Home
Search
עברית
Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Lawfare
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Donate
General Articles
Between the Hammer and the Anvil: Activists [TAU] Gadi algazi, Daniel Bar-Tal, [HUJ] Amir Bitan, [Sapir] Yeela Raanan

01.12.16

Editorial Note

 

A number of Israeli academics have been engaged in court cases between Israeli Arabs and the state.

The recent case pertains to a thirteen-year legal battle over an unrecognized village, Umm-al-Hiran in the Negev, which the court ordered it to be demolished. 

 

The residents were offered plots of land in Hura, the nearby Bedouin town, as well as financial compensation, but they refused to move.  They contend that the government’s desire to move them to the cities Rahat or Hura would change their rural way of life.  Having lived in the area for decades, they were never given legal title to the land, making the state the legal owner.  Equally important, the Hura local council refuses to let them move to Hura and decided to ban residents from outside into the community.  Following a plenary meeting of the Hura local council held a few months ago, the council distributed a letter to residents stating that "the town of Hura will not constitute a default by state agencies for other villages housing solution." 


The decision to demolish the unrecognized village prompted large protests by a number of political activists-cum academics.  

 

Gadi Algadi, Tel Aviv University professor of Medieval History, wrote on his Facebook page that the "large mobilization of activists and political pressure of the Arab Joint List and lawyers succeeded to postpone the demolition of houses... The village committee invites all of us to arrive early on Wednesday evening or early Thursday morning. It is likely they will block the access roads to the area... Residents invite those who can come to stay overnight in the village and help prevent the demolition of houses. Those among us who can - this is the moment to come." 

 

Daniel Bar-Tal, a retired Tel Aviv University professor of education, wrote on his Facebook page: "I suppose that many will not like this post - Why ruin such a nice day. And to disturb people. Yet why should we say these things to the Chosen People? So that the People will wake up from ignorance, - to be able to fight antisemitism in clean conscience - so he could look at the mirror- so he can remember how others shamelessly abused us, so that he could look in the eyes of his children in 10 years time to tell of Jewish atrocities, --- this is written by my friend's son -- and I know many things like that happen- occupation of a People against his will results in a resistance of the occupied people to the oppression of the conqueror, all over the world and always will be. It is a universal law --- Isaiah Leibowitz was my teacher in physiological psychology in 1967-8. He opened each class with a short prediction on the people of Israel, that because of the occupation, they will inevitably become brutal, standoffish, cruel and he even used the title Judonazi -- What do you say, was he right in his prophecy ??? The tragedy is that these soldiers are our sons."  Bar-Tal referred to the writing of Amir Bitan, (director, department of Information System at the Hebrew University) and apparently his friend's son, who wrote of his harrowing experience when participated in the "non-violent" protest in Umm al-Hiran.   

 

Yeela Raanan, a lecturer at Sapir College was quoted as saying: “The idea that you can replace one group of citizens with another is intolerable... Right now we have a sprinkling number of Jews, but there should be thousands of Jews.”  Raanan was a candidate for the Knesset elections in 2013 on the United Arab List, but did not win a seat. In an interview she sheds light on her political activism in the guise of academics. Her Ph.D. in anthropology of the Middle East from the University of Utah, was tailor- made for her deepening convictions: "I was going in this direction, since the issue of social justice and dealing with marginalized populations was in me for many years. The whole purpose of the dissertation was, when I deal with issues of civil rights I will have PhD before my name and then what I do will have more weight. The purpose of the dissertation was in favor of social justice."  Raanan’s involvement with the Bedouins was a logical progression of her self-declared passion for social justice.  She noted that only after joining Ben Gurion University faculty she became aware of the Bedouin plight and then became an activist for the Negev Coexistence Forum: “I was shocked, entering an unrecognized village, dealing with the barefoot children who live in poverty, without infrastructure, it brought me to work for them." 


Raanan’s trajectory, like that of Gadi Algazi and other scholars/activists, is typical.  They are careful to obtain a well-paid academic position and the legitimacy which goes with it before plunging into activism.  Universities in Israel are known for making it possible because virtually all social science departments practice cooptation. In other words, they hire scholars based on their activist potential rather than scholarly merits or the curricular needs of the departments.  

Such practices need to stop to protect the interests of students and the tax payers.   

 

 



 

 

---------- Forwarded message ----------

From: "Gadi Algazi" <gadi.algazi@gmail.com>

Date: Nov 23, 2016 4:19 PM

Subject: [Activists Hithabrut-Tarabut] הריסה - אום אלחיראן, מחר, יום חמישי!

ביום שלישי הצליחה התגייסות גדולה של פעילות ופעילים ולחץ פוליטי של הרשימה המשותפת ועורכי הדין לדחות את הריסת הבתים באום אלחיראן. נכון להיום, רביעי בערב, צפוי שמחר - יום חמישי - תתבצע ההריסה. הכוחות מתרכזים כבר.

ועד הכפר מזמין את כולנו להגיע למקום מוקדם, היום רביעי בערב או השכם בבוקר. סביר שכבר בבוקר יחסמו את דרכי הגישה לאזור. הנה הודעת ועד הכפר שפירסמו חברינו ב"פורום דו קיום":

"לאור הודעה שקיבלנו ע"י גורמים מגופי מדינה בעלי עניין של הריסה ופינוי - מחר הם רוצים לבוא שוב להרוס לעקור את המיתחם של 15 מבנים, שבו מתגוררים כ- 82 נפשות, לפנות אותם ללא שום אלטרנטיבה, ללא שום פתרון -- 4 חוות ו-11 בתים. רוצים להחריב את כל מה שיש לנו – כבשים, עדרים, רכוש. זה מעשה שמתעלם מערכים ומאנושיות. אם לאנשים יש יכולת לפנות עכשיו לשרים, לראש הממשלה - שיתערבו. בית המשפט העליון פסק ב-2015 שאם המדינה מפנה, היא צריכה להביא פתרון בהסכמה. אנחנו לא ידועים מה יהיו תוצאות הפגיעה הזו באוכלוסיה ובכל. המצב חמור ביותר."

התושבים מזמינים מי שיכול/ה להגיע לישון הלילה בכפר ולעזור למנוע את הריסת הבתים בכפר. לפרטים נוספים: ארנון 050-9391299, מופיד 050-7701118

אלה מתוכנו שיכולים\ות - זה הרגע לבוא.

גדי

 

__,_._,___


=======================================================

 

 

 

https://www.facebook.com/daniel.bartal.3/posts/571856229676371

Daniel Bar-Tal

20 November at 16:37 · 

מתאר לעצמי שרבים לא יאהבו את הפוסט הזה--למה ללכלך ביום כזה נחמד. להפריע למנוחה לאנשים. ובכל זאת למה צריך לספר דברים כאלה לעם הנבחר?
כדי שהעם יתעורר מהדחקה,-כדי שיוכל במצפון נקי להילחם באנטישמיות- כדי שיוכל להסתכל בראי- כדי שיוכל לזכור בלי בושה איך אחרים התעללו בנו, כדי שיוכל להסתכל בעיני ילדיו כאשר בעוד 10 שנים יספרו על הזוועות שעשו היהודים,---כך כתב בן של חבר שלי --ואני יודע שקורים הרבה דברים כאלה- כבוש של עם נגד רצונו גורר בכל העולם ותמיד להתנגדות של העם הנכבש ולדכוי של העם הכובש. זה חוק אוניברסלי---ישעיהו ליבבוביץ היה מורה שלי בפסיכולוגיה פיזיולוגית בשנת הלימודים 68-1967. כל שיעור היה פותח בניבוי קצר על שעם ישראל בהכרח ייהפך בגלל הכיבוש לעם ברוטלי, אטום, אכזר ואף השתמש בתואר יודונאצי --אז מה אתם אומרים- צדק בנבואתו ??? הטרגדיה היא שהחיילים האלה הם בנינו

הנה לשון המכתב 

שלום יקרים,

ביום חמישי האחרון עברתי חוויה מטלטלת, לא הבנתי מה עברתי באותו הרגע וגם עכשיו לא בטוח שאני מבין את העניין לעומקו.

מה שכן בטוח שאני לא הראשון ולא האחרון שחווה על בשרו טראומה כזו.

ביום חמישי האחרון יצאנו עם כמה עשרות פלסטינים מראשי המחאה הבלתי אלימה נגד הכיבוש, להקים אוהל מחאה בצמוד למאחז ישראלי.

המחאה היתה נגד הרבה דברים אך במיוחד נגד הריסת המבנים (32 מבנים נהרסו בחודשיים האחרונים באזור הקרוב), הקמת מאחזים והתנחלויות שממררות את החיים לתושבים הפלסטיניים ועוד.

המחאה שלנו כונתה ע"י השוטרים והחיילים הפגנה בלתי חוקית.

כידוע לכם כל התקהלות מעבר לקו הירוק (למעט ירושלים) שכוללת מעל 10 אנשים היא למעשה בלתי חוקית וניתן לפזר אותה.

לאחר כ-4 שעות הותקפנו באלימות רבה, בשימוש בכח (מכות בעזרת כתות רובים), ברימוני הלם, גז, כדורי גומי וספריי פלפל, 2 ישראלים נעצרו, 4 פלסטינים פונו לבית חולים, וכמה נפגעים נוספים טופלו במקום.


דחיפות, מכות מסוגים שונים, רימוני הלם וגז (וגם אמצעים אחרים) כבר חוויתי על בשרי, זו אינה חוויה נעימה במיוחד.

הפעם ירו לעברי גומי מטווח קרוב מספיק בכדי לפצוע באופן רציני (מטווח כזה גומי גם יכול להרוג), הכדור לא נועד עבורי, המטרה היתה עבדאאלה אבו רחמה ממנהיגי המחאה הבלתי אלימה בבלעין.

כמה שניות לפני הירי רוססו פניו של עבדאאלה בספרי פלפל ע"י קצין בדרגת סגן אלוף שאיבד את עשתונותיו, עבדאאלה נמלט במורד הגבעה לעבר אמבולנס של הסהר האדום.

אחד החיילים שואל "לתת עליו גומי?" והקצין משיב: "תן לו גומי פרק אותו..", לירות באדם פצוע (ספרי פלפל בעיניים זה סיוט, כאבי תופת) בגב ממרחק כזה זו ענישה שאינה במקומה, בשפה יפה. ו"פרק אותו" הוא ניסיון לפציעה חמורה לכל הפחות.

באותה השניה הדבר היחיד שעלה בראשי - שאני חייב למנוע את הירי. הדרך היחידה היתה לעמוד בין החייל היורה לבין עבדאאלה, הייתי בטוח שבגלל שאני מחזיק מצלמה כבדה ונראה כמו ישראלי או בינלאומי החייל יחשוב פעמיים.

טעות, החייל ירה ובמזל החטיא הן את עבדאאלה והן אותי.

הקצין שאיבד שליטה כבר קודם החליט להעניש גם אותי רץ לעברי וריסס את פני בספרי פלפל, כאבי תופת כבר אמרתי.

למה בכלל אני מספר לכם?

רוב הסיכויים שלא תדעו אחרת, יש בשבוע עשרות מקרי אלימות בשטחים של חיילי צה"ל ומתנחלים כלפי פלסטינים ופעילי זכויות אדם, מעט מאד אם בכלל מגיע לתקשורת הישראלית.

המצב מדרדר, ואתם חייבים להבין זאת. מדינת ישראל דוחקת את האוכלוסייה הפלסטינית לפינה, במיוחד את האוכלוסייה בשטחי סי. הסיבה שחוץ מאלימות נגדית מזערית אין ממש פרץ אלימות רציני היא שבשנים האחרונות הבינו הפלסטינים שאלימות עד עכשיו לא עזרה להם.הבעיה היא שבלי שום אופק לחיים נורמליים (שימו לב שאני לא אומר סיום הכיבוש) המשך הריסות הבתים, מניעת מים וחשמל, גזל קרקעות ועוד,ועוד, אלימות קשה עלולה לפרוץ.

ודבר נוסף, פעילי זכויות אדם נמצאים על הכוונת, הפעם זה היה כדור גומי שפספס וספרי פלפל, מחר יהיו אלה כדורים חיים, הדרך לא כל כך רחוקה.

סרטונים מהפינוי כולל הירי והספריי: https://youtu.be/d_ImxFwqXPk…

תאור תמצאו כאן בעברית: http://mekomit.co.il/%D7%9E%D7%90%D7%97%D7%96-%D7%A0%D7%92…/

כאן באנגלית: http://972mag.com/the-different-ways-israel-treats-jewis…/…/

וכאן בערבית: http://www.alquds.com/pdf/1479450255423969200/1479450278000/

מזמין את כל אלה שרעד להם הלב לתנועה (SISO) SAVE ISRAEL STOP THE OCCUPATION אפשר למצוא אותנו בפיסבוק ובאתר - 

 


==============================================================


 

http://www.jpost.com/Israel-News/Politics-And-Diplomacy/After-long-legal-battle-Umm-al-Hiran-residents-anxiously-await-Israeli-demolition-473359

 

After long legal battle Umm-al-Hiran residents anxiously await Israeli demolition

 

Residents of Umm-al-Hiran have been offered 800-meter plots of land and in the nearby Beduin town of Hura and financial compensation.

 

In the Negev Beduin village of Umm-al-Hiran, the extended Abu Alkiyan family was busy clearing their belongings – removing mattresses, mirrors, and toys from their home.

 

It was Tuesday, the day on which the house – considered illegal by the government – was scheduled for demolition. Now, after police postponed the action, they have until November 30 before the current court order takes effect.

“We are in this fight for many years, it is a fight for peace,” said Umm-al-Hiran resident Abed al Rahman, 52, who was born in the village. “We don’t want to bother anyone, we are human beings who just want to live.”

 

Residents of the village contend that the government’s desire to move them to planned Beduin cities, such as Rahat or Hura, would change their rural way of life. “We are here because we like it here. We would not fight if we did not love this way of life,” said Rahman.

 

Umm-al-Hiran has been the scene of an extensive 13-year legal battle between its Beduin residents and the state. The residents are represented by Adalah – The Legal Center for Arab Minority Rights in Israel. They were moved under military order and resettled there by the IDF in 1956, after being evicted from the land on which they were living in 1948. 

 

Although they have lived in the area for decades, the community was never given legal title to the land. Thus, a 2-1 Supreme Court ruling in 2015, authorized the state’s plan to demolish the home of some 700 people. The new town of Hiran – comprised of mostly religious Jewish families – is now planned in place of the old Umm-al-Hiran.

 

Residents were greeted with a loudspeaker that blared through the village early Tuesday morning, calling them to protest the bulldozers, which were believed to be imminent. Included among the residents were Joint List MK Ayman Odeh and Bassel Ghattas, who spent the night there.

“This is a story about the government bringing the residents to this place, and then, after 60 years, replacing them with Jewish residents,” Ayman Odeh told The Jerusalem Post on Tuesday, speaking at the site. On Monday, the MK called any demolition attempt “a red line and dangerous,” on his official Twitter account.

 

Bassel Ghattas said the solution is to recognize the unrecognized village or reach a compromise. “They can talk to the people here and find a solution, either within the new settlement, which cannot be based on ethnic lines, or they can stay here,” he said. “[The residents] are ready to consider solutions which fit with the general planning of the region. But the government wants simply to demolish and throw them away.”

 

Residents of Umm-al-Hiran have been offered 800-sq.m. plots of land in the nearby Beduin town of Hura, along with financial compensation.

 

A number of Jewish activists, including youth from AJEEC – The Arab-Jewish Center for Equality, Empowerment and Cooperation, were among the protesters on Tuesday. 

“The idea that you can replace one group of citizens with another is intolerable,” said Dr. Yeela Raanan, a lecturer at Sapir College. “Right now we have a sprinkling of Jews, but there should be thousands of Jews.”

 

There are approximately 160,000 Beduin living in the Negev, with about half of that population residing in unrecognized villages.

Residents of Umm-al-Hiran have been offered 800-meter plots of land and in the nearby Beduin town of Hura and financial compensation. 

 

Among those protesting on Tuesday where a number of Jewish activists including youth activists from AJEEC – The Arab-Jewish Center for Equality, Empowerment and Cooperation. “The idea that you can replace one group of citizens with another is intolerable,” Dr. Yeela Raanan a lecturer at Sapir College said, adding “Right now we have a sprinkling of Jews, but there should be 1000s of Jews."

 

=================================================

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/848/402.html

הפינוי של הכפר הבדואי אום אל חיראן נדחה שוב

הריסת היישוב הלא מוכר אום אל חיראן נדחה פעם נוספת, זאת לאחר שהתכנון לפינויו כבר נקבע. במקביל, בית משפט השלום בב"ש דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע ההריסה

אסף גבור וניקי גוטמן | 22/11/2016 10:34

כוחות הביטחון דחו היום (ג') את הפינוי של היישוב הבדואי שבנגב אום אל חיראן, שתוכנן להיום בבוקר. במקביל, בית משפט השלום בבאר שבע דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע צווי פינוי והריסה בכפר. לטענת השופט יעקב דנינו הבקשה נידונה בשלושה ערכאות נפרדות וכי הצדדים ניהלו מגעים במשך שנים לפתרון הבעיה, אולם לא הושג הסדר. כמו כן, "המבקשים לא הבהירו בבקשתם מדוע הם הגישו את הבקשה הדחופה רק בבוקר של יום הפינוי המתוכנן. כבר לפני כחודש וחצי ידעו המבקשים את מועד הפינוי". 

כמו כן, בחודש ינואר האחרון דחה בית המשפט העליון את בקשת הוועד המקומי ביישוב לערוך דיון נוסף בעניין פינוי הכפר, שנמצא על השטח בו עתיד לקום היישוב היהודי חירן. כך, נותרה על כנה ההחלטה המקורית ממאי 2015, לפיה ניתן לפנות את הכפרים. 

בהחלטתו אז, דחה המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין, את בקשתם של בני שבט אבו-אלקיעאן וציין כי למרות שבני השבט עברו לאזור על פי הנחיית הרשויות לפני כשישה עשורים, "המדינה היא בעלת המקרקעין שבמחלוקת, והתושבים ישבו בהם כבני רשות חינם, שבוטלה כדין על ידי המדינה". 

בית המשפט העליון קבע עוד בהחלטתו כי "אין המדובר לא בגירוש ולא בהפקרה, אלא הפינוי המוצע כרוך בהצעות שונות של מעבר, בינוי, פיצוי, ואפשרות מגורים, אם בעיירה חורה, אליה עברו מרבית יושבי הכפרים הלא חוקיים בהם מדובר, ואם בישוב חירן העומד לקום". 

ח?כ טלב אבו עראר מטעם הרשימה המשותפת אמר בעקבות ההחלטה לדחות שוב את הפינוי כי "למרות הדחייה, אני אומר שהריסת ועקירת יישוב אום אל חיראן היא עקירת חיים של ערבים למען פיתוח חיים לאנשים יהודים - דבר שלא מתקבל על הדעת, והממשלה תשא באחריות להשלכת עקירה זו בכל התחומים. אין שום עניין לערבים להתעמת עם המשטרה אבל המעשים וההחלטות העקומים מאלצים את הערבים להתנהג אחרת". 

המדינה מציעה למפונים כפיצוי מגרשי מגורים שנמצאים בשלבי הכנה ביישוב חורה, בשתי שכונות חדשות שיעמדו לשיווק. אולם במועצה המקומית חורה הוחלט לאסור על תושבים מחוץ ליישוב בכלל ולתושבי אום אל חיראן בפרט, להיקלט ביישוב ולרכוש בו מגרשים לאור מצוקת הדיור הקשה בו. במועצה טוענים כי יותר מ-500 משפחות של תושבי חורה ממתינות למגרשים ללא מענה.

מועצה מקומית חורה אף עיגנה החלטה זו באסיפת מליאה שהתקיימה לפני מספר חודשים. בהודעה שהופצה לתושבים לאחר מכן נכתב כי "היישוב חורה לא יהווה ברירת מחדל של רשויות המדינה לפתרונות דיור לישובים אחרים". 

 

 

===================================================

http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4369194,00.html

מס' שמונה ברשימת חד"ש בטוחה בצדקת דרכה

האנתרופולוגית ד"ר יעלה רענן (48), שהוצבה במקום השמיני ברשימת חד"ש לכנסת, רגילה שמכנים אותה "עוכרת ישראל". הפעילה החברתית למען זכויות הבדואים פוסקת מביתה המופגז בעין הבשור שיש לקיים דו?שיח עם החמאס


עודד בר-מאיר 

פורסם: 18.04.13, 13:49


ביתה של ד"ר יעלה רענן ממוקם בפאתי מושב עין הבשור בחבל אשכול בנגב המערבי. מהמרפסת שבגינת הבית נשקפים שדותיו של המושב והמדבר שבאופק. לא קשה לזהות את הבית. הוא בין הבודדים בן שתי קומות במושב שבו מרבית הבתים הינם חד קומתיים. 

 

לא רק בכך בולטת ד"ר רענן בחריגותה. ספק רב, אם יש מבין תושבי המושב, שהוקם לפני 31 שנים לטובת התיישבותם המחודשת של מפוני חבל ימית עם פינוי סיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים, שמחזיק בדעות שמאלניות כמותה, דעות שגוררות לא אחת תגובות זעם ומחאה נגדה, שלא לומר כינויים כמו "עוכרת ישראל".

 

אם לא די בזה, היא גם התמודדה לקראת הבחירות האחרונות לכנסת ברשימת חד"ש ושובצה במקום השמיני, אך לא נכנסה לכנסת. זה לא מה שמרפה את ידיה. היא דבקה בדעותיה ומחזיקה בעמדותיה לא מהיום ושלמה עם עצמה. "מי אמר שהמיעוט לא צודק", היא אומרת, "למה תמיד חושבים שהרוב צודק? לעיתים שווה גם לשמוע אותנו, אולי בכל זאת הצדק עמנו".

 

באמת, שווה לשמוע אותה, גם אם לא בהכרח מסכימים עם דעותיה וחלוקים עליה בלא מעט נושאים. לעיתים אתה תוהה איך זה שמי שמתגורר ביישוב המרוחק אך קילומטרים ספורים מגדר המערכת עם רצועת עזה ו'חוטף' לא פעם רקטות קסאם תומך במשא ומתן עם החמאס ומתנגד בתוקף לפתרון הצבאי. מצד שני, היא גם התנגדה בשעתו להתנתקות מגוש קטיף וקראה לקיים הליך מסודר של הנהגה נבחרת בעזה.

 

ד"ר יעלה רענן היא אישה של קונפליקטים. היא תומכת ביישוב הנגב ובפיתוח האזור, אך לא על חשבון המגזר הבדואי. כפועל יוצא מזה היא רואה בחוות הבודדים באזור כמכשול להסדר עתידי בנושא ההתיישבות הבדואית בנגב. היא נאבקת לא אחת נגד רמיסת זכויותיהם, כהגדרתה, של הבדואים בקרקע בה הם יושבים, ואף שילמה על כך בהעמדה לדין לפני שלוש שנים, אך מנגד, היא גם מודעת לכך שתחנות חייה עברו במקומות בהם התגוררו בעבר הרחוק בני המגזר, שאת זכויותיהם היא מבקשת להשיב. 

נטע זר

ד"ר יעלה רענן (48), בעלת דוקטורט באנתרופולוגיה, מרצה למינהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר שבשער הנגב, פעילה זה שנים למען זכויות הבדואים, דוברת המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים, ובעבר אף שימשה כרכזת הפורום לדו?קיום בנגב. סיפור חייה מרתק, ממנו גם ניתן ללמוד כיצד זה הילדה, ששורשיה נטועים בנגב, מהולדתה במושב עין יהב שבערבה ותקופת הילדות והנעורים בערד וההתיישבות בנגב לאחר פסק זמן של כחמש עשרה שנה מעבר לים, הפכה לאחת מנושאות הדגל למען זכויות הבדואים.

 

את תקופת ילדותה בערד היא זוכרת בערגה. הגעגועים לאותה תקופה לא מרפים ממנה. "זו היתה אז", היא נזכרת, "התקופה של בייגה שוחט. ערד היתה קטנה, עיר מקסימה שהיה כיף לגדול בה. כולם הכירו את כולם. היינו כמו משפחה אחת".

 

בגיל 19 היא נישאה למי שיהיה בעלה הראשון ואבי שלושת בניה, ירדן לבנת, בן ערד. אם השם הזה נשמע לכם מוכר, זה לא בכדי. בעלה הראשון הוא בן דודה של השרה לימור לבנת, בן למשפחה הלוחמת מהצד הימני של המפה הפוליטית.

 

איך קיבלו במשפחה הלוחמת מישהי שהיא מהעבר השני של המתרס הפוליטי?

"הייתי אז מאוד צעירה כשנישאתי. החזקתי כבר אז בדעות שמאלניות, אך לא קיצוניות כמו היום. הייתי אז יותר מתונה, יחסית להיום. אם הייתי אז מחזיקה בדעות כמו היום, לא היינו מצליחים להתחתן".

 

אבל בכל זאת, לא פשוט להתקבל לתוך משפחה שכזאת?

"היה קשה להם לעכל את העניין הזה. הייתי אצלם נטע זר".

ד"ר לצדק חברתי

16 שנים החזיקו הנישואים הללו מעמד, נישואים שהניבו את הולדתם של שלושת בניהם המשותפים. בשלב מסוים יצאו יעלה ובעלה לארצות הברית לרגל עבודת הדוקטורט של ירדן. במקביל, החלה יעלה עצמה לפצוח בקריירה אקדמית. כבעלת תואר ראשון במתמטיקה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני ביהדות בת זמננו, היא עשתה דוקטורט באוניברסיטת יוטה באנתרופולוגיה של המזרח התיכון.

 

"היה לי ברור", היא מספרת, "שאני הולכת בכיוון הזה, מאחר שכל הנושא של צדק חברתי והתעסקות עם אוכלוסיות מוחלשות מלווה אותי כבר הרבה שנים. כל המטרה של הדוקטורט היתה, שכאשר אני אעסוק בנושאים של זכויות אזרח יהיה לי תואר דוקטור לפני השם שלי, ולדברים שאשמיע יהיה יותר משקל. מטרת הדוקטורט היתה לטובת צדק חברתי".

 

בהיותם בארצות הברית התגרשו יעלה וירדן ודרכיהם נפרדו. ירדן נשאר שם עד היום ויעלה שבה ארצה עם שלושת בניה ופתחה דף חדש, כהגדרתה, כאם חד?הורית. ההתמודדות עם המציאות החדשה, היא מדגישה, לא היתה לה קלה. אמה נפטרה, אביה שהה אז באפריקה ואחיותיה היו עסוקות עם משפחותיהן. 

 

התיישבותה עם שובה בלהבים, שהפך אט אט ליישוב יוקרתי, לא ארכה ימים רבים. התפתחותו של היישוב, כך זה נראה לה, על חשבון שטחים בהם התגוררו הבדואים באזור, היתה בעיניה לצנינים. "פעם אחת הוזמנתי לחוג בית", היא נזכרת, "בה הועלתה תוכנית למיחזור המים של להבים לטובת השקיית שטח בו אמור לקום מגרש גולף, ובכך לדחוק את הבדואים מהשטח. לא מצאתי את עצמי שם. לא יכולתי לשאת את הפער הזה בין תושבי היישוב העשיר לבין אלה שמתגוררים בפחונים ואוהלים בסמוך ללהבים. ידעתי שזה עניין של זמן שאני אעזוב את המקום. האריסטוקרטיה והרכושנות היו בניגוד מוחלט לתפיסות שלי ולדרך החיים שלי".

 

כעבור שנתיים עברה יעלה עם שלושת בניה למושב שרשרת, הסמוך לנתיבות. את השנתיים, בהן התגוררה שם היא מגדירה כ"תקופה מדהימה. אנשים נפלאים, יודעים לקבל פנים ומארחים למופת. קיבלו אותנו עם קוסקוס ועם לחם מיוחד שהנשים אופות. זה קנה אותנו. פשוט מדהים".

 

באותם ימים הכירה יעלה את מי שיהיה לבעלה השני, תומר רענן, בן קיבוץ בארי. השניים נישאו לפני כשבע שנים, כאשר רענן הביא עימו לחיק המשפחה את שלוש בנותיו מנישואיו הקודמים. השניים גם חובקים בת משותפת בת שנתיים.

רואים בבדואים מטרד

"אני מאוד מאוד מחוברת לאזור הנגב", מציינת ד"ר יעלה רענן במהלך הראיון, "ומתוך זה גם נובעת פעילותי למען זכויות אדם באזור הזה בקרב אוכלוסייה מוחלשת כמו האוכלוסייה הבדואית. גם השם שלי 'יעלה' שייך לאזור הנגב. ההורים שלי רצו לתת לי שם שקשור לאזור הזה. נופי המדבר בהם גדלתי טבועים בי עד היום. נשמתי ואני נושמת נגב כל חיי".

 

אז איך את מגיעה לעסוק במאבקים למען תושבי הכפרים הבלתי מוכרים?

"זה מתוך הרצון לעשות עולם טוב יותר. כשהתחלתי את עבודת הדוקטורט שלי התבשל בתוכי הרצון לעשות שינוי בעולם הזה, שינוי בחברה שלי, שינוי שיביא לצדק חברתי ולהוגנות כלפי האוכלוסייה הכי מוחלשת בחברה שלנו".

 

מה ל'ילדה טובה ערד' ולמיגזר הבדואי?

"האמת היא, שלא הייתי מודעת למצוקות של המגזר הזה כשחזרתי לארץ. אמנם גדלתי בערד והכרתי חבר'ה בדואים, אבל הנושא הזה לא חילחל פנימה לתוך הבית. רק מאוחר יותר כשגרתי בלהבים ועבדתי באוניברסיטת בן גוריון ופעלתי בפורום 'דו?קיום בנגב' קיבלתי הלם. כניסה לכפר בלתי מוכר, התמודדות עם מראות של ילדים יחפים שחיים בעוני מחפיר, בלי תשתיות, זה הביא אותי לפעול למענם".

 

התוכנית הנרקמת בשנים האחרונות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, לא רק שנראית לד"ר יעלה רענן כחלום רחוק. היא, מבחינתה, אף לא ישימה. היא לא מהססת אפילו להשמיע דעות נחרצות ובוטות בנושא. "ממשלת נתניהו", היא מטעימה, "לא מעוניינת לאפשר לתושבים הבדואים לקדם את ענייניהם על פי צרכיהם, שכן המדינה נחושה ליישם את תוכנית פראוור הידועה לשימצה, ובדרך לריכוז ועיור הבדואים, כל האמצעים כשרים".

 

מול הבולדוזר

לפני שלוש שנים בדיוק, במחצית חודש אפריל 2010, ד"ר רענן התבצרה באחד הבתים בכפר הבלתי מוכר אל?שהבי, שבפזורה הבדואית, על מנת למנוע מהבולדוזר שנשלח להרוס את אותו הבית שנבנה באופן לא חוקי. "הגענו לכפר", היא מספרת, "כמה דקות לפני הבולדוזר, למרות שידעתי שאין ביכולתי לשנות את רוע הגזירה. ישבתי לבד בתוך הבית, כשהבולדוזר כבר נגס בשיניו את קירות הבית. עשיתי זאת כדי להעביר מסר שהריסת הבתים היא מיותרת ולא תוביל לשום מקום. זה היה אקט של מחאה. אני שמחה שעשיתי את זה. אני אעשה אותו שוב, אם אקלע לסיטואציה דומה".

 

בגין אותו אירוע הועמדה ד"ר יעלה רענן לדין על עבירה של הכשלת שוטר במילוי תפקידו. ההליכים המשפטיים הסתיימו בלא כלום. "חשוב מאוד", היא אומרת, "למחות ועוד יותר חשוב, שאנחנו כיהודים נעשה את זה כדי להראות לכולם שלא ניתן למדינה לפגוע בשכנים הבדואים שלנו. אי אפשר לעמוד בשקט נוכח הדבר הזה. קשה וחשוב להבין מהי רמת הכאב והתסכול של חוקים ותקנות גזעניות, לטעמי, כנגד המגזר הבדואי".

 

מאבקה של ד"ר רענן למען זכויות הבדואים מתבטא גם בעמדותיה הנחרצות בסוגיית חוות הבודדים בנגב. מבחינתה של ד"ר יעלה רענן, אותן חוות בודדים הוקמו בחטא כשהן פוגעות במרחב המחייה של הבדואים המתגוררים בפזורה. 

"שוב יורים עלינו"

בארבע השנים האחרונות מתגוררת ד"ר יעלה רענן עם משפחתה במושב עין הבשור. בעגה העממית קוראים לזה 'עוטף עזה'. חרף העובדה שביתה ממוקם קילומטרים ספורים מרצועת עזה ומושב מגוריה ספג לא אחת רקטות קסאם במהלך מבצעי 'עופרת יצוקה' ו'עמוד ענן', היא לא מהססת להשמיע קול אחר, חריג משהו. היא לא מתלבטת הרבה כשהיא פוסקת שיש לקיים דו?שיח עם החמאס, אותו ארגון שאנשיו יורים טילים ורקטות.

 

האופציה הצבאית, מבחינתה, היא לא הפתרון. "בשעתו גרתי בקיבוץ בארי", היא מספרת, "וכשירו על הקיבוץ התגוררנו בבית לא ממוגן. הבנות של בעלי סובלות מחרדות. כשנפלה רקטת גראד במושב שלנו הוא נחת לא הרחק ממגרש הכדורסל בו שיחקו אותה שעה הבן שלי עם החברים שלו. בנס איש לא נפגע. זה נס שהם נשארו בחיים. הנושא הזה מאוד קרוב לי, מה גם שהדרך שאני עושה מהבית שלי למכללת ספיר, גם היא חשופה לירי הקסאמים. אני מכירה את הנושא הזה מקרוב".

 

ובכל זאת, את דוגלת במשא ומתן עם החמאס, ארגון טרור לכל דבר?

"משום שאני לא רוצה שייפלו עלינו טילים ורקטות. את השיטה של תגובה צבאית מסיבית כבר ניסינו. מה יצא מזה? שום דבר. דיברו על כתישה בעזה, הרגנו להם מאות אנשים. אז היה שקט לכמה חודשים. מי שחושב שזה נגמר, חי באשליה. שוב יורים עלינו, גם אם זה בטפטוף של קסאמים. להרביץ בהם זה יוצר שנאה בין הצדדים ויוצר חוסר יכולת בעתיד לקיים עמם חיים במשותף בפיסת הקרקע".

 

את מודעת לכך שבצד השני מכריזים לא אחת שהם בעצם לא מכירים בנו ורוצים להשמידנו? ככל שידוע, אין שם אף חובב ציון.

"אני לא אוהבת את העובדה שהם יורים עלינו. אני בדעה שהם רעים ואלימים והם מטומטמים שהם יורים עלינו. בתנאים הקיימים אנחנו צריכים ללכת למשא ומתן. דרכים אחרות כבר ניסינו וזה לא הביא לשום דבר. בואו ננסה דרך אחרת".

 

היא מודה, שגם חלק מהאדמות באזור מגוריה היו פעם מיושבות על ידי בדואים. היא לא מתחמקת מהשאלה, מה יקרה אם פתאום תצוץ לה תביעת בעלות לגבי השטח עליו בנוי ביתה.

 

"שמאלני", היא מדגישה, "זה לא אדם מתאבד. גם אני לא אדם מתאבד. במידה שתהיה תביעת בעלות על השטח הזה, הכי נכון יהיה לשבת עם אותו תובע ולהגיע להסכם שיהיה מוסכם על שנינו. בעזרת דיבור דו?צדדי ניתן להגיע לפתרון מוסכם והוגן. זה נכון גם לגבי משא ומתן עם החמאס וזה נכון גם עם מי שעשינו לו עוול היסטורי".

 

· הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע בעיתון "ידיעות הנגב"

Back to "General Articles"Send Response
Top Page
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 243628988Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version
    blueweb