Home
Search
עברית
Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Lawfare
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Donate
Tel Aviv University
The Shlomo Sand (TAU) Chronicle: How to Profit from Outrage?
30.05.13
Editorial Note:  
 
Shlomo Sand, professor of history at TAU has hit on a very profitable formula; write an outrageous book guaranteed to be picked up by every pro-Palestinian and anti-Semitic website, travel widely to spread the "gospel" that Jews are an invented people (The Invention of the Jewish People) that have never existed in the Middle East (The Invention of the Land of Israel) and become an international star.  

Dressed in his customary black outfit, the short but highly self-assured and pugnacious former postal clerk and Matzpen member has treated us to yet another self-revelatory book, How and When I Stopped Being Jewish.  If anything, his latest creation is even more muddled and convoluted than the previous ones.  In an interview for the book, he laments that "I suffer from people who don't understand me" because of his alleged deep revelations about the Jewish non-history.  Still, Sand is resigned to such misunderstandings as he cannot write "like Yair Lapid."
 
Sand explains  the decision to stop being Jewish by claiming that there is no such thing as Jewish secular identity - an argument that he purportedly proved beyond reasonable doubt.  He goes so far as to argue that none of the things that scholars and popular culture label Jewish, including the so-called "Jewish sense of humor" is not really Jewish. 
 
Be it as it may, Sand's real goal in renouncing Jewish identity is political.  Continuing the Matzpen line, Sand declares that Israel is a racist state subjugating its Arab citizens; he compares it to the apartheid state of South Africa and even to Nazi Germany.   

Sand denies that Israel would kill its "unwanted Arabs" the way Germany exterminated its "unwanted Jews" but asserts that Hitler won because the Nazi racial theory is used by many Jews in contemporary Israel: "Yesterday it was simple physical characteristics such as blood or facial structure. Today it’s DNA."    Worse, in his view, using the Holocaust to bolster Jewish identity and the standing of the Jewish state, is the ultimate victory of Hitler.
 
Sand's pseudo-scientific concoctions would have been laughable, if it was not for the fact that they are made possible by the Israeli taxpayers.  His faculty position gives him legitimacy and the free time needed to write and travel abroad, a fact that he readily admitted in his recent talk in Tel Aviv.
 
Once again, it is Sand who is laughing all the way to the bank, but it is the Israeli academic community, whose scholarly standards have been downgraded here, who is paying a heavy price.




The Gospel according to Sand: We are not Jews

In 'How and When I Stopped Being Jewish,' author and professor Shlomo Sand argues that there is no such thing as a secular Jew.

By  May.19, 2013 | 1:56 PM 
Shlomo Sand
Author and professor Shlomo Sand. Photo by David Bachar

THIS STORY IS BY

Professor Shlomo Sand opens his new book, "How and When I Stopped Being Jewish," with a warning. “Many readers will see the main point presented in this book as illegitimate and even infuriating. Many of the secular people among them who insist on defining themselves as Jews will reject it out of hand. Others will see me as a vile, self-hating traitor.”

Sand, a 66-year-old history professor at Tel Aviv University, does not seem to suffer from lack of self-confidence, nor does he have any difficulty expressing himself. On the contrary, the thousands of students packing the lecture halls to hear him speak over last three decades attest to his uncanny ability to distill controversial assertions into supremely fluent language.

Why, then, would this well-known, veteran professor feel compelled to open his new book with such a warning? Perhaps he has learned from experience, having authored the two previous books in the series, "The Invention of the Jewish People" (published in English by Verso Books, 2009) and "The Invention of the Land of Israel: From Holy Land to Homeland" (Verso Books, 2012). Both generated a great deal of controversy, some particularly harsh, within academia and among the general public as well.

“I suffer from people who don’t understand me — in class or in a press interview. But that’s very normal. I take into account that some people won’t understand me,” Sand says. “It’s not always easy for me to write for every person. I can’t write like [politician and journalist] Yair Lapid, but I try to be accessible.”

In the two preceding books, Sand claims that the notion of a unified Jewish people was invented, based on myths and fictional accounts, in order to further Zionist ideals. And it is this faulty logic, he says, that served as the excuse for the establishment of the State of Israel. Now, in "How and When I Stopped Being Jewish" (Kinneret Zmora-Bitan), Sand takes secular readers a step further, asserting that if there is no such thing as a Jewish people, then secular individuals cannot, by definition, be Jewish. Step by step, he undermines, weakens and deconstructs the identity of secular Jews.

“People tell me I belong to the nation of Albert Einstein, but I — Shlomo Sand — feel closer to the Israeli culture of Arik Sharon than to the German culture of Einstein,” he says. In other words, Sand does not identify with a Jewish nation, but rather with an Israeli one. “Ask me if I like it — not particularly, but I accept it as reality,” he says.

Marx, Freud and Einstein: Good for the Jews?

In "How and When I Stopped Being Jewish," Sand asks whether there exists a secular Jewish culture that unites non-observant Jews throughout the world. He attempts, uncomfortably, to clarify whether there is a “Jewish component” that connects the philosophies of famous secular Jews such as Marx, Freud and Einstein.

“Did 'Das Kapital,' the theory of the unconscious and the theory of relativity contribute in any way to the shaping and preservation of secular Jewish culture?” he asks. In Sand's view, the answer is no.

“Is Arthur Koestler, bold and provocative as he is, a Jewish writer? Did Serge Gainsbourg, of whom I’m a long-time admirer, write and sing Jewish songs rather than French ones, and no one ever knew it?” he asks sarcastically.

Sand even tries to take humor away from the Jews, asserting that figures such as Sholem Aleichem and Woody Allen, for example, drew on “Slavic-Yiddish humor” – a culture that, according to Sand, died out long ago. Though certain veins of humor mistakenly labeled as “Jewish” do indeed arouse strong feelings of nostalgia among many Diaspora Jews, Sand points out that these types of humor were never viewed as particularly funny by Jewish writers in Iraq, whose humor, he argues, is based on a different sort of logic.

If this is true, then what forms the basis for secular Jews' Judaism? What connects secular Jews from Tel Aviv with non-believing Jews from Paris or New York? In Sand’s opinion, there is no connection.

“Those who are called ‘secular Jews’ don’t have a way of life in common. They don’t experience day-to-day pain and joy that connect them to other secular Jews throughout the world," he says. "They speak, weep, make their living and create in their own languages and national cultures.”

So what's left? If secular Jews share no mutual religion, no culture, no way of life, what can explain their inclusion in an exclusive nation? A few Jewish holidays and ceremonies? Sand seeks to undermine even that much. “Theodor Herzl, the founder of the Zionist movement in the late 19th century, celebrated Hanukkah with a Christmas tree and did not circumcise his son," he points out. "On the basis of those practices, can he be considered a Jew or a Christian?”

A Jewish state incapable of defining Judaism

Sand’s book is disturbing, challenging, annoying, yes, and thought-provoking. “The deeper we delve into the subject, the more we have to admit that there is no unifying Jewish culture that is not religious,” he tells Haaretz. “You and I have a day-to-day experience and existence that are very much Israeli. They may have Jewish and Yiddish sources, but they’re Israeli.”

Today, this confusion in defining a "Jewish people" manifests as confusion in justifying a Jewish state, Sand asserts, presenting what he sees as the "cardinal claim" of the State of Israel: “It defines itself as a Jewish state, or as the state of the Jewish people across the world, but is not capable of defining who is a Jew.”

“No linguistic or cultural criterion can contribute to the definition of who is a Jew, since the descendants of Jews never had a language or secular culture in common,” he says. This explains why, in Sand's view, Israeli legislators could fall back only on religious criteria in determining what constitutes Jewish identity: those born to Jewish mothers or who undergo an authorized conversion process.

Yet one need not go to any great lengths to find the inherent contradictions in this definition, as Sand deftly points out. “The state of the Jews isn’t all that Jewish. Being a Jew in the State of Israel doesn’t mean you have to observe all the commandments and believe in the Jewish God. You can explore Buddhist beliefs, as Ben-Gurion did, or eat shrimp, as Arik Sharon did. You don’t have to cover your head — most of Israel’s leaders and army generals don’t cover theirs.”

One of the major problems that arises from this confused definition, according to Sand, is the inherent discrimination shown by the Jewish state to Arabs living within its borders. “Being a Jew in Israel means, first and foremost, not being an Arab,” he writes, comparing the elevated status of Jews in Israel to that of whites in the American south through the 1960s, French settlers in Algeria before 1962, and white and Afrikaner residents of South Africa before 1994.

At the end of this list, Sand adds, with some reservation, Nazi Germany as well. “Maybe soon [the status of the Jewish Israeli] will also appear similar to the status of the Aryan in Germany of the 1930s,” he writes. In parentheses he adds, “I absolutely refuse to consider any sort of comparison to Germany in the 1940s.”

Why did you include the Nazis in that list?

“I hesitated when I wrote that, but I don’t want to be careful with the Israelis. I can’t treat Israelis with kid gloves in the early 21st century.”

What do you mean when you compare the State of Israel to Nazi Germany?

“I make a distinction between the 1930s and the 1940s. In the 1930s, they excluded the Jews, but they allowed them to leave. In the 1940s, they killed the Jews. There’s a significant difference. But the fact that the mayor of Upper Nazareth has kept his job even after stating, in 2013, that Arabs were not wanted there, this begins to remind me of the exclusion of the Jews. There is no historical comparison, however, between Zionism and Nazism. In no way whatsoever do I say that it will end in annihilation.”

The Holocaust is not absent from Sand's book, however. In fact, according to "How and When I Stopped Being Jewish," the Holocaust has become an important aspect of secular Jewish identity.

“The symbolic capital derived from the suffering of the past is supposed to be passed down in ink like any other capital,” Sand writes. “The Holocaust industry sought to maximize the suffering of the past and derive from it as much political and even financial capital as possible.”

“Instead of the old religious identity of the ‘chosen people,’ what arose was an extremely beneficial modern secular ritual of not only ‘the chosen victim’ but also ‘the exclusive victim.’” That same "chosen victim" became an "exclusive" one when he methodically began to ignore the other victims of the Holocaust, Sand asserts, until eventually “the genocide received Jewish exclusivity.”

“Since the last quarter of the 20th century, almost all other victims of the Holocaust whom the Nazis did not mark as ‘Semitic’ have vanished,” he writes. “From then on, all comparison with other acts of genocide was forbidden. ... Any crime of the past or the present necessarily paled next to the great massacre of the Jews during World War II.”

Thus it is Hitler who has proved the victor of World War II, Sand claims. “Although he was defeated militarily and politically, only some years later the core of his perverted ideology seeped once more to the surface, and today it is alive, kicking and menacing.”

Sand is not referring here to anti-Semitism but to the way he says many Jews use racist doctrine to their advantage. "The perception of the Jews as a nation and a race whose traditional characteristics are passed down through heredity in some invisible way is still very much alive. Yesterday it was simple physical characteristics such as blood or facial structure. Today it’s DNA,” he writes. “Hitler’s desire to remove the Jews from ‘normal’ humanity was fulfilled in a perverted way by the politics of memory adopted by Israel and its followers in the Western world.” 



http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2023331

משבר הזהות של שלמה זנד

בספרו החדש, ”מתי ואיך חדלתי להיות יהודי”, הפרופ’ שלמה זנד מתנתק מהיהדות, טוען שהיטלר ניצח במלחמה. ראיון ראשון עם צאת הספר

את ספרו החדש, “מתי ואיך חדלתי להיות יהודי” (הוצאת כנרת זמורה ביתן), פותח הפרופ’ שלמה זנד באזהרה. “הסוגיה המרכזית המוצגת בחיבור זה תיחשב בעיני קוראים לא מעטים כבלתי לגיטימית ואף מקוממת. חילונים רבים מבין אלה המתעקשים להגדיר את עצמם כיהודים יפסלו אותה על הסף. אחרים יראו בי בוגד נאלח ושונא עצמו”.

זנד, בן 66, לא סובל מחוסר ביטחון עצמי או מבעיות בהתנסחות. להפך. אלפי סטודנטים שגדשו בשלושת העשורים האחרונים את הרצאותיו בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, יודעים היטב שאין לו כל בעיה להציג את טיעוניו השנויים במחלוקת באופן רהוט. למה בכל זאת נדרש הפרופסור הוותיק ובעל השם ל”אזהרה” הזו בפתחו של הספר החדש? אולי על סמך הניסיון שצבר לאחר פרסום שני הספרים הקודמים בסדרה - “מתי ואיך הומצא העם היהודי” (2008, רסלינג) ו-”מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל” (2012, כנרת) – אשר גררו ויכוח נוקב, יצרי ולעתים מתלהם באקדמיה ומחוץ לה.

“אני סובל מאנשים שלא מבינים אותי – בכיתה או בראיון עיתונאי. אבל זה נורמלי מאוד. אני לוקח בחשבון שיש כאלה שלא יבינו אותי”, אומר זנד. “לא תמיד קל לי לכתוב לכל אחד. אני לא יכול לכתוב כמו יאיר לפיד, אבל אני משתדל להיות נגיש”.

 é Ü Þ Ô  Ö à Ó.
שלמה זנד. "אני מרגיש יותר קרוב לתרבות הישראלית של אריק שרון מאשר לתרבות הגרמנית של איינשטיין". צילום: דודו בכר

בספריו הקודמים טען זנד כי הציונות המציאה את “העם היהודי” על סמך מיתוסים וסיפורים בדיוניים שלא היו ולא נבראו, אשר שימשו כתירוץ להקמתה של מדינת ישראל. כעת, הוא מבקש לקחת את הקוראים החילונים שלב אחד קדימה, ולטעון שאם אין בנמצא עם יהודי, אזי הם אינם יהודים עוד. בדרכו הייחודית, שלב אחר שלב, הוא מערער, מחליש ומפרק לגורמים את הזהות היהודית-חילונית שלהם.

“אומרים לי שאני שייך לעם של אלברט איינשטיין, אבל אני – שלמה זנד – מרגיש יותר קרוב לתרבות הישראלית של אריק שרון מאשר לתרבות הגרמנית של איינשטיין”, הוא אומר. “תשאל אותי אם אני אוהב את זה? לא במיוחד, אבל אני מקבל את זה כמציאות”. זנד, אם כן, אינו יהודי יותר. מעתה אמרו – פרופ’ שלמה זנד, “ישראלי”.

בספרו החדש הוא תוהה אם יש בנמצא תרבות יהודית חילונית, שמאחדת את היהודים שאינם חובשי כיפה ברחבי העולם. בחוסר נחת הוא מנסה לברר אם יש “רכיב יהודי” שמקשר בין ההגות של מרקס, פרויד ואיינשטיין – שלושה מהיהודים החילונים המפורסמים בעולם. “האם ‘ביקורת הקפיטל’, תיאוריית הלא-מודע ותורת היחסות תרמו באופן כלשהו לעיצובה ולשימורה של תרבות יהודית חילונית?” הוא שואל, ומיד משיב בשלילה. “האם ארתור קסלר הנועז והפרובוקטיבי, היה סופר יהודי? הייתכן שסרג’ גינזבורג, שאני מעריץ ותיק שלו, כתב ושר לא פזמונים צרפתיים אלא יהודיים – וכלל לא דווח על כך?” הוא תוהה בציניות.

אפילו את ההומור היהודי זנד מבקש לקחת מאתנו. שלום עליכם או וודי אלן ניזונו בכלל מ”הומור סלאבי-יידי” - תרבות שכבר גוועה, לדברי זנד. ההומור שלהם, שרק בטעות מכונה “יהודי”, אמנם מעורר רגש נוסטלגי עז בקרב רבים, אך לא הצחיק את הסופרים היהודים בעיראק, לדבריו. “הללו צחקו והצחיקו ביצירת היגיון מבדח אחר”, כותב זנד.
אם כך, על מה בכל זאת נשענת היהדות של החילונים? מה מחבר בין יהודי חילוני מתל אביב ובין יהודי לא מאמין בפאריס או בניו יורק? לדעתו של זנד, אין חיבור כזה. “לאלה המכונים ‘יהודים חילונים’ אין אורחות חיים משותפים. אין הם חווים כאב ושמחה יומיומיים המחברים אותם ליהודים חילונים אחרים ברחבי תבל. הם הרי מתבטאים, בוכים, מתפרנסים ויוצרים בלשונות ובתרבויות הלאומיות שלהם”, הוא כותב בספר.


אם ליהודים חילונים אין דת, אין תרבות ואין אורח חיים משותף, מה בעצם נותר מהם זולת כמה חגים וטקסים יהודיים? אלא שגם אותם זנד מבקש לערער. “תיאודור הרצל, למשל, מייסדה של הציונות המדינית בסוף המאה ה-19, חגג את חג החנוכה עם עץ חג המולד ולא מל את בנו. האם לנוכח פרקטיקה מיוחדת זו, הוא אמור להיחשב נוצרי או יהודי”?
הקריאה בספר מטרידה, מאתגרת, מרגיזה ומעוררת מחשבה. “ככל שנתעמק יותר בנושא נהיה חייבים להודות, שלא קיים כלל מטען של תרבות יהודית מאגדת שאינה דתית”, אומר זנד. “לי ולך יש חוויה והוויה יומיומית ישראלית מאוד. מקורותיה אמנם יהודיים, יידישיסטיים ואחרים – אבל היא ישראלית”.


הבלבול והמבוכה בהגדרת “העם היהודי” נמשכים עד ימינו-אנו, לדברי זנד. את “הבעיה הקרדינלית” של מדינת ישראל, כדבריו, הוא מציג כך: “היא מגדירה את עצמה מדינה יהודית, או מדינת העם היהודי העולמי, אך אין ביכולתה להגדיר מיהו יהודי”.
“שום קריטריונים תרבותיים או לשוניים לא יכלו לתרום להגדרת היהודי, מכיוון שצאצאי היהודים לא חלקו מעולם שפה משותפת או תרבות חילונית משותפת”, אומר זנד. מסיבה זו, לדבריו, למחוקק החילוני בישראל נותרו רק קריטריונים דתיים להגדרת יהודי: מי שנולד לאם יהודייה או התגייר כדת וכדין.


ואולם ההגדרה הזו לא חפה מסתירות פנימיות, עליהן מצביע זנד בקלות. “מדינת היהודים אינה כה יהודית. להיות יהודי במדינת ישראל אינו אומר שעליך לקיים מצוות או להאמין באל היהודי. אתה יכול להשתעשע עם אמונות הבודהיסטיות כפי שנהג בן גוריון, לאכול חסילונים כמו שעשה אריק שרון. אינך חייב לשים כיסוי על ראשך – הרי כך נוהגים מרבית מנהיגי ישראל ואלופי הצבא שלה”.

ואולם, את עיקר הביקורת שלו מפנה זנד אל עבר האפליה שמגלה מדינת היהודים כלפי הערבים שחיים בתחומה. “להיות יהודי בישראל זה בעיקר ולפני הכל: לא להיות ערבי”, הוא כותב. את מעמדם של היהודים בישראל הוא משווה לזה של הלבנים בדרום ארה”ב עד לשנות ה-60 של המאה הקודמת; של המתנחלים הצרפתיים באלג’יריה עד 1962; ושל תושבי דרום אפריקה הלבנים עד 1994. בסוף הרשימה הוא מוסיף, בהסתייגות, גם את גרמניה הנאצית. “ואולי בקרוב הוא ידמה גם למעמדו של הארי בגרמניה של שנות ה-30”, תוהה זנד. בסוגריים הוא כותב כי “על הקבלה כלשהי לשנות ה-40 הגרמניות אני מסרב בתוקף לחשוב”.

למה נדרשת גם לנאצים?

“היססתי כשכתבתי על זה, אבל אני לא רוצה להיות זהיר עם הישראלים. אני לא יכול להתייחס לישראלי בכפפות משי בתחילת המאה ה-21”.

מה פשר ההשוואה בין מדינת ישראל לגרמניה הנאצית?

“אני מבדיל בין שנות ה-30 לשנות ה-40. בשנות ה-30 הרחיקו את היהודים, אבל נתנו להם לצאת. בשנות ה-40 הרגו אותם – יש הבדל משמעותי. אבל העובדה שראש עיריית נצרת עילית ממשיך לכהן בתפקיד אחרי שהכריז – ב-2013 – על כך שערבים אינם רצויים בה – מתחילה להזכיר לי את ההרחקה של היהודים. עם זאת, אין שום השוואה היסטורית בין ציונות לנאציזם. אני בשום פנים ואופן לא אומר שזה יתגלגל להשמדה”.


גם את השואה מגייס זנד לספר. זו הפכה, לדעתו, לרכיב חשוב בהגדרת הזהות היהודית החילונית. “ההון הסמלי המופק מהסבל בעבר אמור לעבור בירושה בדיו כמו כל הון אחר”, הוא כותב. “תעשיית השואה ביקשה למקסם את הסבל של העבר ולשאוב ממנו כמה שיותר הון פוליטי ואפילו כלכלי”. כך, לדבריו, “במקום הזהות הדתית הישנה של ‘עם נבחר’ החל פולחן חילוני מודרני ורב-תועלתי לא רק של ‘קורבן נבחר’, אלא של ‘קורבן בלעדי’”.

אותו קורבן “נבחר” כדברי זנד, הפך ל”בלעדי”, כשדאג להסתיר בהדרגה את הקורבנות האחרים של השואה, עד ש”הג’נוסייד זכה לאקסקלוסיביות יהודית”, כדבריו. “מאז הרבע האחרון של המאה ה-20 נעלמו כמעט כל הקורבנות שלא סומנו כ’שמיים’ על ידי הנאצים”, כותב זנד. “מעתה נאסרה גם כל השוואה עם השמדות-עם אחרות...כל פשע בעבר או בהווה התגמד בהכרח מול טבח היהודים הגדול במלחמת העולם השנייה”.


היטלר – לא אחר – מוכתר בספר כמנצח של מלחמת העולם השנייה. “הוא אמנם הובס צבאית ופוליטית, אבל, בתוך שנים לא רבות פיעפעה ליבת האידיאולוגיה הפרוורטית שלו ועלתה שוב אל פני השטח, והיום היא פועמת בחוזקה ואף מאיימת ובועטת”, כותב זנד.

הוא לא מתכוון לאנטישמיות, אלא דווקא לשימוש שעושים יהודים רבים בתורת הגזע. “תפיסת היהודים כעם-גזע שתכונותיו המסתוריות עוברות באיזו דרך נעלמה בתורשה, עדיין משגשגת ופורחת. אתמול היו אלה תכונות פיזיולוגיות פשוטות – הדם או מבנה הפנים – היום זה הדנ’א“, הוא כותב. “שאיפתו של היטלר להוציא את היהודים מכלל האנושות ‘הנורמלית’ התממשה בצורה פרוורטית בפוליטיקת הזיכרון שאימצו ישראל וחסידיה ברחבי העולם המערבי”.






Back to "Tel Aviv University"Send Response
Top Page
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 243821248Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version
    blueweb