Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Israelis in Non-Israeli Universities
(Manchester U) Eyal Clyne: Middle East Centers as Agents of Zionist Hegemony


Editorial Note

An interesting exchange was posted recently on the blog of the Forum for Regional Thinking. Shimon Shamir, professor emeritus of Middle East History at Tel Aviv University criticized the 2019 book by Dr. Eyal Clyne of Manchester University, Orientalism, Zionism and Academic Practice Clyne, who interviewed Israeli Middle East experts, portrayed these experts as motivated by selfishness. Since experts see the creation and dissemination of qualified knowledge in Middle East studies as a “mission”, for Clyne, the "mission" is selfish because it involves receiving rewards from the state. It comes to strengthen the expert and expertise and provides more power and status. Shamir rejects Clyne’s assertion that the “mission” is an exercise in seeking the power that is reinforced by various strategies of "hegemony and authority building". Shamir takes issue with Clyne’s overall assessment that the “mission” is a latent expression of a desire for power and national recognition, combined with a "commitment to the state and security system of Zionist ideology". 

Even by the lamentably low standards of anti-Israel scholarships, Clyne's book stands out.  He refers to scholars as studying and teaching "within the racist, militarist and capitalist bounds of their society," or, writing on the "imbalance of power (e.g. global imperialism, capitalism, global 'western' hegemony, or Israeli colonialism).” He claims that several Israeli Middle East Centers, "agents and agencies express manifest racist views, [such as] the propaganda works of Efraim Karsh or [Mordechai] Kedar".  Clyne even describes Kedar of Bar-Ilan University, as a purveyor of hate statements. To prove Kedar’s alleged “hate speech,” Clyne misquotes Kedar: "The existence of a living Jewish people in a functioning Jewish state threatens the very raison d'être of Islam, which came into being Judaism obsolete', in a piece where Arabs and Muslims are also systematically conflated."  But in fact, Kedar wrote that "The existence of a living Jewish people in a functioning Jewish state threatens the very raison d’être of Islam, which came into being TO RENDER [emphasis added] Judaism obsolete." Kedar continues, "For that reason, Arabs and Muslims will never accept Israel as the Jewish State."  Kedar explained that "The religious reason is rooted in Islam’s conception of itself as a faith whose mission is to bring both Judaism and Christianity to an end and inherit all that was once Jewish or Christian: land, places of worship, and people. In Islam’s worldview, Palestine in its entirety belongs to Muslims alone because both Jews and Christians betrayed Allah when they refused to become followers of the prophet Muhammad. Their punishment is to be expulsion from their lands and the forfeiture of all rights to them.” Instead of debating Kedar over his statement, Clyne dismissed his argument as hate.   

Clyne is one of a large number of anti-Israel academic activists recruited to trash Israel, as noted in the November 2018 IAM report, "Employment Opportunities Abroad: Critics of Israel Wanted,” the transaction is mutually beneficial.  The activist-scholars gain legitimacy by having an Israeli who asserts that Israel is an immoral apartheid state.  The Israeli scholars get access to coveted research or teaching positions in a tight job market.    

Interestingly, Clyne’s Ph.D. supervisor at Manchester University, Prof. Erica Burman, is an expert on Developmental Psychology with Cognitive Studies and has been teaching developmental psychology, educational psychology, psychology of childhood, counselling and psychotherapy, human development, and qualitative and discursive research methods. She became a professor of Psychology and Women's Studies. She also co-founded with Ian Parker the Discourse Unit (transinstitutional and transdisciplinary center for the study of the reproduction and transformation of language and subjectivity). As can be seen, nothing in her background relates to Middle East Studies, yet, according to her university webpage, she supervised the thesis "Orientalism, Zionism and the academic everyday: Middle eastern studies in Israeli Universities (Eyal Clyne, full-time, PhD awarded 2016)."  Not surprisingly, Burman is also an anti-Israel activist, she was among the signatories of the 2015, the Guardian ad calling for the boycott of Israel, titled "A Commitment by UK Scholars to the Rights of Palestinians," which was signed by 343 academics affiliated with UK academic institutions, pledging that: "Responding to the appeal from Palestinian civil society, we therefore declare that we will not: • accept invitations to visit Israeli academic institutions; • act as referees in any of their processes; • participate in conferences funded, organised or sponsored by them, or otherwise cooperate with them."  Burman was also a signatory in a 2016 open letter by "psychotherapists, researchers and other mental health professionals, write to express our dismay at the decision of the Society for Psychotherapy Research (SPR) to hold its next international conference in Jerusalem."

Clyne, did a review of Burman's colleague, Ian Parker's book Revolutionary Keywords for A New Left, noting that "Parker is an experienced Marxist activist... having surfaced in his years of activism in British radical-left groups," and also praised Parker for "maintaining anti-Zionism without racism.” 

Clyne has worked overtime to uphold his end of the transaction.  In addition to publishing the above book, Clyne has been recently engaged in bashing the International Holocaust Remembrance Alliance (IHRA) definition of anti-Semitism.  He has circulated a “protest” version of the IHRA definition which pro-Palestinian activists bitterly resent because it limits their ability to portray Israel as an irredeemable “racist," “apartheid," “colonial,” imperialist” state.  The “protest" version is called "Anti-Palestinian Racism", and replaces the words “anti-Semitism”, “Jews” and “Israel” with the words “Palestinians”, and “Palestine."  Clyne sent a version of the “bill” to the Jewish Voice for Labour.  As well known, the Labour Party is embroiled in a scandal over its anti-Semitism. 

As for Clyne's statement that scholars are having a selfishly motivated mission, it takes one to know one. Middle East Centers in British universities are a hotbed for pro-Palestinian and anti-Israel activism often fueled by Arab Gulf money.   



Jewish Voice for Labour
Anti-Palestinian Racism
Sat 29 Sep 2018

Supporting Palestine.
JVL introduction

The post was found on Facebook. H/t Eyal Clyne.
Just passing it on.

29 September 2018
Anti-Palestinian Racism is hatred towards or prejudice against Palestinians as Palestinians.
Manifestations of Anti-Palestinian Racism might include the denial of Palestinian rights to a state of Palestine as recognised by over 130 member countries of the United Nations. It frequently charges Palestinians with conspiring to harm humanity, and it is often used to blame Palestinians for “why things go wrong.” It is expressed in speech, writing, visual forms and action, and may employ sinister stereotypes and negative character traits.

Contemporary examples of anti-Palestinian racism in public life, the media, schools, the workplace, and in the religious sphere could, taking into account the overall context, include, but are not limited to:

1. Denying the Palestinian people their right to self-determination and nationhood, or actively conspiring to prevent the exercise of this right.

2. Denial that Israel is in breach of international law in its continued occupation of Gaza, the West Bank and East Jerusalem.

3. Denial that Israel is an apartheid state according to the definition of the International Convention on Apartheid.

4. Denial of the expulsion of 750,000 Palestinians during the 1948 Nakba and of their right, and the right of their descendants, to return to their homeland.

5. Denial that Palestinians have lived in what is now the land of Israel for hundreds of years and have their own distinctive national identity and culture.

6. Denial that the laws and policies which discriminate against Palestinian citizens of Israel (such as the recently passed Nation State Law) are inherently racist.

7. Denial that there is widespread discrimination against Palestinians in Israel and the Occupied Territories in matters of employment, housing, justice, education, water supply, etc, etc.

8. Tolerating the killing or harming of Palestinians by violent settlers in the name of an extremist view of religion.

9. Making mendacious, dehumanizing, demonizing, or stereotypical allegations about Palestinians — such as, especially but not exclusively, the myth of a Palestinian conspiracy to wipe Israel off the map.

10. Justifying the collective punishment of Palestinians (prohibited under the Geneva Convention) in response to the acts of individuals or groups.

11. Accusing the Palestinians as a people, of encouraging the Holocaust.


WATCH: Israeli Hebrew as a Zionist language: Untranslatability, positionality and language as discourse
This short video provides an accessible introduction to my current research on contemporary (Israeli) language (get in touch for the full proposal). In my work, I use CDA to systematically analyse untranslatablities in the Israeli Hebrew language, to explore their en-mass social and political meanings, imageries and the epistemology of speakers. As a mono-locational, temporal, strictly national and mutually-unintelligible with other languages, this small and new language is intimately linked with the realities and experiences of its speaking collective. So, what can we learn from this case about the relationship between discourse and language, and about ways ideology is reproduced not only in discourse, but in the very language?

My answer is that this case study draws on and provides original interventions to 4 fields of study:

Critical translation studies (and world-literature), where the notion of untranslatability focuses on contexts and patterns of meanings that are lost in translation, rather than the ability to overall translate.
Neo-Wharfian cognitive linguistics, which provides ample lab-based evidence of the ways in which speakers of different languages also think differently; but to which I now offer to move from merely identifying differences onto politicising them.
Critical Discourse Analysis, where manifestations of power-structures on thought are exposed; but to which I also propose that discourse is more than an application of language, or its subsequent layer, or a choice of terminology, but to dare think of a “discursive language” altogether, and the way in which discourse(s) (and political contexts) shape a language. That is, to consider discourse’s priority over language, and thus to complicate the relationship of the two.
Feminism, social epistemology and the sociology of knowledge, where ideas of weltanschauung, ideology, situated knowledge and positionality are key; but to which I now offer to think of a language’s positionality, i.e. the way in which the language itself is interested and situated in time/place/community and so on.

Providing examples for analysed untranslatabilities are beyond the scope this video, but include terms like: הארץ, [מדינה] מתוקנת, התגייסות, צ’יזבט, הסברה, מחנה מעצר, מתאבד שיעי, מזרחנות/ים, סטארט אפ ניישן, הרצל אמר, חוראנים, להזדיין and many many more. Comparisons to other languages (Norwegian, Hungarian, Icelandic, etc.) are also relevant.


Book Review: Revolutionary Keywords for A New Left by Ian Parker

Eyal Clyne

Independent researcher, Manchester, UK, eyal.clyne@manchester.ac.ukhttps://manchester.academia.edu/EyalClyne, ISNI 459940136 ORCID 219759522

Parker is an experienced Marxist activist, psychoanalyst and an established professor of critical psychology. His book is structured around 50 'keywords' which he recognises as prevalent in the circles of the broad struggle against injustice(s), beyond class. (Therefore, global poverty, homelessness or redistribution are excluded, or taken for granted, unlike the keywords neoliberalism and wages). As we would expect from a psychoanalyst, Parker identifies the chosen keywords through observing praxis, where he also seeks their meaning. The keywords were selected and are proposed by the analyst as significant, having surfaced in his years of activism in British radical-left groups. The sharp and concise analyses of each keyword senses the practiced meaning and their overarching direction within the 'New Left' (which is, as the book neglects to clarify, not new at all, but a term used to denote the post-1960s turn from materialist left to various cultural (and material) injustices; or in sociological terms, from Marx to Webber, Bourdieu and social-constructionism). As this work is not a suggestion to renew the Left with certain keywords, a more apt title for the book would be 'Revolutionary Keywords of/within the New Left.'

The majority of the book is dedicated to discussing each 'keyword' as a portal for unlocking complex Left-struggle issues in short and accessible essays. Reaching out to comrades, Parker exemplifies the potentials and pitfalls of every keyword, by analysing a wealth of experiences of radical moments and movements (and a few films and shows) from around the world (e.g. the Kurds, Chile, Greece, the USA, the UK, Palestine, India, Malta, Spain, Mexico, etc.), incorporating transdisciplinary lessons from feminism/gender, (non-psychologised) psychoanalysis, Queer, disability, black and postcolonial studies, and even from postmodernism and spiritualism, two big no-nos in many Marxist circles. The exploration of experiences is so rich and global that it is sometimes difficult to follow the names of groups and acronyms, some of which are presupposed as the reader's existing knowledge. A glossary would indeed have been useful. Incidentally, the first keyword is academicisation, of which the book itself is an example, given the prior knowledge and level of register literacy required to decipher and access it (e.g. valorisation, vicarious, etc.).

Notwithstanding, these 'keyword' essays visit and offer a compass for coping with dilemmas that any critical 'broad struggle' activist would face sooner or later, such as rejecting anti-trans feminists, maintaining anti-Zionism without racism, and antiracism without being colourless (yet neglecting to mention poor and left-behind whites), as well as supporting the struggles of non-cisgender-heterosexuals while also avoiding pinkwashing nationality and liberalism (and where further thought about the subjectivity assumption embedded in self-definition of such identities is still required).

The keyword essays also touch on potential radical paradoxes and oxymora like recognising revolutionary reforms, structureless structures, and the conflicting need for unity while remaining disloyal to spectacles, leaders and parties. In this context, Parker makes a daring suggestion, almost in passing, for the rejection of subjectivity without removal of agency, offering an original solution for the agent-structure problem. According to Parker's desubjectified agency, individual agency is a misleading ideological capitalist illusion, but collective action has true agency. Therefore, ultimately, despite the advocated disloyalty and even suspicion to structures, political parties, categories and camps, Parker adamantly campaigns for radical activism throughout, and rejects nihilist avoidance. However, how disloyalty to reified units and camps (and ideas?) can be possible without accepting individuality and subjectivity is something that still requires development.

Other keywords include: accelerationism, antagonism, appropriation, discourse, ecosocialism, empire, feminisation, globalisation, Islamophobia, multitude, occupy, performativity, prefigurative, psychoanalysis, recuperation, refusal, standpoint, transition, and young-girl. Of course, one can think of many more (I suggest: affect, bare-life, biopolitics, citizenship, community, consent, cyborg, environmental refugees, ideology, Internet, keyboard activism, law, language, MeToo, misogyny, pacifism, reification, scientification, spatiality, technology, urbanisation, world-system, and Xenophobia); and the readership of Triple-C would surely notice the absence of problems of media, technology and digital life (e.g. algorithms, cyber protest, computer literacy, disconnection, digital globalisation, digital labour, digital alienation, digital participation, digital surveillance, and (anti-)social media commodification).

While most of the book is devoted to the said fragmented analytic activism manifesto, it concludes with a hypothesis that postulates a meta-discursive shift from the keywords Raymond Williams (1976) has recognised, whereby keywords from the first half-century since the formative Russian Revolution (1917-1967) were arguably organisable along a two-dimensional binary communist (and, I would add, modernist) axis, whereas Parker's subsequent fifty years' keywords (1967-2017) are multidirectional and multidimensional, perhaps in the spirit of liquid, late, or post- modernity. This fascinating periodised hypothesis could, however, be in tension with the book's mitigation of the keywords as merely debateable suggestions and dynamic examples, rather than a fixed corpus or a reified lexicon. In fact, reification is nearly inevitably determined by the choice of medium (i.e. book). Further attention is also required to the very metaphor of the Left, as enforcing an image of spectrum, binary or dialectic, perhaps even symmetry, between two political agendas. And, given the diffused, boundaryless and fluid nature of the radical Left, the binding notions of "Left" and radicality will also need to be treated.

Still, in conclusion, the book both provides a wealth of very useful corpus of knowledge on left, activism and resistance, and opens up the space for further articulation of discourse and ideas worth fighting for.

1.   References

Williams, Raymond. 1976. Keywords: A Vocabulary of Culture and Society. London: Fontana.

2.   About the Author

Eyal Clyne

Eyal Clyne is a transdisciplinary culture researcher, qualitative discourse/ideology analyst, and sociologist with a background in anthropology, sociology of knowledge, Saidian theory, media, communications, Israel-Palestine, Israeli society, and Middle East and Islam. Clyne holds a PhD from the University of Manchester and his book on Israeli discourse and Middle Eastern studies is forthcoming (Routledge).

Academic market culture meets Zionism: interest and demand in the case of Israeli Middle Eastern and Islamic studies

Eyal Clyne 
Pages 21-39 | Received 29 Jan 2018, Accepted 30 Apr 2018, Published online: 23 Jul 2018
Download citation  https://doi.org/10.1080/17405904.2018.1500924   

This paper explores specific forms that neoliberal discourse and culture in academia today take in the field of Israeli Middle Eastern and Islamic studies. The article applies various textual and contextual interrogation strategies to the language, narratives and the unsaid in interviews with leading scholars in the field, in order to construe what Fredric Jameson calls the ‘political unconscious,’ particularly that arising from the use of market as a conceptual metaphor. Contextualising this field of discourse within neoliberal academia, I deconstruct the work ‘demand’ and ‘interest’ do, and highlight the dialectical dynamics of experts’ dependence on audience. I argue that, in this field, the economic discourse shelters Zionist logics, presuppositions and praxis, such as recruitment logics and fundraising practices that effectively address Jewish and Zionist students and donors.

Notes on contributor
Eyal Clyne is a transdisciplinary discourse and ideology analyst, studying higher education and Israeli discourse and praxis. He holds a PhD from the University of Manchester, an MA in sociology and anthropology from Tel Aviv University, and a double major BA in the Middle East and Islam studies and communications and media from the Hebrew University of Jerusalem. Eyal has taught sociology, anthropology, culture, politics and discourse analysis in the University of Manchester, Manchester Metropolitan University, Tel Aviv University and Tel Aviv Yafo Academic College. His book Orientalism, Zionism and academic practice is forthcoming in Routledge.




 |Published October 19, 2010

Please, don't send your kid on a Birthright tour (by Eyal Clyne)


I ask this as an Israeli, who is trying to make Israel a better place, who served his country, and continues to struggle for a better society, for peace, for human rights and civil equality. Please, don’t send your children to Birthright Israel (“Taglit”), The Israeli Experience, or any similar project.

These projects support war

I am certain that those of you considering this step have nothing but the best intentions, and that you have a high regard for Israel and us Israelis. I am writing this text however to bring to your attention information about these projects that might not have been available to you. I wish to show you what these projects really do, and why they do it. These programs may have some positive sides, but on the whole, I am afraid they are very negative and highly destructive.

The first thing that needs to be said out loud, and I put this upfront because I believe that some of you simply don’t know this, is that ‘Taglit’ is a political project, with militant and militaristic undertones. Think about it, would you send your teenage child to summer camp, if it was run by acting military officers inside an army facility? I am guessing that most of you would be rather suspicious of the aims of such a camp – quite justifiably so. Birthright, by invoking a sense of emergency, conveys the implicit message that whatever happens in Israel- without question- is a true emergency, and through this sense of urgency pressurizes your child into becoming a Yes-Man to any policy, present or future, with no discussion, argument or thought. It dangerously portray us as always right, no matter what. As an Israeli, I am deeply perturbed to admit that such programs do succeed in casting many young Jews into the impossible and unfair role of loyal advocates for Israel. By telling these youngsters that ‘they are Israel’ they are manipulated into giving up individual identity – that is, an individual that judges for her/himself what is good and bad in Israel’s affairs – and instead are encouraged to accept and support Israeli policy unconditionally. To give up one’s individual critical faculty is very problematic, to say the least. Israeli politicians and generals are only human, they make mistakes like the rest of us, and like the rest of us, they should be held accountable for their errors. By having been given such blind and unconditional trust and support for so long, it has become almost impossible for concerned Israelis to voice earnest and loving criticism of Israel without being silenced.

Celestial Israel

Its not just about Birthright-style projects and the youth though. Millions of Jews, from countries outside of my own, consider themselves ‘pro-Israel’, and I know that they have the best intentions towards me as an Israeli. However, I often find that this picture they have of Israel (and me) is a mere construct. Its an abstract image, or a collage of well known Israeli figures and institutions like the Kibbutz, the army, holy places, the dead-sea, some news-feeds, and maybe a few relatives. This image is not however the Israel in which people live their everyday lives and struggles. The Birthright experience is not the ‘Israeli experience’ of an Israeli. The Israel many of them carry in their heads is a myth, just like I probably have a mythical image of New York (which, sadly enough, I’ve never visited).

For some, this construct is also the Israel they think of immigrating to in case of a catastrophe, which may or may not also be completely imaginary. I know that most of you come with a sincere desire to protect what you believe is a safe-haven, and like any protective parent, you sometimes feel that Israel is under fire for no good reason. Well, maybe you’re right sometimes. Yet, being an overprotective parent can also be very harmful. You see, for me Israel is a real country. We, the people who actually live here, make many real mistakes. Just like you probably do sometimes. Israeli society is not perfect, and like many other societies, it is not particularly willing to welcome criticism (and it seems we also have problems with independent thinking, as most Israelis report believing the Military Spokesman more than any journalist). Giving us powerful and unconditional ideological and financial support only makes us regard our errors as legitimate, and makes them more frequent.

As a Jew, I am sad to say that the more racist and militant Israel becomes, it is well meaning Jews around the world who more often than not press harder to keep discussion of Israeli policy taboo, to keep it a sacred and untouchable topic. Israeli policy is being portrayed as always and forever the ultimate expression of justice. I know that Islam regards prophets as infallible, but according to Judaism, even prophets err. So how can Israel, which is a man-made (secular) entity, be regarded as pure of any fault? Is it to be elevated to the degree of sanctity reserved for God alone? Are we building here a new golden calf?

Save the “Safe” Haven

Living in real Israel gives one a slightly different perspective on things. As Jews we are used to thinking of Israel as the country of every Jew, at least potentially. For those who are not Israeli at the moment, Israel is always an option to be kept open. It is an escape plan for times of disaster. It is kept as a possible solution to the constant threat above us. Wherever Anti-Semitism may raise its ugly head again, Israel will be there as a sanctuary. This has come to be like a belief in a prophecy, and as such, it may eventually fulfill itself.

But now, I ask you to think about this idea for a moment. Let’s start from the end. The vision of a safe-haven tries, on the one hand, to foresee the future, actually the worst possible future scenario, and then on the other hand to resolve it by preparing a plan. The plan is building an island in the middle of the Middle East (armed head to toe). In all honesty, I ask you, what is so safe about it? Who was it really who thought of the Middle East as a safe anything to begin with? Weren’t they watching the news? Because, in reality, Israel is probably the least safe place for Jews to be in the entire world.

But more relevant for us Israelis, is that this idea is not really fair. It is favoring visions of the future over our present realities. It offers you, our fellow Jews living around the world, a crazy bargain, which goes something like this: All Jews, wherever they are, are entitled at any moment, to choose to immigrate to Israel and become citizens. We Israelis are expected to ask no questions, provide benefits and voting rights, and all for the ‘symbolic’ price of taking part in the never-ending war. The truth of the matter is, that for someone born Israeli, whose sole language is Hebrew, and who has no other citizenship (i.e. most Israelis), this package is rather unfair. Think about it, Jews living in the rest of the world, usually live in the West, and are often able to live peaceful and fairly comfortable lives. At the same time, we Israelis are subjected to a futureless struggle against racism and hate, and we pay taxes to support the constant war (and oppression of millions), which we also are expected to die in. So while some of you fellow Jews can enjoy a fairly good level of living, and a unilateral right to immigrate from your country to ours at any time, we live in an expensive and unstable war zone, with no safe-haven to escape to, no possibility to immigrate, and no way to influence your politics. So wait a minute, what about us? Don’t we also deserve to live comfortably and securely? Why should we be played like puppets in a show of someone else’s safe-haven – but our home? Don’t we have the right to be supported for criticizing our governments? Who is looking after our safe-haven?

Anti-Semitism may indeed rise again, and it may not. You may come and live here, but most probably you won’t even visit. In the meantime, our actual lives here are affected by your well intended but misguided bear hug. Therefore, I ask you to exchange this deal with a new one: I won’t send my kids to projects run by your government to teach them why your wars are so just, and you won’t send yours to Birthright Israel and other Israeli propaganda projects.

Everyday Israel

Because it is places like this, where all these ‘Birthrights’ kick in. Every time some of us Israelis are prepared to make political concessions, and are willing to acknowledge our historical wrong-doings, to work to fix the faulty nature of our country, countless propaganda projects supported by Jewish organizations from other countries suddenly appear. These help eradicate the possibility of necessary criticism. Birthright is cynically using young people’s need for a collective identity symbol. It presses the buttons of fear abroad to serve the concrete political aims of the ultra-nationalists, in my home. These projects, which have vast resources from the state, the Jewish Agency, benefactors and participants, serve the most militant actors in Jewish Israeli society. This is the sector that bags for more cannon fodder, for unconditionally supportive ambassadors, for immigrants to join the baby-count race (aka ‘the demographic balance’), that looks for funding of wars and settlements. They can do all this without being asked to give an account, a feasible plan, or even any direction. And this has been happening for dozens of years creating cumulative long-term damage.

So, please, before sending your child to this manipulative summer camp, which is nothing more than one big brainwash by the Israeli army, my army, please take a look at this extract from the excellent documentary by Mor Loushy. She is an Israeli that accompanied an entire Birthright sub-project of teenagers, who were sent to Israel ahead of your children.

Oh, and thank you.


Eyal Clyne blogs at Truth from Eretz Israel in Hebrew and in English. This post was translated from Hebrew by Hava Oz.


ISA, International Sociological Association.


Orientalism, Zionism, and the Academic Everyday: Middle Eastern ‎and Islamic Studies in Israeli Universities.‎

Author: Clyne, Eyal Z, eyal.clyne@gmail.com
University: The University of Manchester, United Kingdom
Supervisor: Erica Burman
Year of completion: In progress
Language of dissertation: English

Keywords: Orientalism and Zionism , ideology and discourse , ethnography of academia , capitalist culture 
Areas of Research: Education , Institutional Ethnography , Professional Groups



This ‎is a transdisciplinary ethnographic socio-analysis of an academic discipline, and its relations with its colonial condition, general society, and global academic trends. My thesis combines (semiotic) discourse analysis with anthropological historiography to explore the political in [Jewish-]Israeli Middle East studies. 

The study deconstructs layers of social and political presumptions reflected in the narratives, ‎documents and observations I collected. Through observations and decoding of discourse I argue that the field functions as an academic industry, and then I ask about its products, producers, consumers, etc. I also argue that it is powerful ‎agents/agencies and dynamics in society, such as national security agencies (broadly defined), ‎securitism, cultural-Capitalism, orientalism, socio-politics and the ‘demand’ for certain cultural ‎products - all translate into directing experts on teh Middle East generally, and in academia too. i.e. that the social import of ‘mizraḥanut’ (literally: orientalism) in the Israeli-Jewish society pervades and shapes the local academic field in a mutual relationship. 

At the same time, ‎international academic trends and the field’s ties with, and dependency on global academia, and ‎particularly American academia, are also highly influential, and Israeli Middle East scholars try to balance ‎these potentially conflicting influences. I nevertheless argue that when the two are in tension, the ‎field tends to prefer its Zionist properties over it being part of a global academic group; that is, that ‎academic-mizraḥanut is mizraḥanist before it is academic.‎

My project is composed of two empirical parts, one of history and one of ideology.

The historical part explores the social-genealogy of the field using 'ethnographic history,' where I narrate the evolution of the field through a socio-political prism. In this part I enter into two discussions. The first is responding to a narration of the field as a Jewish-Germanic tradition which had an emphatic approach to the East. Here I look into the praxis of work with or for the Zionist establishment between the 1940s and the 1970s, and appreciate its dissociation from the first generation. The second discussion looks at the arrival of the Crisis of Representation to the field through a similar prism, and argue that the field subvert radical options, and that agents from different streams co-operate in protecting the field.

The second part is an ideology/discourse analysis, and it also includes two interventions. The first views the field not through its (post?-)coloniality but as affected by (local) academic culture and praxis, and particularly by market-culture. It particularly problematises and thoerises the creation of 'public' and 'interest,' through analysing tropes and metaphors. The second discussion uses similar tools to look into the field's self-proclaimed 'public mission,' and think of the field though its particular political-cultural conditions, and most importantly, through its limited abilities to compete with powerful agencies.

I also contribute to the conceptualisation of transdiciplinary methods.  




שמעון שמיר

תשובה לאייל קליין


מספרו של קליין מתקבלת תמונה של עדת מזרחנים המסורים לרדיפה אחרי כוח, מעמד ונכסים. לעומת זאת, רצון כן לרכוש דעת, כללים מקצועיים, ערכים הומניסטיים פשוט אינם קיימים בעולם המושגים שלו


הכנס השנתי של "האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם" (אילמ"א) ציין במושב המליאה שלו את יובל 70 השנה לקיומם של האגודה (כממשיכה של "החברה המזרחית") וביטאונה "המזרח החדש". בהרצאה המרכזית שהתכבדתי לשאת במושב זה הצגתי – על פי ממצאים במחקר שאני שוקד עליו בימים אלה – את האירועים וההמשגות של מה שכיניתי "המהפכה המשולשת של שנת 1949". הייתה זו השנה שבה נכנסו לנוף התרבותי הישראלי לימודי המזרח התיכון בתקופה המודרנית באמצעות הקמת חוג אקדמי ראשון המיוחד לנושא הזה, כינון אגודה שהרחיבה את הפעילות למעגל מקצועי מקיף יותר וייסוד כתב עת שנתן במה לחוקרים בשני המישורים.
בהמשך הצבעתי על כך שהפעילות בשטח זה התאפיינה מראשיתה, ולאורך שנותיה עד היום, בוויכוחים פנימיים רבים על סוגיות הכרוכות בעצם העיסוק במזרח התיכון המודרני. את נושאי המחלוקת הרבים שניסרו ומנסרים בחללו של המקצוע סיכמתי בדבריי בשש סוגיות עיקריות. בסוף הרצאתי הזכרתי שטיעונים קשים כלפי המזרחנות הישראלית החלו להישמע בשנים האחרונות גם מחוגים אקדמאיים "מבחוץ". הללו הם חיצוניים לאו דווקא מבחינה זו שהם שייכים לאוניברסיטאות מחוץ לעולם האקדמי הישראלי, אלא בכך שהם מתבססים על פרדיגמות ותיאוריות שהן מחוץ למעגל הדיסציפלינות המשמשות את מרבית המזרחנים הישראלים. בהקשר זה הוספתי הערות ביקורתיות על ספרו של אייל קליין מאוניברסיטת מנצ'סטר, (Orientalism, Zionism and Academic Practice 2019). עכשיו קליין מתווכח עם דבריי ברשימה המתפרסמת ב"פורום לחשיבה אזורית" (להלן "הרשימה"), ואני מבקש בדברים הבאים להתייחס לטיעוניו.
בדבריי אלה אני משתמש במונחים "מזרחנות" ו"מזרחן" אף שעמיתיי בישראל, ואני בתוכם, מעדיפים בדרך כלל להזדהות על פי הדיסציפלינה הממ?סגרת את עבודתם – לרוב הדיסציפלינה ההיסטורית. השימוש במונחים אלה לציון הענף האקדמי של לימודי המזרח התיכון והאסלאם בימינו נעשה כאן לא רק מטעמי נוחות, אלא גם משום שאלה הם המושגים השגורים בדיון של קליין (אף שהוא, כפי שיצוין להלן, נותן להם משמעות מיוחדת).
קביעותיו של קליין על המזרחנות האקדמית בישראל בנויות בדרך כלל על תיאוריות השייכות למה שנקרא "הסוציולוגיה של הידע", ובמיוחד על רעיונותיהם של פוקו ובּורדיה, הסובבים במידה רבה על הציר ידע-כוח. עצם התקפוּת של תיאוריות אלה ודרכי יישומן לנושא המזרחני הספציפי ראויים לדיון נרחב, אך דיון כזה יימצא, כמובן, מחוץ למגמותיה ויכולותיה של רשימתי זו. לפיכך, דבריי הבאים לא יעסקו בעצם בחירתה של הפרדיגמה הזאת לבחינת המזרחנות, אלא יבקשו להשיג על תוקפן של המסקנות שאליהן הגיע קליין באמצעותה, מסקנות שאותן הוא חוזר ומגבה ברשימתו.
סוגיה בולטת שבה אני חלוק עם קליין ממוקדת בשאלה מהו המניע העיקרי המביא את המזרחנים הישראלים לעסוק בנושאי התמחותם. רעיון מרכזי במשנתו של קליין הוא שפעולתם מוּנעת על ידי שאיפה לכוח, למעמד ולנכסים. הדים לתזה הזאת מופיעים גם ברשימתו באתר "הפורום לחשיבה אזורית", שבה מיוחסים למזרחנות מנגנונים של "חיפוש שררה" ופעילויות המכוונות "ליצירת הון", אולם הפיתוח המלא של התזה מצוי, כמובן, בספרו. כך, למשל, מופיעה בספר תגובה מבטלת על דברי מזרחנים שאמרו לו בראיונות (שהיוו מתודה מרכזית של חיבורו) כי הם רואים ביצירה ובהפצה של ידע מוסמך על המזרח התיכון משום שליחות. קליין טוען כי "עצם ה'שליחות' [מירכאות כפולות במקור] הזו היא אינטרסנטית, היא כרוכה בעליל בקבלת תגמול בצורת נכסים שונים, והיא באה לרכוש ולחזק עבור המומחה והמומחיות סמכויות וסטטוס". לדבריו, טענת המזרחנים שהם ממלאים שליחות "היא בעת ובעונה אחת דרישה לקבלת כוח, באופן המתוגבר על ידי אסטרטגיות שונות של הגמוניוּת ובניית סמכות" (עמ' 210). השליחות מתוארת כ"ביטוי סמוי של תשוקה לעוצמה ולהכרה לאומית" המשולבת במחויבות למערכת הממלכתית והביטחונית של האידיאולוגיה הציונית (עמ' 243).
מצידי אני גורס שקיימת אפשרות אחרת לראות את המזרחנות. גם אם נחיל עליה, כמו על שאר הענפים האקדמיים, את הכלל "ידע הוא כוח", ראוי יהיה לזכור כי הידע אינו רק כוח, הוא אפילו לאבעיקר כוח. צריך יהיה להבין כי הידע הוא משאב מדעי ותרבותי המקדם את האדם. גרסתו של קליין מצויה בספרה שונה לחלוטין. אין אצלו הכרה באפשרות שמזרחנים מגיעים לענף האקדמי הזה מתוך רצון כן לרכוש דעת על הארצות והעמים הסובבים אותנו במזרח התיכון, על תולדותיהם ועל תרבותם; שכמו אקדמאים רבים אחרים הם מוּנ?עים על ידי שאיפה להרחיב את גבולות המדע בתחומם ולהנחיל ידע לתלמידים ולציבור הכללי; שהם מודרכים בקפדנות על ידי הכללים המקצועיים של הדיסציפלינות שבתוכן הם פועלים; שבתור חלק ממדעי הרוח הם מחויבים לערכים הומניסטיים שהם מעבר לתועלתנות של הון וכוח; ושהם נושאים מורשת של מזרחנים דגולים שהעמיקו בחקר התרבויות של עמי האסלאם מתוך ראייתן כביטויים ליצירתיות של הרוח האנושית. כל אלה פשוט אינם קיימים בעולם המושגים של קליין.
אכן נכון הדבר כי פעילותם של המזרחנים, כמו של כל בני אנוש, מושפעת במידה כזאת או אחרת ממיקומם במציאות החברתית והפוליטית. ודאי שקיימת בקרבם תועלתנות כשם שהיא קיימת בכל העיסוקים, הן של אקדמאים והן של אחרים. אולם יש להבחין בין רמות שונות של מניעים, בין מניעים ראשוניים לבין משניים. אי אפשר להתעלם מכך שעיקרון אינהרנטי של החינוך האקדמי מנחה להיות מודעים להטיות כאלה,  לנסות להשתחרר מהשפעתן על המחקר, ולחתור ככל האפשר לעשותו בלתי תלוי בשיקולים זרים.
קליין סבור שזה לחלוטין בלתי אפשרי. הוא כותב: "עצם הרעיון שיכולה להתקיים 'למדנוּת חסרת?פניות' [מירכאות כפולות במקור] זה דבר שהסוציולוגיה של הידע דוחה, משום שהרעיון הזה בנוי על ההנחה שפעולות ופרספקטיבות יכולות להיות בלתי תלויות ביחסי כוח ושהן אינן כפופות באופן מכריע [ההדגשה במקור] למיקומים החברתיים והפוליטיים" (עמ' 117). רק לגבי הדור הראשון של המזרחנים הישראלים שפעלו בהשראה אירופית בימי הבראשית על הר הצופים, מוכן קליין במקום אחד להביא בחשבון ש"שאיפתם הייתה לאי?תלות וריחוק", אבל גם לגביהם הוא מזדרז להבהיר כי "לשאיפתם זו היה אפקט פחות בר?קיימא מאשר לעצם המיקום במיזם המתנחלי?קולוניאלי שלהם" (עמ' 60). את הדעה שבמשך הזמן המזרחנות הישראלית "התנתקה מעברה הרומנטי ונעשתה מקצוענית ורציונלית" דוחה קליין ברשימתו כבלתי מתאימה לזמנה, והוא מוסיף בהקנטה: "היא בוודאי נוחה למי שרוצה לראות במזרחנות הישראלי תחום רציונלי, מרוחק ומקצועי" – כלומר, היא מתאימה לטעמם של הללו אבל לא לדידו.
יותר מן האמירות הביקורתיות המפורשות של קליין על המזרחנות הישראלית מקוממת התמונה המצטיירת כפועל יוצא מהן. מדבריו מתקבל חיזיון של עדת מזרחנים המסורים לרדיפה אחרי עמדות כוח והשפעה ולהוטים לרכוש לעצמם נכסים מסוגים שונים. הם מחזרים על פתחיהם של גורמי הכוח במדינה, מציעים להם את מרכולתם ומקווים לתגמולים נאים. שיטות השיווק שלהם, אומר קליין, "מעמידות בסכנה את הלגיטימיות ואת המעלות של ההפרדה [בין האקדמי לבין הלא?אקדמי]" (עמ' 184). אף שקליין יודע כי עליו להיזהר מלהיסחף לשיפוט ערכי, משתמעת מתיאוריו אלה של תועלתנות בלתי מרוסנת הוקעה אתית ומורלית. בסיכומו של דבר תמונת המזרחנות המתקבלת מכך היא כמעט פתטית. קליין, וכך גם גיל אייל (ראו להלן), אינם רואים רואה כל צורך להזכיר בספריהם את התרומה המחקרית העשירה של חוקרי המזרח התיכון והאסלאם בישראל, את שפע פרסומיהם אשר הרחיבו את גבולות הידע בשטחים אלה ורבים מהם זכו להערכה רבה בעולם האקדמי. הם, כנראה, רואים את כל אלה כבלתי רלבנטיים.
קליין מציב את עצמו בעמדת המשקיף מנפץ האשליות אשר חושףאת האמת הברוטלית המסתתרת מאחורי יומרות השווא של המזרחנים. בהתאמה לכך מוקרנת מבין השיטין של דבריו עמדה של התנשאות וזלזול, ולא פעם כך גם בתוך השיטין עצמם. כך, למשל, ניתן למצוא בספרו את ההכללה הבאה: "המזרחנים האקדמיים אינם מקבלים שום הכשרה מתודולוגית, ורוב המזרחנים פועלים בעיקר לספּ?ר חומרים ארכיוניים" (עמ' 122). וחרף כל אלה הוא מצהיר ברישא של רשימתו לאמור: "בניגוד לנטען, מטרתו של ספרי איננה לבקר את המזרחנות האקדמית בישראל..."
בין המעטים בקהילת חוקרי המזרח התיכון בישראל שנחשפו לדעות ולעמדות האלה של קליין ניכרו לא פעם תגובות של זעזוע וכעס. אחד החוקרים שהתוודע לעיקרי מחקרו של קליין הוא פרופ' יואב אלון (חוקר מובהק של השבטיוּת בירדן ובעל תואר מאוקספורד), אשר כתב סקירה מפורטת על מחקרו של קליין על פי בקשתו של אחד המו"לים. בתגובה לתזה הנחרצת של קליין המייחסת את פעילותם של אקדמאים ישראלים בלימודי המזרח התיכון למניעים אינטרסנטיים, הן אישיים והן פוליטיים, כתב אלון בסקירתו: "האם לא ייתכן שהמחויבות של האקדמאים אינה רק לאומה (אם בכלל) אלא למקצוע שלהם? האם לא ייתכן שיש להם אינטגריטי מקצועי הקודם לשיקולים אחרים, ושמחקריהם נעשים bona fide ללא מגמתיות פרקטית? [...] ביקורת היא לגיטימית כשהיא מתבקשת, אך זו חייבת להיות הוגנת ומבוססת" (המקור באנגלית, מצוי ברשותו של המחבר).
את ביקורתו של קליין יש לראות במסגרת ההסתערות על המזרחנות הישראלית מצד סוציולוגים מזרם מסוים ואחרים, ובראשם הסוציולוג באוניברסיטת קולומביה גיל אייל. ספרו של אייל "הסרת הקסם מן המזרח" (2005), אשר נקרא בגרסה האנגלית The Disenchantment of the Orient: Expertise in Arab Affairs and the Israeli State, היה הראשון שביקש להגדיר מחדש באופן ביקורתי את טבעה של המזרחנות הישראלית, וספרו של קליין המשיך בדרך זו. ברשימתו הנוכחית שולל קליין בביטול את הדמיון בין שני הספרים שעליו עמדתי באותה הרצאה. אומנם הוא צודק כשהוא מצביע על כך שספרו של אייל עוסק במסגרת זמן ובהגדרת מזרחנות רחבות יותר משלו, ונכון הדבר שבעניינים מסוימים הוא חולק על דעתו של אייל – אולם בעצם ההסתכלות על לימודי המזרח התיכון והאסלאם באוניברסיטאות בישראל, ועל מיקומם במערכת הממלכתית והביטחונית, יש דמיון רב בין עמדותיהם.
קליין שותף לגישתו של אייל הרואה לימודים אלה באוניברסיטאות בישראל כבעלי ייחוד המבד?ל אותם ממקביליהם באוניברסיטאות אחרות בעולם. קליין אומר בספרו, תוך הישענות על מובאה ארוכה מספרו של אייל (עמ' 17-14), שלימודים אלה בישראל קשורים כל כך למהות הציונות, למאפיינים תרבותיים ישראליים?יהודיים ולגורמים פרטיקולריים אחרים, עד שיש לראותם כתופעה, או כחלק מתופעה מיוחדת במינה שיש לציינה גם באנגלית במונח "mizrahanut" – או באופן ממוקד יותר במונח "academic mizrahanut" – ולא בשמות המקובלים של הענף האקדמי הזה באוניברסיטאות אחרות בעולם.
גם התפיסה הגורסת שפעילי ה?"academic mizrahanut" משווקים את המומחיות שלהם לשם רכישת כוח, מעמד ונכסים מסתמנת כבר בתורתו של אייל. בדיון הנרחב (הכולל סילופים רבים) שאייל מקדיש בספרו ל?מזרחנים אשר לטעמו הפכו ל"מעין זרוע עזר של אמ"ן" הוא מצביע על האופי התועלתני של פעילותם. כך, למשל, הם מוצגים כ"מתחברים עם מדינאים ואנשי צבא" וזאת על מנת "לצבור הון של קשרים חברתיים", וגם "הון כלכלי של קרנות ומלגות", ואפילו "הון של יוקרה מדעית וכוח אקדמי" (אייל, עמ' 173). באמצעות הכשרתם, כותב אייל, המזרחנים "תובעים לעצמם מעמד איתן ויוקרה חברתית" (אייל, עמ' 152). קליין מתחבר במפורש לתפישתו של אייל; הוא כותב: "אייל הסב תשומת לב לדרכים שבהן מומחים ממקומות שונים שיתפו פעולה והתחרו להשגת סמכות, כוח, קידום ומשאבים" (עמ' 116).
הסימוכין לאייל בספרו של קליין הם רבים מאוד. קליין גם מתווכח עם אלה שמתחו ביקורת על אייל, ובעיקר ה"פוזיטיביסטים" אלי פודה, אהוד טולדאנו ויואב די?קפואה (עמ' 119-117). במקום אחד ברשימתו הוא נחלץ להגן על אייל גם כאשר דבריו של אייל אינם נכונים בעליל. הוא מתייחס לדברים שנאמרו בהרצאתי בכנס אילמ"א בדבר אמירותיו המוזרות של אייל כי מרכז דיין הוא מתחם סגור שהכניסה אליו מחייבת אישור מיוחד ושנערכים בו מחקרים חסויים שאינם נגישים לכול; קליין מבקש לפטור את אייל מאחריות לדברי ההבל האלה בטענה שאייל פשוט לא אמר כך ודבריו "עוותו".
הנה הדברים שלאמיתו של דבר כתב אייל בספרו:
מרכז דיין מתפקד בתוך אוניברסיטת תל אביב כמין "מוסד ביטחוני סגור", מובלעת בתוך העולם האקדמי שהנגישות אליה מוגבלת רק למי שקיבלו אישור לכך, ובמסגרתה נכתבים מחקרים, שבהיותם מסתמכים על מידע מסווג גם הם עצמם מסווגים, אינם פתוחים לעיון הציבור. (אייל, עמ' 165)
ברור שקליין מעד בעניין זה באופן מביך, אך ביסודו של דבר איני סבור שיש לכך משמעות רבה. שאלות של מי?אמר?מה ומה?דומה?למי הן זוטות המתגמדות נוכח השאלות העיקריות העולות מספריהם של קליין ואייל: האומנם זאת מהותם של לימודי המזרח התיכון והאסלאם בישראל? והאם אלה הם באמת הערכים המניעים את העוסקים בהם? 

פרופ' שמעון שמיר הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה של המזרח התיכון. כותב ספר על תולדות לימודי המזרח התיכון בישראל.


National Conflict and Class: Identity, Cooperation and Hostility among Palestinian Laborers in Jewish Spaces in Jerusalem (Ethnography, Aug.-Sept, 2009)
Abstract of the thesis submitted to Tel Aviv University Faculty of Social Sciences (inHebrew) for the M.A. degree in sociology and anthropology, in October 2010
Supervisor:Prof. Dan Rabinowitz
Final mark: 95%, summa cum laude
This ethnography explores the everyday interactions of Palestinians working in Jewish spaces in Jerusalem, from the perspective of the Palestinian labourers. It analyses the relationship between the field of work/class, and the field of ethno-nationalism under the Palestinian-Israeli conflict. The study discusses the ways inwhich the national pervades the work realm, overtakes its definitions, and ultimatelyorganises it along national lines.The dissertation advances a threefold argument.(1-) Palestinian labourers take pride in, and emphasise their identity as unequalled workers, with which they are welcome in the Jewish space. This identity is, at leasttemporarily, placed above the Arab/Palestinian identity, which is, of course, rejectedand unwelcomed in the Jewish space, and with which they enjoy no benefits. Despite the clear inequity that work/class also holds for them, the image of Arab-workersbeing unequalled in their capacity as labourers, which is nurtured amongst both Jewsand Arabs, allows for co-operation, creates mutual dependency, and provides somesense of worth and hope.(2-) However, paradoxically, the very perception of them being ‘good-workers’ depends precisely on their being Arabs. Furthermore, the everyday experiences as Palestinians underscore the centrality of ethno-nationalism to their lives, which is particularly evident outside the workplace. Forced to confront the contradiction,they simultaneously adopt and deny the national, coinciding attraction and rejection.(3-) Nationalism is therefore a central category with palpable implications for thesocial being of Palestinian-labourers, not merely a matter of consciousness, andcertainly not ‘false,’ as Marxism-based theories may imply. For this reason,commonly found assertions, such as ‘at work it doesn't matter who's Jewish or Arab,’ on which some pin hopes for an alternative and autonomous space, usually result in disappointment.

Back to "Israelis in Non-Israeli Universities"Send Response
Top Page
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 256762112Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version