Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Tel Aviv University
[TAU, History] Gadi Algazi's Vision for the Future Suffers from Serious Blind Spots


TAU Professor Gadi Algazi

E-mail: gadi.algazi@gmail.com

Editorial Note:  
Gadi Algazi (Tel Aviv University) is no stranger to controversy.  As a member of the secretariat of Hadash  Democratic Front for Peace and Equality and Tarabut-Hithabrut, he is a passionate supporter of a binational state that would also provide justice and equality for all its citizens, an euphemism for a communist system.  
Algazi, has been a subject of a number of IAM postings on account of his slanderous representations of the Israeli political system during lectures abroad where he uses his academic affiliation.  Of course, Algazi has the right to express his opinion as a private citizen - a right that he exercised during the recent Land Day event in the Galilee village of Sakhnin. 
As the Jerusalem Post reported, a few thousand protesters carrying Palestinian flags – and some Syrian flags – marched around the village, with many chanting “from the river to the sea, Palestine will be free” and “with blood and fire, we will liberate al-Aksa,” among other chants.  The demonstrators also attacked the Al-Jazeera TV crew, calling them foul names and accusing them of being "Zionist agents."
Against this background of violence, which also occurred on previous years - and which was legitimized by his presence - Algazi spoke about his vision for a peaceful binational state, where everyone will live in harmony and equality, to be achieved through a struggle.  Needless to say, Algazi asserts that such a future can materialize only if the State of Israel - which he accuses of being at war with its citizens and of humiliation of the poor, among other egregious crimes - can be dismantled. 
To make his point, Algazi misrepresents virtually every argument; for instance he calls the Haifa University demographer Arnon Soffer a "racist" because he is "busy counting babies and for whom real people's lives do not count."
His narrative of the Bedouin village of Al Araqib is equally misleading; the dispute between the nomadic Bedouins and the State has been litigated in courts for many years. A recent court ruling stated that Oren Yiftachel, a political geographer from BGU who served as an adviser to the Bedouin plaintiffs, exaggerated the amount of land in dispute. Nomadic populations who need large swath of territory to sustain their traditional life-style has presented a serious challenge to governments in Europe and beyond, who need to adjudicate between the indigenous populations and the growing urbanization.  While this poses a humanitarian dilemma, Algazi's heated rhetoric does not do justice to the problem.  
Finally, like many of his fellow radicals, Algazi juxtaposes Israel, which he perceives to be totalitarian and oppressive, with the new Middle East.  He dreams about living in a state "that is not a fortress, but is a part of a democratic Middle East, a Middle East that belongs to its peoples, not its rulers."
It is here that Algazi's blind spots are exceeded only by what IAM defines as the "radical hypocrisy of the radical left."  Like many in the radical fraternity, Algazi does not admit that the Arab Spring turned into Arab Winter, with human rights abuses ranging from killing of Christians to rape of women.
We understand that Algazi is a professor of history, but it would behoove him to take a crash course in contemporary Middle East affairs.  


Images from the Land Day events, March 30, 2013


A State of all its citizens and of both its peoples

Monday 1 April 2013 by Gadi Algazi

Tens of thousands of people participated in this year’s Land Day rally in the Palestinian city of Sakhnin in northern Israel (March 30, 2013). Our comrade Gadi Algazi, a member of the Tarabut-Hithabrut movement and of the secretariat of the Democratic Front for Peace and Equality, was invited to deliver a speech there. This is what he said:

"I wish to thank you for the opportunity to participate and to speak here, in this Land Day rally. For me, as a Jewish-Israeli citizen who enjoys privileges in this state, even as he opposes and struggles against them, it is deeply meaningful to be invited to come and speak on Land Day, the day that commemorates the civil struggle of Palestinian citizens of Israel against discrimination and racism, against dispossession and oppression. I want to explain to you why I am here today.

I am here, first, because of the past. Because we have not forgotten. I reached my political maturity during the first Land Day, 1976. I remember receiving news of the martyrs who were killed in Sakhnin, in Arabeh, in Kafr    Kanna and in Taybeh. The first political flyer I ever wrote was about the killing of Ahmad Al-Masri in Majd Al-Krum in November 1977. Since then, that list has grown long.

But I am not here only because of the past but also because of the present, because of what is happening now. Land Day is not just a day of remembrance. It is a day of struggle against what is happening now. The State of Israel’s war against its residents continues today in the Negev. In the Negev, heavy police forces and bulldozers go out to commit systematic destruction about once or twice a week. We have grown used to the fact that once or twice a week, heavily armed police forces gather in the Shoket junction or the Beit Qama junction in order to go forth on a campaign of demolition. We have grown so used to this that we don’t perceive that this is actually a form of continuous warfare.

This country continues to be the site of a war. Modern warfare is conducted    not only with tanks, but with bulldozers. You don’t only fight it with bombers, but also with zoning plans. Yes, this is a war waged by the state, and real people are its casualties: their health, their hopes, their futures, their human and national dignity. True: Many states around the world neglect their citizens, and Israel also neglects and humiliates its poor. But not many    states in the world take part in never-ending wars against their own citizens.

I am here to tell you, alongside many other left-wing activists in this country, that we refuse to take part in a the state’s war against its Palestinian citizens. We will do all we can to undermine it, in Jaffa, in Acco, and in the Galilee, but mainly in the Negev.

One of the places where this war is being waged is in the village of Al-Araqib in the northern Negev. A special delegation of Al-Araqib Popular Committee arrived just to participate in the rally here in Sakhnin. The residents of Al-Araqib have lost their homes. Many of them have lost their livelihoods. The state of Israel has used tear gas, rubber bullets, paint bullets, and arbitrary arrests against them, and many of them are now facing trial. In the last three years, I have seen the little children of Al-Araqib grow up from demolition to demolition, waking up in the morning to the site of police cars and special patrol units.

Hundreds of volunteers arrived in Al-Araqib in the nights before demolitions and stood alongside the residents. Some of them were arrested, others have had charges brought against them by the state. I don’t deny that we, Jewish and Arab activists, have participated in protests in Al-Araqib. I don’t deny that we tried to keep up the spirits of the residents. I don’t deny that we tried to stand by their side as the forces of destruction arrived in the village. That is our duty to our humanity, our civic duty as people who fully believe in equal rights. We will continue to stand alongside the people of Al-Araqib in their struggle, even after the 49th demolition of the village.

Al-Araqib is not alone. In 1952, the military governor of the Negev reported that he succeeded in clearing out 70,000 dunams of land for the Zionist movement for settlement purposes — through expulsions, threats, and dispossession. Today, this threat continues. The Prawer Plan is a declaration of war on tens of thousands of the Negev’s Arab residents. The Bibi-Lapid government wants to finish what the military governors of the 1950’s have not managed to do: to solve, once and for all, the "Bedouin problem in the Negev." There is not “Bedouin Problem” in the Negev. The problem is a racist government and its dispossession projects. We must stop the Prawer Plan! This is indeed the struggle of the Negev’s Arab residents, but we cannot, we cannot, leave them to wage it alone.

I am here not only because of the past, and not only because of the present, but also because of and for the future. I am here so that we will have a future in a different sort of state.

What kind of state ? First of all, a state with no military occupation and no settlements. A state that stops waging wars and starts makes peace – real peace, a peace based on equality and justice – peace outside its borders and peace within them. A state that stops waging war against its own citizens, that stops sending bulldozers to destroy their homes. A state that settles down and stops seeking to “Judaize” the Galilee and the Negev. A state that doesn’t fight the Arab residents of Jaffa, Acco, Lod, Ramle, and the Triangle.

A state in which the Arab past is not being erased; a state whose future belongs to the people who live in it, to all its citizens, men and women, and not to racist demographers, who are busy counting babies and for whom real people’s lives do not count. A state without the heirs of people like Arnon Sofer and Yisrael Koenig, Ben Gurion and Netanyahu. A state whose signature is not a tank and a bulldozer.

I am here because I want a state that isn’t run by Lieberman, and not the people who fund Lieberman and Bibi. A state that is a shared home and whose people, all its people, Jews and Arabs, are its true masters – not the    institutions of the Zionist movement, nor the Jewish Agency and not the Jewish National Fund, neither the magnates and the well-connected or the wealthy donors who live in Australia or the United States. The people who should be masters of this country are the people who live here, Jews and Arabs, Israelis and Palestinians.

A state of all its citizens and of both its peoples, a state that is both a Jewish and an Arab state, a Jewish-Arab state, with full, equal rights for all. Not just political equality but also cultural and national equality, equality that comes with correcting the injustices of the past, giving back land, the return of the refugees, and a more equitable distribution of wealth and opportunities.

A state where both our languages are equal, and all the different accents and cultures enjoy equality. Where people are not classified according to their accent or appearance. A state where no one needs to change their language, to cover up his or her accent, to forget one’s culture.

A state that is not a fortress, but is a part of a democratic Middle East, a Middle East that belongs to its peoples, not its rulers. A state where one doesn’t live enclosed in European pretensions or Western fantasies – a state here, in the Middle East, whose main culture is Arab.

A state where Jewish and Palestinian children will be truly equal. Where their chances for a future, for education, for life with dignity, are equal. A state where they could both study at a university, in their own language. Where they can go to university in Hebrew, or go to university in Arabic. A state where no young person must give up his or her dreams because of discrimination on the basis of nationality.

In this future state, there will be no such thing as an unrecognized village. All villages will receive recognition, recognition and adequate resources for development. I am talking about development that will shaped and decided upon by the residents themselves, not the authorities. Al-Araqib will be rebuilt, and people will come and visit it, as they will the dozens of other Bedouin villages and towns that will all receive recognition. Visitors will come to see the places where people were shot and injured, to show their respect to the people who struggled for their land, who struggled for themselves and, in doing so, struggled for us all, just as we are now paying    our respects to those who struggled heroically for the lands of the Galilee in the 1970’s.

In this state there will be equal rights, and no one will have special privileges. It will be a free state, and not a state of servants. No one will need to prove their loyalty to the state — the state will constantly have to prove its loyalty to its citizens, to all of them. No one will be required to serve the state: The state will be required to serve its citizens. There will be no mandatory national service [which they now seek to impose on Palestinian citizens], and no mandatory military service. No one in the state will be a servant. People will be free citizens.

This state, this truly democratic state, with full, equal rights, a state of all its citizens and both its peoples, will not be given to us as a gift. This is what Land Day teaches everyone, not just Palestinian Arab citizens, but also Jewish citizens. Rights are not given as a present. Rights are won through struggle.

מדינה שנוכל לחיות בה: מדינת כל אזרחיה ושני עמיה

גדי אלגזי 30.03.13
מלחמה מודרנית היא לא רק טנקים, היא בולדוזרים. לא עושים אותה רק במפציצים אלא גם בתוכניות מתאר. כן, זו מלחמה שהמדינה מנהלת, ואנשים נפגעים בה: הבריאות שלהם, התקוות שלהם, העתיד שלהם. הכבוד האנושי והלאומי שלהם. נאום מעצרת יום האדמה בסח'נין

אני מבקש להודות לכם על ההזדמנות להשתתף ולדבר כאן, בעצרת יום האדמה. בשבילי, כאזרח יהודי-ישראלי שנהנה מזכויות היתר במדינה הזאת – גם אם הוא מתנגד להן ונאבק נגדן – יש משמעות עמוקה להזמנה לדבר ביום האדמה, ביום המציין את מאבק הפלסטינים אזרחי ישראל נגד הפליה וגזענות, נגד נישול ודיכוי. אני רוצה להסביר למה אני נמצא כאן.

אני נמצא כאן בגלל העבר. כי לא שכחנו. התבגרתי פוליטית עם יום האדמה הראשון, ב-1976. עם הידיעות על החללים שנהרגו בסח'נין, בעראבה, בכפר כנא ובטייבה. את הכרוז הפוליטי הראשון כתבתי על הריגת אחמד אל-מסרי במג'דל אל-כרום בנובמבר 1977. הרשימה מאז ארוכה. אבל אני כאן לא רק בגלל העבר אלא בגלל ההווה, בגלל מה שקורה עכשיו. יום האדמה הוא לא רק יום זיכרון, הוא יום של מאבק נגד מה שקורה עכשיו. כי המלחמה של מדינת ישראל נגד תושביה נמשכת היום בנגב. בנגב יוצאים פעם או פעמיים בשבוע כוחות גדולים של משטרה ויס"מ ובולדוזרים להריסה מאורגנת. התרגלנו לזה שפעם או פעמיים בשבוע מתאספים כוחות גדולים חמושים בצומת שוקת או בצומת בית קמה כדי לצאת למסע הריסה. אולי התרגלנו יותר מדי ואנחנו כבר לא מרגישים שמדובר במסע מלחמה.


הריסת אלעראקיב, סיבוב 15, 2011. צילום: Oren Ziv/ Activestills.org

היום ממשיכה להתנהל בארץ מלחמה. מלחמה מודרנית היא לא רק טנקים, היא בולדוזרים. לא עושים אותה רק במפציצים אלא גםבתוכניות מתאר. כן, זו מלחמה שהמדינה מנהלת, ואנשים נפגעים בה: הבריאות שלהם, התקוות שלהם, העתיד שלהם. הכבוד האנושי והלאומי שלהם. הרבה מדינות מזניחות את האזרחים שלהן, וגם ישראל מזניחה ומשפילה את העניים שבה. אבל לא הרבה מדינות גם נלחמות מלחמה בלתי פוסקת נגד האזרחים שלהן. אני נמצא כאן כדי לומר עם פעילי שמאל רבים בארץ: אנחנו מסרבים לקחת חלק במלחמה של המדינה נגד אזרחיה הפלסטינים. נעשה כמיטב ביכולתנו כדי להכשיל אותה. גם ביפו. גם בעכו. גם בטייבה. גם בגליל, ובעיקר בנגב.

אחד מהמקומות בהם מתנהלת המלחמה הזו הוא כפר אלעראקיב שבנגב. משלחת הוועד העממי של אלעראקיב הגיעה במיוחד להשתתף בהפגנה כאן בסח'נין. תושבי אלעראקיב איבדו את בתיהם. רבים איבדו את פרנסתם. מדינת ישראל הפעילה נגד התושבים גז מדמיע, כדורי גומי, כדורי צבע, מעצרים שרירותיים, ורבים מהם עומדים עכשיו למשפט. ראיתי בשלוש השנים האחרונות את הילדים הקטנים של אלעראקיב גדלים מהריסה להריסה, קמים בבוקר ורואים את הניידות ויחידות היס"מ. מאות מתנדבים הגיעו לכפר בלילות שלפני ההריסות ועמדו לצד תושבים. חלקם נעצרו, נגד חלקם מתנהלים משפטים. אני לא מכחיש שהשתתפנו – פעילים יהודים וערבים – בפעולות מחאה באלעראקיב. אני לא מכחיש שניסינו לחזק את רוחם של התושבים. אני לא מכחיש שניסינו לעמוד לצדם כשיחידות ההרס הגיעו למקום. זאת החובה האנושית שלנו, זאת החובה האזרחית של מי שמאמין בשוויון זכויות מלא. נמשיך לעמוד לצד תושבי כפר אלעראקיב במאבקם, גם לאחר ההריסה ה-49 של הכפר.

אלעראקיב לא לבד. בשנות החמישים התגאה המושל הצבאי של הנגב שהצליח לפנות עבור התנועה הציונית 70,000 דונם להתיישבות – על-ידי גירוש, על ידי איומים, על-ידי נישול. היום נמשך האיום. תוכנית פראוור היא הכרזת מלחמה על עשרות-אלפי תושבים ערבים בנגב. ממשלת ביבי-לפיד רוצה להשלים את מה שהממשל הצבאי בנגב לא הספיק: לפתור אחת ולתמיד את "בעיית הבדואים בנגב". הבעיה היא לא ערביי הנגב. הבעיה היא ממשלה גזענית ותוכנית נישול. אנחנו חייבים לעצור את תוכנית פראוור. המאבק הוא מאבק התושבים הערבים של הנגב. אבל אסור, אסור שהם יעמדו בו לבד.


יום האדמה בסח'נין, 30.03.13. צילום: Yotam Ronen/Activestills.org

אבל אני נמצא כאן לא רק בגלל העבר, ולא רק בגלל ההווה, אלא גם בגלל ולמען העתיד. כדי שיהיה לנו עתיד במדינה אחרת. איזו מדינה? קודם כל מדינה ללא כיבוש צבאי וללא התנחלויות. מדינה שמפסיקה להילחם ועושה שלום, שלום אמיתי, שלום שמבוסס על שוויון וצדק – שלום בחוץ ושלום בפנים. מדינה שמפסיקה להילחם נגד האזרחים והאזרחיות שלה. מפסיקה לשלוח נגדם בולדוזרים להרוס בתים. מדינה שנרגעת ומפסיקה לייהד את הגליל ואת הנגב. מדינה שלא נלחמת נגד התושבים הערבים של יפו ועכו ולוד ורמלה והמשולש. מדינה שבה לא מוחקים את העבר הערבי, והעתיד בה הוא של האנשים שחיים בה, של כל האזרחיות והאזרחים, ולא של דמוגרפים גזענים, שסופרים כל הזמן תינוקות ולא סופרים אנשים ממטר. מדינה בלי היורשים של ארנון סופר וישראל קניג ובן גוריון ונתניהו. מדינה שסימן ההיכר שלה לא יהיה טנק עם בולדוזר.

מדינה שהבעל בית שלה הוא לא ליברמן ולא מי שמממן את ליברמן וביבי. מדינה שהיא בית משותף, שהאנשים, כל האנשים, יהודים וערבים, הם בעלי הבית האמיתיים שלה. לא מוסדות    התנועה הציונית, לא הסוכנות היהודית ולא הקרן הקיימת ולא הטייקונים ולא המקורבים ולא התורמים העשירים שחיים באוסטרליה וארה"ב. בעלי הבית במדינה הזאת יהיו האנשים שחיים בה, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים. מדינה של כלל אזרחיה ושל שני עמיה, מדינה שהיא גם מדינה יהודית וגם ערבית, מדינה יהודית-ערבית. בשוויון זכויות מלא. לא רק שוויון פוליטי: שוויון תרבותי ולאומי. וכן: שוויון תוך תיקון עוולות העבר, החזרת קרקעות, שיבת הפליטים, חלוקה שוויונית יותר של העושר וההזדמנויות.

מדינה שבה שתי השפות שוות, וכל המבטאים והתרבויות. שבה לא מסננים אנשים לפי המבטא או המראה שלהם. מדינה שבה אף אחד לא צריך להחליף את השפה שלו, להסוות את המבטא שלו, לשכוח את התרבות שלו. מדינה שהיא לא מבצר, אלא חלק ממזרח תיכון דמוקרטי, מזרח תיכון של העמים, לא של השליטים. מדינה שחיה לא בדמיון האירופי, בפנטזיה מערבית, אלא במקום הזה, במזרח התיכון, הערבי בתרבותו העיקרית.

מדינה שבה ילדים יהודים ופלסטינים יהיו שווים באמת. שהסיכויים שלהם לעתיד, לחינוך, לחיים בכבוד, הם שווים. מדינה שבה הם יוכלו ללמוד באוניברסיטה, ויוכלו ללמוד בשפה שלהם: שבה אפשר ללמוד באוניברסיטה בעברית, ואפשר ללמוד באוניברסיטה בערבית. מדינה שבה אף צעיר וצעירה לא צריכים לוותר על החלומות שלהם בגלל הפליה לאומית.

במדינה הזאת, לא יהיה כפר בלתי-מוכר. כל הכפרים יקבלו הכרה, הכרה ומשאבים לפיתוח. על הפיתוח יחליטו האנשים עצמם, לא השלטונות. אלעראקיב קום תקום ואנשים יבואו לבקר בה, כמו בעשרות כפרים ויישובים בדואים שיקבלו הכרה, כולם. יבואו לבקר את המקומות שבהם נורו יריות ונפצעו אנשים, את המקומות שבהם התנהל המאבק על שוויון זכויות. כדי לתת כבוד לאנשים שנאבקו על האדמה שלהם, שנאבקו למען עצמם ובזה נאבקו למען כולם, כפי שאנחנו נותנים כאן כבוד למי שנאבקו בגבורה על אדמות הגליל בשנות ה-70.

במדינה הזו יהיה שוויון זכויות, ואין זכויות יתר לאף אחד. זאת מדינה חופשית ולא מדינה של משרתים. אף אחד לא צריך להוכיח בה נאמנות למדינה – המדינה צריכה להוכיח כל הזמן שהיא נאמנה לאזרחים שלה, לכולם. אף אחד במדינה הזאת לא צריכה לשרת את המדינה. המדינה צריכה לשרת את האזרחים. לא שירות לאומי. לא שירות לאומי ולא שירות צבאי. ובכלל: אף אחד במדינה לא יהיה משרת או משרתת. אזרחים חופשיים.

את המדינה הזאת, מדינה דמוקרטית באמת, שיש בה שוויון זכויות מלא, מדינת כל אזרחיה ושני עמיה, לא יתנו לנו במתנה. זה מה שיום האדמה מלמד את כולם, לא רק את האזרחים הערבים הפלסטינים. גם את האזרחים היהודים. זכויות לא מקבלים במתנה. זכויות משיגים במאבק.

Back to "Tel Aviv University"Send Response
Top Page
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 257180444Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version