Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Tel Aviv University
[TAU] Political activity of the Radical Left in the Israeli Academy


Editorial Note
The expansive view of academic rights has enabled the alliance of radical left in Israel to engage in extensive political activism.  As a rule, the liberal arts community has defended these rights.
As reported by IAM, in the most recent episode, this alliance produced a highly robust defense of the Department of Politics and Government at Ben Gurion University that was censured by the International Committee of Evaluation.  Among others, the Committee found the faculty engaged in excessive political activism, in addition to producing research that was heavily biased toward the critical, neo-Marxist paradigm and published in non-mainstream radical presses.  It should be noted, that the BGU in general and the Department in particular has a disproportionately high percent of radical faculty who have taken the lead in calling for a boycott of Israel and produced research proving that Israel is an apartheid state.
The reaction to Ariel Rubinstein, a professor of economics at TAU at a recent conference organized by Adi Ophir at the Minerva Humanities Center of Tel Aviv University indicates that nothing has been learnt. 
Rubinstein, who describes himself as a leftist, took a dim view of Ophir and other radicals who appeared at the conference.  In an Haaretz article titled "Non-Academic Activity Doesn't Belong in Israel's Ivory Towers," he calls it a "disgrace" if a speaker advocates boycott; he finds it equally distasteful when another speaker used the term "Zionist entity" to denote Israel.
The attack apparently took Ophir by surprise, prompting him to issue an equally sharply-worded response.  He called Rubinstein "rude" and described his style as a combination of "arrogance and manipulation."
This amusing verbal equivalent of a food fight is not altogether surprising; radical scholars - who seem to think that they have a monopoly on critique - have proved themselves thin-skinned when on the receiving end of criticism.   
The research Academic Freedom in Israel: A Comparative Perspective demonstrates that radical faculty in Israel has used the highly expansive definition of academic freedom to use its campus base for a broad range of political activity. 
IAM has also published a number of papers by scholars who oppose such practices.  In one of them, Ziva Shamir, the former head of the School of History at TAU, accuses radical faculty of indoctrinating students, intimidating colleagues and turning their campus offices into an unofficial branch of a political party.   
As for Rubinstein's comment on the German foundations, this should come as no surprise either.   IAM repeatedly reported that the German political foundations - often supported by the German government - have established a very strong presence in the Israeli academy.   In addition to the veteran Heinrich Boell Foundation, Friedrich Ebert Stiftung, and Konrad Adenauer Stiftung, the more recent arrival is the Rosa Luxemburg Foundation, a discussion forum for critical thought and political alternatives and a research facility for progressive social analysis, affiliated with the political party “DIE LINKE“ (The Left).  The Minerva Humanities Center at TAU - the home base of Ophir and a group of critical scholars who work on various projects including, for example, the Lexicography Project, a generator of virulent anti-Israeli critique - is supported by all four with a long-term grant of the Minerva Stiftung.


Non-academic activity doesn't belong in Israel's ivory towers

When professors invite to a conference a speaker who praises the academic boycott of Israel – it is a disgrace.

By Ariel Rubinstein | Jan. 14, 2014 |

I was invited to speak at a conference held the first week of January at Tel Aviv University, ostensibly devoted to the subject of knowledge and academic freedom. I didn’t quite know how to interpret the title of my session – “Fragile Autonomies: An Internal Wound or Cultural Crisis?” – but it was easy to see that the conference was organized by lecturers who are proud of their struggle against “the Zionist project,” and consider research institutes a legitimate base for action.

My political views are labeled leftist, and I’m aware that some things I say will be misused by others. But I feel obliged to discuss my experiences at the event precisely because of my views, and precisely because I have come out previously against other nonacademic activity that took place within the realm of academia.

It’s fascinating to see just how similar the thought processes are among the extremes on both the right and the left. The conference organizers sought to fuel a sense of imminent doom. Words like “crisis,” “persecution” and “ban” were bandied about just as easily as they would be by members of the “hilltop youth.” The title of the conference was: “Knowledge in this Era: Historical Perspectives, Contemporary Challenges and the Future of Higher Education.” The phrase “in this era” called to mind the verse from the Book of Esther when Mordechai dispatches Esther to the king on a mission of salvation, telling her, “for if you remain silent at this time …” I wondered about the current usage of this Hebrew phrase. A Google search first brought up a lecture by (far-right rabbi) Dov Lior, entitled “Our Mission at This Time,” in light of what was called “the constant threat of terrorists and anti-Semitism that is gaining momentum in the lands of the goyim.” What came up third were the alarmist writings of “A Man from Binyamin,” who is worried about the peace negotiations and proclaimed, “At this time … the Jewish people is moving [from words] to actions!”

In between appeared the announcement for the conference, which began as follows: “Recently a series of events and processes … have been mounting up into what appears to be a crisis in Israeli academia: from widespread budget cuts to a weakening of the authority of the Council for Higher Education (the process of establishing the university in Ariel is a paradigmatic example).” A paradigmatic example of what? Of the weakening of the CHE's authority, it would seem. But just a few sentences later, the text criticizes that body for overreaching in terms of its authority, complaining of “government interference in academic affairs, including attempts to shut down entire departments or to have faculty members dismissed.” So does the CHE have too much or too little authority?

To my understanding, the Ariel University Center is an important part of the settlement enterprise and, as such, its establishment is a paradigmatic example not of the situation in local academia, but rather of the settlement apparatus, which buttresses its activity through the use of institutions like the Supreme Court, planning and building committees, and the education system. The establishment of a "university" in Ariel has practically nothing to do with any harm that's being done to the system of higher education in general. The authors of the online declaration link the two because they are captive to the “corrupting occupation” paradigm, which doesn’t always apply.

The occupation is bad because it’s an occupation; settlement is bad because it uproots another people from its homeland and the Jewish people from its moral core. The occupation is not bad because it leads to economic ruin (perhaps the opposite is true); the occupation is not bad because the money is going to the settlements instead of certain neighborhoods (it wouldn’t necessarily have gone to the neighborhoods anyway); nor is it bad because it makes Israeli society less democratic (indeed, in many ways, the Israel of 2014 is more democratic than the Israel of 1964). But none of that can be reconciled with the conference organizers' apocalyptic world-view.

And why involve governments in academic conferences? The poster for the recent conference was emblazoned with the logo of the Embassy of the Federal Republic of Germany in Israel, which was listed as a partner. For goodness sake: What is the German government doing as a partner in a controversial academic conference in Israel? If it’s okay for the German government, then why can’t the Israeli government be a partner in a conference on “Judea and Samaria Studies”? Another partner in the conference was the Heinrich Boll Foundation, which is proudly aligned with the German Green Party. If a German political party is a legitimate partner, why can’t an archaeology department join forces with the City of David (Ir David) Foundation? And why shouldn’t a genetics department accept right-wing millionaires as partners in the quest for the Jewish gene? Needless to say, I find all such partnerships deplorable. I am against the bill that limits funding to certain nongovernment organizations because of the intention of its legislators, but I do not believe that foreign political elements have any place in Israeli politics. They certainly have no place in Israeli academia.

Limor Livnat and Avigdor Lieberman may want to interfere in academia, but the fact is that they do not. Who is making a joke out of academic freedom? The crudest political act I’ve ever encountered in my 40 years in academia occurred a few years ago in the same auditorium where last week’s conference was held. Then, a conference had also been organized at TAU, by the Cohn Institute for the History and Philosophy of Science and Ideas. One speaker, a member of an organization supporting the academic boycott of Israel, regaled the audience with an exhaustive recounting of the organization’s correspondence. At the end, a student in the audience complained that the lecture hadn’t been practical enough, since the speaker did not give instructions on how to be contact with the group.

One of the organizers of the recent TAU conference candidly admitted that he sometimes deliberately exploits the academic platform. Others stubbornly insisted that there is no such thing as a nonpolitical academic debate, and that the very location of both TAU and the Hebrew University of Jerusalem on the ruins of Arab villages excludes any possibility of conducting a nonpolitical discussion there. I recognize the difficulty that the humanities and social sciences have in distinguishing the academic from the nonacademic. But a blurring of the boundaries should not blur something that is clear.

When a featured speaker repeats the phrase “the Zionist separation entity” dozens of times in a 30-minute talk, he has departed from the realm of academia. When professors invite to a conference a speaker who praises the academic boycott of Israel – it is a disgrace. When a conference speaker tries to confer upon himself and his cohorts the title of “dissident,” a term that should be reserved for someone who has sacrificed himself in the struggle against a tyrannical regime – it is pathetic whining.

The muddling of academia with that which is not part of academia is not unique to people fighting against “the Zionist regime.” For example, TAU's Steinmetz Center for Peace Research chose the German Green Party as a partner in marking “Twenty Years Since the Oslo Accords.” For its part, sometimes with the university, the Citizens’ Empowerment Center in Israel actively promotes plans to change the country’s system of government, such as raising the vote threshold for the Knesset to 4 percent. As part of these activities, professors seem to reach out to politicians more than politicians are trying to stick their hands into academia. But when lecturers uses the halls of academia to promote an ideological agenda, students ought to be outraged, and we shouldn’t be surprised if the taxpaying public is tempted to intervene.

Israeli society has given professors an incredible privilege. It allows us to devote our lives to research even when there is no material gain to be had, and to teach whatever we wish to teach, and all at the public’s expense. I am opposed to Israeli government policy in many areas. But I appreciate the fact that, at the end of the day, all of the country's governments have done an outstanding job of preserving academic freedom in Israel. I feel an obligation to offer thanks to this society morning, noon and night for this privilege that has been given to me.

There are some who would complain about fragility, and end up shattering the glass.


Posted on the forum of the social sciences.

Google translate from Hebrew
January 11, 2014

The baseless argument of Professor Rubinstein and the rudeness of citizen Ariel

Adi Ophir

The bulk of the article which was published in Haaretz on Friday, Ariel Rubinstein introduced in the conference on "Knowledge in this Era " which he defames. The conference was devoted to examining the political and economic conditions in which the Israeli university operates today. A historical perspective was presented as well as a broad comparative one and various aspects of academic life were discussed from the many theoretical and disciplinary perspectives, which the common denominator was critical thinking, personal involvement of the speakers with questions about which they spoke, and a feeling that what lies at stake is common and dear for everyone - the possibility of a public and free university in Israel. Rubinstein showed his rebuke to a full hall in the second session of the conference, after hearing two lectures dealing with the history of universities in the Middle Ages and early modern times. As soon as he started talking, he announced of himself as someone who did not study literature and history and expressed his contempt to the textual and academic work, close to the hearts of many of the researchers who participated in the conference. Then he announced that he was speaking as a citizen sitting in cafes and not as a professor of economics, as if someone would have invited him to speak based on his deliberations published from time to time in the daily newspapers . At the same breath he announced in authoritative and professorial voice that he knows what is academic and what is not, forgetting that according to his view, even as a professor of economics and as a layman sitting in cafes, he has no authority to speak, not of the essence of the Academy and not on the nature of politics and not on the border between them - a question that was situated at the heart of discussions of the conference. Despite the lack of authority he has informed in an authoritative voice that our conference is not Academic and then preached us his bible as the last of the preachers, in a rare combination of arrogance and manipulation.

First he played a Google exercise for demagogue beginners. He checked the occurrences of the phrase 'This Era', which was part of the conference title, with the Google search engine and cited the first three items on the list. He found one instance in the Book of Esther, words of Rabbi Lior, a right-winger, and a third in the title of the conference, and all these were bound by him to crisis and emergencies.

The fact that both the conference organizers and Rabbi Lior made ​​use of the phrase that appears in book of Esther in the context of emergency, he has learned that the organizers are similar to rabbi from the extreme Right and therefore they belong to the extreme Left. He certainly would not get this kind of understanding by his students . Had he bothered to browse another moment in the search engine he would have found on the next page that "This Era' is a phrase that was used by two former chiefs of staff, Dan Halutz, and Gabi Ashkenazi, as they tried to find a good place for themselves in the discussion on Iran, one investment adviser reporting in Haaretz on a decision by the U.S. Senate to refrain from imposing sanctions on Iran and Netanyahu's announcement on a cease-fire, but as we know, the cafes visitors are not bound to empirical research.

After he marked us as Extreme Left he informed us about what our conference is about and why it is unimportant academically and constitutes an abuse of the privileges granted to us by the state. He completely ignored all that part of a conference that are usually close to his heart, such as contract workers or abusive employment conditions, and the fact that many of the speakers have based their statements on empirical research, and others engaged in conceptual and historical analysis which he has no idea about. He used phrases from the 'call for papers' of the conference, which he has mostly not understood, to prove that the conference is not academic. And he did all this at the beginning of the conference without waiting to listen to lectures. When he was on stage he was unusually rude to the two German women who were sitting in the hall, the representative of the German Embassy and representative of the Heinrich Boell Foundation, in complete ignorance of how events like ours are conducted in the social sciences and humanities, law, the arts, and while ignoring the involvement of outside factors other than academic in funding research and conferences in natural sciences. In doing so he also objected to the principle which allows governments and organizations of civil society to intervene in countries where violations of human rights occur systematically, and to do so in part by reinforcing pockets of resistance in civil society and academia. And as Dr. Raef Zraik responded to him and introduced the distinction between the academic and the non academic as a strategic form and the choice of segregation as a matter of context of the moral and the political, he did not understand what he was told which shows the need for a literary education as general knowledge of any public intellectual.

Then he bothered to come to another session, perhaps to confirm his hypothesis regarding the similarity between the extremes of Right and Left. Then he wrote about it in the newspaper, he was wrong to quote from me ("One of the speakers") and instead of the expression "the Zionist separation regime," which I used a few times, he wrote " the Zionist Separation entity."  The "Zionist entity" was, for years, the phrase used by the official Arab speakers wherever they talked about the State of Israel in order not to say Israel. It is not clear whether this replacement was done intentionally (ironically?) or it was a slip of a tongue and it is also unclear, which is worse - if he implicitly blamed the speaker who talked about "the Zionist regime of separation" , when he speaks like one of those enemies, or not to understand the difference between talking about 'a demonic entity' or to attempt to characterize a regime - based on its elementary principle - separation, and the ideology that justifies it - Zionism.

And to end with his comparison between radical Left to radical Right he waved, both at the conference and in the newspaper, with the story of the boycott. Not that he said anything useful on the question of the boycott, he just joined the chorus of those who curse: "When professors invite a lecturer who praise the boycott this is a disgrace." No-disgrace is to invite speakers who oppose the boycott. No-disgrace, according to citizen Ariel, is to announce in advance that the issue of boycott does not deserve discussion and those who do are worthy of condemnation and exclusion. In his horror show at the conference, and then in his Haaretz article, Ariel Rubinstein was just a living proof of the argument I presented at the conference: You are political when you dare to be non-Zionist, and then you are accused that you threaten to shatter the academic glass ivory tower. Because what lies in the ivory tower and is not ready to be exposed to a critical discussion, is not the academic but the Zionist. And indeed, the way that Rubinstein was exposed at the conference was not academic deliberately. Once he got outside the professional fence around him he immediately joined the media mob that threatens, along with the government and right-wing parties, and every day a little more, to choke the rest of the space that is left of critical thought in Israel.

על מופרכות דבריו של הפרופסור רובינשטיין וגסותו של האזרח אריאל

עדי אופיר


את עיקר המאמר שהתפרסם ביום שישי בעיתון הארץ הציג אריאל רובינשטיין בכנס על "ידע בעת הזאת" שאותו הוא משמיץ. הכנס הוקדש לבחינת התנאים הפוליטיים והכלכליים שבהם פועלת היום האוניברסיטה הישראלית. הוצגה בו פרספקטיבה היסטורית והשוואתית רחבה, ונידונו מגוון היבטים של החיים האקדמיים מתוך שלל נקודות מבט תיאורטיות ודיסציפלינריות, שהמשותף לכולן היה מחשבה ביקורתית, מעורבות אישית של הדוברים בשאלות עליהן דיברו, ותחושה שמה שמונח על הכף משותף ויקר לכולם – אפשרותה של אוניברסיטה ציבורית וחופשית בישראל. רובינשטיין הציג משא התוכחה שלו בפני אולם מלא במושב השני של הכנס, אחרי ששמע שתי הרצאות שעסקו בהיסטוריה של האוניברסיטאות בימי הביניים ובראשית העת החדשה. מיד כשהחל לדבר הוא הכריז על עצמו כמי שלא למד ספרות והיסטוריה וביטא את הבוז שלו לסוג העבודה הטקסטואלית והאקדמית שקרובה ללב רבים מן החוקרים שהשתתפו בכנס. ואז הוא הודיע שהוא מדבר אצלנו כאזרח מיושבי בתי הקפה ולא כפרופסור לכלכלה, כאילו שמישהו היה מזמין אותו לדבר שם רק על סמך ההגיגים שהוא מפרסם מעת לעת בעיתונים היומיים. באותה נשימה גם קבע בטון פרופסוריאלי וסמכותי מאוד שהוא יודע מה אקדמי ומה לא, בעודו שוכח תוך כדי דיבור שלפי תפיסתו, גם בתור פרופסור לכלכלה וגם בתור הדיוט מיושבי בתי הקפה, אין לו סמכות לדבר לא על מהות האקדמיה ולא על מהות הפוליטי ולא על הגבול שביניהם - שאלה שעמדה בלב דיוני הכנס. למרות חוסר סמכותו הוא הודיע בטון סמכותי שהכנס שלנו לא אקדמי ואז הרביץ בנו את תורתו כאחרון הדרשנים, בשילוב די נדיר של התנשאות ומניפולטיביות.

ראשית הוא עשה עלינו תרגיל גוגל לדמגוגים מתחילים. הוא בדק את המופעים של הביטוי 'בעת הזאת', שהיה חלק מכותרת הכנס, במנוע החיפוש של גוגל וציטט שלושה פריטים ראשונים מן הרשימה. הוא מצא מופע אחד במגילת אסתר, שני בדברי הרב ליאור, איש הימין הקיצוני, ושלישי בכותרת הכנס, וכולם נקשרו אצלו למשבר ולשעת חירום. מן העובדה שגם מארגני הכנס וגם הרב ליאור עשו שימוש בביטוי המופיע במגילת אסתר בהקשר לתחושת חירום הוא למד שהמארגנים דומים לרב מן הימין הקיצוני ולכן הם שייכים לשמאל הקיצוני. הוא וודאי לא היה מקבל היסק מן הסוג הזה משום סטודנט שלו. אילו היה טורח לדפדף עוד רגע במה שסיפק לו מנוע החיפוש היה מגלה בעמוד הבא ש'העת הזאת' הוא ביטוי ששימש שני רמטכ"לים לשעבר, דן חלוץ וגבי אשכנזי, כשניסו למצוא לעצמם מקום טוב באמצע בדיון על איראן, יועץ השקעות אחד,  דיווח בעיתון הארץ על החלטה של סנאט ארצות הברית להימנע מהטלת סנקציות על איראן, והודעה של נתניהו על איזו הפסקת אש. אבל כידוע, יושבי בתי הקפה לא חייבים במחקר אמפירי.

אחרי שסימן אותנו כשמאל קיצוני הוא הודיע לנו על מה הכנס שלנו ולמה הוא חסר חשיבות אקדמית ומהווה ניצול לרעה של הפריבילגיות שמעניקה לנו המדינה. הוא התעלם לחלוטין מכל אותו חלק בכנס שעסק בדברים הקרובים בדרך כלל  לליבו, כמו עובדי קבלן או תנאי העסקה פוגעניים, וכן מן העובדה שרבים מהדוברים ביססו את דבריהם על מחקרים אמפיריים, ואחרים עסקו בניתוח מושגי והיסטורי שבו אין לו מושג. הוא השתמש בקטעי משפטים מן הקול קורא של הכנס, שאותם  לא הבין בדרך כלל, כדי להוכיח שהכנס אינו אקדמי. והוא עשה את כל זה בראשיתו של הכנס בלי להמתין להאזין להרצאות. כשהיה על הבמה הוא דיבר בגסות יוצאת דופן אל שתי הנשים הגרמניות שישבו באולם, נציגת השגרירות הגרמנית ונציגת קרן היינריך בל, מתוך בורות גמורה לאופן שבו מתנהלים אירועים כמו הכנס שלנו במדעי הרוח והחברה, משפטים ואמנויות, ומתוך התעלמות ממעורבותם של גורמים חוץ אקדמיים במימון מחקרים וכנסים במדעי הטבע. בתוך כך הוא גם ביטל בהבל פה את העיקרון שמאפשר לממשלות וגופים של החברה האזרחית להתערב במדינות שבהן מתרחשות הפרות שיטתיות של זכויות האדם, ולעשות זאת בין השאר על ידי חיזוק כיסי התנגדות בחברה האזרחית ובאקדמיה. וכשד"ר ראיף זריק הגיב לדבריו, והציג את ההפרדה בין אקדמי וחוץ אקדמי כעניין אסטרטגי ואת הבחירה בהפרדה כעניין תלוי הקשר מוסרי ופוליטי הוא לא הבין את מה שנאמר לו והוכיח בזה את חיוניותו של חינוך ספרותי מסוים להשכלתו הכללית של אינטלקטואל ציבורי.

אחר כך הוא טרח לבוא לעוד מושב אחד, אולי כדי לאשש את ההשערה שלו בדבר הדמיון בין הקצוות מן הימין ומן השמאל. כשהוא כתב על כך שוב בעיתון, הוא טעה בציטוט מדברַי ("אחד הדוברים"), ובמקום הביטוי "משטר ההפרדה הציוני", שבו השתמשתי כמה פעמים, הוא כתב "ישות ההפרדה הציונית". "הישות הציונית" היתה במשך שנים הביטוי שבו השתמשו  דוברים ערבים רשמיים בכל מקום שבו דיברו על מדינת ישראל כדי לא לומר ישראל. לא ברור אם ההחלפה הזאת נעשתה במזיד (באירוניה?) או שהיתה פליטת פה, וגם לא ברור מה גרוע יותר – להאשים במובלע את הדובר שדיבר על 'משטר ההפרדה הציוני', שהוא מדבר למעשה כאחד מאותם האויבים, או לא להבין את ההבדל בין הדיבור על 'ישות' דֶמונית לבין הניסיון לאפיין משטר על פי העיקרון היסודי שלו – הפרדה, והאידיאולוגיה המצדיקה אותו – ציונות. וכדי לחתום את ההשוואה שלו בין השמאל הרדיקלי לימין הרדיקלי הוא נפנף, גם בכנס וגם בטקסט, בסיפור החרם. לא שהוא אמר משהו מועיל על שאלת החרם, הוא פשוט הצטרף למקהלת המקללים: "כשפרופסורים מזמינים מרצה המהללת את החרם זהו ביזיון". לא-ביזיון זה להזמין מרצים שמתנגדים לחרם. לא-ביזיון, לפי האזרח אריאל, זה להודיע מראש שסוגיית החרם לא ראויה לדיון ומי שדן בה בכל זאת ראוי לגינוי ולהרחקה. במופע האימים שלו בכנס, ואחר כך במאמר בהארץ, אריאל רובינשטיין היה פשוט הוכחה חיה לטענה שהצגתי בכנס: אתה פוליטי כשאתה מעז להיות לא ציוני, ואז אתה מואשם שאתה מאיים לנפץ את זכוכיות מגדל השן האקדמי. כי מה שמסתתר במגדל השן ולא מוכן להיחשף לדיון ביקורתי זה לא האקדמי אלא הציוני. ובאמת, באופן שבו נחשף בכנס רובינשטיין לא היה אקדמי במפגיע. ברגע שיצא מחוץ לגדֵר המקצועית שגדַר סביבו הוא הצטרף מיד לאספסוף התקשורתי המאיים, יחד עם הממשלה ומפלגות הימין, וכל יום קצת יותר, לחנוק את שארית המרחב שעוד  נותר למחשבה הביקורתית בישראל.



איך הפכתי "לסכנה לחופש האקדמי"

התרשמתי מהתגובות ה"מעודנות" של שניים ממארגני הכנס "ידע בעת הזאת", שעליו כתבתי במאמרי לפני שבוע "כשאין גבול באקדמיה" ("הארץ", 10.1). כוונתי למאמר של פרופ' רבקה פלדחי ("הארץ", 13.1) ולטקסט דומה שהפיץ פרופ' עדי אופיר ברשת. המארגנים הבטיחו להעלות את צילומי הכנס לרשת ואז יוכל הקורא המתעניין לשפוט בעצמו אם הטחת טענות על חוסר עקביות היא גסות רוח, אם ביקורת על המומחים ל"תיאוריה וביקורת" אינה לגיטימית, ואם הרצאה מרכזית כמו זו שנשא אופיר בכנס היא דיון אקדמי מעמיק, או נאום מדשאות.

למגינת לב מארגני הכנס, תפישת עולמי רחוקה מאוד מתפישת עולמם. להשקפתי, אפשר ורצוי להחרים את המוסד המתקרא אוניברסיטת אריאל ולהיות ציוני. אפשר להתנגד לתרומה של בנק לבית הספר לכלכלה שבו אני מלמד ולמחות נגד דריסת הרגל של מפלגות גרמניות בקמפוסים. אפשר להיאבק במוסדות האוניברסיטה שלי בנושא העסקת עובדי קבלן ולהאמין שלשם כך אין צורך בשום מחקר אקדמי. אפשר להיות חוקר בתיאוריה כלכלית ותורת המשחקים ולטעון בתוקף, שגם תחומי מחקר אלה אינם רלוונטיים לביסוס טענה ציבורית כלשהי.

אפשר למחות נגד המועצה להשכלה גבוהה, המתערבת יותר מדי בניהול האוניברסיטאות, ולא להכחיש את העובדה, שגם בהשוואה לדמוקרטיות אחרות אנחנו נהנים מחופש אקדמי מדהים. אפשר אפילו להמליץ לסטודנטים ללמוד היסטוריה במקום כלכלה (כפי שאני עושה), ובמקביל לכפור באקדמיוּת של כנס שמארגן המכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים.

שאלת גבולות האקדמיה היא שאלה קשה, ואינני מתיימר לשרטט גבול ברור. האקדמיה בנויה על יכולת שיפוט. כל מאמר אקדמי נבחן בידי אנשים בשר ודם, שבסופו של דבר צריכים להכריע בדבר איכותו בהעדר קריטריונים חדים. כל מינוי אקדמי כרוך בהערכת המועמד, והקריטריונים האובייקטיביים (כמו מספרי ציטוטים) מטעים. אבל מהעמימות לא נובע, שכל גיבוב מלים הוא יצירת מופת אקדמית.

מארגני הכנס מבלבלים לחלוטין בין מחקר אקדמי לדעה אישית. באתי לכנס כי הוזמנתי בחום, בין השאר על ידי פלדחי ואופיר, שכתבו לי: "נדמה לנו שעבודתך המחקרית יכולה להוות תשתית לדיון ב... מערכת היחסים בין האוניברסיטה לשוק... אך כל הצעה או כיוון אחר יתקבלו בברכה. יהיה לנו לכבוד ולעונג אם תצטרף אלינו!". אין לי מושג על איזו עבודה מחקרית שלי (להבדיל ממאמרים פובליציסטיים) מדובר. עבודתי המחקרית מעולם לא התיימרה לעסוק בעניינים פרקטיים, ובוודאי אין לה בדל של קשר לנושא מערכת היחסים בין האוניברסיטאות לשוק. יש לי דעות בעניין (שאותן המארגנים אוהבים), והבעתי אותן בציבור, אך אני תמיד מדגיש, שדעותי נובעות מהחינוך של אמא לאה ושל הגננת נחמה, ולא ממחקר אקדמי. אלא שהמארגנים כלל אינם מבחינים בין אקדמי לציבורי. כשהתברר להם שאני טוען לחוסר עקביות בעמדות שלהם - חשו נסערים.

ברצוני להתנצל על טעות תמימה אחת שעשיתי: ייחסתי לאופיר את השימוש בביטוי "ישות ההפרדה הציונית" בשעה שהוא חזר וחזר (וחזר) על הביטוי "משטר ההפרדה הציוני". תודה שהעמיד אותנו על המשמעות השונה בתכלית של שני הביטויים הללו, משמעות שנעלמה ממני בגלל בורותי בסלנג הפוסט־ציוני, ואולי כי מורַי עסקו בנושאים אקדמיים, ולא ניצלו את הקתדרה האקדמית לקריאה לחרם על ישראל ולדיון במשטר הציוני.

עצוב לראות את הצורך של אנשים הנהנים מחופש ביטוי מוחלט (ויש כזה, לפחות מצד המדינה) לראות את עצמם נרדפים ודיסידנטים (כלשון אופיר). פלדחי חזרה וביקשה ממני בעבר להיות חבר בוועדה האקדמית המפקחת על המרכז שניהלה. רבע שעה של ביקורת הפכו אותי בעיניה ל"סכנה לחופש האקדמי" והפכו את דברי ל"ניסיון להפחיד ולהכפיש". אופיר מייחס לי עתה חבירה "לאספסוף התקשורתי המאיים, יחד עם הממשלה ומפלגות הימין, וכל יום קצת יותר, לחנוק את שארית המרחב שעוד נותר למחשבה הביקורתית בישראל". ניחא. גם באופני דיבור אלה, קצוות ימין ושמאל יתאחדו.



פרופ' רובינשטיין מלבין הכיבוש

דימיטרי שומסקי 19.01.2014 

בוויכוח שהתנהל מעל דפי "הארץ" בין פרופ' אריאל רובינשטיין לפרופ' רבקה פלדחי, סביב הכנס "ידע בעת הזאת" שהתקיים באחרונה באוניברסיטת תל אביב, מתרעם פרופ' רובינשטיין על כך שפרופ' פלדחי הציגה אותו כ"סכנה לחופש האקדמי". ואולם האמת היא, שיש בדבריו כדי לתרום להעצמת הסכנה ללאומיות הציונית. כל זאת למרות העובדה שבשני מאמריו ("הארץ", 10.1 ו–17.1) הוא מציג את השקפת עולמו כהשקפה ציונית למופת.

ריבוי דעות ונקודות מבט הוא בלא ספק נשמת אפו של השיח האקדמי. ואולם ככל שמדובר בסוגיה לא־אקדמית אלא ציבורית, והיא: שאלת גורל הלאומיות היהודית בארץ־ישראל/פלסטין (להלן, "ציונות"), לנוכח משטר השעבוד הלאומי של העם הפלסטיני - הרי שאין מקום אלא לדעה נחרצת אחת ויחידה: המשך הכיבוש טומן בחובו, בטווח הארוך, סכנה קיומית לעתיד הציונות.

"העם שהוא מיעוט בכל ארץ, ושגם בהתרכזו בארצו נשאר מיעוט ביחס לסביבה המקיפה את ארצנו - (עליו) לעקור מתוך ההכרה המדינית המשפטית את המושגים של שלטון עם בעם... בלי היסוד המוסרי הזה לא יהיה לנו קיום לא בעולם ולא בארץ ישראל". כך תימצת לפני יותר מ–80 שנה דוד בן גוריון את יסודות הלגיטימיות הקיומית של ההגדרה העצמית היהודית ("אנחנו ושכנינו", עמ' קכב־קכג).

עם הקמת מדינת ישראל, בן גוריון לא שמר אמונים לעקרונות אלה. לאחר 1967, ובמובהק בימי הממשלה הנוכחית, העקרונות האלה נרמסו ונרמסים ומושמים ללעג עוד יותר מדי יום ביומו, אף על פי שמדי יום ביומו מתחוור שוב ושוב כמה צדק בן גוריון הצעיר. אכן, ההמשך של "שלטון עם (יהודי) בעם (פלסטיני)" עתיד לגרום להגברת מגמת הנידוי של ישראל בקהילה הבינלאומית ולהתקוממות נרחבת של העם המשועבד, מה שעלול להעמיד את קיומה של המדינה בסכנה ממשית, וגם לפגוע בביטחונם האישי של יהודי התפוצות, המזוהים לא פעם עם ישראל בעיני סביבתם.

אחת הדרכים היעילות להבטיח את המשך קיומו של הכיבוש - ולהעמיק בכך את הסכנה הקיומית הנשקפת ממנו לציונות - היא להפוך את ההתנגדות הפנים־ישראלית לכיבוש לרכיב אינטגרלי בתוך מנגנון משטר הכיבוש עצמו. את זאת בדיוק עושה פרופ' רובינשטיין במאמרו. "אפשר ורצוי להחרים את המוסד המתקרא אוניברסיטת אריאל, ולהיות ציוני", טוען רובינשטיין, ומוסיף, אפשר "לא להכחיש את העובדה שגם בהשוואה לדמוקרטיות אחרות אנחנו נהנים מחופש אקדמי מדהים", ואף "מחופש ביטוי מוחלט". הנה כי כן, ישראל הכובשת מקיימת לה בזירתה הציבורית הפנימית שיח דמוקרטי ופלורליסטי למופת, המאפשר את קיומן של דעות שונות ומגוונות - אלה המחרימות את אוניברסיטת אריאל, אלה התומכות בה - בעוד המשטר המדיני והצבאי המאפשר את קיומה של אוניברסיטת אריאל הולך ומשגשג ממכרז בנייה אחד למשנהו.

כלבי השמירה של הדמוקרטיה הישראלית, מימין ומשמאל, נובחים אלה על אלה, ואילו שיירת הכיבוש מתקדמת בבטחה אל עבר פי תהום האבדון הלאומי. אבוי למי שיעזו לנסות לעצור אותה - הכלבים עלולים לטרוף אותם, שכן אותם כלבים ניזונים לא רע מידי ראשי השיירה. וכך, בשיטה מתוחכמת שלא היתה מביישת שום מומחה לתורת המשחקים, נהפכת ביקורת נגד הכיבוש לכלי לבקרת הכיבוש, וכן מוטמעת כיסוד מרכזי בתוך משטר ההצדקה העצמית של המדינה הקולוניאליסטית הישראלית: יאזינו מי שנמנים עם חוג הידידים המצטמק של ישראל בעולם המערבי לקולות האקדמאים הישראלים המסתייגים מהפיכת מכללת אריאל לאוניברסיטה, יתפעלו מ"חופש הביטוי המוחלט" הישראלי, ויצקצקו בלשונם לנוכח הדיכוי והמלחמות העקובות מדם בעולם הערבי. ובינתיים יופקע עוד דונם, יוכשר עוד מאחז, יושחת עוד עץ זית, וייתקע עוד מסמר בארון הקבורה של זכות ההגדרה העצמית של הלאום היהודי.

יש לומר לרובינשטיין וגם לאנשי האקדמיה והאינטלקטואלים משורות "השמאל המתון"־"מרכז רדיקלי", המתבטאים כאן לא אחת: בשם ריבוי הדעות המתאפשר במסגרת חופש הביטוי הישראלי, אפשר גם אפשר להביע "דעה אישית" בזכות הגבלת הביקורת על הכיבוש לקריאות להחרמת אוניברסיטת אריאל, ובמקביל לחלוק שבחים למדינת אוניברסיטת אריאל, ולחשוב שהדבר אינו עומד בסתירה ליושר ציבורי בסיסי. ואולם אל יציגו "דעה אישית" מסוג זה כניסיון לגונן על הלאומיות הציונית. שכן המהלך להפיכת שיח ההתנגדות לכיבוש לחלק ממכונת ההלבנה של הכיבוש עצמו - מהלך שהם נותנים לו יד, אם ביודעין אם לאו - נותן משנה כוח למציאות, שסופה לכרסם אנושות בתשתית הקיומית של הציונות כתנועת השחרור הלאומי של העם היהודי.

ד"ר שומסקי הוא חוקר האידיאולוגיה הציונית ומנהל מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים

Back to "Tel Aviv University"Send Response
Top Page
Your Responses
    1.  Kudos to Ariel Rubinstein in striking a
     From , Sent in 22-01-2014
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 242902208Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version