Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
General Articles
University staff call to resist conscription and draft dodging
Editorial Note

In the past IAM informed its readers of the activities of tenured faculty and their abuse of academic freedom.  As Professor Ziva Shamir, the former head of the School of History at TAU, revealed, some faculty have turned their university offices into extensions of their political party bureaus. 
Some junior staff has followed the same path.
The article below is a call by a group of political activists to fellow-Israeli reservists to evade draft.
Some of the signatories to this call are university staff, such as Yotam Kidron TAU clinic for refugee rights, Uri Gordon BGU, Ariel Handel TAU & BGU, Chen Misgav TAU PEC Lab.  The others are students and some have been teaching assistants. They are, Efrat Even-Tzur, Kalil Agassi, Ofri Ilani, Lior Ben Eliahu, Maya Gutman, Gal Gvili, Or Glicklich, Erez Garnai, Amir Livne Bar-On, Maya Michaeli, Naama Nagar, Tom Pessah, Guy Ron-Gilboa.
As recently stated, IAM supports the rights of faculty of all ranks to express political opinions outside their classrooms. This is a right they share with other citizens. However, academics have no right to be above the law.  According to the Israeli Penal Code, incitement to dodge military service (Section 109) and inciting soldiers to disobey legal orders (Section 110) are criminal offenses.

Israeli institutions of higher education have an obligation to make sure that their employees do not break the law under the guise of academic freedom.   
Tolerating this behavior sets a clear signal that there are two standards in Israel, one for academics and the other for the rest.

We were soldiers in a wide variety of units and positions in the Israeli military—a fact we now regret, because, in our service, we found that troops who operate in the occupied territories aren’t the only ones enforcing the mechanisms of control over Palestinian lives. In truth, the entire military is implicated. For that reason, we now refuse to participate in our reserve duties, and we support all those who resist being called to service.

The Israeli Army, a fundamental part of Israelis’ lives, is also the power that rules over the Palestinians living in the territories occupied in 1967. As long as it exists in its current structure, its language and mindset control us: We divide the world into good and evil according to the military’s categories; the military serves as the leading authority in deciding who is valued more and who less in society – who is more responsible for the occupation, who is allowed to vocalize their resistance to it and who isn’t, and how they are allowed to do it. The military plays a central role in every action plan and proposal discussed in the national conversation, which explains the absence of any real discussion of non-military solutions to the conflicts Israel has been locked in with its neighbors.

The Palestinian residents of the West Bank and Gaza Strip are deprived of civil rights and human rights. They live under a different legal system from their Jewish neighbors. This is not exclusively the fault of soldiers who operate in these territories. Those troops are, therefore, not the only ones obligated to refuse. Many of us served in logistical and bureaucratic support roles; there, we found that the entire military helps implement the oppression of the Palestinians.

Many soldiers who serve in non-combat roles decline to resist because they believe their actions, often routine and banal, are remote from the violent results elsewhere. And actions that aren’t banal—for example, decisions about the life or death of Palestinians made in offices many kilometers away from the West Bank—are classified, and so it’s difficult to have a public debate about them. Unfortunately, we did not always refuse to perform the tasks we were charged with, and in that way we, too, contributed to the violent actions of the military.

During our time in the army, we witnessed (or participated in) the military’s discriminatory behavior: the structural discrimination against women, which begins with the initial screening and assignment of roles; the sexual harassments that were a daily reality for some of us; the immigration absorption centers that depend on uniformed military assistance. Some of us also saw firsthand how the bureaucracy deliberately funnels technical students into technical positions, without giving them the opportunity to serve in other roles. We were placed into training courses among people who looked and sounded like us, rather than the mixing and socializing that the army claims to do.

The military tries to present itself as an institution that enables social mobility—as a stepping-stone into Israeli society. In reality, it perpetuates segregation. We believe it is not accidental that those who come from middle-high income families land in elite intelligence units, and from there often go to work for high paying technology companies. We think it is not accidental that when soldiers from a firearm maintenance or quartermaster unit desert or leave the military, often driven by the need to financially support their family, they are called “draft-dodgers.” The military enshrines an image of the “good Israeli,” who in reality derives his power by subjugating others. The central place of the military in Israeli society, and this ideal image it creates, work together to erase the cultures and struggles of the Mizrachi, Ethiopians, Palestinians, Russians, Druze, the Ultra-Orthodox, Bedouins, and women.

We all participated, on one level or another, in this ideology and took part in the game of “the good Israeli” that serves the military loyally. Mostly our service did advance our positions in universities and the labor market. We made connections and benefited from the warm embrace of the Israeli consensus. But for the above reasons, these benefits were not worth the costs.

By law, some of us are still registered as part of the reserved forces (others have managed to win exemptions or have been granted them upon their release), and the military keeps our names and personal information, as well as the legal option to order us to “service.” But we will not participate—in any way.

There are many reasons people refuse to serve in the Israeli Army. Even we have differences in background and motivation about why we’ve wrote this letter. Nevertheless, against attacks on those who resist conscription, we support the resisters: the high school students who wrote a refusal declaration letter, the Ultra orthodox protesting the new conscription law, the Druze refusers, and all those whose conscience, personal situation, or economic well being do not allow them to serve. Under the guise of a conversation about equality, these people are forced to pay the price. No more.


Omer Arvili, Yael Even Or, Efrat Even Tzur, Tal Aberman, Klil Agassi, Ofri Ilany, Eran Efrati, Dalit Baum, Roi Basha, 
Liat Bolzman, Lior Ben-Eliahu, Peleg Bar-Sapir, Moran Barir, Hila Cohen, Gal Chen, Shir Cohen, Yotam Gidron, 
Maya Guttman, Gal Gvili, Namer Golan, Nirith Ben Horin, Uri Gordon, Yonatan N. Gez, Bosmat Gal, Or Glicklich, 
Erez Garnai, Diana Dolev, Sharon Dolev, Ariel Handel, Shira Hertzanu, Erez Wohl, Imri Havivi, Daniel Grimblat, 
Gal Katz, Menachem Livne, Amir Livne Bar-on, Gilad Liberman, Dafna Lichtman, Yael Meiry, Amit Meyer, Maya Michaeli, Orian Michaeli, Shira Makin, Chen Misgav, Naama Nagar, Inbal Sinai, Kela Sappir, Shachaf Polakow,
Avner Fitterman, Tom Pessah, Nadav Frankovitz, Tamar Kedem, Amnon Keren, Eyal Rozenberg, Guy Ron-Gilboa,
Noa Shauer, Avi Shavit, Jen Shuka, Chen Tamir, Danielle Schwartz, Avner Ofrath, Anat Sol Lahav

חיילות וחיילי מילואים: מסרבים לשרת בצבא, תומכים בסרבני גיוס

מאת  | 24.7.2014

האחריות לשימור המצב של שליטה בעם אחר ושלילת זכויותיו אינה נחלתם של החיילים הנמצאים בשטחים אלה בלבד ולכן הסרבנות אינה רק חובתם שלהם. הצבא כולו מעורב בכיבוש ובדיכוי

"כן, אבל…", כך נפתחו רובן הגדול של התשובות שקיבלנו כשסיפרנו לחברים על היוזמה לסירוב של חיילות וחיילי מילואים לשרת בצה"ל. אבל אנחנו חייבים להגן על עצמנו, אבל אף אחד לא באמת רוצה לעשות את זה ובכל זאת עושים, אבל לך קל להגיד, אבל למה עכשיו, אבל לסרב? באמת?

כן. מבלי להישאב יותר מדי לקלישאות שחוקות, הצבא כבר מזמן אינו של העם ועבורו, וצבא ההגנה הוא תואר שספק אם עוד ראוי שיישא. כחברה, צה"ל אינו יכול להמשיך להיות הפתרון היחיד לבעיותינו – הביטחוניות, המדיניות, הכלכליות והחברתיות. האקט של הסירוב הפומבי נובע, לדעתי, מרצון להצית שיח אמיתי ופתוח על המקום שצה"ל תופס בחברה שלנו ועל מעשיו. אל מול השקטה יעילה של ביקורת, דרוש צעד שיצליח בכל זאת לפרוץ אותה.

בימים האחרונים, שקלנו לא מעט אם לפרסם את המכתב במועדו המקורי. ההחלטה הייתה ברורה. אמנם הלחימה ברצועת עזה בשבועיים האחרונים אינטנסיבית יותר מתמיד, אך המציאות היא אותה המציאות שמלווה אותנו בימי שגרה – של כיבוש ושל חוסר שוויון, של אפליה ושל כוחנות, ושל אלימות שמאיימת להרוס אותנו. המכתב, עליו חתומים יותר מ-50 חיילי מילואים, רובם בשירות פעיל, פורסם אתמול לראשונה ב"וושינגטון פוסט".

זהו קולה של קבוצה, שהמקום הזה והחברה שצומחת פה חשובים לה, ושרגע לפני הייאוש, מצהירה שהיא לא מוכנה להשלים עם המשוואה הצה"לית, כפי שהיא מנוסחת כיום.

הבחירה לפרסם בכלי תקשורת שאינו ישראלי הייתה ההפך מברירת המחדל עבורנו, אך כשהתותחים בעזה רועמים, מעטים, אם בכלל, כלי התקשורת הישראליים שהיו מוכנים להתפנות לכך, ונאלצנו דרך הפרסום הבינלאומי להביא לכך שגם בישראל ידווחו על כך. דברינו מיועדים בראש ובראשונה לחברה הישראלית, ומובאים בפניכם.

> "זה יותר גרוע מעופרת יצוקה, הצבא רוצה לגרום לאזרחים סבל"

נוסח המכתב המלא:

היינו חיילות בצבא הישראלי ואנחנו מתחרטות על כך. אנחנו מסרבות להשתתף בכל פעילות מילואים ואנחנו תומכות במי שמסרבות ומתנגדות להתגייס.

כמי שהיו במגוון יחידות ותפקידים בצבא היינו עדים לעומק המעורבות של כלל המערכים של הצבא הן במנגנוני השליטה בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה והן בהנצחת אי השוויון בישראל.

הצבא הוא חלק בלתי נפרד מכל היבטי החיים של מי שחיים בישראל והוא שולט בחייהם של הפלסטינים בשטחים שנכבשו ב-67. כל עוד הצבא הישראלי קיים במתכונתו הנוכחית השפה וראיית העולם שלו שולטות בנו: אנו מחלקות את העולם לטובים ורעים לפי הקביעות שלו; הוא משמש מקור סמכות באשר למי שווה יותר ופחות בחברה, מי אחראית יותר ופחות לכיבוש או רשאית יותר ופחות להביע התנגדות וכיצד. אין בשיח המרכזי בישראל הצעות לתכניות פעולה שאינן כוללות את הצבא במרכזן וכך אין דיון ממשי בדרכים לא צבאיות לפתרון הסכסוכים שישראל משמרת מזה עשרות שנים עם מרבית שכנותיה באזור.

תושבותיהן הפלסטיניות של הגדה המערבית ורצועת עזה אינן נהנות מזכויות אזרחיות, הן נתונות להפרות קבועות של זכויות אדם וחיות תחת מערכת חוק נפרדת משל שכנותיהן היהודיות. האחריות לשימור המצב של שליטה בעם אחר ושלילת זכויותיו אינה נחלתם של החיילים הנמצאים בשטחים אלה בלבד ולכן הסרבנות אינה רק חובתם שלהם. רבים מהחתומים מטה שירתו במפקדות וביחידות תמיכה לוגיסטיות וביורוקרטיות והתוודעו למידת המעורבות של הצבא כולו במשטר הדיכוי.

חיילים רבים המשרתים ביחידות המטה מוותרים על התנגדות לנוכח המרחק הגדול בין פעולותיהם – השבלוניות או הבנאליות לעתים – לבין תוצאותיהן האלימות. מה שאינו בנאלי — כגון הכרעות לחיים או למוות של פלסטינים, המתקבלות במשרדים במרכז הארץ — מוגדר כמסווג, ולכן הדיון אודותיו מוגבל לתכתיבי הצבא ומלווה בפחד מפני ענישה. לצערנו, גם אנחנו לא סירבנו תמיד לבצע את המטלות שנתבקשנו אליהן ותרמנו לפעולות האלימות של הצבא.

בזמן שהיינו בצבא, גם חווינו באופן ישיר או צפינו מקרוב באפליות ובהפרדות השונות שהצבא משמר ומייצר: באפליה הממוסדת נגד נשים כבר מתהליכי המיון והשיבוץ; בהעצמת ההסללה של מערכת החינוך על ידי שיבוצם של תלמידים מבתי ספר מקצועיים בתפקידים טכניים באופן אוטומטי; בהטרדות המיניות שהיו המציאות היומיומית עבור חלקנו; בתלמידים בבתי הספר ומרכזי הקליטה בפריפריה שקיבלו דווקא מאיתנו – חיילות במדים – את הסיוע לו נזקקו. כשהבטנו סביב בהכשרה שלנו – רובנו הבחנו שכמעט כולן נראות כמונו; חלקנו הבנו לראשונה שאנחנו מזרחיות – כי היינו היחידות בקורס היוקרתי שהתקבלנו אליו.

הצבא משתדל להצטייר כמאפשר מוביליות חברתית וכתעודת קבלה לחברה אך הוא למעשה מוסד המכונן ומנציח שסעים. אנחנו לא חושבות שזה מקרי שבני המעמד הבינוני-גבוה, ברובם הגדול אשכנזים, מגיעים ליחידות יוקרתיות במודיעין ומשם לחברות הייטק בהרצליה וברמת החי”ל. אנחנו לא חושבות שזה מקרי שכאשר חייל מיחידות המשק והאפסנאות עוזב את הצבא, לעתים כדי לסייע בפרנסת משפחתו, הוא מכונה ?משתמט? או ?סטלן?. הצבא מכונן את דמותו של ?הישראלי הטוב?, שהוא בין השאר כוחני ואלים בדרכים שונות כלפי רוב האנשים והקהילות בישראל. המקום המרכזי של הצבא בחברה בישראל והדמות האידיאלית הזו פועלים למחיקת תרבותם ומאבקיהם של מזרחים, אתיופים, פלסטינים, רוסים, דרוזים, חרדים, בדואים ונשים.

אנחנו נשאנו במידה כזו או אחרת את האידיאולוגיה הזאת ולקחנו חלק במשחק של הישראלי הטוב שממלא את תפקידו נאמנה בצבא. התפקידים שרובנו מילאנו בצבא אכן היטיבו עמנו: בהזדמנויות שנפתחו עבורנו בשוק העבודה, באוניברסיטה, בקשרים שיצרנו ובחיבוק החם שקיבלנו מהקונצזוס הישראלי. אך בגלל כל הסיבות שתיארנו – אנחנו לא מעוניינים בו.

על פי החוק, חלקנו עדיין נמנים עם "מערך המילואים" והמערכת הצבאית ממשיכה לשמור את שמותינו, פרטינו האישיים ועל זכותה לקרוא לנו ל"שירות" אך אנחנו לא משתתפים ולא מתכוונים להשתתף בפעילות מילואים. אנחנו מתכוונים לנקוט בכל האמצעים שעומדים לרשותנו בכדי שלא לקחת חלק בפעילות הצבא.

בבסיס כל סירוב והתנגדות עומדות סיבות ונסיבות מגוונות. ברור לנו כי מחלוקות רבות קיימות בין סרבניות ומתנגדות שונות, גם בינינו – החתומות על מכתב זה ואשר משתייכות לקבוצות הזדהות שונות. עם זאת, נוכח המתקפה על המוחים נגד גיוס החובה אנחנו תומכות בכל מי שמסרבים להתגייס או לקחת חלק בפעילות צבאית: בתלמידות התיכון מנסחות מכתב השמיניסטים, בחרדים אשר מוחים על חוק הגיוס החדש, בסרבנים הדרוזים ובכל מי שצו ליבה, מצבה האישי או הכלכלי לא מאפשרים לה להתגייס או מאלצים אותה לעזוב את הצבא והיא נידונה לשלם את המחיר שהחברה בישראל גובה על כך במסווה של דיון על שוויון.


יעל אבן אור, אפרת אבן צור, טל אברמן כליל אגסי, עפרי אילני, ערן אפרתי, דלית באום, רועי באשה, ליאת בולצמן, ליאור בן אליהו, פלג בר-ספיר, מורן בריר, יותם גדרון, מאיה גוטמן, גל גוילי, נמר גולן נירית בן חורין, אורי גורדון, יונתן גז, בשמת גל, אור גליקליך, ארז גרנאי, דיאנה דולב, שרון דולב, אריאל הנדל, שירה הרצנו, ארז וול, אימרי חביבי, גל חן, שיר כהן, גל כץ, מנחם ליבנה, עמיר ליבנה בר-און, גלעד ליברמן, דפנה ליכטמן, יעל מאירי ,עמית מאיר, מאיה מיכאלי, אוריין מיכאלי, שירה מקין, חן משגב, נעמה נגר, ענבל סיני, קלה ספיר, שחף פולקוב, אבנר פיטרמן, תום פסח, נדב פרנקוביץ?, תמר קדם, אמנון קרן, אייל רוזנברג, גיא רון?גלבע, נועה שאואר, אבי שביט, ג'ן שוקה, חן תמיר.

פרטים נוספים בעמוד הפייסבוק: مش خادمات – לא משרתות – Don't Serve

Back to "General Articles"Send Response
Top Page
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 256842577Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version