Board & Mission Statement
Why IAM?
About Us
Articles by IAM Associates
Ben-Gurion University
Hebrew University
University of Haifa
Tel Aviv University
Other Institutions
Boycott Calls Against Israel
Israelis in Non-Israeli Universities
Anti-Israel Petitions Supported by Israeli Academics
General Articles
Anti-Israel Conferences
Anti-Israel Academic Resolutions
Lectures Interrupted
Activists Profiles
Readers Forum
On the Brighter Side
How can I complain?
Contact Us / Subscribe
Hebrew University
HUJ Dmitry Shumsky: The Next Generation of Academic-Political Activists


Editorial Note

Dr. Dmitry Shumsky, a senior lecturer in the Department of Jewish History, Hebrew University of Jerusalem, is said to be interested in Zionist history. Thanks to Haaretz newspaper, he became a political activist.


Shumsky, who immigrated from Ukraine to Israel in 1990, made himself first an expert on Jewish immigrants from the former Soviet Union and provided Haaretz with "an indictment against the Russian-speaking community."  


It is his background that apparently attracted the attention of Haaretz, which was highly upset by the ascent of Avigdor Lieberman’s rightwing party Yisrael Beiteinu.  As well known, the party, which was supported mainly by the Russian immigrants, took a hard-line position against the Palestinians who, at the time, waged a bloody Intifada.  For the Russian immigrants - the suicide bombing attack in front of the crowded Dolphinarium discotheque in Tel Aviv in 2001, killing 21 young Russian immigrants and wounding more than 120 - was a seminal event in this respect.   


Nevertheless, Haaretz, like most of the liberal media at the time, could not bring itself to admit that Islamist terrorism destroyed the Oslo peace process and bolstered Likud and other rightwing parties.  Haaretz proposed an alternative explanation, namely, that some Israeli Jews, like the Mizrahim and the Russians, suffer from a congenital hatred of the Arabs. To prove that, in February 2004, the Haaretz journalist Lilly Galili interviewed Shumsky for an article Titled "Why do they hate Arabs and Mizrahi Jews? For those reasons they hated Caucasian."  The then Ph.D. candidate at the University of Haifa Jewish History Department, obligingly told her that the Russian-speaking immigrants brought with them Islamophobia from their country of origin.  Not incidentally, Shumsky had authored an article "Orientalist Discourse and Islamophobia among Russians speaking intelligentsia in Israel," presented at a conference at Ben-Gurion University. He explained that "the nationalistic and racist manifestations among the immigrants from the Soviet Union" derives from the fact that the "immigrants imported the Islamophobic discourse that ruled the Soviet Union… This is a special incarnation of the Soviet Orientalist discourse that has put Russian colonial consciousness vis-a-vis the natives of the Caucasus and Central Asia.”  


How could Shumsky empirically determine that the Russian immigrants are infected with the virus of “Soviet Orientalist discourse” is anyone’s guess. But wrapping himself in the mantle of Edward Said was a good career move. Soon after, Shumsky became a Haaretz columnist.


Shumsky's Ph.D. thesis deals with the early Prague Zionism and explores the ideological path pursued by its prominent Zionist activists who moved from Jewish nationalism to the idea of a binational Arab-Jewish state in Palestine.   


Fifteen years later and Shumsky still follows the same train of thought. Shumsky's most recent academic articles in 2020 and 2019 focus on Vladimir Jabotinsky, the iconic thinker of the rightwing Likud Party. For Shumsky, Zionist historians portrayed Jabotinsky exclusively as "clung to a Jewish national identity," but Shumsky sees this as a one-dimensional image, because Jabotinsky, in his younger age, had an identity of a "Russian state patriotism." Likewise, Shumsky argued, Jabotinsky's “pro-Odessan” articles escaped the attention of scholars who only focused on his “national Zionist thought and activity,” something Shumsky aimed to refute.


His most recent book, Beyond the Nation-State: The Zionist Political Imagination from Pinsker to Ben-Gurion, aimed to demonstrate that some of the most prominent Zionist mainstream thinkers envisioned something different than what Israel is today.  The book was reviewed by Allan Arkush, professor of Judaic studies and history at Binghamton University, who found Shumsky's assertions as "marked by many forced and unsatisfying readings." Arkush added that some of Shumsky's arguments "seem rather dubious.” Arkush also noted Shumsky's decade long op-ed columns in Ha’aretz, "denouncing Israeli policy toward the West Bank, supporting BDS, and calling for an end to Jewish sovereignty over the Old City of Jerusalem." 


Once ensconced in Haaretz, Shumsky could practice his extreme anti-Israeli animus.  One of his discursive tricks was to imply that the BDS movement was mostly an invention of the Likud government.  In one Haaretz article, he claimed that "If the BDS movement didn’t exist, Benjamin Netanyahu’s government of occupation and settlement would have had to invent it." Both the boycott movement and the Israeli government are striving for a single organic Israeli unit. "There is basic consent between the BDS movement and the Israeli government regarding the geopolitical space between the Jordan River and the Mediterranean, as a single state called Israel." Therefore, Shumsky urged to "join a boycott of the occupation and settlement project.”  


In May 2015, Shumsky was behind a petition published in Haaretz (his employer), where he collected money. "Do not Let the Occupation Turn 50!" Claiming that "Out of deep concern for our country's physical survival and moral integrity, we... call to end the occupation." The petitioners "call on the international community and the 15 members of the UN Security Council: 1. To support the Palestinian Authority's appeal to the UN and immediately recognize the State of Palestine and accept it as a full member.2. To impose an economic and cultural boycott on the settlement enterprise in the territories Israel occupied in June 1967.”    


In a 2018 Haaretz article, "We Are All BDS," Shumsky sympathized with the Palestinians and ignored Palestinian violence against Israeli civilians. He hypothesized the next intifada, declaring that "the Palestinians’ understandable resistance to national servitude under Israel will be more violent than in the past until it develops into the mother of all intifadas." He warned that Israel's response would be lethal and "may even include expelling part of the Palestinian population and tightening the noose of military rule around the necks of those who escape the fate of transfer." In order to prevent this, he suggested that "remnants of the left that oppose the occupation and the settlements must begin preparing for life in a new political reality," a South Africa situation in "all intents and purposes," with leftists and Palestinian subjected to "one apartheid state." It is "the left," which should "openly support boycotts of and sanctions on Israel until it releases the Palestinian people from national enslavement in their own land." Because "if this horror scenario materializes," every decent Israeli "will have to stand behind the boycott, divestment and sanctions program." 


His political bias is so evident in another article, where Shumsky envisioned a Palestinian state. For Shumsky, "It is not inevitable… the Palestinian state will allow some of the Jews to remain in its territory. In this case, they may even be granted basic civil rights. After all, the Palestinians are the only Arab nation under the control of the only democracy in the Middle East. It is therefore possible that it should learn from this experience and build an Arab and democratic state.”

Haaretz, a pioneer of the Oslo agreement, turned a blind eye to the fact that Yasser Arafat either could not or would not stop Hamas and Palestinian Islamic Jihad. The newspaper had little to say about Iran and Hezbollah’s effort to derail the fragile peace process and their role in the bloody second intifada.  Rather than acknowledging this simple fact, Haaretz turned to Shumsky, who peddled fanciful theories such as the "virus of Orientalism.”    



We Are All BDS
The left must begin preparing for life in a new political reality, with Israeli citizens and Palestinian subjects in one apartheid state

Dmitry Shumsky Jun 07, 2018 4:09 AM

Based on the map of the settlement enterprise in Judea and Samaria, it is clear that the attempt to implement the mega-annexation plan of stolen Palestinian land blocs, recently proposed by MK Eitan Cabel (Haaretz in Hebrew, May 25), would lead to a dramatic escalation of the Israeli-Palestinian conflict. Applying Israeli sovereignty to the bulk of the settlements, which from the beginning were built as “blocs” to ensure that a Palestinian state would never be established, would permanently dash the Palestinians’ hope of ever winning national independence, and would greatly increase their daily oppression and humiliation.

As a result, the Palestinians’ understandable resistance to national servitude under Israel will be more violent than in the past until it develops into the mother of all intifadas. It is reasonable to assume that Israel’s response to such developments will be more lethal than ever, and may even include expelling part of the Palestinian population and tightening the noose of military rule around the necks of those who escape the fate of transfer.

When the resident of the White House is obligated to messianic evangelicals who support the occupation of the land of the Bible by the people of the Bible; when the European Union is weak and divided from within, and when Russia, as usual, refuses to lift a finger on behalf of the Palestinians, the scenario of a second Nakba, or at least some sort of ethnic cleansing, is unlikely to exact too high a price from Israel. It may even pass without a particularly harsh international response.

Indeed, in view of these international circumstances, which benefit the occupation and apartheid in Israel/Palestine, and given the apparent support for the right wing government’s annexationism among Labor Party members who identify with Cabel’s plan – to which the Israel-lovers of Yesh Atid will surely subscribe – the scenario of annexation-apartheid-expulsion doesn’t seem all that unrealistic.

This means that the remnants of the left that oppose the occupation and the settlements must begin preparing for life in a new political reality, one in which there is no longer a semblance of temporary military rule over the occupied Palestinian territories, but a South African situation for all intents and purposes, with Israeli citizens and Palestinian subjects in one apartheid state.

In such a reality, the left will no longer have the excuses to explain why it should not publicly, openly support boycotts of and sanctions on Israel until it releases the Palestinian people from national enslavement in their own land. On the contrary, if this horror scenario materializes, every decent Israeli who sees how the state that Theodor Herzl imagined as a model of justice and equality between Jews and non-Jews becomes a bastion of military-theological colonialism will have to stand behind the boycott, divestment and sanctions program. This would necessarily require a reform of the movement’s goals: from BDS’ unacceptable attempt to destroy the self-definition of the Israeli Jewish nation, to a demand to realize both Israel and Palestine’s equal rights to self-determination.
It would be better, however, for the Israeli anti-colonialist left not to wait until apartheid in the occupied territories is legally validated by the Israeli occupier and its evangelical ally. The left must now produce an organized civic group that, out of patriotic concern for Israel’s national-moral image and for the Zionist enterprise, will begin to publicly and forcefully denounce Israel’s terrorist policy against the Palestinian people, and make its voice heard both domestically and in the international arena.


  How BDS Is Actually Perpetuating the Occupation

By obscuring the uniqueness of the Israeli colonialist regime, BDS is giving Israel an escape hatch; instead, boycott movement must focus on occupation and settlements, stop blurring lines between Israel and Territories.

Dmitry Shumsky  
Jun 11, 2015 1:21 AM

If the BDS movement didn’t exist, Benjamin Netanyahu’s government of occupation and settlement would have had to invent it. For contrary to the popular notion in Israel, on the international scene BDS is serving as one of the most effective factors in perpetuating the Palestinians’ national enslavement.

Both the boycott movement and the present Israeli government – as made clear in Deputy Foreign Minister Tzipi Hotovely’s fundamentalist speech to Israeli diplomats – are striving to imprint in international consciousness the inherent identification between the State of Israel and the Israeli military regime in the occupied territories, a single organic Israeli unit. Put another way: There is basic consent between the BDS movement and the Israeli government regarding the conception of the geopolitical space between the Jordan River and the Mediterranean, as a single state called Israel.

The dispute between the boycott movement and the occupation and settlement government has to do with the moral character of that single “Israel” between the river and the sea. While BDS describes it as a criminal colonialist entity whose international legitimacy is in doubt, the Israeli government sees it as a legitimate partner in the family of nations that gives just expression to the Jewish people’s right to self-determination.

In this battle, BDS will never have the upper hand, for two main reasons: First, despite any cries about stolen land, to the vast majority of the international community, Israelis’ right to self-determination is a given. Ever since the PLO’s historic recognition of Israel in 1988, this right is also recognized by the oldest key segments of the Palestinian national movement.

Second, as a result of the Israelization of the occupation, to which the boycott movement is lending a hand, the Palestinians of the West Bank and Gaza are repeatedly likened to second- or third-class Israeli citizens. This makes it possible for the cleverest and most demagogic propagandists of the Israeli whitewashers of the occupation – such as in Ben-Dror Yemini’s recent articles in Yedioth Ahronoth – to evade confronting the occupation and settlements and escape into the type of comparative apologetics they’re so fond of, in which they contrast Israel to a number of “ordinary” countries like Iran or North Korea, which systematically violate their citizens’ rights without anyone threatening them with a boycott.

But the Palestinians in the occupied West Bank and blockaded Gaza are not second- or third- or even fourth-class citizens. They are deprived of civil rights in the deepest sense of the word; they are non-citizens subject to the good graces of a foreign military regime, which directly or indirectly controls every aspect of their daily lives and faithfully serves the privileged settler citizens. This is the intolerable uniqueness of the Israeli colonialist regime, which has no match in this early 21st-century post-colonial world.

For this anomalous regime to be overcome, its uniqueness must not be obscured. Blurring it will provide the financer of this regime from Las Vegas and his protégé on Balfour Street a coveted escape hatch to avoid responsibility for denying the Palestinians’ civil and national rights. This is what will allow them and their supporters to channel the discussion onto matters such as the Jews’ just right to self-determination, and Israel’s internal character, whose future is in the hands of its citizens.

Thus, the international boycott weapon should be aimed in a careful and focused way against the occupation and the settlements. Of course, some people will find it hard to clearly differentiate between the “territories” and “Israel,” when the institutional, economic and cultural connections between the occupying State of Israel and its colonialist enterprise in the post-1967 territories are unequivocal. But whether it’s a naïve question, or one that winks at annexation, the answer is that is certainly possible. The Israeli organizations and institutions and companies that operate in sovereign Israeli territory that is recognized under international law should not be subjected to a boycott, even if they have branches in the occupied territories, just as there should be no thought of boycotting foreign countries and institutions that have cooperation and economic or cultural ties with the settlements.

Like the institutions and businesses inside Israel, they should be continually called upon to join a boycott of the occupation and settlement project. An effort should be made to persuade them to cut off all ties with the international criminal enterprise that is enslaving the Palestinian people contrary to “the law of nations” and gnawing away at the existential infrastructure of the State of Israel, which arose and continues to exist thanks to that same “law of nations.”

As for organizations, institutions and companies that operate from within the military-messianic colonialist enterprise – these should be subject to a comprehensive and uncompromising economic and cultural boycott. This must continue until the settlement enterprise disappears off the face of the earth – either by evacuation of all the settlements, or by territorial exchange and agreed-upon borders between the State of Israel and the State of Palestine, or whether – and this is the most desirable solution – by having the settlers who wish to do so remain in and become citizens of the Palestinian state with the approval of the sovereign Palestinian entity. For after all, this small piece of land between the Jordan River and the sea is cherished by both peoples, by Palestinians and Jews both. 


למה הם שונאים כאן ערבים ומזרחים? מאותן סיבות ששם הם שנאו קווקזים

להיסטוריון דימיטרי שומסקי, שעלה לארץ מקייב לפני 14 שנה, יש הסבר מפתיע לביטויים הלאומניים והגזעניים בקרב עולים מחבר המדינות. לדבריו, העולים ייבאו לכאן את השיח האיסלאמופובי ששלט בברית המועצות. בישראל לא מבינים זאת כי חושבים בטעות שהמשטר הסובייטי התנגד ללאומיות ושיהודי ברית המועצות התנגדו להכפשת "האחר"

לילי גלילי
21.02.2004| עודכן ב: 25.08.2011

במשך יותר מעשור צצה ועולה מדי פעם השאלה למה העולים מחבר המדינות לאומנים בתפישת עולמם ונגועים בגזענות ביחסם לערבים ואף למזרחים בישראל. מדובר, כמובן, בהכללה גורפת ובקביעה שאינה חלה על כל מיליון בני האדם, אך עדיין יש בה מידה רבה של אמת. אף יותר מאשר בדפוסי ההצבעה של העולים, משתקפת מציאות זו בהתבטאויות בתקשורת בשפה הרוסית. דוברי הרוסית בוודאי אינם הציבור הגזעני היחיד בישראל, אך התקשורת בשפתם היא המקום היחיד שבו אפשר למצוא התבטאויות חסרות מעצורים כמו האמירה שהתפרסמה בערוץ הישראלי ברוסית (ערוץ "ישראל פלוס") ובעיתון "ווסטי", ש"הבעיה עם הערבים אינה מתחום הפוליטולוגיה אלא מתחום הרטולוגיה" (תורת החולדות, ל"ג), או מאמר בעיתון "נובוסטי" שקרא לסירוס ערביי ישראל כחלק מההתמודדות עם הבעיה הדמוגרפית.

הרבה הסברים, טובים יותר וטובים פחות, ניתנו לתופעה זו לאורך השנים. דימיטרי שומסקי, בן 28, דוקטורנט להיסטוריה של עם ישראל מאוניברסיטת חיפה, מספק הסבר מפתיע. במאמר בשם "שיח אוריינטליסטי ואיסלאמופוביה בקרב האינטליגנציה דוברת הרוסית בישראל", ששומסקי יציג השבוע לראשונה בכנס באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, קובע החוקר, שעלה לישראל מקייב לפני 14 שנה, כי המהגרים דוברי הרוסית הביאו עמם את האיסלאמופוביה ביבוא אישי מארץ מוצאם. העובדה שאמת פשוטה זו נעלמת מעיניה של החברה הישראלית הוותיקה נעוצה, לדבריו, בכמה מיתוסים מקובעים ביחס לחברה הסובייטית, שעדיין לא השתחררנו מהם. "העולים בסך הכל שיעתקו למציאות הישראלית את השיח האוריינטליסטי הרוסי והסובייטי, שבמרכזו הכפשה אולטימטיווית של 'האחר' האוריינטלי", אמר שומסקי בשיחה עמו בשבוע שעבר; "זהו גלגול מיוחד של השיח האוריינטליסטי הסובייטי, שאיפיין את התודעה הקולוניאלית הרוסית ביחס לילידי קווקז ואסיה התיכונה".

בין המיתוסים המונעים מהישראלים להבחין בשעתוק זה של ההוויה הסובייטית למציאות הישראלית מונה שומסקי שניים עיקריים: תפישת בריה"מ כמקום שבו דוכאה הלאומיות באמצעות המשטר, שעשה ניסיון ליצור אדם סובייטי על-לאומי; ותפישת היהודים הרוסים כדיסידנטים בעלי גישה ביקורתית כלפי הממסד בכל התחומים.

למען דיכוי הפרט

לגבי המיתוס הראשון פוסק שומסקי חד-משמעית: "המשטר הסובייטי היה הכל חוץ מישות לא-לאומית. למרות האידיאולוגיה, המשטר המציא ומיסד זהות לאומית ברמה טריטוריאלית וברמה אישית". טיפוח של מסגרות קולקטיוויות גם באמצעות לאומיות סייע להשיג את היעד המרכזי של המשטר הסובייטי - דיכוי הפרט. לאורן של גישות חדשות בניתוח הקולוניאליזם הסובייטי, טוען שומסקי כי מדינות הלאום שקמו אחרי התפרקות בריה"מ, קמו לא למרות המדיניות הסובייטית הקודמת אלא בגללה.

הגישות הלאומניות היו מלוות מאז ומעולם בשיח אוריינטליסטי ייחודי לבריה"מ. אף על פי שהוא דומה לכל שיח אוריינטליסטי אחר, נוסח אדוארד סעיד למשל, הוא לא הוגדר ככזה בגלל הממד האוניוורסלי של התרבות הרוסית. "לשיח התרבות הרוסי יש פני יאנוס, כפולים", אומר שומסקי, "כלפי המערב הציגה עצמה רוסיה כגרסה משופרת של אירופה, בגלל שהיא גם אסיה, דבר שונה במהותו מן המערב; ככל שזה קשור למזרח, היא הציגה עצמה כמערב".

אלא שבפרופגנדה הסובייטית הגלויה לא היו אלה אפילו פני יאנוס, אלא פנים סלאוויים טהורים. מהכרזות הסובייטיות נשקפו תמיד נטשה ופייר בעלי שיער זהב, עיניים כחולות ואושר עילאי נחרץ על פניהם. קשה להיזכר מתקופה זו בפנים של חקלאי קווקזי שחום עור או פועל קזחי מקדמים את הרעיון הצודק, למרות שעמים אלה היו חלק בלתי נפרד מהאימפריה הסובייטית. כך נראים פני הדברים גם היום, כאשר הרוסים מקפידים להדגיש שזכותם לעשות ב"מזרח שלהם" כרצונם, בדיוק כפי שהם עושים בצ'צ'ניה. "עד היום אי אפשר לזהות ברוסיה שיח פוסט-קולוניאליסטי, כי אם אכן מדובר בעניין פנימי, יש תוקף מוסרי לכל מה שהם עושים שם", מסביר שומסקי.

כך היו פני הדברים מאז ומעולם בתרבות הרוסית. מפושקין ולרמונטוב ועד היום, הספרות הרוסית רצופה בדימויים מכפישים של עמי קווקז, של תושבי אסיה התיכונה וה"שחורים" בכלל, במושגים בוטים בהרבה מאלו הנקוטים במערב. "הדימויים האלה התקבעו בתקופה הסובייטית בחיי היום-יום, בבדיחות ובסרטים, שלעתים יוצריהם היו במאים גרוזינים, שרק קיבעו את הדימוי של עצמם, בדיוק כפי שיש בארץ יוצרים מזרחים שמקבעים את אותו דימוי עצמי. גם היום, בערוץ "ישראל פלוס", מביאים סדרות עדכניות מרוסיה, שבהן ה'רעים' הם בני הלאום הקווקזי".

השיח האוריינטליסטי הזה לא פסח גם על היהודים, שלמרות קיומה של האנטישמיות היו משולבים בתרבות הסובייטית. שומסקי, שסבל בילדותו מגילויי אנטישמיות, מעיד כי היהודים היו שותפים מלאים למהלך ההכפשה של 'האחר'. "היהודים, שנחשבים לדיסידנטים, לא היו ביקורתיים כלפי ממדים אלה של התרבות הרוסית", הוא טוען, "משום שהאוריינטליזם לא היה קשור ברמה הרשמית לאידיאולוגיה הקומוניסטית, אלא היה חלק משגרת היום-יום הממוסדת". את הדימויים האוריינליסטיים אפשר למצוא גם בספריהם של הכותבים היהודים החשובים, כמו איסאק באבל ואוסיפ מנדלשטם.

סכנת הלוונטיניזציה

בהרבה מקרים מאשימים את שומסקי שהוא מדבר על איסלאמופוביה של דוברי הרוסית בישראל כעל תכונה מוטבעת, כמעט בלתי נמנעת. שומסקי מודה באשמה. לטענתו, רק הבנתו של הרקע מאפשרת להסביר ביטויים בעיתונות ברוסית כמו "המוסלמים הם הענף המכוער ביותר של הגזע האנושי" או "הסירחון המזרחי". שומסקי אכן גורס שגישה זו מוטבעת בעולים - היהודים והלא יהודים - אם כי ניתנת לתיקון. אלא שבינתיים, שעתוק של הגישות המיובאות להוויה הישראלית ממלא אצל המהגרים החדשים שתי פונקציות חשובות: השיח האוריינטליסטי והאיסלאמופובי פועל כמתווך עם המציאות החדשה, שבה הם נתקלים בבואם לישראל, וגם משמר את הזיקה לתרבות האימפריאלית של ארץ המוצא, ומשמש לעולים אמצעי למיקום עצמם במפה תרבותית אוניוורסלית.

"לרוסים שבאים לכאן, אבל לא רק לכאן, יש כלים פרשניים אוריינטליסטיים", אומר שומסקי. כדי להמחיש זאת הוא מצטט מהספר "ארץ ניכר" של סרגיי דובלטוב, סופר רוסי חשוב שהיגר לארה"ב. באותו רומן מתאהבת הגיבורה, מהגרת מרוסיה, בצעיר היספני בניו יורק. האינטלקטואלים הרוסים בשכונה האמריקאית מתקשים להבין. "הבחורות היפות שלנו תמיד נופלות לידיים של הגרוזינים החצופים", מצר אחד מהם בקול. כשמעמידים אותו על טעותו, שהרי מדובר בצעיר היספני, הוא מגיב בביטול: "זה הכל אותו הדבר".

בישראל עושים העולים שעתוק של השיח הזה והאיסלאמופוביה גם ברמה הפוליטית. הצ'צ'נים, שעליהם אמר הנשיא פוטין כי "צריך לחסל אותם כשהם בשירותים" (ברוסית זה נשמע יותר טוב), הם בארץ הערבים, שעליהם אפשר לדבר כעל חולדות. יחסי רוב-מיעוט באימפריה הרוסית הניחו כמובן מאליו זכויות פחותות למי שאינם בני "אומה שורשית"; המיעוטים הלאומיים, שזכו שם לכינוי הגנאי "נאצמן" (בעיקר ילידי קווקז ואסיה התיכונה), הם כאן הפלשתינאים והערבים אזרחי ישראל. האנלוגיות האלה משמרות את רציפות הדו-שיח של העולים עם ארץ המוצא. על הציר הזה מיטשטשים גם ההבדלים בין העולים היהודים לעולים הלא יהודים.

אותו שיח גולש גם ליחס אל המזרחים בישראל. עולה שפירסם בעיתון "וסטי" מעין סאטירה, המתעדת את תלאותיו של מהנדס עולה שהידרדר בארץ לעבודות ניקיון, נזכר שם בגרוזינים ממולדתו הישנה ומשווה אותם למעסיק התימני שאצלו הוא עובד. הכינוי שבו הוא מכנה את ישראל באותו סיפור, "רפובליקת השמש הקטנה", זהה לכינוי הגנאי שבו היו מדברים בבריה"מ על הרפובליקות של הקווקז ושל אסיה התיכונה. מטרתו היתה לשוות לאלו מעמד נחות אל מול התרבות הרוסית הגדולה. עכשיו הכינוי הזה דבק בישראל הפרובינציאלית, הלוונטינית. "דמותה המזרחית של ישראל היא בעיני רבים מן העולים אתגר אמיתי, יעד לתיקון", מעיד שומסקי, "כשא"ב יהושע דיבר בזמנו במונחים חיוביים על לוונטיניזציה של ישראל בעקבות הסכם שלום, תיאר הפובליציסט פרופ' אלכסנדר וורונל את אותו תהליך כסכנה גדולה, שאותה רק הרוסים יכולים למנוע ולהציל בכך את ישראל". את החיבור שנוצר בין המזרחים לדוברי הרוסית על ציר הימניות הפוליטית רואה שומסקי כברית פונקציונלית.

אם הניתוח של שומסקי נשמע ככתב אישום נגד קהילת דוברי הרוסית, הרי שזו ראייה מוגבלת של המציאות. כשהוא מדבר על תיקון אפשרי, ער שומסקי גם לתנאים המקומיים המונעים תיקון זה. בבואם לישראל נקלעים המהגרים מבריה"מ לשעבר להוויה אתנוצנטרית ולמה שהוא מגדיר כ"פרקטיקה של אפליה" המאפיינת את ישראל. זו קרקע פורייה להנצחת הגישות המיובאות. "זה מפריע לי", הוא מודה; "אין לי רצון להתבטא במסגרת מוסדות הקהילה הרוסית, אבל מאוד מפריעה לי העובדה שאני קשור לתרבות הרוסית-הישראלית, שהיא לא נייטרלית אלא איסלאמופובית ביסודה. לפעמים אני ממש מתאמץ לאתר עמדה משמעותית אחרת בזירה הזאת, אבל איני מוצא".

בדיוק מסיבה זו דוחה שומסקי את הניתוחים האופטימיים על תרומתה של קהילת דוברי הרוסית לרב-תרבותיות של ישראל. עצם קיומם של כמעט מאה עיתונים ושבועונים למיניהם בשפה הרוסית לא מקדם את הרב-תרבותיות, שכן מה שנכתב בהם בולם אותה.
    Developed by Sitebank & Powered by Blueweb Internet Services
    Visitors: 256987593Send to FriendAdd To FavoritesMake It HomepagePrint version