Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Ben-Gurion University
[BGU & TAU] Efraim Davidi: A Profile of a Political Activist


Editorial Note 

Dr. Efraim Davidi is one of the co-founders of the Left Bank, A Critical Platform for Society and Culture and its “college” The Social Economic Academy (SEA), as well as the editor of the magazine Zu Haderch (The Way), a Marxist publication appearing under the logo “workers of the world unite.”  A veteran communist, Davidi is also a member of the HADASH party, The Democratic Front for Peace and Equality, a radical left-wing political coalition in Israel formed by the Israeli Communist Party and other leftist groups.   A prolific organizer, Davidi has been busy in promoting conferences on Marx, history of Marxism and, on a more contemporary note, exposing the evils of globalization and capitalism. Unsurprisingly, in the eyes of Davidi, Israel is the epitome of all evil, a confluence of capitalism, colonialism, and globalization - the latter because of its leading role in Information Technology.


But despite of the numerous ventures which Davidi has been engaged in, he apparently needs to support himself, as even radical activists need to pay their bills.  And as in the case of numerous radical activists before him, his upkeep comes from the taxpayers.  More precisely, he teaches in the Department of Social Work and in Politics and Government at Ben Gurion University as well as in the Institute for Latin American History and Culture at Tel Aviv University. 


As previously reported, Davidi treats his classes as an extension of his Marxist ideology.  A syllabus of a course he taught, “An Introduction to the European Welfare State in the 20th Century” is more telling.  There is no pretense of offering the students a balanced perspectives. His students are fed a diet of Marxist jargon that would not be out of place at Moscow University during the height of the Soviet Union.


Clearly, Davidi and the other activists profiled by IAM, found a cozy and profitable niche in the liberal arts of Israeli universities. They can spend more of their time on activism, they can offer classes bear no resemblance to the Humboldian idea of a “classroom as a marketplace of ideas” and publish in Resling Press, a Hebrew press created to publish critical, neo- Marxist scholarship, as per its own description, Teoria and Bikoret (Theory and Criticism), the flagship publication of critical scholarship and the various Van Leer outlets.


In spite of the fact that numerous international committees have found large swath of social sciences in Israel to be outmoded and drastically lacking in mainstream scholarship, virtually nothing has been done to remedy this situation.  Indeed, a new cohort of radical activists is assuming academic positions, a process facilitated by the fact that their academic mentors are still in position of authority.  In the case of Davidi, his doctoral supervisor, Professor Raanan Rein, went on from the head of the Sverdlin Institute  for Latin American History and Culture to the Vice President of TAU.


Nothing will change as long as this chain of patronage and cooptation based on ideological considerations rather than academic merit is not broken.  For too long now, the social sciences have served as a dumping ground for the non-meritorious radical activists. As well known, the social sciences rank well below their counterparts in the West.  The Israeli students and the taxpayers deserve better.

“Zo HaDerech” — Celebrating 50 Years of Continuous Publication

Since 1965, Zo HaDerech (“This is the Way”), the Communist Party of Israel’s (CPI) Hebrew-language weekly, has been appearing continuously, giving  faithful expression to the positions of the radical left in Israeli andreports and analysis of diverse social and political struggles throughout the world.

From the invitation to the event celebrating 50 years of continuous publication of Zo HaDerech, to be held on Friday, September 4, 2015 at the Tel Aviv Cinematheque; to the left, section of David Reeb's 2006 work, Red Helicopter

From the invitation to the event celebrating 50 years of continuous publication of Zo HaDerech, to be held on Friday, September 4, 2015 at the Tel Aviv Cinematheque; to the left, section of David Reeb’s 2006 work, Red Helicopter

We are pleased to invite you to commemorate together with us the paper’s 50 anniversary at a political-artisticevent which will take place on FridaySeptember 4beginning at 11:30 at Tel Aviv CinemathequeThe event will include a panel discussion on capitalism and the media, a screening of the classic ground-breakingdocumentary film I am Ahmed (1966), and a performance by musical artists playing new songs written to the poetry of Alexander Penn.

Admission is free.

 in Society and Democracy. Tags: 

On Sunday, 2 August 2015, 17:02, "davidief davidief@netvision.net.il [ActLeft]" <ActLeft-noreply@yahoogroups.com> wrote:

יובל להופעתו של שבועון השמאל 'זו הדרך': גיליון מיוחד ואירוע ציבורי בתל-אביב
מערכת השבועון "זו הדרך" מזמניה לאירוע הציבורי שיתקיים ביום שישי, 4 בספטמבר 2015, בסינמטק תל-אביב, רחוב שפרינצק 2, לציון 50 שנה להופעתו. בשעה 10:00, במבואה, תיערך פעילות אמנותית ביוזמת אמנים צעירים. בשעה 12:00, באולם 1, יוקרן הסרט הישראלי התיעודי פורץ הדרך "אני אחמד" (1966), הבימאי: אבשלום כ"ץ, המפיק: רם לוי. דברי פתיחה: תמר גוז'נסקי, ח"כ לשעבר.
לאחר הקרנת "אני אחמד", יתקיים באולם רב-שיח על "חופש העיתונות בין הון לשלטון", בהשתתפות ח"כ עאידה תומא סלימאן, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, לשעבר העורכת הראשית של היומון "אל אתיחאד"; עאדל עמר, עיתונאי, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית ועינת פישביין, עיתונאית, עורכת העיתון המקוון "המקום הכי חם בגיהינום". מנחה: ד"ר אפרים דוידי, העורך הראשי של "זו הדרך". בתום הדיון: תכנית אמנותית עם גיא לוי - מוסיקה חדשה לשירי אלכסנדר פן. מבצעים: גיא לוי – שירה וקונטרבס, טליה אבן צור- פסנתר ושירה. במקום יחולק גיליון יובל מיוחד  של "זו הדרך". הכניסה לכל האירועים: חופשית.
להזמנת גיליון היובל המיוחד של "זו הדרך" ולפרטים נוספים: zohaderekh@gmail.com

Posted by: davidief <davidief@netvision.net.il>


(Google Translate)
Criticism Review: Marx Conference Held in Tel Aviv
November 23, 2014 
The Eighth Marx Conference was held yesterday (Saturday) in Tel Aviv, initiated by the College of the Left Bank. This year the conference was devoted to the Marxist theory of the state of Israel and looks at the Marxist society, economy, politics, environment and planning in Israel and Palestine. The conference was attended by Prof. Dani Filc ("Gramsci in Israel"), Prof. Avishai Ehrlich ("Marxism, occupation and capitalism"), architect Nati Rotem ("Marxism and urban planning"), Joshua Simon ("citizen bonds: the boycott movement, a rock and a new sovereignty "), Uri Weltman (" Marxism and LGBT liberation movement), former MK Tamar Gozansky ("money, power and Arab workers"), MK Dov Khanin ("politics, the environment and Marxism in Israel" ) and Dr. Efraim Davidi's in his closing remarks following the conference: "Some notes on Marxism in Israel."
Dr. Davidi said that "eight consecutive years we have held the Marx conference in the Left Bank and this is a good time to examine the situation of Marxism in Israel. No need to elaborate on the impact of Marxist theory for more than 160 years on the whole world. And in Israel? Using four notes to try to answer the question "Marxism in Israel, where are you?". According to him Marxism in Israel is two facets: political practice and action, and as theoretical thinking. Pretty easy to sum up the first point - in Israel and there is now only one party defines itself as a Marxist and who tries to act according to its principles: Israel Communist Party (Maki). Until the 60s and 70s of the last century, various parties have tried to combine Zionism and Marxism. The attempt failed, and the sequence of events these parties were Zionist parties, with more or less advanced views. Even for the Arab public in Israel, only the CPI calls itself a Marxist,  as opposed to nationalist and currents of political Islam. "But the state of Israeli Marxism as a critical theoretical thinking is more complex. Beyond the meager produce of ideas by Maki, there are relatively large circles affected by or influenced by Marxism, especially in higher education institutions".
In the Israeli academia there are some influence of Marxism, and it even increases. However a majority of Marxism departing from engaging in politics and the reality of class, and the class struggle is disconnected. This "Western Marxism" as defined by the British Marxist Perry Anderson, shared by, among others, George Lukacs, Theodor W. Adorno, Antonio Gramsci, Walter Benjamin, Herbert Marcuse, Louis Althusser and the Frankfurt School. This is an approach that deals with the philosophical aspects of Marxism, but keep it away from the class struggle, from criticism of the capitalist economy and especially from politics. This, in comparison to the "Eastern Marxism" (to continue Anderson's definition), or classical Marxism: Karl Marx, Friedrich Engels, Vladimir Lenin and Rosa Luxemburg and Antonio Gramsci. "Yes, there is no mistake: Gramsci's name appears on both lists. Gramsci became well known in the academia (in the US, Europe and Israel), but this version of "neo-Marxist"of Gramsci and his thinking."
Gramsci, one of the founders of the Italian Communist Party, who paid with his life for his devotion to the struggle against fascism, became the Western Academy and in Israeli academia "a neo-Marxist philosopher." In most cases Gramsci's writings were stripped of their revolutionary and class content and still there are a number of basic concepts such as "hegemony". were left. To the "Marxism from the South" there were never a place in Israeli academia. Mao Tse-Tung the Chinese, Ernesto "Che" Guevara, the Argentine-Cuban, Walter Rodney the African, Egyptian economist Samir Amin, and Peruvian Jose Carlos Mriatgi - are all missing from the local academic Marxism. "After all they are from "the South ", isn't it? Unfortunately, even to contemporary Westernern Marxist thinkers, such as sociologist Immanuel Wallerstein geographer David Harvey there is no place in the Academy. After all, they reject capitalism from scratch," said Davidi.
He said, the academy - where many of the world groups, movements and currents challenging the existing social order are born - In Israel it is a colonial and conservative institution. Like the state, the Academy as well  dreams of being "part of America, even when it wakes up in the Middle East, in the complex reality of peripheral capitalism. True, the Zionist hegemony in the humanities and social sciences are not as strong as it was in the first three decades of Israel's existence. In the mid-70s, for example, Dr. Shlomo Svirsky was dismissed from the University of Haifa, because he dared "to challenge" the Zionist sociology and use it in class terms, associated with ethnic and national questions, while analyzing the social structure of Israel." As colonial as universities are , also the widespread critical theories are actually imported from USA. Sometimes the goods arrive late and even flawed, but it is made in America. Thus, in recent decades, passed in the skies of the Academy (some of them never to return) theories of identity, multiculturalism and post-colonialism.
The speaker stressed that Karl Marx analyzed capitalism thoroughly, its development and its crises, and came to revolutionary conclusions about contemporary society and the role of its classes. Marks, also according to his many opponents, had a major contribution to understanding the modern economy. But Marx is not taught at all in economics courses in universities and colleges in this country. Neoliberal capitalism, from the school of economics of Nobel Laureate Professor Milton Friedman and the Chicago School, controls for decades of economics teaching in higher education in Israel. "Now, in recent years, even in economics departments, something happened. The Capitalist Crisis of the World, which began in 2008, caused a deep jolt in the neoliberal approaches, and renewed interest in Marxism and other critical theories. Students of economics at the universities of Haifa, Tel Aviv and Jerusalem have established in recent years, study groups to understand the criticism of capitalism. They tried to learn for themselves what their parents (some of whom sit on the boards of capitalist corporations) do not explain to them during the formal curriculum."
To understand how generations of economists have grown up with, "the uniform thought on capitalism" (as defined by the Spanish-French journalist Ignacio Ramona), a research group established in November 2009, in cooperation with the Student Union and the Van Leer Institute, dealing with the study of the Israeli economy, which faculty took part and students. The introduction to the final report published last year, it said: "In the world in general and in Israel in particular, there was a re-reading of the study of economics, and it was intensified with the global financial crisis in 2008". But an examination of the group's conclusions show that the recommendations are rather lukewarm: "Exploring the development of economic thought and critical economics"," Exploring the Israeli economy "(!)," Exploring Economic Research and "preparation for the job market." Needless to say, the word 'capitalism' does not appear in the 60 pages of the report.
One of the key weaknesses of academic Marxism is utter dislocation from the working class. Histadrut leaders for generations, from David Ben-Gurion to the Avi Nissenkorn, were repelled and repulsed by a profound distaste for social criticism presented by the Academy, and especially the ideas of Marxism. In the past, Histadrut indeed materially supported the Department of Labor Studies at Tel Aviv University. But for several years now, with the excuse of "budgetary reasons" - it cut ties with it. "It may be an exegeration to require Histadrut leaders to promote the relations between critical theories and the world of work. After all the years of its existence, its leaders have discovered their attempt to weaken the stature of the working class in front of the capital," he concluded.

ביקורת הביקורת: כנס מרקס נערך בתל-אביב

כנס מרקס השמיני נערך אתמול (שבת) בתל-אביב, ביוזמת מכללת הגדה השמאלית. הכנס הוקדש השנה למצבה של התיאוריה המרקסיסטית בישראל והמבטים המרקסיסטיים על החברה, הכלכלה, הפוליטיקה, הסביבה והתכנון בישראל ובפלסטין. השתתפו בכנס: פרופ' דני פילק ("גראמשי בישראל"), פרופ' אבישי ארליך ("מרקסיזם, כיבוש וקפיטליזם"), האדריכל נתי רותם ("מרקסיזם ותכנון עירוני"), יהושע סימון ("מהאזרח לאג"ח: תנועת החרם, צוק איתן והריבונות החדשה"), אורי וולטמן ("מרקסיזם ותנועה לשחרור להט"ב), ח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי ("הון, שלטון ועובדים ערבים"), ח"כ דב חנין ("פוליטיקה, סביבה ומרקסיזם בישראל") וד"ר אפרים דוידי בדברי סיכום בעקבות הכנס: "כמה הערות על המרקסיזם בישראל".


ח"כ חנין נואם, אמש, בכנס מרקס שנערך בגדה השמאלית בתל-אביב (צילום: הגדה השמאלית)

ד"ר דוידי אמר כי "שמונה שנים רצופות אנו מקיימים את כנס מרקס בגדה השמאלית וזהו מועד מתאים לבדיקת מצבו של המרקסיזם בישראל. אין להכביר מילים על השפעת התיאוריה המרקסיסטית כבר למעלה מ-160 שנה על כל העולם. ובישראל? באמצעות ארבע הערות ננסה להשיב לשאלה "מרקסיזם בישראל, איכה?". לדבריו לבחינת המרקסיזם בישראל שתי פנים: כפרקטיקה פוליטית וכעשייה, וכחשיבה תיאורטית. קל למדי לסכם את הנקודה הראשונה – בישראל ישנה כעת רק מפלגה אחת המגדירה את עצמה מרקסיסטית והמנסה לפעול על פי עקרונותיו: המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). עד לשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, ניסו מפלגות שונות לשלב בין ציונות לבין מרקסיזם. הניסיון לא צלח, וגלגוליהן של מפלגות אלו נותרו מפלגות ציוניות, בעלות השקפות פחות או יותר מתקדמות. גם בקרב הציבור הערבי בישראל, רק מק"י היא שמגדירה את עצמה מרקסיסטית, מול זרמים לאומניים וזרמים של האסלאם הפוליטי. "אך מצבו של המרקסיזם בישראל כחשיבה תיאורטית או ביקורתית הוא מורכב יותר. מעבר ליבול הרעיוני הדל של מק"י ישנם חוגים רחבים יחסית אשר הושפעו או מושפעים מהמרקסיזם, בייחוד במוסדות להשכלה גבוהה".

באקדמיה הישראלית יש למרקסיזם השפעה מסוימת, ואף מתגברת. אך לרוב מדובר במרקסיזם המתרחק מעיסוק בפוליטיקה ובמציאות המעמדית, ואף מנותק מהמאבק המעמדי. זהו "מרקסיזם מערבי" על פי הגדרתו של המרקסיסט הבריטי פרי אנדרסון, לו שותפים, בין היתר, ג'ורג' לוקאץ', תאודור אדורנו, אנטוניו גראמשי, וולטר בנימין, הרברט מרקוזה, לואי אלתוסר ואסכולת פרנקפורט. זו גישה העוסקת בהיבטים הפילוסופיים של המרקסיזם, אך מרחיקה אותו מהמאבק המעמדי, מהביקורת על הכלכלה הקפיטליסטית ובייחוד מהפוליטיקה. זאת, לעומת ה"מרקסיזם המזרחי" (אם להמשיך בהבחנה של אנדרסון), או המרקסיזם הקלאסי: קרל מרקס, פרידריך אנגלס, ולדימיר לנין, רוזה לוקסמבורג ואנטוניו גראמשי. "כן, אין כאן טעות: שמו של גראמשי מופיע בשתי הרשימות. גראמשי הפך לדמת ידועה באקדמיה (בארה"ב, באירופה וגם בישראל), אבל מדובר בגרסה "ניאו-מרקסיסטית" של גראמשי ומחשבתו".

גראמשי, אחד ממייסדי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, אשר שילם בחייו על דבקותו במאבק נגד הפאשיזם, הפך באקדמיה המערבית וגם באקדמיה הישראלית ל-"פילוסוף ניאו-מרקסיסטי". לרוב, הופשטו כתבי גראמשי מתוכנם המעמדי והמהפכני, ונותרו מהם מספר מושגי יסוד, כגון "הגמוניה". ל"מרקסיזם מן הדרום" כלל לא נמצא מקום באקדמיה הישראלית. מאו-טסה-טונג הסיני, ארנסטו "צ'ה" גווארה הארגנטינאי-קובני, וולטר רודני האפריקאי, הכלכלן המצרי סמיר אמין, וחוסה קרלוס מריאטגי הפרואני – כולם נעדרים מהמרקסיזם האקדמי המקומי. "הרי הם מ-"הדרום", לא כן? למרבה הצער, אפילו להוגי דעות מרקסיסטיים מערביים בני-זמננו, דוגמת הסוציולוג עמנואל ולרשטיין או הגיאוגרף דייוויד הארווי, אין מקום באקדמיה. הרי הם שוללים את הקפיטליזם מן היסוד", ציין דוידי.

לדבריו, האקדמיה – המקום בו בארצות רבות בעולם נולדות קבוצות, תנועות וזרמים המאתגרים את הסדר החברתי הקיים – היא בישראל מוסד שמרני וקולוניאלי. כמו המדינה, גם האקדמיה חולמת להיות "חלק מאמריקה, אפילו כשהיא מתעוררת במזרח-התיכון, במציאות הסבוכה של פריפריה קפיטליסטית. נכון, ההגמוניה הציונית במדעי הרוח והחברה אינה חזקה כפי שהייתה בשלושה העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל. באמצע שנות ה-70 פוטר, למשל, ד"ר שלמה סבירסקי מאוניברסיטת חיפה, בגלל ש"העז" לאתגר את הסוציולוגיה הציונית ולהשתמש במונחים מעמדיים, בעלי זיקה לשאלות העדתיות והלאומיות, בעת שניתח את המבנה החברתי של ישראל". כאוניברסיטאות קולוניאליות, גם התיאוריות הביקורתיות הרווחות בהן הן בעצם יבוא מארה"ב. לפעמים הסחורה מגיעה באיחור ואפילו פגומה, אבל היא תוצרת אמריקה. כך, בעשורים האחרונים, חלפו בשמי האקדמיה (כמה מהן ללא שוב) תיאוריות הזהות, הרב-תרבותיות והפוסט-קולוניאליות.

הדובר הדגיש שקרל מרקס ניתח ביסודיות את הקפיטליזם, התפתחותו ומשבריו, והגיע למסקנות מהפכניות על אודות החברה בת זמנו ועל תפקידם של המעמדות בה. מרקס, גם לפי מתנגדיו הרבים, תרם תרומה מרכזית להבנת הכלכלה המודרנית. אבל מרקס אינו נלמד כלל בחוגים לכלכלה באוניברסיטאות ובמכללות בארץ. הקפיטליזם הניאו-ליברלי, מבית מדרשם של חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' מילטון פרידמן ואסכולת שיקגו, שולט מזה עשרות שנים בלימודי הכלכלה במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. "והנה, בשנים האחרונות אפילו בחוגים לכלכלה נפל דבר. המשבר הקפיטליסטי העולמי, שהחל ב-2008, חולל טלטלה עמוקה בתפיסות הניאו-ליברליות, וחידש את העניין במרקסיזם ובתיאוריות ביקורתיות נוספות. סטודנטים לכלכלה באוניברסיטאות חיפה, תל-אביב וירושלים הקימו בשנים האחרונות קבוצות לימוד, כדי להבין את הביקורת על הקפיטליזם. הם ניסו ללמוד בעצמם את מה שמוריהם (אשר חלקם יושבים במועצות מנהלים של תאגידים קפיטליסטיים) אינם מסבירים להם במהלך הלימודים הפורמליים".

על מנת להבין איך דורות של כלכלנים גדלו על ברכי "המחשבה האחידה הקפיטליסטית" (כפי שהגדיר זאת העיתונאי הספרדי-הצרפתי איגנסיו רמונה), הוקמה בנובמבר 2009, בשיתוף פעולה בין התאחדות הסטודנטים ומכון ון ליר, קבוצת מחקר שעסקה בלימודי הכלכלה בישראל, ובה לקחו חלק אנשי סגל ההוראה וסטודנטים. במבוא לדו"ח הסופי שפורסם אשתקד, נכתב: "בעולם בכלל, ובישראל בפרט, נשמעה קריאה מחודשת של לימודי הכלכלה, והיא גברה עם פרוץ המשבר הפיננסי העולמי ב-2008". אך מעיון במסקנות הקבוצה עולה, כי המלצותיה הן פושרות למדי: "היכרות עם התפתחות המחשבה הכלכלית וביקורת הכלכלה", "היכרות עם כלכלת ישראל" (!), "היכרות עם המחקר הכלכלי" ו"הכשרה והכנה לשוק העבודה". מיותר לציין, שהמילה 'קפיטליזם' לא מופיעה ב-60 העמודים של הדו"ח.

אחת החולשות המרכזיות של המרקסיזם האקדמי בישראל היא ניתוקו המוחלט ממעמד העובדים. ראשי ההסתדרות לדורותיהם, מדוד בן-גוריון ועד אבי ניסנקורן, סלדו וסולדים סלידה עמוקה מהביקורת החברתית שמציגה האקדמיה, ובייחוד מרעיונות המרקסיזם. בעבר, ההסתדרות תמכה אומנם חומרית בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל-אביב. אך מזה כמה שנים, בתירוץ של "סיבות תקציביות" – היא ניתקה את קשריה עמו. "ייתכן שזה מוגזם לדרוש מראשי ההסתדרות לקדם את הקשר בין תיאוריות ביקורתיות לבין עולם העבודה. הרי משך כל שנות קיומה, גילו ראשיה נחישות בניסיונם להחליש את מעמד העובדים מול ההון", סיכם.

Back to "Ben-Gurion University"Send Response
Top Page
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 255464169Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version