הדפס עמוד


להחזיר את הציונות לפקולטות

http://www.makor1.co.il/makor/Article.faces;.e34Mc3aTbNiTby0LaxmNbxqRchmMe0?articleId=29013&channel=1&subchannel=3

מאת אודי לבל, 04.03.08 | 12:31
בן-גוריון השכיל להבין את כוחו של עיצוב התודעה כבר בשנות ה-40, ומרגע הקמת המדינה השקיע בחינוך, בספרות ובתקשורת. מי שרוצה לעצור את המגמה הפוסט-ציונית באקדמיה בישראל צריך לעשות מהלך דומה. לתפוס את המושכות ולהתחיל להוביל

 
לא מעט מילים נכתבו על מגמת הפיכתה של הזירה האקדמית הישראלית לסוכנת אפקטיבית של אידיאולוגיית הפוסט ציונות, מאז ראשית אינתיפאדת אל אקצה, אז החלו אקדמאים ישראלים יוזמים חרמות אנטי ישראליים בבריטניה, סועדים עם ערפאת במוקטעה, מקדמים שיח פוסט מודרני המזהה את הציונות כאשמה בכל הרעות החולות (אפליית מזרחים, הדרת נשים, התעמרות בעניים ומה לא).

מאז כבר שבענו שלל "מחקרים", כינוסים, קריאות וביטויים ברוח זו של חנן חבר, שבמאמר תחת הכותרת 'הערה על עמדת האינטלקטואל הישראלי', שנכתב בעיצומה של מלחמת הטרור בשנת 2000, גרס כי "דרך ניהול המשא ומתן של ממשלות ישראל והמבוי הסתום שהמשא ומתן בפסגת קמפ דיוויד הוביל אליו, לא הותירו לפלשתינים ברירה. במצב שנוצר, גם לאינטלקטואל היהודי לא נותרה ברירה. הוא אינו יכול יותר להזדהות אוטומטית עם עמו. סולידריות עם הצד השני הופכת עתה, יותר ויותר, לצו השעה [...] תמונת המצב הסטטית מחייבת את האינטלקטואל מן השמאל להכרעה דרמטית הנגזרת מן העמדה האוניברסלית שלו, שניצבת עכשיו בניגוד חריף לעמדה
הפרטיקולריסטית הלאומית, ומתמקמת מן הצד השני של חזית המלחמה הלאומית [...] ישראלים המכירים בצדק האוניברסלי של הפלשתינים ומתנגדים לכיבוש, אינם יכולים עכשיו להיות חלק מן המלחמה שמנהלת ישראל נגד העם הפלשתיני. הם חייבים לנקוט עמדה הדוחפת אותם אל עברו השני של המתרס הלאומי [...] דווקא כדי לשרת את עמו נאלץ, אם כן, האינטלקטואל הישראלי-יהודי לנטוש את מיקומו בתוך עמו".

מאז החל המחקר המכונה 'ביקורתי' לתפוס תאוצה, והפך לחם חוקם של כלל החוגים למדעי החברה והרוח. רק שביקורתיות זו היא לעיתים אונס של הזיות פוליטיות על מציאות ישראלית, תוך ניסיון נואל, לעיתים נואש, לאתר עוד הצדקה לתוקפנותה של המעצמה העברית הברוטלית. רק לאחרונה, כפי שפורסם בעיתון זה, זכה הציבור להיחשף למחקר מתוגמל (עבודת מ"א שכותבתה זכתה בפרס האגודה הסוציולוגית הישראלית), שמלמד על עוד פן ב-'דה הומניזציה' שישראל מבצעת לפלשתינים, במקרה זה לפלשתיניות. החוקרת המוכשרת הסבה את תשומת ליבה של הזירה האקדמית לעובדה המקוממת כי חיילי צה"ל נמנעים, בניגוד לכל צבא כיבוש נאור אחר (כן, יש כנראה דבר כזה), לתפוס את נשות הרשות הפלשתינית כאובייקט מיני ולאנוס אותן. זה כוחה של סוציולוגיה ביקורתית: בניגוד לגילויי גזענות שכיחים אחרים, אותם כבר כולם יודעים, הרי שעבודה זו חשפה פן "סמוי" של הכיבוש הישראלי, שטרם עלה למודעות חברתית. בקרוב לא תזעקנה אימהות לחיילים: "אבוי, בני עוצר נשים הרות
במחסומים", אלא: "לאן הגענו? בני נשלח לשכם, הוא משוטט בין נשים פלשתיניות, ואפילו יד אינו שולח תחת כסותן. הכיבוש הישראלי מונע ממנו לשכב איתן". מהאנשים שהביאו לכם את 'מחסום watch' קבלו את 'מחסום do'.

עוד דונם, עוד עז ועוד מכללה

אפשר לשפוך מילים רבות על הרדידות האינטלקטואלית, על ההערצה ארוכת השנים לגורמים טוטליטאריים (ע"ע לנין וערפאת), על החיקוי הזול של האופנות
האירופאיות (בעיקר צרפתיות) שבקונטיננט מזמן הפכו קוריוז שולי, על ההתעלמות מעובדות שמפריעות לתיאוריה (ראו את חוסר הרצון לחדול וללמד את הביוגראפיה המפוברקת של אדוארד סעיד) ועוד ועוד הלנות.

אבל ייתכן ובשלה העת להימנע מכך. מדע הקורבנות (ויקטימולוגיה) השכיח בין חוגים אלו (המתעקשים משום מה להצביע במסגרתו על ישראל כתוקפן המקרבן אחרים) מתמקד בהיותו של כל אובייקט קורבן של ממסד מדכא. אך חשיפת קורבנותו של מישהו לא מספיקה לשם שיפור מעמדו. השלב השני הוא האצה בו לקחת את גורלו בידיו. ייתכן שהגיע הזמן לחשבון נפש אמיתי בכל הקשור לנטישת המרכז
השמרני-לאומי-רציונאלי את הזירה התרבותית, ובתוכה את זו האקדמית, ועיצוב אתגרים לעתיד לשם שינוי המצב.

אם יש ממי ללמוד, בכל הקשור לעיצוב תודעה, הרי זהו בן-גוריון. מרגע הקמת המדינה זיהה בן-גוריון את כוחה של התרבות, תוך שביצע השקעות בחינוך, בספרות ובתקשורת.

"מה שנחוץ לנו עתה הוא הקמת הוצאת ספרים גדולה", גרס בראשית שנות ה-50, "העיתונאי – לקהל הקוראים, המורה – לכל העם", ובכך הבהיר למורים את ייעודם הפוליטי. הוא הקפיד להקים מכללות לחינוך, כי מה פתאום שאת מורי ישראל תכשיר מישהי אחרת מלבד המפלגה? הרי במחלקות של האוניברסיטה העברית לא יכול היה בן-גוריון לכפות תכנים, ולכן עודד את המפלגה להקים סמינרים להכשרת מורים; הוא מינה את שרי החינוך מטעמו כלקטורים, כשכל ספר היסטוריה שאוזכרו בו אצ"ל או לח"י נפסל ולא זכה למותג 'באישור משרד החינוך והתרבות'. גלריית הקיבוצים נפתחה בתל-אביב (לא בחולדה), כך גם סמינר הקיבוצים ודומיו. ההבנה שלצד ה-"עוד דונם ועוד עז" צריך גם להכשיר דעת קהל, מחנכים, אקדמאיים, סופרים ומשוררים – היתה עמוקה.

כדאי לספור כמה מרצים ומרצות, חוקרים וחוקרות באקדמיה, חזרו לישראל עם תארי דוקטור ממוסדות מכובדים בעולם בסיוע מלגות נדיבות מטעם קרנות חברתיות, תנועות ציבוריות, ארגונים לא ממשלתיים – רובם ככולם אמונים על שיח שמאל-ליברלי - שמממנים לסטודנטים מאושרים אלו שלל דיסרטציות ההולמות, ראו זה פלא, את השקפת עולמם הפוסט-ציונית. מה טוב מלהכשיר סוכן תרבות בדמות מרצה או חוקר באקדמיה אליו ייחשפו שלל תלמידים? יש לבדוק במה עוד תומכות אותן קרנות (המחקר על אודותן נמצא בעיצומו), ונופתע לגלות לצד תמיכה בסטודנטים גם תנועות מחאה הפועלות במגרש הישראלי במימונן. ראו זה פלא, תנועות אלה לא אמונות על חיזוק הרעיון הציוני. יש להביט בהערות השוליים של שלל המאמרים האקדמיים (לרוב הערה ראשונה או שנייה), שם מודה המחבר לקרן או למרכז זה או אחר שבתמיכתם נכתב מאמר זה, המנתח בביקורתיות, כביכול, את מדיניותה המיליטריסטית והתוקפנית הישראלית. עכשיו חפשו את הקרן בגוגל. על פי רוב תגיעו לאירופה. לעיתים גם לארה"ב. הביטו בקרדיטים בסופו של כל סרט, עלילתי או דוקומנטרי, המציג לראווה את ישראל הכובשת, המתעללת, השוביניסטית והפונדמנטליסטית, המוצג בפסטיבלים ברחבי העולם – שוב יצוצו להם אותם השמות.

להוביל, לא להיגרר

הנקודה ברורה. אין להסתפק בהבעת כאב על אומללותה של הזירה האקדמית והתרבותית תוך השתלטות גורמים פוסט-ציוניים על הכוונתה. ולא שזה לא נכון. בעידן התחרותי בו אנו חיים, יש להפשיל שרוולים. לא רק את הכלכלה יש לתפוס כפלורליסטית, גם את התרבות. לכשתעלה ההבנה כי ביסוסה של חלופה אינטלקטואלית ואקדמית היא אפשרית – יחל גם השינוי.

המרכז האוניברסיטאי באריאל (בו אני עובד) הוא מוסד נפלא וחשוב, אך מלכתחילה לא היה הרי הכרח שיוזמה זו (מה חבל שעלתה רק באיחור של ארבעים שנה) תתקיים דווקא שם. ולא שהמקום לא ראוי לאוניברסיטה, אך אם סמינר הקיבוצים ידע לבחור לעצמו מיקום טוב בצפון תל-אביב – אין סיבה שפקולטה שמרנית למדעי הרוח לא תקום שם גם. אחרי הכל, בקיבוץ יושבים המשוכנעים בצדקתם, ומאמציהם בכל הקשור לתחום החשיבה והתרבות היה להפיץ את משנתם במרכז. גם ביו"ש יושבים האמונים על תפיסת עולמם, והזירה שאותה יש לעצב נמצאת מחוץ לשם. קיים, כמובן, היגיון לקרב את המרכז לאריאל, אך קיים צורך מקביל לקרב את אריאל למרכז. על כל חומה ומגדל שהוקמה על ידי הקיבוצים – שמעו גם שמעו בתל-אביב, נחשפו לצילומי המיזם והוזמנו להרצאות המובילים הרעיוניים, וטוב שכך. אך מה שמעו שם בכל הקשור להישגי קבוצות נוספות בזירה הישראלית?

חוקר שאינו מעוניין לחתום עם חבריו על עצומה לשחרורה של טלי פחימה, שמתחמק מהזמנת ראש המחלקה שלו להגיע עם עמיתיו להפגנות נגד גדר ההפרדה, שנבוך כשהוא מתבקש על ידי הדיקן שלו לבוא עם תלמידיו לשיעור לכינוס בו מתארחים סרבנים בבניין הסנאט או שמשתומם מדוע קולגות שלו מייצרים מדיניות הקלות לסרבני השמאל אך ממאנים להשוותה לשוהים במילואים – לא יקודם במחלקתו, באמתלות אלו ואחרות. עצם הגעתו לממסד האקדמי היא בבחינת נס. שכן, לו היה מעוניין לייצר דוקטורט 'פוסט ציוני' כבר היה מוצא את המימון הנדרש והקשרים ההכרחיים לזכייה בתקן אקדמי ישראלי. במידה שלא עשה כן – כנראה שבא מבית אמיד או שנאלץ לבדוק הרבה תיקים בהרבה קניונים בדרך למימון התואר.

ניתן לספוק כפיים וניתן גם לגשת למלאכה. קרנות שיאיצו בקולות אחרים לגשת לעבר קריירה אקדמית, שיקדמו עשייה קולנועית, כתיבה מחקרית – הן מה שדרוש כעת. ומעל לכל – הבנה כי למרות שהציונות מתממשת בזירה הצבאית וההתיישבותית – הרי זו לא תפעל בחלל שמקנה לה דה לגיטימציה. ואין לחשוש מביקורת וממאבק ובוודאי שלא לתת לרצון הכמוס בכל איש ימין - לזכות בלגיטימציה, באהדה, בהערכה ממסדית - להוביל. אני כבר רואה את הימין עולה לשלטון, ולאחר פגישה אחת או שתיים של שר החינוך מטעמו עם ראשי המועצה להשכלה גבוהה - מקפיא את הפיכת אריאל
לאוניברסיטה לעוד עשר שנים. כדאי להיערך לזה. נחוצה הובלה ולא היגררות. העזה ולא התנצלות.

מאז ימי 'בלי חירות ומק"י', הפכה רק מק"י לממסד. ולא שחירות לא היתה בשלטון. הממסד האקדמי, התרבותי, הספרותי והמחקרי, רובו ככולו (לפחות בדיסציפלינות החברתיות-התנהגותיות), מתפקד כסוכן תרבותי של אידיאולוגיית שוליים אנטי ישראלית. וחירות? (לאו דווקא זו הקונקרטית) - זו נותרה בחוץ, ואת זאת יש לתקן. גם מלל 'ממלכתי' אינו דרוש. חלופה שלטונית צריכה להכריז כאן ועכשיו כי בכוונתה לבצע אפליה מתקנת במערכת האקדמית. לא חלילה למדר מישהו מן הממסד הקיים, אלא להרחיב את הגבולות ולאפשר למרכז הישראלי לחדור גם לשם. הדבר דחוף. לפני שמישהו יעצב כאן מדיניות ברוח אותם מחקרים, וחיילי גולני יחויבו, תחת עינן הפקוחה של נשות WATCH, לפלרטט עם נשים פלשתיניות. זכויות האדם מעולם לא נראו מוזר יותר.

הכותב הוא מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית, במכללה האקדמית ספיר ובמרכז האוניברסיטאי אריאל

 


 

מאמרים כלליים

    הדפס עמוד