בעל מקרקעין שמקרקעיו מופקעים על-פי פקודת הקרקעות. זאת, משום שחוק הרכישה א?פשר את הכשרתה הרטרואקטיבית של תפיסת חזקה במקרקעין על ידי המדינה, שככל הנראה נעשתה (לפחות בחלקה) בהיעדר הסמכה בדין ... את אופיין החמור של הוראות חוק הרכישה ואת אי השימוש בהסדרי הפקעת המקרקעין הקבועים בפקודת הקרקעות ניתן להבין רק באספקלריה של הנסיבות ההיסטוריות הייחודיות של ראשית ימיה של המדינה; על רקע צרכיהתקופה ובעת שקרקעות ננטשו על ידי בעליהן עקב אירועי המלחמה. נסיבות היסטוריות אלה הביאו לחקיקתו של חוק הרכישה שהוראותיו פוגעות פגיעה ניכרת בזכות הקניין, ואין ספק כי כיום חקיקה מעין זו לא הייתה עומדת במבחן החוקתיות"

ע"א 3535/04 דינר נ' מדינת ישראל - שר האוצר, סעיף 7



1. ^ ע"א 3535/04, סעיפים 1, 11

2. ^ ע"א 4067/07, סעיפים 8, 32, 36

3. ^ Yvonne Schmidt,Foundations of Civil and Political Rights in Israel and the Occupied Territories, 2008, page 521

4. ^ ע"א 4067/07, פסקה 25

5. ^ בג"ץ 9804/09

6. ^ אושר חוק רכישת מקרקעין, דבר, 11 במרץ 1953

7. ^ 7.0 7.1 גדעון ויגרט, חוק רכישת מקרקעין - בלי תביעות משפטיות, דבר, 18 במרץ 1963

8. ^ David A. Wesley, E. Marx, State Practices and Zionist Images, 2008, pages 113-114

9. ^ David A. Wesley, E. Marx, State Practices and Zionist Images, 2008, page 113

10. ^ Yifat Holzman-Gazit, Land expropriation in Israel: law, culture and society, 2007, pages 111-113

11. ^ Yifat Holzman-Gazit, Land expropriation in Israel: law, culture and society, 2007, pages 112-113, remark 27

12. ^ David A. Wesley, E. Marx, State Practices and ZionistImages, 2008, page 113

13. ^ הלל כהן, הנפקדים הנוכחים: הפליטים הפלסטינים בישראל מאז 1948, ירושלים: המרכז לחקר החברה הערבית בישראל, 2000, עמוד 125

14. ^ ע"א 3535/04 דינר נ' מדינת ישראל - שר האוצר, סעיף 7

מקור: http://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%A9%D7%AA_%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%A7%D7%A2%D7%99%D7%9F&oldid=11520102

 

גם כאן מציג פרופ' אלגזי תמונה חלקית בלבד. אך מדוע זה נתפלא, הרי הוא מומחה בעל שם עולמי לתולדות שלהי ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת ובהחלט לא להיסטוריה של המאה הקודמת בכלל ושל מדינת ישראל בפרט.

בברכה,

ארנון גולן

 

 

Back to "Tel Aviv University"Send Response
Top Page
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 107591954Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version
    blueweb