Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
About Us
Report on the IAM Conference "BDS Against Israel: On Campus and Beyond" on May 14, 2014 in Tel Aviv University


The following is a short summary of the conference:

The four speakers at the conference dealt with different aspects of the BDS movement on campus and beyond. 

The keynote speaker, Kenneth L. Marcus, President & General Counsel of the Louis D. Brandeis Center for Human Rights Under Law, talked about What is Anti-Semitic About the Movement to Boycott, Divest from, and Sanction Israel?.  He argued that it would be wrong to describe the entire BDS movement as anti-Semitic, but some anti-Semitic elements can be definitely identified  there.   Marcus used Natan Sharansky’s definition of anti-Semitism as the 3 Ds - delegitimization, demonization and double standards – to prove his point.   For instance, those who seek to impose BDS on Israel seldom seek to apply the same measures to countries that have a truly atrocious human rights record.   When asked about the double standards, one of the advocates, the head of the American Studies Association, responded that “you have to start somewhere.”  Marcus pointed out that fighting this type of anti-Semitism in the BDS movement on American campuses is difficult because it triggers a counter-accusation of stifling free speech.  

Dr. Richard Landes, an American historian and author who currently serves as an associate professor in the department of History at Boston University, talked about the Delegitimization of Israel: From the Fringes of the Internet to Mainstream Media. He spoke on the issue of demonization through media that he defined as “cognitive warfare against Israel.“  Landes pointed out that mainstream media are prone to accept Palestinian narratives without checking out their veracity.  This so-called “lethal journalism” was most pronounced in the story of Mohammed Al-Dura, a twelve year old boy that was allegedly killed in cold blood by the IDF.  Landes noted that lethal journalism caught Israel by surprise and that there has been no effective response to this type of cognitive warfare.  

Ben Dror Yamini, the Israeli columnist and researcher talked about "Foundations on which Boycott Campaign is Built On". He suggested that under certain circumstances, such as South Africa, BDS is justified. But he vehemently denied that there are any parallels between Israel and South Africa and asserted that this type of narrative is based on false assertions.   The narrative about the Palestinian expulsion in 1948 is taken out of its historical context; WWII and its aftermath saw huge population movements in large parts of the world, including the forced exodus of Jews from Arab countries.  

Yemini went on to argue that more recently the Palestinian narrative has been presented within the paradigm of human rights; it holds a special, appeal to young and idealistic students who dream of an utopian world of justice and good will for all.   For instance, “eviction notices” are posted on doors in dormitories to recreate the experience of Palestinians who allegedly received such notices from the Israeli authorities.  

Ofira Seliktar, a professor of political science at Gratz College, took a broader view of the BDS in her lecture "BDS as a Soft Asymmetrical Conflict: An Intelligence Perspective." Seliktar, who specializes in predictive intelligence, noted that Soft Asymmetrical Conflict (SAC) is a form of twenty first century warfare against Israel.     After failing to defeat Israel in conventional wars and through terrorism, the new paradigm relies on economic, legal, political and cultural pressure waged by hundreds of NGO’s and other agents of civil society.  Western academy has taken the lead in this novel effort – first by producing writings that redefined Zionism as a colonial movement (i.e. Edward Said’s Orientalism) and deploying pro-Palestinian student groups and their allies to stage events such as Israel Apartheid Week and lead highly publicized divestment votes.

   More recently, the European Union gave SAC a huge boost through its Horizon 2020 program, which states that the Geneva Conventions make it illegal to occupy territories and settle civil populations there.   As a result, the program would not support academic projects located in the territories (Ariel University and potentially Hebrew University for having parts of its campus on Palestinian land) or research that has an indirect link to the territories.

Israel has been late to understand the importance of SAC, triggering intelligence failures.  One involved the Mavi Marmara ship, where it was assumed that the NGOs behind the operation would behave in a peaceful manner when asked to evacuate the vessel.  Horizon 2020 is another example of intelligence failure: the push by a coalition of EU Parliament members allied with pro-Palestinian elements to attach the above conditions to the document has been well known.  Seliktar concluded that the SAC paradigm requires the creation of a special organization equipped with array of special skills needed to analyze this complex field.



"החרם האקדמי על ישראל - אנטישמיות וג'יהאד"

בכנס שקיים ארגון 'מוניטור האקדמיה הישראלית', העוסק בהתמודדות עם הפעילות העולמית לחרם נגד ישראל מופו הגורמים שמדרבנים את הפעילות נגד ישראל. התחזית בחלקה קודרת: "הפסדנו במלחמה הקוגנטיבית"

יונתן אוריך | 16/5/2014 12:50

"תנועות החרם האקדמי נגד ישראל ממשיכות במאבקן העיקש וארוך השנים לפעול למען שלילת הלגיטימיות של העם היהודי, ובמעשיהן הן מצדיקות גזענות אנטי-יהודית" - כך אמר השבוע פרופ' קנת מרקוס, נשיא מרכז ברנדייס לזכויות אדם ומנהלה לשעבר של הוועדה האמריקנית לזכויות אזרח, בכנס שנערך על ידי ארגון 'מוניטור האקדמיה הישראלית', העוסק בעשור האחרון בהתמודדות עם הפעילות העולמית לחרם אקדמי נגד ישראל. 

בכנס, שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב, טען פרופ' מרקוס כי תנועת החרם העולמית מוּנעת מאנטישמיות. "לא ממהרים לקרוא לזה כך, אך ההקשר ברור", הוא אמר, "בשנת 1933 בגרמניה שלחו בריונים ששכנעו אנשים שלא לקנות מיהודים. אדולף היטלר רק הגיע ופיתח את זה לשיטה בכך שהוא גיבש היגיון שקבע כי 'היהודים עשו דברים רעים לאנושות, ולכן עליהם להיענש'. באותה מידה אנחנו מגלים בשנת 2005 קריאות דומות". 

"תנועות החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות (BDS), מבקשות בדרך כלל להחרים את ישראל ולסלק ממנה השקעות – אך לא פועלות כך נגד ארצות אחרות. למה דווקא נגד ישראל? אומרים שצריך להתחיל באיזשהו מקום. היסטורית, תמיד התחילו ביהודים אבל לא תמיד סיימו אתים, כך שיש לנו כאן מוסר כפול ויחס מפלה. מובילי החרם מדברים על אסטרטגיה כוללת שמטרתה לבטל את הדה-לגיטימציה של ישראל ולערער את הנורמליות", הוא טען. 

לדבריו, באותן תנועות "חברים שונאי-יהודים מוצהרים, או כאלה שפשוט לא מודים בכך או משקרים לעצמם. אבל בין אם אתה עוסק בפעילות אנטישמיות או לא, אם אתה תוקף את המחויבות היהודית לעם ישראל אתה עוסק באפליה על סמך תכונות אתניות. בין אם מדובר במעשה מכוון או לא, ההתקפות על ישראל הן בהכרח אנטישמיות". 

פרופ' מרקוס טען כי ההבנה שתנועות ה-BDS מוזנות מאנטישמיות עשויה להועיל במאבק נגדן: "ברגע שאנחנו מבינים שהחרם אנטישמי, בגלל ההיגיון שלו או בגלל התומכים שהם בחלקם אנטישמים במודע או שלא במודע, ניתן לפעול משפטית באמצעות החוק הפדרלי או חוקי המיסוי והמנהל כדי לפגוע באותן תנועות ולסכל את כוונת החרם. בנסיבות הנכונות אפשר לתקוף את תנועות ה-BDS, ולא אופתע אם אראה מתקפות כאלה מגיעות בעתיד".

מלחמת תודעה

פרופ' ריצ'רד לנדס, היסטוריון מאוניברסיטת בוסטון, קישר ישירות בין תנועות החרם ובין מאמצי הג'יהאד העולמי. "תנועת החרם פועלת במטרה אחת: לבודד את ישראל מהקהילה העולמית", הוא טען. לדברי לנדס, ה'טריגר' לפעילות תנועות אלו הוא פרשת מותו של הנער הפלשתיני מוחמד א-דורה, שאותה הוא מכנה "פצצת אטום". לנדס הסביר כי "העיתונות המערבית אימצה את הנרטיב שקבע כי היהודים עשו זאת בדם קר. זה הזרם העיקרי שתפס את זה בארה"ב ובאירופה. האירוע הזה הצית הפגנות באירופה, שבהן הופיעו שלטים ברורים שהצהירו כי "האסלאם ישלוט בעולם". חלק מהעיתונות מדווחת על הנרטיב הפלשתיני כאילו הוא נכון, ואחרים פשוט לא מדווחים על המתרחש בצד הישראלי".

לנדס טען כי הפרק השני בהתעוררות תנועת החרם נגד ישראל נרשם בוועידת דרבן בשנת 2001. "בוועידת דרבן נוצרה הדמות החדשה של 'הנאצים החדשים', שהם בעצם הציונים. זה נתן כוח עצום לפרדיגמה שגרסה כי ישראל היא 'המערב הרע', שחיסולה יביא לצדק עולמי. הפרדיגמה הזו השתלטה על ועידת דרבן. גינו שם את ישראל ואת ארה"ב וקיבלו החלטה, בסעיף 424, שלפיה "כל הארצות צריכות לאמץ מדיניות של בידוד מוחלט של ישראל, תוך הטלת סנקציות וחרמות, לרבות ניתוק כל הקשרים החברתיים והכלכליים". במילים אחרות, ה-BDS מתחיל כאן", ציין לנדס. 
הפרק השלישי של המתקפה נגד מדינת ישראל, טען לנדס, נרשם בג'נין. "במשך שלושה שבועות לא נתנו לעיתונאים להיכנס למחנה הפליטים. אמצעי התקשורת בעולם דיווחו על טבח, בהתבסס על מקורות פלשתיניים בלבד. התברר שזה בכלל לא נכון, ואז אמצעי התקשורת שתקו. זה עורר שערורייה, לרבות הפגנות בקמפוסים של אוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה, שבהן הופצו עלילות דם נגד ישראל", הוא ציין. 

לנדס הוסיף שעד היום, תנועת החרם שואבת מהעיתונות כתבי אישום שמאשרים את הנרטיב הפלשתיני: "אנחנו מפסידים את המלחמה הקוגנטיבית, מפני שאיננו מבינים את המתרחש בשנים הראשונות של המאה ה-21, שהיא מלחמת ג'יהאד על התודעה שבה משולבים גורמי שמאל קיצוני. רק עכשיו אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להילחם במלחמת התודעה הזו". 

"השקר מנצח"

דובר נוסף בכנס היה העיתונאי בן-דרור ימיני, שטען כי מה שעומד בליבת פעילות החרם הוא "תעשיית השקרים". לטענתו, "השפה המרכזית של תנועת החרם היא שיח הזכויות, שבו יש שני צדדים - הכובש והנכבש, המדכא והמדוכא. כאשר אלה הדברים וכך הם מוצגים, האהדה של סטודנטים בקמפוסים בארה"ב נשבית בשפה הזו. זו שטיפת מוח, כשהם מדברים שוב ושוב על רצח עם, כשכל זה עטוף בעטיפה של זכויות אדם". 

ימיני חלק על דברי קודמיו בכנס, שטענו כי מאחורי החרם עומדים גם מניעים אנטישמיים. "חלק ניכר מהפעילים המרכזיים של ה-BDS בכלל יהודים, אז איך אפשר לדבר כאן על אנטישמיות?" הוא שאל. 
עם זאת, גם ימיני תקף את המגמה של החרם, וכדוגמה לאחד השקרים של ה-BDS הביא את "נוהל חמוֹר": "כדי שסטודנטים צעירים יתמכו ב-BDS הם צריכים להבין שמדובר במפלצת, כי אחרת אין לזה סיכוי. אז מה מספרים להם? שיש 'נוהל חמוֹר', שבמסגרתו חיילים לוקחים פלשתיני וקושרים אותו לחמור ומשלחים אותו אל מוות בייסורים. זה פורסם ב'הארץ', ובעקבות כך הגיע גל של תגובות, כולל מניצולי שואה שכתבו לעיתון שהם מזועזעים ואיך דבר כזה נוראי קורה למדינה. הייתה רק בעיה אחת בסיפור הזה: זה לא היה ולא נברא. לא היה עיתון מרכזי אחד בעולם שלא התייחס לסיפור הזה. 

"היטלר אמר שהיהודים הם סכנה לאנושות,

וזה היה השקר הגדול ביותר. היום זה חוזר בשפת שיח הזכויות, כשפעילי זכויות אדם מדברים על כך שישראל יצרה תרבות של אלימות שהולכת להרוס את האנושות. השקר ההוא של היטלר חוזר אל השפה ונשמע, למרבה האבסורד, מפיהם של אנשים שעומדים בראש ארגונים למען זכויות אדם", הוסיף ימיני. 

הוא ציין כי "ל-99.9 אחוזים מהטרור בעולם אין קשר לישראל, ולרוב פעילי הטרור אין בכלל מושג איפה ישראל על המפה. אבל היום כבר לא צריך להיות אנטישמי כדי לטעון שהסכסוך הפלשתיני-ישראלי הוא הרוע הכי גדול בעולם והוא באשמת ישראל - השקר כבר מנצח". 



האמת שמאחורי תנועת החרם הבינלאומי על ישראל

מאת חגית דהאן


ההוגנות כבר מזמן אינה משחקת תפקיד עבורם. וההתנחלויות? הן רק תירוץ • בכנס שערך ארגון 'מוניטור האקדמיה הישראלית' באוניברסיטת תל-אביב ביום ד' האחרון (15.4), הצביעו הדוברים על קיומם של יסודות אנטישמיים בבסיס ארגוני החרם הבינלאומיים על ישראל (BDS) • "ג'יהאד תקשורתי", דמגוגיה, סילוף ההיסטוריה ושאר שיטות הפעולה המתוחכמות של הארגונים, המתבצעות בחסות עמותות עתירות ממון וחותמות כשרות אקדמיות, מציבות בפני מדינת ישראל אתגרים לא פשוטים

מזה כשנתיים וחצי שאני פעילה בתא התל-אביבי של תנועת 'אם תרצו'. כאקטיביסטית ציונית למודת קרבות והפגנות, אני מוכרחה להודות שכאשר ביקשו ממני לסקר כנס המתקיים באוניברסיטת תל-אביב בנושא החרם נגד ישראל (יום ד', 14.5), ציפיתי למשהו שונה לחלוטין. בדרכי כבר אזרתי את כוחותיי הנפשיים כדי להתמודד, פעם נוספת, עם מטח הכפשות של דוברים משולהבים, שיזעקו על עוולות הכיבוש והפשעים של המשטר הציוני, השודד את הפלסטיני האומלל והמקופח.

מי שמכיר את הכנסים המתקיימים בדרך כלל באוניברסיטת תל אביב, יודע שלא בי האשם –  כמו במדינות רבות במערב, גם במחוזות האקדמיה הישראלית כנסים אנטי-ציוניים, וביניהם של תנועת ה-BDS) Boycott, Divestment and Sanctions – חרם, הימנעות מהשקעות, ועיצומים), אינם מחזה נדיר. אך כאשר הגעתי לבסוף למקום וראשון הנואמים פתח את דבריו, חיש מהר החשש פג ורוחות הקרב חלפו והתחלפו בסקרנות.

תנועות החרם – האנטישמיות החדשה

המרצה הראשון ואורח הכבוד של הכנס ד"ר קנת ל. מרכוס, נשיא מרכז לואיס ד. ברנדייס לזכויות אדם על-פי חוק בוושינגטון ומנהל לשעבר של הוועדה האמריקנית לזכויות אזרח, פתח וקבע כי בתנועות ה-BDS ישנם יסודות אנטישמיים. הוא הדגיש את הצביעות והדו-פרצופיות של ארגוני החרמות נגד ישראל, והסביר כי מתוך כך ניתן לזהות את המוטיבים האנטישמיים הטבועים בהם.

בתחילת דבריו התייחס מרכוס לניסיונות המחרימים להסיט את הדיון מנקודה זו ולטשטש את האמת בטענות שווא:

כאשר אתה מאשים מישהו באנטישמיות, אתה מסתכן בקרב השמצות. יאשימו אותך בכך שאתה מסיט את הדיון – לדוגמה, יגידו לך שאתה מסיט את תשומת הלב מתהליך השלום; יגידו לך שאתה עוסק בהסתה, בהשמצה. בארצות-הברית יש תיקים משפטיים רבים העוסקים בשאלה מהי אנטישמיות, אך בכולם מטרת הדיון אינה לקבוע האם הנאשם באנטישמיות אכן אנטישמי או לא; מטרתם לקבוע האם אפשר להרשיע את מי שהאשים את האחר באנטישמיות בהוצאת דיבה. למרות זאת, אני מאמין שחשוב לדון בשאלה האם ישנה אנטישמיות בתנועה הזו.

כיצד מזהים את האנטישמיות? מרכוס השתמש במבחן המפורסם של נתן שרנסקי – 3D Test of Anti-Semitism. על-פי שרנסקי, כדי לחשוף את גילויה של האנטישמיות החדשה עלינו לבחון שלושה ממדים: דמוניזציה, מוסר כפול (Double standards) ודה-לגיטימציה. במידה ומוצאים אחד או יותר משלושת הממדים הללו – הרי שמדובר באנטישמיות חדשה. שיטה זו פותחה כדי לחשוף גם גילויי "אנטישמיות רכה", כזו שקשה יותר לזהות במבט ראשון.

על-פי התאוריה הזו, אמר מרכוס, ניתן להבחין בבירור כי "בדרך כלל, מי שמבקש להחרים את ישראל לא מבקש להחרים ארצות אחרות. כאשר שואלים אותם מדוע, הם עונים: "נו, צריך להתחיל מאיפה-שהוא...". אולם השימוש בשפה מכובסת אינו מבטל את המניע הברור: "זה מוסר כפול לכל דבר ועניין. בנוסף, רבים מפעילי תנועת ה-BDS מתנגדים ל"נורמאליזציה של ישראל" – כלומר, מתנגדים לקבלתה של ישראל כלגיטימית ולהשלמה עם קיומה. זוהי דה-לגיטימציה מובהקת", קבע מרכוס.

מוחמד א-דורה: "פצצת האטום של הלוחמה הקוגנטיבית"

את הכנס, שנערך תחת הכותרת "החרם נגד ישראל: בקמפוס ומעבר", הפיק ארגון 'מוניטור האקדמיה הישראלית' – ארגון שמטרתו לחשוף פעילות אנטי-ציונית של אנשי אקדמיה ישראלים, בארץ ומחוצה לה. הארגון מפיץ את כתביהם של אקדמאים שמאלנים-רדיקלים בולטים כגון פרופ' אילן פפה, פרופ' יהודה שנהב, פרופ' שלמה זנד ועוד – בעברית ובאנגלית – וחושף את ההשלכות ההרסניות של פעילותם הפוליטית ושל התבטאויותיהם הקיצוניות והשקריות. אנשי הארגון עובדים קשה מאד על מנת להגן על החופש האקדמי של סטודנטים ואנשי סגל כאחד, וכן נלחמים בתעמולה פוליטית של מרצים המנצלים את מעמדם על מנת להטיף ולהסית.

לצערי, עד קיומו של הכנס הזה לא שמעתי על ארגון זה, ולא הכרתי את פועלו ומטרותיו. בעיני, עצם קיומו של כנס אקדמי המכריז מלחמה על תנועת ה-BDS באוניברסיטת תל-אביב הוא בעל חשיבות גדולה מאין כמוה. וכמו דבריו של ד"ר מרכוס, גם שאר הנואמים בכנס לא אכזבו, והותירו את הקהל מרותק.

מי שעסק בממד השלישי של מבחן שרנסקי – הדמוניזציה – היה פרופ' ריצ'ארד אלן לנדס, היסטוריון וסופר אמריקני, המכהן כיום כפרופסור חבר בחוג להיסטוריה באוניברסיטת בוסטון. "עיתונות קטלנית ומלחמה קוגניטיבית מטרתן להשיג כניעה ללא קרב", אמר, "על-ידי כך שהן מעוררות שנאה יוקדת ורצון לנקום". לדידו של לנדס, הסילוף והחד-צדדיות של התקשורת העולמית בכל הנוגע לסיקור האירועים בישראל היא לא פחות ממתקפת ג'יהאד הסברתית:

כאשר עיתונאים זרים, מערביים, מאמצים נרטיבים הרסניים ומדווחים עליהם כעל חדשות –  זוהי עיתונות קטלנית. לדוגמא, פרשת מוחמד א-דורה. הנרטיב שמתאר מצב בו ילד בן שתיים-עשרה נרצח בכוונה תחילה, בדם קר ובאכזריות על-ידי חיילים ישראלים – זו פצצת האטום של הלוחמה הקוגניטיבית, והתקשורת המערבית פותחת את הדלת לנרטיב הזה. אנו מפסידים במלחמה הזו כי אנחנו לא מתייחסים אליה כאל מלחמת ג'יהאד, וכי תקפו אותנו בחזית זו מבלי שהיינו ערוכים לכך.

בחסות האקדמיה, במימון העמותות: לוחמה מסוג שלא הכרנו

זווית נוספת של המאבק הציגה אופירה סליקטר, פרופסור למדע המדינה בגראץ קולג', פילדלפיה, וראש המחלקה לאסטרטגיה ומודיעין באגודה ללימודי המזרח-התיכון ואפריקה. את תנועת ה-BDS מגדירה פרופ' סליקטר כחלק מאסטרטגיה שנקראת סכסוך א-סימטרי רך (SAC – Soft Asymmetric Conflict).

סכסוך מעין זה מתקיים בין שני צדדים א-סימטריים, כאשר הצד החלש מבחינה צבאית פונה לחזית אחרת – לכאורה "רכה" יותר: החזית הטכנולוגית. "SAC זוהי אסטרטגיית מאבק במדינה בדרכים שאינן צבאיות או אלימות, על-מנת להשיג מטרות מסוימות", הסבירה פרופ' סליקטר. "קשה מאד לנתח אותו, שכן הוא מושג חברתי הכולל רשתות רבות, קבוצות חברתיות שמתפרקות ומתחברות כל הזמן, וזה אתגר אפילו להבין מי עומדים מאחורי כל זה".

עם זאת, הדגישה סליקטר שני מוקדים עיקריים:

הבעיה הראשונה היא הפרדיגמה האקדמית. אם פרופ' אדוארד סעיד [פרופ' ממוצא פלסטיני, מחבר הספר המפורסם 'אוריינטליזם' – ח.ד] לא היה קובע שאנחנו קולוניאליסטים – איש לא היה מחשיב אותנו לקולוניאליסטים. פרופ' שלמה זנד כתב ספר ידוע לשמצה, בשם 'מתי ואיך הומצא העם היהודי?'. אם הוא היה מפרסם את הספר הזה כאשר הוא עדיין היה פקיד בדואר, כולם היו קוראים לזה גיבוב של שטויות, או לא מתייחסים לזה כלל; הספר שלו הפך פופולארי כי הוא פרופ' באוניברסיטת תל-אביב, כלומר, ממומן מכספי משלם המסים הישראלי, וזה נותן לו לגיטימציה.

הבעיה השנייה היא קיומן של עמותות רבות, ואף קואליציות של כמה עמותות שחוברות לפעילות משותפת, ועוסקות במימון ה-BDS ובתמיכה בו. כולם מכירים את 'הקרן החדשה לישראל' ומדברים עליה, אבל התקציב שלה הוא רק טיפה בים. קיימות עמותות שמזרימות סכומי כסף גדולים הרבה יותר, ואיש לא יכיר אותן. זה נובע מהזנחה, מחוסר טיפול, מחוסר התעניינות. אנשים פשוט לא מכירים. אם היינו מתלוננים על טרור, היו מחבקים אותנו; אבל כאשר אנו מתלוננים על SAC – לא מקשיבים לנו.

"לא נוכל להתמודד עם ה-SAC בעצמינו, כפרטים," סיכמה פרופ' סליקטר. לטענתה "צריך מאמץ ממשלתי לשם כך, וזה פשוט לא קורה. אם נסתכל על המאמרים שנכתבים בנושא, 75% מהם עוסקים באמירה שה-BDS הוא אנטישמי, שזוהי הצהרה נורמאטיבית הדורשת ניתוח אמפירי- ולשם ביצועו נדרש מאמץ ממשלתי".

המוסר הכפול של שיח זכויות האדם

אחרון דיבר בן-דרור ימיני, פובליציסט ועיתונאי הכותב כיום ב"ידיעות אחרונות". ימיני לא שלל באופן קטגורי את השימוש בחרם, וטען כי "חרם הוא כלי מוצדק, כאשר יש לו סיבות טובות. החרם על דרום אפריקה היה מוצדק. אנחנו שמחים שיש היום חרם על איראן, ומפחדים מהסרת הסנקציות – ובצדק. אין להילחם בחרם כחרם, שכן הוא כלי לגיטימי. אלא שיש להסביר מדוע החרם על ישראל אינו מוצדק".

ימיני הדגיש את העובדה ש"לא צריך להיות אנטישמי על מנת להצטרף לתנועת ה-BDS, בכלל לא". לטענתו, סטודנטים רבים בארצות-הברית נשבים בשיח של זכויות, בו יש "כובש-מדכא" אל מול "נכבש מדוכא". זוהי צורת שיח שהם כבר מורגלים אליה, מה שהופך את השכנוע לעניין קל:

מדברים אליהם בשפה אליה הם מוכנים. מדברים על תיקון עולם, על עולם ללא עוני וללא כיבוש. מטרות נאצלות, נעלות. למעשה, אני מצדיע לסטודנטים שלא נשבים בשיח הזה... אני מדבר על שקרים. החטא הקדמון של הטיהור האתני. החטא הנמשך של ביצוע פשעים ללא הפסקה. ג'נוסייד, ג'נוסייד וג'נוסייד, כמו שטיפת מוח. כשכל זה עטוף בשיח של זכויות אדם, מקבלים את 'שוברים שתיקה', את 'בצלם' ואת 'הלל' – שהסטודנטים המשתייכים לה הם שמייצגים את תנועת ה-BDS באוניברסיטת קליפורניה שבברקלי.

בנוסף, גם ימיני התעכב על תפקידה של התקשורת בליבוי הלהבות. הוא ציין דוגמאות רבות לשקרים מוחלטים שקיבלו במה בתקשורת הישראלית והמערבית. כך למשל, מקרה "נוהל חמור", בו פורסם בעיתון 'הארץ' על-ידי גדעון לוי כי חיילי מג"ב קשרו פלסטיני לחמור, שילחו את החמור לדרכו וכך בעצם דנו את הפלסטיני למוות בייסורים. ניצולי שואה רבים כתבו בתגובה לאותו פרסום מכתבים מזועזעים, קורעי לב, ולא היה כלי תקשורת מרכזי באירופה ובארצות-הברית שלא הפיץ את הסיפור. אלא שהייתה אתו בעיה אחת: הוא לא התרחש מעולם.

המוסר הכפול הטמון בשיח זכויות האדם בימינו, פרט ימיני, הוא בעיה ידועה ורווחת בקמפוסים במערב. וכאשר הוא מעורב בדמגוגיה ובסילוף העובדות ההיסטוריות, מצליחות תנועות ה-BDS ליצור לעצמן מינוף ולצבור קהל אוהד:

בשנים האחרונות, מחלקים בקמפוסים שונים באירופה ובארה"ב 'צווי פינוי' במעונות הסטודנטים, לכאורה על מנת להעביר את החוויה של הגירוש. אנחנו צריכים לזכור כי טרנספר היה נורמה. נורמה נוראית ומגונה, אבל נורמה. צ'רצ'יל – ועוד אנשים רבים – האמינו כי הטרנספר הוא השיטה הטובה ביותר לפתרון בעיות. היה גם גירוש. הייתה נכבה ערבית. אבל הייתה גם נכבה יהודית – מאות אלפי יהודי ערב גורשו מבתיהם. למעשה, ניתן להגיד כי הייתה נכבה גלובלית – חמישים ושניים מיליון איש גורשו מבתיהם לשם יצירת מדינות לאום. אז מה, בשם אלוהים, אתם רוצים מישראל?... מחריד לראות איך השקר הגדול של היטלר – "היהודי הוא סכנה לאנושות" – חוזר בשיח זכויות האדם. כיום הטענה היא כי ישראל היא מקור האלימות הגדול בעולם, ולכן היא מהווה סכנה לשלום העולמי. אלא ש99.99% ממקרי האלימות בעולם כלל אינם קשורים לישראל. סטטיסטית, התרומה של ישראל לאלימות בעולם פשוט אפסית.

דע מה שתשיב

מהכנס יצאתי בתחושות מעורבות. מחד, באופן אישי אני תומכת גדולה של חופש הביטוי, גם של אנשים שבעיניי מייצגים עמדות שאינן מוסריות ואף מתבססות על הנחות שקריות לחלוטין. עם זאת, ניצול של חופש הביטוי לשם הסתה ופגיעה באופייה הדמוקרטי או היהודי של מדינת ישראל – הוא-הוא אחת הסכנות הגדולות ביותר העומדות כיום בפני חופש הביטוי, וניתן לראות זאת באקדמיה בבירור רב.

אין מנוס אפוא מלהשיב מלחמה. אך לא על ידי השתקה, גידופים או אלימות, חלילה, אלא על-ידי חשיפת האמת, פרסום העובדות, ומתן מענה מפורט ומנוסח היטב לכל שקריהם של המלעיזים, שמטרתם השמטת הקרקע מתחת לרגליה של התנועה הציונית.



"מדינת ישראל לא נערכת למרמרה הבאה"

פרופ' אופירה סליקטר שערכה מחקר על הארגונים המודיעיניים, קובעת כי המוסד ואמ"ן צריכים לשנות כיוון.

בני טוקר, פרסום ראשון: כ"ב באייר תשע"ד, 22/05/14 07:41


ראיון מוקלט עם פרופסור אופירה סליקטר http://www.inn.co.il/Radio/Player.htm#3#194367

פרופסור אופירה סליקטר היא מומחית למדעי המדינה בגראץ קולג', פילדלפיה, וראש המחלקה לאסטרטגיה ומודיעין באגודה ללימודי המזרח-התיכון ואפריקה.

לאחרונה היא הוציאה את ספרה החדש "סכסוך א' סימטרי רך נגד ישראל מבט מודיעיני", שעוסק בכישלון ארגוני המודיעין בישראל בטיפול בשיטות חדשות במאבק נגד ישראל.

את הדברים חשפה פרופ' סלקטר בכנס, שנערך תחת הכותרת "החרם נגד ישראל: בקמפוס ומעבר", שהפיק ארגון 'מוניטור האקדמיה הישראלית'.

בראיון לערוץ 7 אומרת סלקטר כי כיום השתנו שיטות הלוחמה של הפלשתינים נגד ישראל, וצריך לבנות מחלקות חדשות שיטפלו בשיטות החדשות, "אנחנו עדים למעבר משיטות הלחימה המסורתיות כמו מלחמה רגילה וטרור שהפלשתינים נכשלו בהן ומעבר לשיטות לוחמה חדשות שמתאימות למאה ה-21 , לוחמה בעזרת עמותות אזרחיות עולמיות".

לטענתה המוסד ואמ"ן אינם ערוכים לשיטות הלוחמה החדשות והכישלונות כבר מהדהדים, "את כשלון המרמרה ישראל לא צפתה, הפרדיגמה הייתה שבספינות של פעילי שלום אין אלימות, הם לא חזו הקמתה של עמותה שהיא מוטציה של העמותה הקיימת שאותה הם הכירו ושפעלה בתורכיה, עמותה שדוגלת באלימות. המוסד ואמ"ן לא הכירו את העמותות האלה. דבר דומה קרה עם תכנית הורייזן 2020 גם שם היה כשלון מודיעיני, היוזמה הזאת התבשלה בפרלמנט של האיחוד האירופי חודשים ארוכים, וזה הכה את ישראל בהפתעה גמורה".

פרופ' סליקטר טוענת כי כל פניותיה למשרד החוץ נענו באדישות, "פנינו אין ספור פעמים והבאנו להם מצגות אך אף אחד לא חזר אלינו. גם השגריר לשעבר מייקל אורן כתב ספר על שיטות הלוחמה החדשות. לצערי חלק מארגוני המודיעין והמשרדים הממשלתיים לוקים בתסמונת השחצנות, חוסר הידע והנאיביות".

היא קוראת לראש הממשלה להקים גוף חדש שיטפל בעמותות האזרחיות שפועלות נגד ישראל, "כולם מדברים על הקרן החדשה, אבל היא שחקן זוטר לעומת עמותות רבות אחרות שפועלות נגדנו בעולם. לא מספיק שראש הממשלה יקים צוות בין תחומי, צריכים להקים זרוע חדשה אולי בתוך המשרד לענייני מודיעין של השר שטייניץ. כתבתי כבר ספרים על כישלונות מודיעיניים בעולם כולו כמו מדוע לא ניבאו בארה"ב את בואה של המהפכה הפונדמנטליסטית באיראן, או מדוע לא ניבאו את התמוטטותה של בריה"מ וכו'".

Back to "About Us"Send Response
Top Page
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 256906703Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version