Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
General Articles
The Minister of Education Appoints Asa Kasher to Head a Committee on Ethics Code for the Academe


Naftali Bennett, the Minister of Education, has appointed Professor Asa Kasher to chair a committee slated to provide special ethics code to assure that academics do not use their position for political activism. Bennett wrote, “In my role as chairman of the Council for Higher Education, I have recently received many complaints about an ongoing situation of overlap between academic and political activity.” He picked Kasher because of his work on the IDF code of ethics and for being a member over a decade of the bioethics advisory committee of the Israel Academy of Sciences and Humanities

Over the past decade IAM has reported on serious violations of academic freedom by radical activist faculty.  As Ziva Shamir the author of one report, stated that activists used their classrooms, their offices, their research assistants, and even mailing privileges, to create a "local branch" of whatever political party they belong too.   Intimidation and harassment of students who do not share the "party line" of their professors is also prevalent, as IAM reported on the complaint of a student.   A scholar described his experience in an academic conference, "It became very clear from the start that the audience of fellow scholars was deeply hostile to the approach that I had been asked to present. A discussant claimed that the research I had carried out with colleagues was not academic and had no point. Then one of the academics said that I was a “collaborator.” Then he muttered that I was a “fascist”. Instead of defending me the hosts of the conference gave a stamp of approval to the accusation through their silence (eventually I received a sort-of apology). That was an turning point for me. The unexpected vitriol... among academics and the way it had become personal was unexpected." 

The Kasher committee generated a lively debate on the Academia Network forum; some of the comments were thoughtful, but others were blatant.  Uri Weiss, a lecturer at the Graduate School of Business Administration at Bar-Ilan University, organized a petition condemning Bennett, titled "We don't give a damn on the conclusions of the Bennett-Kasher committee." The petition states, "We, professors and university lecturers, declare in advance that we will completely ignore the Kasher committee's conclusions which was appointed by Bennett determining the 'guidelines for political statements of university lecturers.' The regime has no authority to determine how one should express oneself in the academia."   The petition which was publicized by Haaretz generated 500 signatures.

Daniel Bar-Tal encouraged Kasher to decline Bennett's appointment which he described as, "yet another step in the direction of totalitarian thinking." Bar-Tal wrote, "I appeal to you, on behalf of Democratic values and ethics of the academy, not to accept the role given to you by the education minister Naftali Bennett to write recommendations on ethics code for higher education institutions 'regarding political activities and academics'. The role he casts for you is another sign of the will to build a regime with a totalitarian thought - do not lend a hand !!!! His policy in the Ministry of Education and his political path are mirroring his worldview !!!"

But the requirement for ethics code is not new.  Hagit Messer Yaron, the former deputy chair of the CHE, held in 2009 a conference on ethics code for the academia. The Open University posted the proceedings of the conference online.  As can be seen, Kasher took part in it along with other academics.  The website lists all the known ethics codes in use, in Europe and the U.S., as well as the one drafted by Ben Gurion University. There was no outcry by left-leaning academics, some of whom participated in the conference.

Imposing a code of ethnics on Israeli universities is long overdue.  As the research "Academic Freedom in Israel: A Comparative Perspective" demonstrates, Israeli faculty enjoy an extremely expansive definition of academic freedoms.  This had led activist scholars to abuse their privileges, turn social science research into a backwater full of neo-Marxist, critical scholarship, which is not competitive in the international rankings, and shortchanges students and the tax payers. 

Israeli Education Chief Orders 'Ethics Rules' for Professors Aimed at Curtailing 'Political Preaching'
Bennett asks former IDF ethics chief to take on 'ongoing situation of overlap between academic and political activity.'

Chaim Levinson Dec 08, 2016 7:08 PM

Education Minister Naftali Bennett said Thursday he wants special ethics rules to govern academic and political activity at colleges and universities – a move seen as an attempt to reduce leftist thinking on campuses.
Prof. Asa Kasher, who drafted the Israeli army’s ethics code, has been asked to provide recommendations “regarding the principles of proper ethical behavior at institutions overlapping academic and political activity.”
The docume'nt declaring Kasher’s appointment has been sent to some of the members of the Knesset Education, Culture and Sports Committee.

“In my role as chairman of the Council for Higher Education, I have recently received many complaints about an ongoing situation of overlap between academic and political activity,” Bennett wrote in the docum'ent.
“As is also reflected in past decisions by the council, we must prevent a situation in which students or professors suffer rejection, silencing, exclusion or discrimination due to their identity or personal worldviews, including their political opinions.”
As Bennett put it, “Academic freedom requires every institution to try to expose students to as comprehensive a view as possible of data, theories, viewpoints and relevant arguments. We are also all obligated to preserve the student’s right to study at an institution of higher education without being required to listen to political preaching that has nothing to do with the study of the specific field.”

Bennett gave Kasher four months to complete the job, and requested that he meet with the heads of student groups or ask the public for suggestions.
In recent years, right-wing groups have complained about the left's alleged “politicization” of academia, and the Knesset Education Committee has discussed the subject several times. In the most recent discussion in July, MKs attacked university heads for not dealing with professors who call for an academic boycott of Israel.
In December 2010 the council passed a decision recognizing “the supreme importance of academic freedom and academic excellence, and a total rejection of attempts at politicization in academic life.”
The decision includes five principles that have not yet been translated into regulations, people involved in the effort say.
In his directive to Kasher, Bennett mentions that the 2010 decision “is almost impossible to implement because it lacks criteria and an explanation of the various elements and complex issues.” He has thus asked Kasher to create “a kind of code of ethics for proper conduct in these instances.”


Over 300 Israeli Academics Vow to Ignore New Ethics Rules Over Political Statements
University and college professors sign petition saying they'll boycott Education Minister Naftali Bennett’s new code.

Yarden Skop Dec 11, 2016 2:52 AM
Israeli education chief orders 'ethics rules' for professors aimed at curtailing 'political preaching'

Over 300 academics signed a petition over the weekend saying they will ignore any recommendations in the new ethics code commissioned last week by Education Minister Naftali Bennett.
The code is being interpreted by many as a way of controlling left-wing statements made by academics in Israel’s colleges and universities.
Bennett said last Thursday he wants special ethics rules to govern academic and political activity on campus, and asked Prof. Asa Kasher to provide guidelines.

The academics’ petition states that, as faculty members, “We declare in advance that we will completely ignore the conclusions of the Kasher committee.”
The petition, which was signed by a number of prominent Israeli professors, added: “The government has no authority to determine how to express oneself in academia.”
Bennett’s decision was first revealed in Haaretz on Friday. He did not consult with or inform the heads of Israel’s universities and colleges before making his decision.

In his doc'ument on the matter he wrote: “In my role as chairman of the Council for Higher Education, I have recently received many complaints about an ongoing situation of overlap between academic and political activity.
“As is also reflected in past decisions by the council, we must prevent a situation in which students or professors suffer rejection, silencing, exclusion or discrimination due to their identity or personal worldviews, including their political opinions,” Bennett added.
The committees of university and college presidents said they had learned about the matter from Haaretz, and refused to comment on it officially.
Bennett gave Kasher four months to complete the task, and requested that he meet with the heads of student groups or ask the public for suggestions.
The do'cument announcing Kasher’s appointment was sent to some of the members of the Knesset Education, Culture and Sports Committee.
Dr. Uri Weiss, from the Polonsky Academy – Van Leer Institute and a lecturer at the Business School at Bar-Ilan University, Ramat Gan, was behind this weekend’s petition.
Weiss, who also writes a blog for Haaretz, explained that there are some bodies one must avoid conducting any negotiations with. “This is true for the Bennett-Kasher committee,” which must be boycotted, he said.
“Censors in academia deserve to be ignored, and when there is an attempt at collective institutional censorship, like here, they are worthy of being pointedly ignored,” said Weiss.
The censors are trying to create the norm of silence in academia by scaring people, he added.
Weiss said that the government’s initiative to intervene in academic freedom of expression is forbidden, and such interference lacks any legal or moral basis.
Prof. Daniel Bar-Tal of Tel Aviv University called on Kasher not to accept the role. “I appeal to you, in the name of democratic values and academic ethics, not to take the job as imposed by Education Minister Bennett,” he wrote to Kasher, calling the move another sign of the government’s desire to create a totalitarian regime in Israel.
Prof. Isaac Nevo, from the philosophy department at Ben-Gurion University of the Negev, said the move represented an attempt by Bennett to limit free speech on campuses. He added that Bennett’s statement that the code was being introduced in order to protect the rights of students was misleading.


Daniel Bar-Tal
Sent: Friday, December 09, 2016 7:53 AM
To: 'Academia Network'
Subject: Re: [Academia-IL]
עוד צעד לכיוון של טוטליטריות מחשבתית
פרופסור אסא כשר
אני פונה אליך, בשם ערכי הדמוקטריה, והאתיקה המקצועית של אקדמיה לא לקבל את התפקיד שהטיל עליך שר החינוך נפתלי בנט לגבש המלצות לכללי אתיקה למוסדות להשכלה גבוהה "בנושא פעילות פוליטית ואדמית". התפקיד שהטיל עליך מהווה עוד סימן לרצונו לבנות כאן משטר עם מחשבה טוטאלירטאית—אל תיתן לזה יד!!!! מדיניותו במשרד החינוך ודרכו הפוליטית מבטאים את תפיסת עולמו!!!
פרופסור אמריטוס דניאל בר-טל 



קודיפיקציה אתית במחקר אקדמי: 
דילמות ואלטרנטיבות

יצחק (יאני) נבו
המחלקה לפילוסופיה,
אוניברסיטת בן-גוריון
אפתח בגילוי נאות. לכנס זה הוזמנתי על יסוד מעורבותי ביצירת הקוד האתי של אוניברסיטת בן-גוריון, שחלק לא מבוטל ממנו מוקדש לסוגיות של אתיקה במחקר אקדמי. (הקוד מצוי באתר הכנס הנוכחי, לעינם של המעוניינים). תפקידי כאן הוא, אפוא, כפול, כמתדיין בנושא הכנס וכאדווקט של מוצר מסוים מן הסוג הנידון בו (כחוקר וכמושא המחקר גם יחד). ברוח זו אדון בסוגיה הכללית: האם דרושה קודיפיקציה אתית למחקר אקדמי, או שמא עדיפים פתרונות אחרים לבעיות שעימן נועדה קודיפיקציה מעין זו להתמודד? קיימים, אולי, פתרונות אלטרנטיביים לבעיות אלה, החל מגישה של laissez faire מחקרי, המותיר את הבעיות לטיפולם של החוקרים עצמם, וכלה בגישה של התערבות מדינתית באמצעות חקיקה ובתי משפט. אטען שקודיפיקציה אתית עצמית, "פנימית לאקדמיה", מן הסוג שהתקבל באוניברסיטת בן-גוריון, אף שאיננה מייתרת לחלוטין את תפקידם של החוקר האינדיווידואלי מחד, והמחוקק מאידך, הינה בכל זאת חיונית לשגשוגה ולעצמאותה של הדיסציפלינה המדעית-אקדמית. 
ככל דיסציפלינה מקצועית, גם דיסציפלינת המחקר המדעי-אקדמי הינה פעילות תכליתית מאורגנת להשגת יעד כלשהו הנתפס כטוב, והיא כוללת אמירה אודות האופן בו טוב זה משתלב, או אינו משתלב, בערכים אחרים, ובטוב האנושי הכללי, ואודות האמצעים בהם ראוי, או בלתי ראוי, להשתמש על מנת לממשו. דיסציפלינה מקצועית (פרופסיה) היא אפוא מעין קוד אתי בלתי מפורש, ואחריותם של העוסקים בה היא להפוך אותו למפורש ובכך להביא לידי ביטוי פומבי וציבורי את ערכיה היסודיים. דיסציפלינה מקצועית שלא תנהג בדרך זו מסתכנת לא רק בחוסר מודעות מלאה למאפייניה הערכיים, ובעקבות זאת בתפקודים לקויים מסוגים שונים, אלא גם באבדן האוטונומיה הערכית שלה, שכן בהיעדר קודיפיקציה עצמית מפורשת, ובעולם מורכב ומשוסע הנתון לקונפליקטים ערכיים רבים, יבואו אחרים ויטילו עליה קודים משלהם. כאשר הטוב המקצועי הוא בעל מימד ציבורי, זוכה הדיסציפלינה למימד של הסדרה ציבורית, הנוטלת על עצמה חלק ממשימה זו של קודיפיקציה אתית, אולם הסדרה ציבורית היא במקרה הטוב קודיפיקציה חלקית ומוטה ואף היא בלתי מפורשת. בראש ובראשונה, אם כן, קודיפיקציה עצמית מפורשת הינה חיונית לשגשוגה של הדיסציפלינה, להעלאתם של ערכיה למודעות בקרב העוסקים בה, וליצירת הרמוניה כלשהי בינם לבין ערכים אחרים, חשובים לא פחות. קודיפיקציה מעין זו הינה חיונית גם לכך שנקודת הראות המקצועית תבוא לידי ביטוי בהסדרה הציבורית של הסוגיות האתיות אותן מעוררת הדיסציפלינה הנידונה, והיא שתבטיח שהסדרה ציבורית מעין זו לא תבוא על חשבון חירויות מקצועיות או ערכים אחרים. חירויות אלה הן כמובן קריטיות כאשר הדיסציפלינה הנידונה היא זו של המחקר האקדמי; בלעדיהן, ספק אם יש לדיסציפלינה מעין זו מקום.
נדון תחילה בתכליותיו של קוד אתי-פרופסיונלי בכלל, לאו דווקא באקדמיה. קוד אתי מסוג זה נע על ציר הנמתח בין שני קטבים. מצד אחד, הוא חייב להביא בחשבון שיקולי מוסר כלליים, שיישומם המקצועי עלול להיות בעייתי מתוקף העובדה שהם עשויים לעמוד בניגוד לתכליותיה של הדיסציפלינה המקצועית עצמה, וכן מתוקף העובדה שהם בדרך כלל שנויים במחלוקת. כך למשל עשויה תכליתה של הפרופסיה העיתונאית - לשרת את "זכות הציבור לדעת" - לעמוד בניגוד לזכויות של פרטיות אינדיווידואלית העשויות להיות נתמכות על ידי שיקולים מוסריים כבדי משקל. תפקידו של קוד אתי בהקשר זה הוא לבטא ולמסד מערכת של הכרעות ערכיות, המצמצמת ככל האפשר את מרחב הביטוי של מחלוקות ודילמות מעין אלה, על פי עדיפויות ועקרונות סדר מפורשים ומנומקים, המבטאים תפיסה על אודות מקומו של הטוב המקצועי ביחס לערכים אחרים. כמובן, מטרה זו איננה ניתנת להשגה באורח מלא, ומרחב אי-ההסכמה והמחלוקת לעולם אינו יכול להצטמצם לאפס. אבל ככל שהקוד מפורש יותר ומנומק יותר ניתן בכל זאת לקוות לצמצום קונפליקטים מוסריים או למיקודם, באופן שמקטין את נזקם.
מן הצד השני, חייב הקוד האתי לבטא את תפיסתה העצמית של הדיסציפלינה המקצועית שאת פעילותה הוא נועד להסדיר, את מטרותיה היסודיות ואת האמצעים שהיא מזהה לקידום מטרות אלה, ובאופן כללי, את הערכים הספציפיים המכוננים אותה, שאינם נגזרים רק מערכי מוסר כלליים. גם בציר זה שוררים הבדלים ומחלוקות העלולים לבוא לידי ביטוי בקונפליקטים מוסדיים קשים, וזאת גם כאשר כולם שואפים אל המיטב המקצועי ומעוניינים לפעול כשורה. לפיכך, גם בהקשר זה תפקידו של הקוד האתי הוא לקבוע ולמסד הכרעות נורמטיביות באשר ליעדי הדיסציפלינה, אמצעיה הראויים והבלתי ראויים, ומסכת ההתחייבויות והזכויות הנגזרת מהם. קוד אתי-פרופסיונלי הוא, אם כן, מזיגה, שבה שיקולי מוסר כלליים משמשים מסגרת לקביעת מטרות ואמצעים פרופסיונליים ספציפיים, ומצד שני, תפיסות פרופסיונליות משמשות קריטריונים להכרעה, או להעדפה, בין שיקולי מוסר כלליים. 
דוגמאות: מהו יעדה הערכי של הדיסציפלינה הרפואית? האם "להאריך חיים" או גם ל"מנוע סבל"? קוד אתי-פרופסיונלי בתחום הרפואי יידרש לשאלת סדר העדיפויות בין שתי תכליות יסוד אלה, המכוננות את תפיסתה העצמית של הדיסציפלינה הרפואית, כאשר מתעורר ביניהן ניגוד, דהיינו באותם מקרים בהם מניעת הסבל אפשרית רק בהפסקת החיים. האם יש תנאים בהם הפסקת חיים מהווה אמצעי לגיטימי בידיהם של רופאים? ומה הם תנאים אלה? ברור שאי אפשר לענות על שאלות אלה בלי להכריע בשאלות מוסר כלליות בדבר ערך החיים (הטוב), או מידת הצדק שבנטילת חיים (הראוי). ברור גם שכל הכרעה בשאלות אלה תזדקק להבהרה יסודית אודות זהותה העצמית של הדיסציפלינה הרפואית.
הנה דוגמא קרובה יותר: מהו יעדה הערכי של הדיסציפלינה האקדמית, ה"טוב" אותו היא נועדה לשרת? האם "חתירה לאמת" או רק "חתירה לאמת כפי שהיא נראית לחוקר או החוקרת"? "חתירה לאמת כפי שהיא משתקפת ב'נרטיב' המסופר בקהילת החוקרים"? או אולי "חתירה לאמת רק במידה וניתן לבסס אותה במחקר אמפירי או אנליטי"? קוד אתי-פרופסיונלי בתחום האקדמי לא יוכל, כמובן, להימנע מהכרעות ערכיות מעין אלו אודות יעדיו המהותיים של המחקר. מחד, אין החוקר יכול אלא לחתור לאמת כפי שהיא נראית לו, לפי מיטב שיקול דעתו, ועל פי הנורמות המקובלות בדיסציפלינה אותה רכש. מאידך, אין האקדמיה יכולה, כפרופסיה ציבורית וממוסדת, להשלים עם אלמנט השרירותיות הגלומה בתפיסה רלטיביסטית-גרידא (או פוזיטיביסטית-גרידא) של יעדי הפעילות המחקרית. תחת תפיסות מעין אלו אין האקדמיה יכולה לבסס טענה כלשהי ליתרון קוגניטיבי על פעילויותיהם רבות ההשראה של חסידי האסטרולוגיה או תובעי הסמכות המיסטית, מחד, ולהותיר בתחומה את מלוא מרחב ההשכלה והידע, מאידך. בכל מקרה, ברור כי לא ניתן לדון בשאלות אלה ברצינות ללא הכרעות ערכיות, ובמקרה זה גם פילוסופיות, אודות טבעה של האמת, מקומה התרבותי, וכיוצא באלה. ברור שכל הכרעה מסוג זה היא גם הכרעה אודות זהותה ותפיסתה העצמית של הדיסציפלינה בכללותה.
פתרון מסוג אחד לבעיה זו הוא שילוב בין קבלת הסובייקטיביות המובנית של החוקר האינדיווידואלי ובין הענקת חירות אקדמית מוחלטת למבקריו. זהו הפתרון בו נוקט הקוד האתי של אוניברסיטת בן-גוריון. מטרתה של החירות האקדמית, לפי גישה זו, היא להבטיח בקרה חופשית של כל תיאוריה או פרדיגמה, על מנת שבסופו של יום תשרודנה רק התיאוריות הקרובות ביותר לאמת. בדרך זו מתגבר המוסד האקדמי החופשי, כאשר הוא פועל כהלכה, על הטיותיהם של חוקריו. מכאן, שקביעת האמת כיעד המחקר האקדמי יוצרת את הבסיס לדרישות החופש האקדמי המהוות מרכיב יסודי בכל אתיקה אקדמית ראויה לשמה. כאמור, כל חוקר הוא סובייקטיבי במידה זו או אחרת, אולם חירותם האקדמית של החוקרים בבואם לבחון כל תיאוריה באורח ביקורתי היא המטה את המחקר לכיוון אובייקטיבי. החירות האקדמית, אם כן, הינה האמצעי להשגה ממוסדת וציבורית של האמת, ומכאן מעמדה המרכזי בכל אתיקה אקדמית המעמידה את האמת (והידע) כתכלית המחקר. מצד שני, יעד ערכי זה (האמת) עשוי גם לעמוד בניגוד לערכים מוסריים אחרים, וגם ניגודים אלה עשויים לדרוש קודיפיקציה אתית המביאה אותה בחשבון. יצירת איזון בין האמת, מחד, ובין סבל וכאב העשויים להיגרם בהשגתה (ניסויים), או ביישומה (טכנולוגיות), מאידך, הוא מנושאיה המרכזיים של האתיקה האקדמית, ומתפקידיה החשובים של הקודיפיקציה האתית.
כדי להדגים התלבטויות אלה בחרתי בדוגמא הלקוחה מחומסקי. בריאיון שערך עימו ג'ון גליידמן, נשאל חומסקי: "כיצד צריך המדען לנקוט באחריות ביחס לשימושים הנעשים במחקרו?" המונח "אחריות" הובן בריאיון זה כמתייחס לאחריותו המוסרית של החוקר, איש המדע. תשובתו של חומסקי הייתה: "באותה דרך בה עושה זאת כל אדם בכל תחום בחיים". במלים אחרות, אחריותו המוסרית של איש המדע, לפי חומסקי, איננה דורשת קודיפיקציה מיוחדת, ודי לו, נניח, ב"עשרת הדיברות", במה שכל אדם נזקק לו בבואו לטפל בשאלות של אחריות מוסרית בכל תחום ותחום. מצד שני, נשאל חומסקי באותו ריאיון, מספר שאלות ספציפיות יותר, ותשובותיו נותרו מעורפלות, שלא לומר בלתי-מתיישבות. לשאלה: "האם יש תחומים במדע בהם הפוטנציאל החברתי לשימוש לרעה הוא כה גדול עד כי אין זה ראוי לעסוק בהם (שוב, מבחינה מוסרית)?" תשובתו הייתה חיובית. יש תחומים שאין לעסוק בהם, והדוגמא בה נקט הייתה מחקר ביחס לפצצות גרעיניות אפקטיביות יותר. במה שנוגע למדע בסיסי, תשובותיו של חומסקי היו מעורפלות יותר. לשאלה: "האם יש לחדול ממחקר מדעי בסיסי, למשל בתחום הביולוגיה המולקולרית, במידה ומחקר מסוג זה עלול באופן עקרוני לשמש לייצור כלי נשק הרסניים בדור הבא?" השיב חומסקי שלכך אין תשובה פשוטה, אולם מאחר ובני אדם הינם אחראיים לתוצאות הניתנות לחיזוי של מעשיהם, הרי שהוא עצמו היה נמנע מהמשך מחקריו אילו סבר שבתנאים החברתיים הקיימים יובילו מחקרים אלה לדיכוי להרס ולכאב. לעומת זאת, כאשר נשאל היפותטית, "האם היה מבצע מחקר בסיסי בפיזיקה גרעינית, אילו היה פיזיקאי, והשנה הייתה 1929, בהינתן שבתאריך זה כבר הועלו מחשבות אודות ייצורם של כלי נשק גרעיניים?", השיב במעין "כן ולא". אני מצטט:
Chomsky: It's not an easy question. It is tempting to say, "Yes, because we have to understand the world." On the other hand, it could be that basic research in nuclear physics will lead to the extinction of the human race or something close to that. So I don't think a glib answer is possible. Still, if you ask me specifically, I'm sure that my answer would have been yes. I would have done the work just out of interest and curiosity and with the hope that things would somehow work out. But whether that would have been the morally responsible path is not clear.¹

חומסקי הוא אדם שרבים מאיתנו מעריצים, הן בשל הישגיו המדעיים והן בשל עמדותיו המוסריות, אולם תשובתו המצוטטת כאן, על מלוא האמביוולנטיות שבה, מגלמת בדיוק את סוג הדילמה הערכית שלצורך הטיפול בה נדרשת קודיפיקציה אתית ספציפית יותר, וציבורית יותר, מזו שהוא עצמו מוכן להעניק, כלומר, יותר מאשר "נקיטת אחריות" גרידא כבכל תחום אחר. ראשית, מדובר בניגוד המתגלע בין ערכים מרכזיים בחשיבותם. כאיש מדע, חומסקי איננו יכול להתכחש ל"הבנת העולם" כערך בפני עצמו, כהיבט מרכזי של מה שאנו רואים כטוב האנושי, שאותו יכול רק המדע להשיג. מצד שני, ידוע לכל כי טוב זה שימש בעבר ובהווה, ועוד עשוי לשמש, למטרות מפלצתיות כגון הרס העולם, או גם למטרות פחות אפוקליפטיות אך בלתי מוסריות בעליל, כגון דיכוי, גרימת כאב, וכדומה. חומסקי גם מחזיק בעקרון פשוט-יחסית של הטלת אחריות לפיו אדם אחראי לתוצאות הניתנות לחיזוי של מעשיו, גם אם השלשלת הסיבתית בין מעשיו ובין תוצאותיהם כוללת את החלטותיהם ופעולותיהם של גורמים אחרים. מכאן שהניגוד עבורו חריף ביותר, והוא אינו עומד בו, כלומר הוא נותן לנו בסופו של דבר תשובה שאיננה לגמרי קונסיסטנטית.
התייחסות אתית מתוחכמת יותר - וכאן, כאמור, יש תפקיד לקודיפיקציה אתית מפורשת - הייתה מעלה מספר שיקולים נוספים. ראשית, מה הם גבולות אחריותו של המדען, שחובתו המקצועית היא לקדם את הידע, ביחס לשימוש שעושים אחרים - מדינאים, גנרלים, הציבור בכללותו - בפרי מחקרו? חומסקי מרחיב גבולות אלה ביותר, אולם בכך הוא מטיל על התהליך המדעי מגבלות מוסריות שספק אם תהליך זה יכול לעמוד בהם. שהרי מי יהיו הקומיסרים שיקבעו איזה תחום מדעי-בסיסי מותר לעיסוק פתוח וחופשי, ואיזה תחום מדעי איננו כזה? סביר יותר לטעון שגבולות האחריות המוסרית של המדען הינם מצומצמים יותר. המדען אינו יכול ליטול על עצמו את תפקידו של המדינאי, או להחליף, בחברה דמוקרטית, את שיקול הדעת הציבורי. ייתכן שחלה חובה על מדען המגלה תגלית בעלת פוטנציאל הרסני להזהיר את הציבור. ייתכן גם שעומדת למדען הזכות להימנע מפרסום תגלית כזו, או את תוצאות מחקרו, כאשר הוא חושש מפוטנציאל הרסני כזה. ראוי להגן על מדען המסרב לפרסם את ממצאיו מטעמים מוסריים הולמים, גם נגד תביעותיהם של מממנים, רשויות שלטוניות, ובעלי עניין אחרים². אולם הטלת אחריות, ובעקבותיה כפייה, הפוסלת עיסוק בתחומים מדעיים-בסיסיים בעלי פוטנציאל להרע, נראית כבלתי ניתנת להגנה, או על כל פנים, בלתי ניתנת להגנה בהינתן ערכיו היסודיים של המחקר המדעי. המצב בו קידום הטוב טומן בחובו גם פוטנציאל להרע אינו ייחודי לסוגיה שלפנינו, ואין הוא צריך להפתיע. אוטופיה היא להאמין כי הטוב האנושי הוא הרמוני ונטול ניגודים, וכי קידום הטוב לעולם לא יגבה מאיתנו מחיר מוסרי. בעולם שאיננו אוטופי ניתן לקוות לצמצום נזקם של ניגודים ערכיים מעין אלה, אך לא להיעלמם. דיסציפלינה מקצועית אחראית, הנהנית גם מתמיכתו של הציבור, תעלה ניגודים כאלה לדיון פתוח וגלוי, ותיצור לעצמה קודים ברורים לטיפול בהם.
דוגמא זו מיטיבה להראות שאין די בתחושת האחריות של המדען או החוקר האינדיווידואלי, ואין די בקודים כלליים של התנהגות אנושית, אלא יש צורך בקודיפיקציה מפורשת יותר ובעלת מעמד מוסדי וציבורי. תחושה האחריות והקודים הכלליים אינם ספציפיים מספיק להתמודדות עם סוגיות האתיקה המחקרית, ואינם נותנים מענה לניגודים העולים בהקשר המחקרי בין עקרונות מוסריים כלליים ובין הטוב אותו מיועד המחקר להשיג. ובהיעדר התמודדות ספציפית עם בעיות האתיקה במחקר, נותרים גם המצפוניים שבחוקרים, כגון חומסקי במקרה ההיפותטי שתואר לעיל, עם דילמות בלתי פתורות, תחושות של חולשת רצון, או קונפליקטים אחרים. חוקרים אחרים, לעומת זאת, יפרשו את העדר הקודיפיקציה המפורשת כהרשאה לפעול בתחום המחקרי ללא דין וחשבון מוסרי כלשהו, וגם זאת בעיה שיש לתת עליה את הדעת. כמובן, קודיפיקציה מפורשת בתחום האתיקה המחקרית איננה מבטיחה פתרון מלא לבעיות מעין אלה, אולם בכך שהיא מספקת ארטיקולציה מלאה ככל האפשר של העקרונות והערכים הנהוגים בתחום, ובכך שמסכת מפורשת זו מביאה לידי ביטוי ציבורי את נקודת הראות האקדמית המקצועית, הריהי מאפשרת לצמצם קונפליקטים אלה, ולהותיר בידי החוקר האינדיבידואלי את ההכרעה רק במקרים בהם נותרת יותר מאפשרות אחת פתוחה, ובאופנים העולים בקנה אחד עם המסכת הנרחבת של האתיקה המקצועית. למרות יתרונותיה אלו, קודיפיקציה אתית "עצמית" עשויה להיות בלתי מספקת, בעיקר בכל מה שקשור להשפעות חיצוניות על תהליכים מחקריים ואקדמיים. יחסי הון/אקדמיה, יחסי שלטון/ אקדמיה, וכן יחסי חברה-תרבות-דת/ אקדמיה, טבעם שהם מערבים כוחות חברתיים רבי עוצמה, שאינם אמונים על ערכי המחקר האקדמי אך יש ביכולתם לשבש את ההליך המדעי שעליו נועדו ערכי המחקר האקדמי להגן. במקרים כאלה אין די בקודיפיקציה אתית עצמית, הנשענת על סמכויות מקצועיות כגון סנאטים של אוניברסיטאות או גופים מקצועיים אחרים, ויש מקום לחקיקה, ובעקבותיה להתערבויות משפטיות. בהקשרים אלה תפקידה של הקודיפיקציה האתית המקצועית הוא לסמן עבור המחוקק את התחומים הראויים להתערבותו מבחינת תכליותיה המובהקות של האקדמיה, ואת גבולותיה של התערבות מעין זו, שאינה נעדרת סיכונים משל עצמה. במאמר שפורסם לאחרונה ב-New York Review of Books, סוקרת המחברת, מרשיה אנג'ל, מי שהייתה במשך שני עשורים עורכת של The New England Journal of Medicine³, את מעורבותן של אוניברסיטאות מחקר, ושל חוקרים ופרופסורים בכירים, בתהליכים של השחתת המחקר המדעי בתחומים רפואיים (בעיקר, פסיכיאטריה), על ידי טשטוש הגבולות בין חברות תרופות רבות עוצמה ובין מוסדות המחקר, והיווצרות ניגודי אינטרסים בפעילותם של מוסדות מחקר אלה, ובעבודתם של חוקרים, הנהנים מצורות שונות, ונדיבות ביותר, של תשלום מצידן של חברות התרופות. כך, למשל, מתארת אנג'ל, בעקבות חשיפת הפרשה על ידי סנטור צ'רלס גראסלי, חבר בוועדת הכספים של הסנאט האמריקאי, את ניגוד האינטרסים המופיע בפעילותו המחקרית של דר' אלאן פ. שצברג, שהוא ראש המחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת סטנפורד, וכן הנשיא-הנבחר של אגודת הפסיכיאטריה האמריקאית (American Psychiatric Association). חקירת הסנטור העלתה כי דר' שצברג הינו הבעלים של מניות בשווי של 6 מיליון דולר של חברת התרופות Corcept Therapeutics, שהוא היה שותף בייסודה, ואשר מימנה מחקרים שנועדו לבחון תרופה בשם מיפפריסטון (Mifepristone), הידועה גם כגלולת ההפלה RU-486, לצורך שימוש נוסף בה כתרופה נגד דיכאון. יצירת שווקים משניים לתרופות שכבר אושרו לשימושים קודמים הינה פרקטיקה רווחית ביותר לחברות התרופות, שכן הליכי האישור במקרים אלה הם קלים ביותר. בעת ובעונה אחת היה דר' שצברג חוקר ראשי בגרנט של NIMH (National Institute of Mental Health), שהוא כמובן מוסד ציבורי, שכלל מחקר בדיוק בנושא זה (התאמתה של התרופה לטיפול בדיכאון). דר' שצברג גם היה מחברם של שלושה מאמרים אקדמיים בנושא בו, כמובן, היה לו אינטרס מסחרי. לאחר פרסום הפרשה, הודיעה אוניברסיטת סטנפורד כי אינה רואה פסול במצב עניינים זה, אולם לאחר מכן הודיעה האוניברסיטה כי דר' שצברג יוחלף באופן זמני כחוקר ראשי במחקר הנ"ל על מנת למנוע אי-הבנות. חקירת הסנטור העלתה מקרים רבים נוספים של ניגוד אינטרסים, ושל יחסי מחקר-מסחר, ומאמרה של אנג'ל סוקר שיטות שונות בהן חברות תרופות מתערבות במחקר, מטות את תוצאותיו, שולטות בפרסומו או אי-פרסומו, במטרה להגדיל במידה ניכרת את הכנסותיהן ואת שוקיהן. המאמר מתאר כיצד הופכים חוקרים ומוסדות מחקר בעקבות תהליכים אלה לבעלי עניין מסחרי, או למקבלי טובות הנאה, וכיצד בסופו של דבר מופרת חובת הנאמנות של אוניברסיטאות המחקר למדע ולציבור. כך למשל נמצא כי מבין 170 המחברים של ה-DSM - IV במהדורתו האחרונה, כולם חוקרים, פרופסורים ורופאים, 95 היו בעלי קשרים פינאנסיים עם חברות תרופות, כולל כל המחברים שעסקו בהפרעות מצבי רוח ובסכיזופרניה. כך גם נמצא כי קיימת הטיה ברורה לטובת מחקרים שממצאיהם "חיוביים" ביחס לשימוש בתראפיות ובאמצעים תרופתיים, ואילו מחקרים שממצאיהם "שליליים" בדרך כלל אינם זוכים לפרסום. השפעתם של קשרים פינאנסיים מעין אלה על תוצאות המחקרים היא לדעת המחברת מקיפה ביותר, מסקנתה היא כי לא ניתן עוד לסמוך על יושרת המחקר הרפואי המתבצע במוסדות מחקר ובאוניברסיטאות. בלשונה: 
The problems I've discussed are not limited to psychiatry, although they reach their most florid form there. Similar conflicts of interest and biases exist in virtually every field of medicine, particularly those that rely heavily on drugs or devices. It is simply no longer possible to believe much of the clinical research that is published, or to rely on the judgment of trusted physicians or authoritative medical guidelines. I take no pleasure in this conclusion, which I reached slowly and reluctantly over my two decades as an editor of The New England Journal of Medicine. 
אין צורך לומר שאלו הן מסקנות מדאיגות ביותר, וגם אם יש בהן הפרזה הרי שאין להקל ראש בבעיה המתעוררת עקב ניגודי אינטרסים מסחריים מעין אלה בהם נגועים מוסדות מחקר, אוניברסיטאות, חוקרים ורופאים. בולט במקרים שתוארו היעדרה של קודיפיקציה אתית ראויה בתוך האוניברסיטאות ומוסדות המחקר, שהן עצמן נגועות בניגודי אינטרסים, ואינן מציבות מגבלות ראויות על דרכם של החוקרים. אולם עוצמת התהליכים המסחריים בהן מוצאות עצמן אוניברסיטאות המחקר מעורבות היא כזו שקודיפיקציה אתית מקצועית, אם כל חיוניותה, לא תהיה מספקת, ויש צורך דחוף בהתערבות המחוקק. התערבות זו תנוע על הציר שבין הפסקה מוחלטת של כל יחסים מימוניים בין המחקר וחברות מסחריות המעוניינות בתוצאותיו (sequestration), ובין יצירת מנגנוני בקרה ציבוריים למניעת ניגודי אינטרסים ולקביעת סנקציות משמעתיות, או אף פליליות, במקרה של הפרתן. אין כל ספק, שאם עורכת ה- New England Journal of Medicine מוצאת שאין להאמין עוד למחקרים קליניים המתבצעים במוסדות המחקר המובילים ובאוניברסיטאות היוקרתיות ביותר, אזי לא ירחק היום שגם הציבור והמחוקק יגיעו למסקנה דומה, ומעורבותם עלולה להיות גורפת. מוסדות מחקר ואוניברסיטאות אלה ייטיבו לעשות אם יקדימו ליצור קודיפיקציה אתית משלהם, וינסו לממשה, לפני שתגיע התערבות חיצונית זו, שכן ללא בירור אתי-דיסציפלינרי מקיף עלולה ההתערבות להיות כזו השופכת את התינוק המחקרי עם מי האמבט המסחריים והמושחתים. לסיכום, דיסציפלינה מקצועית יסודית, כגון זו המגולמת במחקר אקדמי, הינה ממילא קוד אתי בלתי מפורש מתוקף תפיסת הטוב שבה, ותפיסת האופנים בהם טוב זה אמור להתממש ולהתיישב עם ערכים אחרים. ככל שמסכת הלחצים בהם עומדת הדיסציפלינה המקצועית הינה מורכבת יותר ואינטנסיבית יותר נוצר צורך דחוף יותר להפוך את הקוד האתי הבלתי מפורש לכזה, ואחריותה של הדיסציפלינה המקצועית היא לעשות זאת, שאם לא כן היא תאבד את האוטונומיה שלה בקביעת ערכיה. מה שלא יבוא מבפנים, על בסיס הכרה עצמית, אוטונומית, בגבולות האתיים המובלעים במקצוע, יבוא באורח גס וברוטלי מבחוץ, על חשבון עצמאותה וערכיה העצמיים של הדיסציפלינה. מכך ראוי לה לאקדמיה להיזהר, שכן אבדן עצמאותה הערכית עלול גם להיות אבדנה המקצועי.

¹  Noam Chomsky interviewed by John Gleidman, "Things No Amount of Learning Can Teach," November 1983. In http://www.chomsky.info/interviews/198311--.htm 

²  סעיף ד/10, בקוד האתי של אב"ג, עוסק בסוגיה זו, וכך נאמר בו:
"חוקר שביצע מחקרו כהלכה ופרסם את נתוניו וממצאיו מילא את חובתו; החוקר איננו אחראי על שימוש כלשהו שעושים אחרים בתוצאות מחקרו לאחר שפורסם, גם אם שימושים אלה הינם מזיקים ומכוונים להרע. במידה ואפשרויות הנזק והשימוש לרעה שנוצרות בעקבות המחקר ידועות לחוקר חלה עליו חובה להזהיר מפניהן, והוא רשאי למנוע את פרסום מחקרו. 
אם חושש חוקר מפני אפשרויות נזק או שימוש לרעה בתוצאות מחקרו, שלא היו קיימים קודם לכן, הוא רשאי לעכב או למנוע את פרסום מחקרו. במקרה כזה ידווח החוקר על ממצאיו ועל הנזק העלול להיגרם מפרסומם לגופים המוסמכים באוניברסיטה ויקבל את אישורם להחלטה זו." 

³  ראו: Angel, M. (2009). "Drug Companies & Doctors: A Story of Corruption." The New York Review of Books, 56.


Editorial Note

Back to "General Articles"Send Response
Top Page
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 257083450Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version